מצוה:לעבוד בעבד כנעני לעולם
• מצוה זו נוהגת בזמן הזה •
כו וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת עֵין עַבְדּוֹ אוֹ אֶת עֵין אֲמָתוֹ וְשִׁחֲתָהּ לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת עֵינוֹ.
כז וְאִם שֵׁן עַבְדּוֹ אוֹ שֵׁן אֲמָתוֹ יַפִּיל לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת שִׁנּוֹ.
(שמות כא, כו-כז)
וְהִתְנַחֲלְתֶּם אֹתָם לִבְנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם לָרֶשֶׁת אֲחֻזָּה לְעֹלָם בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ וּבְאַחֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ בְּאָחִיו לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ.
(ויקרא כה, מו)
היא שצונו בדין עבד כנעני, והוא שנעבוד בו לעולם ושאין לו חירות אלא בשן ועין, והוא הדין לשאר איברים שאינן חוזרין כמו שבא הפירוש המקובל. והוא אמרו "לעולם בהם תעבודו" (ויקרא כה, מו) וכתיב "וכי יכה איש וגו'" (שמות כא, כו).
ולשון גמרא גיטין (דף לח:) כל המשחרר עבדו עובר בעשה, דכתיב "לעולם בהם תעבודו" ובא בתורה שהוא משתחרר בשן ועין. וכבר התבארו משפטי מצוה זו על השלמות בקידושין וגיטין.
שנעבוד בעבד כנעני לעולם, כלומר שלא נשחרר אותו לעולם ושלא יצא לחירות, כי אם בשן ועין כמו שבא בכתוב (שמות כ"א, כ"ו-כ"ז) או בראשי אברים הדומין להם כלומר אברים שאינן חוזרין, כמו שבא על זה הפירוש המקובל (קידושין כד.) שנאמר "לעולם בהם תעבדו" (ויקרא כה, מו). ואמרו זכרונם לברכה במסכת גיטין בפרק השולח (דף לח:) אמר רב יהודה: כל המשחרר עבדו עובר בעשה, שנאמר "לעולם בהם תעבודו".
ועבד כנעני נקרא אחד מכל האומות שקנהו ישראל לעבדות, אבל נתייחסו כל העבדים בשם כנען מפני שכנען נתקלל להיות עבד, הוא וזרעו לעולם. ואף על פי שפרשה זו שנצטוינו בה להשתעבד בהם תדבר בכנענים, כמו שכתוב "מאת הגוים אשר סביבותיכם מהם תקנו עבד ואמה" (ויקרא כה, מד) וכתיב למעלה מזה "לתת לכם את ארץ כנען" (שם, לח) ידוע לחכמים זכרונם לברכה דלאו דווקא משפחת כנען ואשר בארצם נקראים עבדים כנענים, דהוא הדין לכל שאר האומות – שיש להם דין עבד כנעני לכל דבר. וכן ישראל שבא על שפחה כנענית, כלומר על אשה מן האומות שקנה אותה אחד מישראל – הרי הנולד ממנה ומישראל כעבד כנעני לכל דבר (יבמות כב.) ואפילו היא שפחתו של אותו ישראל שבא עליה. וכן אחד מן האומות שבא על שפחה כנענית שלנו – הרי הבן עבד כנעני, שנאמר "אשר הולידו בארצכם" (ויקרא כה, מה). אבל עבד שלנו שבא על אחת מן האומות – אין הבן עבד, שהעבד אין לו ייחוס. וכן גר תושב, כלומר שקיבל שלא לעבוד עבודה זרה והוא שוכן בארצנו, שמכר עצמו לישראל – הרי דינו כעבד כנעני.
ואמרו זכרונם לברכה (יבמות מח:) בעניין עבד כנעני: שמטפל בו אדוניו עד שנה; אם רוצה לכפור בעבודה זרה ולהניחה, ושימול ויטבול לשם עבדות, ושיתחייב במצוות שהנשים ישראליות חייבות בהן – מוטב; ואם לאו – אסור לנו להשהותו בבתינו יותר משנים עשר חודש, אלא מוכרים אותו מיד. ועל אלה העבדים שמלו וטבלו לשם עבדות נצטוינו לעבוד בהן לעולם.
משרשי המצוה לפי שעם ישראל הם מובחר המין האנושי ונבראו להכיר בוראם ולעבוד לפניו, וראויים להיות להם עבדים לשמש אותם. ואם אין להם עבדים מן האומות, על כל פנים יצטרכו להשתעבד באחיהם ולא יוכלו להשתדל בעבודתו ברוך הוא. על כן נצטוינו להחזיק באלו לתשמישנו אחר שהוכשרו ונעקרה עבודה זרה מפיהם ולא יהיו למוקש בבתינו. וזהו שאמר הכתוב אחר כן "ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תרדה וגו'" (ויקרא כה, מו). כלומר, ובכן לא תצטרכו להשתעבד באחיכם ותהיו נכונים כולכם לעבודת השם. ואף על פי שיש במשמעות הכתוב שיבוא להזהיר שלא להשתעבד בעבודת פרך בעבד עברי, שבעים פנים לכתובים. ומהיות יסוד המצוה כדי שירבו בני אדם בעבודת בוראם ברוך הוא, התירו חכמים זכרונם לברכה [לעבור] על מצוה זו בכל עת שביטול מצוה זו יהיה גורם למצוה אחרת, ואפילו בשביל מצוה דרבנן אם היא מצוה דרבים, כגון שלא היו עשרה בבית הכנסת וצריכים לשחרר העבד ולהשלים המניין (ברכות מז:). ואל יקשה עליך: ואיך נדחה מצות עשה זו דאוריתא בשביל מצוה דרבנן? כי מפני שיסוד המצוה אינו אלא כדי להרבות עבודתו ברוך הוא, אחר שבשחרורו עכשיו נעשית מצוה ועוד שגם הוא מתרבה בגופו במצוות שלא היה חייב קודם השחרור כין, וזה אמרם זכרונם לברכה (שם) שמותר לשחררו, שכן קבלו הענין.
מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (קידושין כב:) שהוא קונה עצמו בכסף, ובשטר שחרור, ובראשי אברים שאינן חוזרין והם עשרים וארבעה אברים. ואף על פי שדינו לצאת בראשי אברים שאינן חוזרין, צריך גט שחרור מן האדון וכופין את רבו לכתבו לו אחר שחיסרו מאחד מעשרים וארבעה איברים הידועים. ואמרו זכרונם לברכה (גיטין מג:) שהמוכר עבדו לגויים או לכותים או אפילו לגר תושב – יצא בן חורין. וכן ישראל הדר בארץ שמכרו לישראל הדר בחוצה לארץ כדי שיוציאנו מן הארץ – יצא בן חורין. וכמו כן אמרו זכרונם לברכה (גיטין מ.) שאם השיאו רבו לעבד בת חורין או הניח לו תפילין בראשו או שאמר לו רבו לקרות שלושה פסוקים בספר תורה בפני הציבור, וכל כיוצא באלו הדברים שאינן חייבין בהן אלא בני חורין – יצא לחירות בכך, וכופין את רבו אחר כך לכתוב לו גט שחרור. ולפיכך צריך הרב להיזהר שלא לעשות לו מכל אלו הדברים כלל, כדי שלא יבטל מצות עשה זה, אלא אם כן עשה כן לכבוד מצוה כמו שפירשנו. ודיני כתיבת גט השחרור ותורתו ויתר פרטיה בקידושין וגיטין.
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. אף על פי שהנקבות אסורות להן לקנות עבדים מפני החשד, מכל מקום אם קנו אותן אסור להן לשחררן, אלא ימכרו אותם. והעובר על זה ושחרר עבדו שלא לדבר מצוה כמו שאמרנו, ביטל עשה זה.
מצות עשה לעבוד בעבד כנעני לעולם, שנאמר לעולם בהם תעבודו, וקונה את עצמו לחירות בכסף או בשטר או בראשי אברים [שם דף כ״ב]. [בדף כ״ג כל הסוגיא]
כיצד קונה את עצמו בכסף? כגון שנתן אחד לרבו מעות ואמר לו על מנת שיצא עבדך לחירות, כיון שקיבל הרב כסף או שוה כסף יצא לחירות. וכן אם נתן לעבד מעות ואמר על מנת שאין לרבך רשות בו לרב ששת ולר׳ אלעזר ע״מ שתצא בהן לחירות, אם רצה האדון לקבל המעות יצא העבד לחירות ואם לא ירצה לא קנה המעות, שלא נתן לו אלא ע״מ שיצא בהן לחירות. ובירושלמי גרסינן [שם דף ס׳ ע״א] דעבד אינו מקבל מתנה מרבו לעצמו אבל מקבל מתנה מאחר לאחר ומאחר לרבו. [היינו גופו של גט שיחרור שהזכיר בגיטין דף פ״ה ובקידושין דף י׳]
כיצד בשטר? כתב לו על הנייר או על החרס: הרי אתה בן חורין, הרי אתה לעצמך. ומוסר לו השטר בפני שני עדים או שהיו עדים חתומים בו. מסר לו בינו לבינו, הרי זה יצא לחרות שהרי גיטו וידו באין כאחד [שם דף כ״ג]. [שם דף כ״ד ופסק ההלכה בפרק ד׳ דערובין דף מ״ו]
כיצד בראשי איברים? המכה עבדו בכוונה וחסרו אחד מכ״ד אברים שאינם חוזרים, יוצא לחירות. וצריך גט שיחרור שהלכה כרבי עקיבא מחבירו שאומר כן ואין הלכה כדברי המכריעין שאומרים שבשן ועין אין צריך שאין הלכה כדברי המכריע אלא במתניתין אבל בברייתא לא כדאיתא בפרק כירה [דף ל״ט והסוג׳ בתו׳ שם], וכן פסק רב אלפס [בפרק קמא דקדושין דף תרכ״ט]. אם כן למה נא׳ בתורה שן ועין? לדון מה שן ועין מומין שבגלוי ואין חוזרין, אף כל מומין שבגלוי ואינם חוזרים. אבל המסרס עבדו בבצים והם נתוקים בכיס או חתך לשונו, אינו יוצא לחירות אליבא דרבנן [שם דף כ״ה] שאינן מומין שבגלוי, וכן המפיל שן קטן אינו יוצא לחרות שהרי סופו לחזור. [מהמיימוני פ״ה דהל׳ עבדים דף תרמ״ו] ואינו יוצא בראשי איברים אלא עבדים שמלו וטבלו שהרי ישנן במקצת מצות אבל עבד שהוא בגיותו אינו יוצא בראשי אברים. ואלו הן ראשי אברים שאינם חוזרין: עשרים ראשי אצבעות ידים ורגלים, ושני ראשי האזנים, וראש החוטם, וראש הגויה, וראשי דדים שבאשה. [שם דף כ״ד] היתה עינו סמויה וחטטה עבד יוצא לחירות שהרי חסרו אבר. [שם] ואינו יוצא לחרות עד שיתכוין שנ׳ ושחתה עד שיתכוון לשחתה.
הלכות שהזכרנו הם במסכת קידושין בפ״ק [דף כ״ד וכ״ה]. ובמס׳ גיטין פ״ק [דף ט׳ וי׳ כל הסוגיא] מוכיח כי בו׳ דברים שוו שחרורי עבדים לגיטי נשים ובשאר דברים הרי הן ככל השטרות. ואלו הן הששה דברים. פסולים בערכאות של עכו״ם. וכשרים בעד כותי וצריכין כתיבה לשם המשוחרר עצמו ואין נכתבי׳ במחובר ואין עידיהן חותמין אלא זה בפני זה ואחד גיטי נשים ואחד שחרורי עבדים שוו למוליך ולמביא כיצד כל השטרות העולין בערכאות של גוים כשרים חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים וכל שטר שיש עליו אפילו עד אחד כותי פסול חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים שהן כשרים בעד אחד ישראל ועד אחד כותי והוא שיהיה הכותי חבר, [מהאלפסי שם] ובזמן הזה נתקלקלו הכותיים והרי הם כגוים לכל דבריהם. ואמר בירו׳ [פרק בתרא דע״ז] כותאי דקסרי קלקלו מעשיהם והתירו להלוותם בריבית, [במיימוני דלעיל פ״ו כל הסוגיא ודרשה דלשמה בפרק כל הגט דף כ״ד וכ״ו ודרשה דוכתב ונתן בפרק המביא שני דף כ״א] בגט אשה הוא אומר וכתב לה לשמה ובגט שחרור הוא אומר או חופשה לא נתן לה בגט אשה הוא אומר וכתב ונתן מי שאינו מחוסר אלא נתינה יצא הכותב במחובר ואח״כ קוצץ שהרי מחוסר קציצה ונתינה ובגט שיחרור הוא אומר לא ניתן לה שלא יהא מחוסר אלא נתינה. [בד״י דלעיל] ואחד גיטי נשים ואחד שחרורי עבדים אין חותמין עידיהם אלא זה בפני זה ובארנו זה בהל׳ גיטין [לעיל] וכיצד הם שוין למוליך ולמביא שהמביא גט שחרור בא״י אינו צ״ל בפני נכתב ובפני נחתם ובח״ל אם אין עדים מצויין לקיימו ואמר השליח בפני נכתב ובפני נחתם זהו קיומו ואם בא האדון ועירער אחר כך אין משגיחין בו כמו בגיטי נשים [שם דף ב׳] [בב״ק דף א׳] וכשם שאשה עצמה מביאה גיטה ואינה צריכה לקיימו הואיל והגט יוצא מתחת ידה [שם דף כ״ג] כך העבד ששטר שחרורו יוצא מתחת ידו אין צריך לקיימו.
[שם ובדף ט׳ ומבואר בתוס׳ שם בד״ה הלכה] גט שחרור צריך שיהא עניינו דבר הכורת בינו לבין אדונו ולא ישאר לאדון לו זכות לפי׳ אם כתב לעבד עצמך ונכסי קנוים לך חוץ ממקום פלוני או חוץ מטלית פלוני אין זה כריתות והגט בטל ואין העבד משוחרר ולא קנה מן הנכסים כלום וכן כל כיוצא בזה בפרק השולח [דף מ״ד] א״ר יהושע בן לוי המוכר עבדו לגוים יצא לחירות וכופין את רבו לחזור ולקנותו מן הגוים עד עשרה בדמיו וכותב לו שטר שיחרור ויוצא ואם לא רצה הגוי למוכרו אפי׳ בעשרה בדמיו אין מחייבין אותו ביותר וכן שם [בדף מ״ד] תניא המוכר עבדו מא״י לח״ל יצא בן חורין וכופין את רבו שני לכתוב לו גט שחרור ואבד דמיו [שם דף מ״ה] ומפני מה קנסו כאן לוקח לבדו שאילו לא לקח זה לא יצא העבד חוצה לארץ אמרינן במסכת יבמות [דף מ״ח] הקונה עבד מן העכו״ם סתם ולא רצה למול ולקבל כל מצות העבדים מגלגלים עמו כל י״ב חדש ואם לא רצה חוזר ומוכרו לעכו״ם או לח״ל ואם התנה עליו העבד בתחילה שלא ימול הר״ז מותר לקיימו כל זמן שירצה בגיותו וכן שלח רבי אמי בפרק השולח [דף מ״ד] עבד שמל וטבל לשם עבדות ואחר כך הפיל עצמו לגייסות ואין רבו יכול להוציאו לא בדיני ישראל ולא בדיני אומות העולם הר״ז מותר ליטול דמיו מן העכו״ם וכותב ומעלה בערכאות של עכו״ם מפני שהוא כמציל מידם. [שם דף ל״ח] אמר שמואל המפקיר עבדו יצא לחירות ואינו צריך גט שחרור ור׳ יוחנן אומר צריך גט שחרור בפרק השולח [דף ל״ט]. והלכה כר׳ יוחנן לגבי שמואל ומסקינן בפ׳ החולץ [דף מ״ו ובסמל״ת קט״ז] הלוקח עבד מן העכו״ם וקדם העבד וטבל בפני רבו לשם בן חורין יצא לחירות שלא בפני רבו צריך לפרש לפיכך צריך רבו לתוקפו במים וכשיעלה מן המים ישים עליו דבר אחד לאמר תביא זה אל ביתי.
[בקידושין דף ס״ו ביבמות דף כ״ב ומה שכתב אע״פ שהיא שפחתו היינו כדעת המיימוני ריש פ״ט דעבדים] ישראל שבא על שפחה כנענית אע״פ שהיא שפחתו הר״ז הולד כנעני לכל דבר [דף מ״ו דלעיל] וכן גר תושב או גוי שהוא כבוש תחת ידיך או אחד משאר אומות יש לו למכור עצמו לישראל לעבד והרי הוא כעבד כנעני לכל דבר. וכן מוכר בניו ובנותיו שנאמר מהם תקנו וממשפחתם אשר עמהם וגומר וכל אחד מאלו הרי הוא כעבד כנעני לכל דבר, [בקידושין דף ס״ז] תניא בפרק האומר אחד מן האומות שבא על שפחה כנענית שלנו הרי הבן עבד כנעני שנאמר אשר הולידו מארצכם אבל עבד שלנו שבא על אחת מן האומות הרי אין הבן עבד. בפרק השולח [דף ל״ז] אמר ריש לקיש עכו״ם שקנה עכו״ם לעבדות לא קנה גופו ואין לו בו אלא מעשה ידיו. אעפ״כ אם מכרו לישראל הרי גופו קנוי לישראל.
[בת״כ בהר ספ״ז ובמיימוני דלעיל כל הסוגיא] מותר לעבוד בעבד כנעני בפרך ואעפ״כ מדת חסידות הוא להיות רחמן ולא יכביד עולו על עבד לא יכהו לא ביד ולא בדברים לעבדות מסרו הכתוב ולא לבשת וידבר עמו בנחת אף בשעת מריבה וישמע טענותיו וכן אמר איוב אם אמאס משפט עבדי ואמתי בריבם עמדי הלא בבטן עושני עשהו ויכוננו ברחם אחד חכמים הראשונים היו נותנים לעבד מכל תבשיל ותבשיל שהיו אוכלין כדאמרינן בפרק אע״פ [דף ס״א] דהוה ספי מכל מינא ומינא ומישתעי אליהו בהדיה. ומקדימין מזון הבהמות והעבדים לסעודת עצמן שהרי אומר כעיני עבדים אל יד אדוניהם וכעיני שפחה אל יד גבירתה. וגרסינן בירושלמי [בפרק החובל] רבי יוחנן אכל קופר ויהיב לעבדיה שתי חמרא ויהיב לעבדיה וקרא עליה הלא בבטן עושני עשהו וגומר פי׳ קופר בשר [השולח דף ל״ח] אמר רב יהודא כל המשחרר עבדו עובר בעשה כאשר בארנו. ומותר לשחררו לדבר מצוה ומצינו ברבי אליעזר [שם] שהלך לבית הכנסת ולא מצא שם עשרה ושיחרר עבדו והשלימו לעשרה. [שם] וכן שפחה שהיו נוהגין בה מנהג הפקר כופין את רבה לשחררה להסיר תקלה ומכשול מדרך עמינו.