מצוה:להריע ביום ראשון בתשרי
• מצוה זו נוהגת בזמן הזה •
וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם.
(במדבר כט, א)
שנצטוינו לשמוע קול שופר ביום ראשון של תשרי שהוא ראש השנה, וכדתנן במסכת ראש השנה (דף ב.) באחד בתשרי ראש השנה לשנים, שנאמר "יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם" (במדבר כט, א). ואף על פי שאין כאן זכר לתרועה זו אם בשופר או במצלתים או בכל שאר כלי ניגון, מפי השמועה למדו ז"ל שהיא בשופר, כמו שמצינו ביובל שנאמר בו שופר (ויקרא כה, ט).
משרשי המצוה לפי שהאדם בעל חומר לא יתעורר לדברים כי על יד מעורר, כדרך בני אדם בעת המלחמה יריעו אף יצריחו כדי שיתעוררו יפה למלחמה. וגם כן כיום ראש השנה שהוא היום הנועד מקדם לדון בו כל באי עולם, וכמו שאמרו ז"ל (ראש השנה טז.) בראש השנה כל באי העולם עוברין לפני ה' כבני מרון, כלומר, שהשגחתו על מעשי כל אחד ואחד בפרט, ואם זכיותיו מרובין יצא זכאי ואם עונותיו מרובין בכדי שראוי לחייבו מחייבין אותו למות או לאחת מן הגזירות כפי מה שהוא חייב, על כן צריך כל אחד להעיר טבעו לבקש רחמים על חטאיו מאדון הרחמים, כי אל חנון ורחום הוא נושא עון ופשע וחטאה ונקה לשבים אליו בכל לבם, וקול השופר מעורר הרבה לב כל שומעיו, וכל שכן קול התרועה, כלומר הקול הנשבר. ומלבד ההתעוררות שבו, יש לו לאדם זכר בדכר שישבור יצר לבו הרע בתאוות העולם ובחטאים בשומעו קולות נשברים. כי כל אדם כפי מה שיראה בעיניו ובאזניו ישמע יבין לבבו ויבין בדברים, והיינו דאמר רבי יהודה (דף כו:), בראש השנה תוקעין בשל זכרים, כלומר בקרן הכבשים הכפוף, כדי שיזכור האדם בראותו אותו שיכוף לבו לשמים, ורבי לוי פסק הלכה כמותו. ומנהגן של ישראל כן.
מדיני המצוה מה שאמרו ז"ל (דף כז:) ששיעור השופר הוא כדי שיאחזנו אדם בידו ויראה לכאן ולכאן. וכל השופרות כשרין חוץ משל פרה מפני שהוא קרן, פירוש כל מה שהוא שופר, כלומר שהוא חלול, שלשון שופר הכי משמע לעולם דבר שיש בו חלל, כגון השופר של כבש שיש לו חלל שהזכרות בתוכו, וכל שופר בעולם שיש לו חלל כמו שפירשנו כשר לתקוע בו בראש השנה, לאפוקי קרני ראם ושאר חיות שקרניהם אינם נכללין בלשון שופר כלל, לפי שאין בהן דבר חלול אלא הזכרות לבד. אבל קרן הפרה אף על פי שהוא בכלל שופר שהרי יש לו נקבות וזכרות, אינו כשר מפני שהכתוב כללו עם הפסולין שקראו קרן, וכדכתיב (דברים לג, יז) בכור שורו וגו' וקרני ראם קרניו. נמצא לפי פירושנו זה, שכל הקרנות שבעולם פסולין לתקוע בהן בראש השנה חוץ מקרני הכבשים והרחלים וגם התישים ועזים, לפי שלא מצינו בעולם קרנות חלולין חוץ מאלו ושל פרה, כי קרני כל החיות אינן חלולין ונמצא שאינם בכלל לשון שופר שצותנו התורה לתקוע, ושל פרה גם כן כבר הוציאו הכתוב מכלל הכשרים, והכניסו עם כלל הפסולים מפני שקראו בשמם. ואל יקשה בעיניך לדברינו אלה שהרי הכתוב קורא שופר התישים בלשון הפסולין כדכתיב (דניאל ח, ה) והצפיר קרן חזות בין עיניו, שהענין ההוא היה במראה הנבואה, והודיע הכתוב שחיה נראה לנביא לרוב תוקף הצפיר כאלו היה לו קרן הפסולין , כלומר שהיה חזק מבלי נקבות, ואין הענין שיכניסנו הכתוב עם הפסולין כלל כי אם בהפך לכל מבין. והארכתי לך בני מעט בכאן, לפי שהפירוש הזה נתחדש במשנה זו מזמן קרוב, ואשר היו לפנים פירשוה בענין אחר.
וכן מענין מצוה מה שאמרו ז"ל (ראש השנה כז, ב) שכל הקולות כשרים בשופר, ואמרו גם כן שאם גרדו השופר עד שהעמידו על גלדו כשר.
ומה שאמרו ז"ל (שם כט, ע"ב) שיום טוב של ראש השנה שחל בשבת אין תוקעין בו שופר, גזירה שמא יטלנו ישראל אחר ויוליכנו ארבע אמות ברשות הרבים ויבא לידי איסור סקילה. ודבר זה לא גזרו אותו חכמים במקום שיש שם בית דין שהוא גדול בחכמה, ודוקא שתוקעין אותו שם בישיבת הבית דין. והרמב"ם ז"ל (פ"ב מהל' שופר ה"ט) כתב שצריך להיות הבית דין סמוך בארץ ישראל, ושיהיה בית דין מעולה מאותן שקדשו את החדש. ואני שמעתי שהרב רבי יצחק אלפסי ז"ל היה תוקע שופר בישיבתו בשבת. ואתה בני אם תזכה תבחר לך הטוב בעיניך.
וכן מענין המצוה מה שאמרו ז"ל (דף לג:) שחייב אדם לתקוע בראש השנה שלש תקיעות של שלש שלש, כלומר שלש פעמים תקיעה ותרועה ותקיעה שנמצא שהן שש תקיעות ושלש תרועות. פירוש תרועה, כתרגומו, יבבא, וענין יבבא הוא קול שבור כלומר קול יללה. נמצא שהתורה ציותה אותנו לעשות בשופר קול הדומה ליללה, ומפני שמקומות העולם חלוקים בענין היללה, שבמקום אחד מיללין בגניחות גסות ובמקום אחר בדקות, ובמקום אחר עושין הכל. גסות ודקות, נהגו בכל מקום ומקום להיות מתריעין בראש השנה על דרך שהיו מיללין איש איש במקומו ובכן היו יוצאין ידי חובתן במצוה שהתורה ציותה בקול יללה, ובאיזה שיהיה בשום מקום בכל היה יוצא ידי תורה בכל מקום, ואף על פי שבמקומו אין מיללין כן, שהרי קיים כוונת הכתוב ועשה ביום זה יללה בשופר. עד שקם רבי אבהו ולא ישר בעיניו להיות ישראל חלוקים במנהג התרועה זה בכה וזה בכה שנעשה תורה כשתי תורות, וקבץ כל המנהגים, והתקין שיהו תוקעין בכל המקומות בשוה. ולצאת ידי חובה מכלל היללות שנעשות בעולם, תיקן לעשות התרועה בשלשה צדדין כעין גניחות גסות דהיינו שברים. וכעין גניחות דקות דהיינו שאנו קורין תרועה, ועוד בצד אחר גניחות גסות ודקות כמנהג אחד מהמקומות שעושין הכל ביללותיהם. ונמצא לפי זה שאנו צריכין לתקוע שלש של שלש שלש פעמים שלש.
ודין שופר שנסדק לארוכו או לרחבו, וניקב וסתמו במינו או שלא במינו. ודין נותן שופר בתוך שופר. ודין תוקע לתוך הבור והדות, ודין שופר של עבודה זרה ועיר הנדחת. והמודר הנאה מחבירו, ודין נתכוין שומע ולא משמיע ויתר פרטיה. מבוארים במסכת ראש השנה.
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ולא בנקבות. לפי שהיא מכלל המצות שהזמן גרמא שהנשים פטורות.
ועובר על זה ולא שמע קול שופר ביום ראש השנה כסדר תקיעות שאמרנו שלש של שלש שלש לכל הפחות ביטל עשה זה. ואם שמען בהפסק ואפילו בכל היום יצא. וכמו שאמרו ז"ל (דף לד:), שאם שמע אדם תשע תקיעות המחוייבות בתשע שעות ביום, ואפילו מתשעה בני אדם יצא. ולמדתי מן החכמים ישמרם אל שצריך מכל מקום שלא לשמוע קול פסול באמצע.
מצות עשה לתקוע בשופר בראש השנה, שנאמר "יום תרועה יהיה לכם". ותנן בראש השנה [דף ל״ג] סדר תקיעות תקיעה תרועה תקיעה ג׳ פעמים. ותניא בסיפרי דבי רב [בהעלותך ומביאה בפ׳ בתרא דר״ה כל הסוגיא בדף ל״ג ול״ד] ותקעתם תרועה ונסעו המחנות אינו רוצה לומר תתקעו תרועה ואין כאן אלא תרועה שמכלל שנאמר בהקהיל את הקהל תתקעו ולא תריעו מכלל שיש במסעם תקיעה ותרועה ומנין שפשוטה לפניה שנא׳ ותקעתם תרועה. ומנין שפשוטה לאחריה? תלמוד לומר תרועה יתקעו למסעיהם. אין לי אלא במדבר, בר״ה מנין? ת״ל תרועה תרועה לגזירה שוה וכן ביום הכיפורים נאמר תרועה ובכולן פשוטה לפניה ולאחריה ותרועה אחת נאמרה ביום הכיפורים שנא׳ "והעברת שופר תרועה" ושתים בר״ה שנא׳ זכרון תרועה יום תרועה יהי׳ לכם. מנין ליתן של זה בזה ויהיו שלש תרועות ופשוטות לפניהם ולאחריהם בר״ה וביובל ת״ל שביעי שביעי לג״ש שכתוב בשניהם בחודש השביעי.
ומעתה לא ידענו במה נתקע בר״ה אם בחצוצרות כמו במדבר או בשופר כמו ביו״ה של יובל שנ׳ והעברת שופר תרועה, שהרי אמרנו שר״ה נלמד משניהם. ת״ל תקעו בחדש שופר בכסא ליום חגינו. ומנין לתקיעה של יובל שאינה אלא ביום שנאמר ביום הכיפורים תעבירו שופר ראש השנה מנין ת״ל שביעי שביעי לגזירה שוה, [שם דף ל״ג] תנן שיעור תקיעה כתרועה ושיעור תרועה שלש יבבות ויש ברייתא שאומרת שם שיעור תרועה כשלשה שברים ומפרש אביי שבזה נחלקו שנא׳ יום תרועה יהיה לכם ומתרגמינן יום יבבא יהא לכון ונאמר באמו של סיסרא בעד החלון נשקפה ותייבב משנתינו שאומרת ג׳ יבבות סוברת שאם סיסרא יללה כאדם הבוכה ומקונן קולות קצרים סמוכים זה לזה והברייתא סוברת שגנחה כאדם שגונח מלבו כדרך החולים שמאריכין בגניחותיהם ובפירוש יבבות פי׳ רבינו חננאל בתו׳ שם ששלש יבבות הן ג׳ כוחות של כל שהוא רצופות ורבינו יצחק בר׳ אשר ורבינו יצחק בר׳ מאיר פירשו שביבבא אחת יש שלש כוחות של כל שהוא רצופות שהן לשלש יבבות תשעה כוחו׳ ונראין דבריהם [שם דף ל״ד] התקין ר׳ אבוה בקסרי קשר״ק כי מסופק היה בפי׳ ותיבב אם יללה הוא אם גניחה הוא ועושה שניהם ואחר כך צוה שיהו תוקעין קש״ק שמא גניחה הוא וכשעושין קשר״ק מפסקת תרועה בין שברים לתקיעה ואחר כך צוה שיהו תוקעין קר״ק כי שמא יללה הוא וכשעושין קשר״ק מפסיקין שברים בין תרועה לתקיעה ואין די בקש״ק וקר״ק כי שמא יש שניהם בפי׳ ותייבב שגנחה וגם יללה ואין לעשות קרש״ק משום יללה וגניחה לזה אין לחוש כי סתם אדם כשנארע לו דבר בתחילה גונח ואחר כך מיילל כתב רבינו שמשון [בתוס׳ שם דף ל״ג בד״ה שיעור תקיעה] נראה שחייב אדם להאריך בתקיעות קשר״ק יותר משל קש״ק וקר״ק דהא שיעור תקיעה כתרועה וקשר״ק אנו עושין מספקא רננה וילל אמר רבי יוחנן [בדף ל״ד] שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא כי אין לחוש להפסקה וכן בהלל ובמגילה ובקרית שמע וחולק על ר׳ אבוה שסובר שאם שהה בינתים כדי לגמור את כולו חוזר והלכה כר׳ יוחנן. [כל הסוגיא בתוס׳ דלעיל]
ועכשיו נהגו העולם לתקוע בישיבה שלשים קולות ג׳ פעמים קשר״ק ג׳ פעמים קש״ק ג׳ פעמים קר״ק ובתפלה תוקעין במלכיות קשר״ק בשופרות קר״ק בזכרונות קש״ק וכן ישנו בסדר רב עמרם והרב ר׳ בנימן יסד כמו כן נוי ארבעים קולות בהריענו ודבר תימה הוא מה מנהג הוא זה דקש״ק דזכרונות וקר״ק דשופרות סותרין זה את זה שאם ותייבב גניחה קר״ק אינו כלום ואם הוא יללה קש״ק אינו כלום ואם שניהם הוא גניחה ויללה קש״ק וקר״ק אינו כלום ובערוך בערך ערב [דף קע״ח] משמע שהיו נוהגין בימיו שלשים קולות בתפילה כמו בישיבה קשר״ק קש״ק קר״ק למלכיו׳ וכן לזכרונו׳ וכן לשופרות שעכשיו עושין בטוב ממה נפשך ורבינו יעקב הנהיג לעשות קשר״ק למלכיות וכן לזכרונות וכן לשופרות ואמר שדי בכך שלא לשנות המנהג ביותר שאם ותייבב גניחה ויללה די לתקוע קשר״ק ואם הוא אחד מהם שעכשיו יש הפסקה בנתים אין לחוש להפסקה שהלכה כר׳ יוחנן דר׳ אבוה עצמו שהנהיג לעשות קש״ק אחר קשר״ק זהו מפני שסובר הפסקה מעכבת ואין הלכה כמותו ואומר עוד רבינו יעקב דשלשה שברים דברייתא [שהביא דלעיל] צריך לעשותו בנשימה אחת כשלשה יבבות דמתניתין מפרש בפרק בתרא דראש השנה [דף ל״ב] שמן הדין תוקעין אחר תפלת יוצר כמו הלל שהיא בתפלת השחר אבל בשעת השמד נעשית תקנה זו שגזרו שלא יתקעו שחרית ובירושלמי מפרש [תוס׳ שם ובדף ל״ב דלעיל כל הסוגיא] שדימו האויבי׳ שישראל תוקעין תרועת מלחמה להלחם בהם ועמדו עליהם והרגום ולכך תיקנו תקיעות והברכות במוספין שמתפללין וקורין בתורה קודם לכן ומעתה לא יטעו לומר שתרועת מלחמה היא אלא יאמרו בנימוסיהן הם עוסקין כלו׳ בחוק שלהם ותורתם הם עוסקין ועכשיו אע״פ שהשמד בטל המנהג אינו בטל ושמא מפני שיש לחוש שמא יחזור הדבר לקילקלו׳
א״ר יצחק [שם בפרק קמא דף י״ז והסוגיא בתוס׳ שם] למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין, וחוזרין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין? כדי לערבב השטן. ויש במדרש שמתחילה מתחיל להתפחד ולבסוף כששומע לשופר עדיין מתפחד יותר שמא הגיע זמנו להיות נבלע כמו שנאמר ובלע המות לנצח ובלא המדרש אם לא יתפחד מכל מקום זוכר שלקץ הימין כשיתקע בשופר גדול יגיע זמנו להיות נבלע לנצח ולעולם כששומע קול שופר זוכר אותה שעה כאדם שרואה מת שזוכר יום המיתה ומעורבב בזה ואינו יכול לקטרג ואומר ר״י ברבי שמואל [וכן הוא קצת בתוס׳ בדף דלעיל] שאינו עובר בבל תוסיף בעשיית המצוה ב׳ פעמים והדס וערבה שבלולב אע״פ שרגילין לתת יותר משתי ערבות ושלשה הדסי׳ בלולב אין כאן בל תוסיף לפי שאנו סוברים כרבנן דר׳ יודא [פרק לולב הגזול דף כ״ג ובפ״ק דף י״א ובמנחות דף כ״ז] שאומר לולב אין צריך אגד וכל אחד לבדו עומד אבל הציצית שהוא בכרך אחד אם יתן יותר משמנה חוטין יעבור על בל תוסיף תנן סתם משנה בפ׳ אחרון דר״ה [דף ל״ב] אין מעכבין התינוקות שהגיעו לחינוך מלתקוע משמע הא נשים מעכבין וסתם משנה זו כרבי יהודא דאמר [בגמרא שם דף ל״ג כל הסוגיא] דאין נשים סומכות ולכאו׳ כן נרא׳ הל׳ שהרי סתם משנה הוא ומחלוקת בברייתא וק״ל הלכה כסתם משנה ולא כר׳ יוסי ורבי שמעון דאמר נשים סומכות רשות אע״פ שפוטרם הכתוב מסמיכה והוא הדין לכל מצות עשה שהזמן גרמא שהרשות ביד הנשים לעשותן ורבינו יעקב אומר [בתוספות שם כל הסוגיא בד״ה הא ר׳ יהודא] דאפי׳ הכי אין הל׳ אלא כרבי יוסי ור׳ שמעון מדאמרינן בפ׳ בתרא דעירובין [דף צ״ו וגם שם כל הסוגיא בתוס׳] דמיכל בת שאול היתה מנחת תפילין ולא מיחו בה חכמים אליבא דר׳ יוסי מכלל דלר׳ יהודא מיחו וסברא הוא שמיחו מפני שהיתה מברכת שמע מינה דלר׳ יוסי שרי לברוכי וכן אשתו של יונה שהיתה עולה לרגל והיתה מביאה עולת נדבה במקום עולת ראייה ומעשה רב אמנם אמרינן בירושלמי דברכות [פ״ב] בשם רבי אבהו אשתו של יונה הושב׳ ומיכל בת שאול מיחו בה ואמר רבי׳ יעקב שטעמו של רבי יהודא שאוסר בכל אלה אינו משום בל תוסיף כדפירש רבי׳ שלמה דאין נראה שיהא שייך כי האי גונא בל תוסיף אלא סמיכה דאמר ר׳ יהודא מפני שנר׳ כעובד עבודה בקדשים ומעשה דאשתו של יונה דומיא דחולין בעזרה ותקיעה ותפילין משום ברכה לבטלה מעכבין ועוד רבינו יעקב מביא ראייה דנשים מברכות על כל מצות עשה אע״פ שפטורות ממנו מפרק קמא דקידושין [דף ל״א וגם כל הסוגי׳ באשירי שם] דאמר רב יוסף מאן דאמר לי סומא פטור מן המצות עבידנא יומא טבא לרבנן מפני שהיה סגיא נהור ומסתמא אם היה פטור מברכת הפירות ומברכת המצות מזה לא היה עושה יום טוב אבל זה דבר תימא מהו וציונו בדבר שאינה מחוייבת לא מדאוריי׳ ולא מדרבנן דהא מאי דמברכין אמצות דרבנן היינו כדמפרש בפרק במה מדליקין [דף כ״ג] גבי נר חנוכה היכן ציונו מלא תסור אבל נשים במצות עשה שהזמן גרמא אפי׳ מדברי סופרים נשים פטורות כמו שמוכיח בפרק מי שמתו בברכות [דף כ״ח] גבי נשים חייבות בקידוש היום דבר תורה אומר הרב ר׳ אליעזר ממי״ץ דדווקא קטנים שהגיעו לחינוך אין מעכבין מלתקוע ומסקינן התם [בפ׳ בתרא דף ל״ג] דמתעסקין בהם עד שילמדו ואפילו בשבת אבל לא הגיעו לחינוך אין מתעסקין בהם ונשים אין מתעסקין בהן לתקוע בשבילם דאין אומרי׳ לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך אבל משום נחת רוח דנשים שרינן להו לתקוע ולסמוך אליבא דר׳ יוסי הואיל ואין בתקיעה איסורא דאורייתא דתניא דבי שמואל [שם דף כ״ט ובפרק כל כתבי דף קי״ז] כל מלאכה לא תעשו יצתה תקיעת שופר ורדיית הפת שהן חכמות ואינן מלאכות עד כאן דבריו אבל בהלכות גדולות ובספרים ישנים גרסינן תניא [שם דף ל״ג] מתעסקין בתינוקות עד שילמדו ואפי׳ בשבת ואין מעכבין את הנשים ואת התינוקות מלתקוע ביום טוב משמע הא שבת מעכבין הא אמרת רישא אין מעכבין ומשני רישא בקטן שלא הגיע לחינוך וסיפא בהגיע לחינוך הילכך מעכבין בשבת וזו הגירסא תפס רבינו משה עיקר.
גרסינן בפרק קמא דראש השנה [דף ט״ז] אמר רבי אבהו למה תוקעין בשופר של איל כדי להזכיר עקידת יצחק בן אברהם אף על פי ששנינו [בפרק ראוהו ב״ד דף כ״ז] כל השופרות כשרים חוץ משל פרה רבי אבהו סובר כרבי יהודא וכרבי לוי שאומרים [שם] שמצות שופר של ראש השנה בשל זכרים כפופים פירוש אלים מתרגמין דיכרין וכן הלכה תנו רבנן בפרק ראוהו בית דין [דף כ״ז] שופר ארוך וקצרו כשר גרדו והעמידו על גילדו כשר צפהו זהב מבפנים או במקום הנחת הפה פסול צפהו מבחוץ אם נשתנה קולו מכמות שהי׳ פסול ואם לא נשתנה קולו כשר [שם] נסדק לארכו פסול נסדק לרחבו אם נשתייר בו שיעור תקיעה ממקום הסדק עד מקום הנחת פה כשר ואם לאו פסול וכמה שיעור תקיעה פירש רבן שמעון בן גמליאל כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן [שם] ניקב וסתמו אם מעכב את התקיעה פסול ואם לאו כשר פירוש [בתו׳ שם בד״ה ניקב] מעכב התקיעה לאחר שסתמו אמנם בירושלמי מפרש [שם] מעכב את התקיעה קודם שנסתם הנקב והילכך פסול עכשיו שסתמו לפי שעתה חזר הקול לאיתנו על ידי הסתימה ואין זה קול השופר אלא קול הסתימה ומסופק רבינו יצחק אם יפסל אפילו ניקב חוץ לשיעור הכשירו כל זמן שלא נקצץ ופסק רבינו יהודאי גאון דקיימא לן בתרי לישני דר׳ יוחנן לחומרא [בדף כ״ז דלעיל וע״ש באשירי] דהיכא דמעכב התקיעה וסתמו דסתמו שלא במינו אע״ג דנשתייר רובו שלם פסול סתמו במינו אם נשתייר רובו שלם ולא עיכבו הנקב. שנסתמו התקיעה ה״ז כשר [היינו כרבי׳ תם ע״ש באשירי]
ויש לברך על תקיעת שופר ושהחיינו ואם יצא תוקע לאחר שלא יצא דתניא [שם דף כ״ט] כל הברכות כולן אף על פי שיצא מוציא חוץ מברכת הלחם וברכת היין, [שם] וצריך שיתכוין שומע ומשמיע, [שם ריש פרק בתרא] יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת אין תוקעין בשופר בכל מקום אף על פי שהתקיעה משום שבות ומן הדין היה שתוקעין יבא עשה של תורה וידחה שבות של דבריהם ולמה אין תוקעין אמר רבה [בגמרא שם] גזירה שמא יטלנו בידו ויוליכנו למי שיתקע לו ויעבירנו אח״כ ד׳ אמות ברשות הרבים כעין שבארנו [לקמן בסוף סימן מ״ד] בלולב או מוציאו מרשות לרשות ויבא לידי איסור סקילה שהכל חייבין בתקיעה ואין הכל בקיאין לתקוע [שם דף כ״ט ועיקר הסוגיא בדף ל׳] כשגזרו שלא לתקוע בשבת לא גזרו אלא במקום שאין שם בית דין אבל בזמן שבית המקדש קיים והיה בית דין הגדול בירושלים היו הכל תוקעין בשבת כל זמן שבית דין יושבין ובזמן שחרב בית המקדש כל מקום שיש שם בית דין קבוע והוא שיהיה סמוך בארץ תוקעין בשבת ואין תוקעין בשבת אלא בבית דין שקדשו את החדש אבל שאר בתי דינין אין תוקעין בהם אף על פי שהן סמוכין ואין תוקעים אלא בפני בית דין בלבד כל זמן שהן יושבין מפני שבית דין זריזין הן ולא יבאו התוקעים להביא ולהעביר השופר בפניהם בר״ה שבית דין מזהירין את העם ומודיעים אותם במשנה פרק בתרא דר״ה [דף ל״ב] תנן גבי מלכיות זכרונות ושופרות מתחיל בתורה ואחר כך כתובים שפסוקי תילים נאמרו קודם פסוקי נביאים ואחר כך נביאים ומשלים בנביא פסוק עשירי שיהיו ד׳ מקראות מן הנביאים רבי יוסי אומר משלים בתורה ואם השלים בנביא יצא ואנו נוהגים כרבי יוסי אע״פ שרבים חולקים עליו ואיפשר להיות שחכמים שאומרים שמשלים בנביא שאף בנביא קאמרי וכל שכן בתורה ואנו מסיימים בשל תורה שמע עד אחד שהוא מלכות לדברי ר׳ יוסי [שם] והלכה כמותו לגבי רבי יהודא [הכי איתא בערובין דף מ״ו] שחולק עליו. ומסקינן שם [דף ל״ד] שהתקיעות מדברי תורה ותשע הברכות מדברי סופרים.
תו מסקינן התם [בדף ל״ד ול״ה] דברכות של כל השנה כשם ששליח צבור חייב כך כל יחיד ויחיד חייב ולמה שליח צבור יורד לפני התיבה? להוציא את שאינו בקי, אבל בברכת של ראש השנה ושל יום הכיפורים שיש בהן תשע ברכות ארוכות טועים בהן יחידים ואין הכל בקיאין בהן, הלכה ששליח צבור מוציא מהן את הרבים ידי חובתן. ולמה צבור מתפללים כדי להסדיר שליח צבור את תפלתו אמר רב חננאל אמר רב [שם] אחד יחיד ואחד שליח צבור כיון שאמר בתורתך כתוב לאמור שוב אינו צריך פירש רבי׳ שלמה כלומר כיון שאמר נעשה ונקריב לפניך כמצות רצונך כמו שכתבת עלינו בתורתך שוב אינו צריך לומר מקראות של מוספין ורבותי מפרשים במלכיות זכרונות ושופרות כיון שאמר ככתוב בתורתך מועיל כאילו אמר מלכיות של תורה וצריך לומר כמו כן ככתוב בדברי קדשך ועל ידי עבדיך הנביאים וכן בזכרונות וכן בשופרות וקשה לו לרבינו שלמה לפירושם מה ששנינו [שם דף ל״ב] אין פוחתין מעשרה מלכיות וכו׳ ואין כל כך קשה שזהו אם בא להזכיר מכיון שהתחיל גומר אבל אם הוא רוצה לפטור את עצמו בככתוב הרשות בידו ואומר רבינו יצחק ברבי שמואל שהוא הדין בקרבנות מוסף שאין צריך להזכיר מכיון שאומר ככתוב בתורתך וכן אומר רבי׳ שמואל וחולק עליו ר״ת [בתוספות שם דף ל״ה ובתוס׳ פרק בכל מערבין דף מ׳ בד״ה זכרון] ואומר שמקראות של קרבנות מוסף צריך להזכירם לעולם אבל קרבנות דראש חדש אין צריך להזכיר בראש השנה שנפטר במה שאמר מלבד עולת החדש ומנחתה והגיה במחזור שלו ושני שעירים לכפר ושני תמידין כהלכתן וגרסינן בירושלמי [פרק קמא דשבועות] חד בר אינש עבר קמיה תיבות׳ ולא אדכר ריש ירחא וקלסוניה ואמר נמי בפרק בכל מערבין בסופו [דף מ׳] זכרון אחד שכתוב בראש השנה זכרון תרועה עולה גם בשביל ראש חדש שכתוב בו והיה לכם לזכרון בפ׳ בהעלותך גבי חצוצרות כתב רבינו משה ברבי מיימון [פ׳ ג׳ דהלכות שופר] וכן כתב רב אלפס [בפ׳ בתרא דר״ה] זה שתוקע כשהן יושבין הוא תוקע על סדר הברכות כשהן עומדין ואם סח ביניהם אע״פ שעבר אינו חוזר ומברך אמר ר׳ יצחק [בר״ה דף ט״ז] כל שנה שאין תוקעין בה בתחילתה מריעין לה בסופה מאי טעמא דלא איערבב בה שטן כתוב בהלכות גדולות ולאו דאיקלע ראש השנה בשבת אלא דאתיליד אונסא אמרינן במדרש שהחמה מקטרגת בראש השנה ואומר לה הקב״ה את עד אחד והולכת להביא עמה הלבנה ואינה יכולה למוצאה שהיא מתכסה בו והיינו דכתיב תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגינו.