ראש השנה טז א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
מתני' בארבעה פרקים העולם נידון בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן אבר"ה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון שנאמר (תהלים לג, טו) היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם ובחג נידונין על המים:
גמ' הי תבואה אילימא הא תבואה דקיימא כל הני הרפתקי דעדו עלה אימת איתדון אלא תבואה דמזדרעא למימרא דחד דינא מתדנא והתניא תבואה שאירע בה קרי או אונס קודם הפסח נידונית לשעבר לאחר הפסח נידונית להבא אדם שאירע בו קרי או אונס קודם יוה"כ נידון לשעבר לאחר יוה"כ נידון להבא אמר רבא ש"מ תרי דיני מתדנא אמר אביי הלכך כי חזי אינש דמצלח זרעא אפלא ליקדים וליזרע חרפא דעד דמטי למדייניה קדים סליק מני מתני' לא ר"מ ולא ר' יהודה ולא ר' יוסי ולא ר' נתן דתניא הכל נידונים בר"ה וגזר דין שלהם נחתם ביוה"כ דברי ר"מ ר' יהודה אומר הכל נידונין בר"ה וגזר דין שלהם נחתם כל אחד ואחד בזמנו בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן בחג נידונין על המים ואדם נידון בר"ה וגזר דין שלו נחתם ביוה"כ ר' יוסי אומר אדם נידון בכל יום שנאמר (איוב ז, יח) ותפקדנו לבקרים רבי נתן אומר אדם נידון בכל שעה שנא' (איוב ז, יח) לרגעים תבחננו וכי תימא לעולם ר' יהודה היא וכי קתני מתניתין אגזר דין אי הכי קשיא אדם אמר רבא האי תנא דבי ר' ישמעאל היא דתנא דבי ר' ישמעאל בארבעה פרקים העולם נידון בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן בחג נידונין על המים ואדם נידון בר"ה וגזר דין שלו נחתם ביוה"כ וכי קתני מתני' אתחלת דין אמר רב חסדא מ"ט דר' יוסי כדקאמר טעמיה ותפקדנו לבקרים אנן הכי קאמרינן מ"ט לא אמר כר' נתן בחינה עיוני בעלמא היא פקידה נמי עיוני בעלמא היא אלא א"ר חסדא טעמיה דר' יוסי מהכא (מלכים א ח, נט) לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו וא"ר חסדא מלך וצבור מלך נכנס תחלה לדין שנאמר לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל מ"ט איבעית אימא לאו אורח ארעא למיתב מלכא אבראי ואיבעית אימא מקמי דליפוש חרון אף א"ר יוסף כמאן מצלינן האידנא אקצירי ואמריעי כמאן כר' יוסי ואיבעית אימא לעולם כרבנן וכדר' יצחק דא"ר יצחק יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין תניא א"ר יהודה משום ר"ע מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח מפני שהפסח זמן תבואה הוא אמר הקב"ה הביאו לפני עומר בפסח כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות ומפני מה אמרה תורה הביאו שתי הלחם בעצרת מפני שעצרת זמן פירות האילן הוא אמר הקב"ה הביאו לפני שתי הלחם בעצרת כדי שיתברכו לכם פירות האילן ומפני מה אמרה תורה נסכו מים בחג אמר הקדוש ברוך הוא נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה ואמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות מלכיות כדי שתמליכוני עליכם זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה ובמה בשופר אמר רבי אבהו בלמה תוקעין בשופר של איל אמר הקדוש ברוך הוא תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני (ואמר) רבי יצחק למה תוקעין בר"ה למה תוקעין רחמנא אמר תקעו אלא למה מריעין מריעין רחמנא אמר זכרון תרועה גאלא למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין
רש"י
עריכה
מתני' בארבעה פרקים - בשנה העולם נידון כו':
כבני מרון - מפרש בגמ':
שנאמר היוצר יחד לבם וגו' - בגמ' מפרש ליה:
גמ' אילימא הא תבואה דקיימא - השתא במחובר ומוכנת לקצור:
הרפתקי - מקרות:
דעדו עלה - שעברו עליה.
דמזדרעא - שעתיד לזרוע במרחשון הבא:
דחד דינא - פעם אחת:
קרי - כגון ברד או שדפון:
נידונית לשעבר - קודם שנזרעה דהיינו פסח של אשתקד:
נידונת להבא - בפסח שאחר זריעתה:
נידון לשעבר - וביוה"כ של אשתקד נגזר עליו:
להבא - ביוה"כ שעבר עכשיו בקרוב וכן לשון משנה במסכת נדרים (דף ס.) קונם יין שאיני טועם חדש זה אסור בכל החדש כולו ור"ח להבא הוא ר"ח שעבר עתה בקרוב ומשום דקרי לההוא אשתקד שעבר קרי להאי דלקמיה להבא:
תרי דיני מיתדנא - קודם זריעתה וסמוך לקציר:
כי חזי איניש דמצלח זרעא אפלא - חטה וכוסמת שנזרעין במרחשון שאין ממהרין להתבשל:
ליקדים וליזרע חרפא - השעורה ממהרת להתבשל וזורעים אותה בשבט ואדר דכיון דאפלא מצלח שמע מינה לטובה נידון בפסח שעבר לפיכך ימהר לזרוע בזריעה שניה:
דעד דמטי למידייניה - בפסח הבא:
קדים סליק - וגדל קצת ואינו ממהר שוב להתקלקל:
וכי קתני מתניתין - ארבעה פרקים אגזר דין:
קשיא אדם - דתני מתני' בר"ה ורבי יהודה ביוה"כ אמר:
וכי קתני מתניתין - ארבעה פרקים:
אתחילת דין - אבל אגזר דין דאדם ביוה"כ:
אנן הכי קאמרינן - הכי קשיא לן:
כרבי נתן מ"ט לא אמר - משום דקסבר בחינה אין זה דין אלא בודק במעשיו הלכך בדידיה נמי תיקשי לך פקידה עיוני בעלמא הוא:
אקצירי ואמריעי - מפרש במסכת נדרים (דף מט:) קצירי חולים מריעי ת"ח שהן תשושי כח:
כר' יוסי - דאמר אדם נידון בכל יום ויתפלל שידונו אותו לזכות ולא יקנסוהו מיתה דאי כרבנן דאמרי אין נידון אלא בר"ה הרי כבר נקנסה עליו:
שהפסח זמן תבואה הוא - זמן שהתבואה נידונת בו:
שתי הלחם - ירצו על פירות האילן שהן מתירין להביא בכורים שאין מביאין בכורים קודם לעצרת דכתיב (שמות לד) בכורי קציר חטים ואני שמעתי דרבי יהודה לטעמיה דהא אזלא כמאן דאמר בסנהדרין (דף ע:) עץ שאכל אדם הראשון חטה היתה:
תוספות
עריכה
בפסח על התבואה. בפ' מי שמתו (ברכות דף יח:) גבי חסיד שהקניטתו אשתו ערב ר"ה משמע דבר"ה שמע שתי רוחות שמספרין זו את זו ששמעו מאחורי הפרגוד שכל הזורע ברביעה ראשונה ברד מלקה אותו ושמא בשמים בר"ה היו מזכירים דין הנגזר בפסח אי נמי כר' יהודה דאמר הכל נידונים בר"ה וגזר דין בפסח על התבואה:
שאירע בה קרי. מקרה לשון אולי יקרה (במדבר כג) אי נמי לשון קושי כמו אם תלכו עמי בקרי (ויקרא כו):
כמאן מצלינן האידנא אקצירי ואמריעי כרבי יוסי. וא"ת לרבנן נמי מי לא מצלינן רפאנו וברכת השנים ועוד רבי יהודה דאמר הכא אדם נידון בר"ה וגזר דין שלו נחתם ביוה"כ הא אמר בפ"ק דשבת (דף יב:) הנכנס לבקר החולה אומר המקום ירחם עליך ועל חולי עמו ישראל ואומר ר"ת דשלא יחלה ודאי לא מצלינן אלא לר' יוסי אבל שיתרפא מצלינן אליבא דכולי עלמא דמתי יחלו נגזר מתי יתרפאו לא נגזר ואמר בריש הנודר מן המבושל (נדרים דף מט.) אהך דרב יוסף קצירי קצירי ממש מריעי רבנן והשתא מצלינן אקצירי שיתרפאו ואמריעי היינו רבנן שלא יחלו ומה שמתפללין ברכת השנים היינו כדלקמן בפרקין (דף יז:) שאם פסקו גשמים מועטין שיורידם המקום בזמנן ועוד. י"ל דתפלה דרבים שאני דגזר דינם נקרע כדלקמן (שם) וההיא דשבת דר' יהודה נמי יש לישב כהאי גוונא דדמיא לרבים דהוה מצלי בהדיה על כל חולים:
בשופר של איל. בפרק ראוהו ב"ד (לקמן דף כו.) תנן דרבי יוסי מכשיר אף בשל פרה אבל קיימא לן כרבי יהודה דתוקעין בשל אילים כפופים כדפסקינן התם בגמרא (דף כו:):
עין משפט ונר מצוה
עריכהפה א מיי' פ"ג מהל' תשובה הלכה ג':
פו ב סמג עשין מד"ס ב, טוא"ח סי' תקפו:
פז ג סמג שם, טוא"ח סי' תקפה:
ראשונים נוספים
מתני' בד' פרקים העולם נידון בפסח על התבואה. פי' הרפתקי כגון רוחות ברקים וגשמין וכיוצא בהן שעברו עליהן מתי אתדון. למימר' דתבואה חד דינא מתדנא.
והתניא תבואה שאירע בה קרי או אונס קודם הפסח נידונת לשעבר כו'.
אמר רבא ש"מ תרי דיני מתדנא.
מני מתניתין. ואוקימנא כתנא דבי שמואל דתני בד' פרקים העולם נידון בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן בחג על המים.
ואדם בר"ה וגזר דינו נחתם ביוה"כ.
וכי קתני מתני' אתחלת דין.
אמר רב יוסף כמאן מצלינן האידנא אקצירי ומריעי כל יומא כר' יוסי דאמר אדם נידון בכל יום איבעית אימא לעולם כרבנן וכר' יצחק דאמר יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין:
ירושלמי מלתא דרב אמר הכל נידונין בר"ה וגזר דין הכל נחתם בר"ה. דתני בתקיעתא דבי רב זה היום תחלת מעשיך וכו' ודלא כר' יוסי דאמר אדם נידון בכל שעה שנאמר [ותפקדנו לבקרים] לרגעים תבחננו.
ותפקדנו לבקרים זו פרנסתו. לרגעים תבחננו זו אכילתו (גזר דין בין לאחר גזר דין) .
תניא ר' יהודה אומר משום ר' עקיבא אמר הקב"ה הפסח הוא זמן תבואה הביאו לפני העומר כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות וכן שתי הלחם בעצרת שהוא זמן פירות האילן וכן ניסוך המים בחג כדי שיתברכו גשמי השנה. וכן בר"ה אמרו מלכיות שתקבלו מלכותי עליכם זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני בטובה.
מתוך: חידושי הרמב"ם על ראש השנה (עריכה)
שתי הלחם בעצרת מפני שעצרת זמן פירות האילן. ואם תשאל ומה ענין פירות האילן לשתי הלחם יש לומר שהשם דומה לפירות האילן שפירות האילן נקראו בכורים כדכתיב "מראשית כל פרי האדמה" (דברים כו:ב) ושתי הלחם נקראו בכורים כדכתיב [חלות] "תהיינה חמץ תאפינה בכורים לה׳ כלומר הביאו בכורים" (ויקרא כג:יז) כדי שיתברכו לכם בכורי הפירות.
הא דאמר ר' אבהו למה תוקעין בשופר של איל - למצוה מן המובחר קאמר, הא לעכובא לקמן- "כל השופרות כשרין חוץ משל פרה".
זכרונות כדי שיעלה זכרונכם לפני לטובה. ובמה? בשופר: כלומר, "ובמה תמליכהו עליך ובמה יעלה זכרונך לפניו? בשופר". וכן נראה לי מן התוספתא דתניא התם "מלכיות שתמליכהו על מעשה ידיו. זכרונות שיעלה זכרונך לפניו. שופרות שתבא תפלתך בתרועה לפניו".
למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין? כדי לערבב השטן: הקשו בתוספות והא קא עבר משום בל תוסיף? ואי אפשר לתרץ דכיון דתקע והריע כשהן יושבין - יצא, ואחר כך הוה ליה כעבר זמניה ואסיק רבא לקמן בשילהי "ראוהו בית דין" (דף ?) דשלא בזמנו לעבור בעי כונה דהכא נמי מתכיון הוא למצוה והילכך יש משום בל תוסיף. והם ז"ל תירצו דלא שייך בל תוסיף בעשיית המצוה שתי פעמים, ובברכת כהנים נמי אפילו מברכן כמה פעמים ביום לציבור אחד אין זה בל תוסיף אלא אם כן הוסיף ברכה אחרת משלו כגון "ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם" וכיוצא בו. וכן אם נטל לולב וחזר ונטל ביום או אכל מצה וחזר ואכל כמה פעמים ביום אחד - אין זה בל תוסיף. וכן הניתנין במתנה אחת אם נתן באותו קרן אפילו מאה פעמים - ליכא משום בל תוסיף. והכא נמי אם תקע וחזר ותקע אפילו מאה פעמים באותו יום ואפילו מתכוין למצוה - ליכא משום בל תוסיף.
והם ז"ל טרחו להעמיד שיטה זו ולא עלתה יפה בידם. ומסתברא דלא קשה כלל; דלא אמרו התם דאיכא משום בל תוסיף אלא במה שהוא מוסיף מדעת עצמו כגון כהן שהוסיף ברכה משלו ואי נמי ישן בשמיני בסוכה במתכוין למצוה אי נמי במה שאירע שנתערב מהן אחת במתן ארבע וכיוצא באלו. אבל במה שעמדו חכמים ותקנו לצורך - אין כאן בל תוסיף דכבר אמרה תורה "על פי התורה אשר יורוך". ותדע לך דהא שמיני של סוכה בזמן הזה מצוה של דבריהם וישנין ואוכלין בה למצוה ואף על גב דבקיאינן השתא בקביכא דירחא ומכריז ר' יוחנן כל היכא דמטו שלוחי ניסן ולא מטו שלוחי תשרי ליעברו תרי יומי גזירה ניסן אטו תשרי - אלמא כל לצורך גוזרין ומוסיפין והרשות בידן. והוא הדין בבל תגרע לצורך, כגון יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת אף על גב דאמרה תורה "תקעו" - עמדו וגזרו שלא לתקוע. וכל שכן זה לצורך. והכא נמי לצורך ראו לתקוע ולחזור ולתקוע. ומצוה לשמוע לדברי חכמים מ"לא תסור". כן נראה לי.
ופירוש "כדי לערבב את השטן": יש מפרשים להכניע היצר כדכתיב "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו", ושטן הוא יצר הרע וכר"ל דאמר "הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות". ובערוך פירש דבירושלמי גריס "בלע המות לנצח" וכתיב "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול" כד שמע שטן קל שיפורא חדא זימנא בהיל ולא בהיל וכד תנינן ליה אמר ודאי ההוא שיפורא דתקרי "שופר גדול" מטה זימניה להתבלע ומרתיע ומתערבב ולית ליה פנאי למעבד קטיגוריא.
מתני' בד' פרקים וכו': פי' בשעת יצירתן דהיינו תשרי שבו נברא העולם מבין כל מעשיהם יחד שנסקרין כולן בסקירה אחת ובגמרא אוקימנא כר' ישמעאל דסבר הכי שכל א' וא' נידון בזמנו ואיכא מאן דסבר דהכי הלכתא דסתם מתניתין ומחלוקת דבריתא הלכה כסתם מתניתין ואע"פ שאמר בתקיעות דבי רב ועל המדינות בו יאמר איזו לרעב איזו לשובע דמשמע דבר"ה דנין על השובע ועל הרעב ולא בפסח י"ל דרעב ושובע דאמרינן התם היינו רעב של מהומה שהבהמות אוכלין ואינן שבעין וזה דין האדם בעצמו בר"ה אבל דין ריבוי התבואה או מיעוטא בפסח הוא וכן פר"ת וליתא שהרי אמר בירושלמי אית תנא תני כל א' וא' נדון בזמנו ואית תנא כולן (נמנין) [נדונין] בר"ה מילתיה דרב אמרה הכל נדונין בר"ה וגזר דין שלהם נחתם בי"ה דתני בתקיעתא דבי רב ועל המדינות בו יאמר וכו' אלמא סתם מתניתין דלא כרב וה"נ סוגיין במס' ברכות במעשה דאותו חסיד שהקניטתו אשתו בר"ה ולן בבה"ק ושמע [כו'] מאחורי הפרגוד כל הזורע ברביעה פ' כך וכך יהי' אלמא דין התבואה בתשרי הוא וכן הלכה ואע"ג דרבא בגמרא אמר ש"מ בתרי דינא מתדנא אליבא דההוא תנא ברא אמרה וליה לא ס"ל מ"מ הרי"ף דסתמה סתומי משמע דס"ל דהלכתא כסתם מתניתין וכדרבא ור"ע ומה שכתבנו עיקר מפי' רבינו נר:
גמ' (האי) [הי] תבואה [כו'] והתניא: פי' קרי בידי שמים במכת מדינה אונס בידי אדם וכן פי' הגאונים ז"ל ובהלכות מפורש בדרך אחרת והא דאמרינן נדון להבא לאו דוקא אלא לפסח או לי"ה שעבר עכשיו קרי להבא לפי שנדונין בהם כל ענייני השנה הבאים ורש"י פי' שמפני שעבר עתה בסמוך קרי ליה להבא ואינו נכון אבל י"ל דהשתא בין פסח לפסח בין ר"ה לי"ה קיימינן ועלה דיינינן:
ה"ג אמר רבא [ש"מ] תרי דיני מתדנא: כלומר התבואה ומאן דגריס מתדנא שתא שתא דתבואה קאמר. והא דרבא לאו אמתניתא קאי דא"כ מאי קמ"ל פשיטא אלא אמתניתין קאי וה"ק ממתניתא שמעינן פירושא דמתניתין נמי דאפילו לתנא דמתניתין תרי דינא מתדנא והא דקתני בפסח על התבואה לאו בחד פסח הוא אלא בשני פסחים דלא מוקמינן בין תנא דידן ותנא ברא פלוגתא בכדי ותנא ברא פרושי קמפרש:
כמאן מצלינן האידנא וכו': וא"ת תיפוק ליה אמאי מצלינן האידנא רפאנו ה' ונרפא וכוליה תפלת י"ח ר"ל דהתם כיון דצרכי רבים לכ"ע מצלינן להו דגזר דין דצבור מקרע אבל דיחיד הוא דקשיא לן ואסיקנ' דאפי' תימא כרבנן וכדר' יצחק דאפילו ביחיד יפה צעקה אף לאחר גזר דין והאי אוקמיתא עיקר והכי סוגיין בכל דוכתא דתלמודא ואע"ג דלית הלכתא כר' יוסי והכי מנהגא דעלמא. והא דמצלינן אקצירי ואמריעי דוקא בחול אבל בשבת לא מצלינן אלא במסוכן ליומו כדכתי' בתעניות בס"ד. והא דאמרינן דאדם נידון בר"ה וגזר דין שלו נחתם בי"ה יש לשאול מה הפרש יש בין דין לחתימה דהא סתם נידון היינו לומר פלוני זכאי ופלוני חייב וי"ל דבר"ה רואין דינו אם הוא זכאי או חייב ואומר כך וכך היה חייב אבל אין גוזרין עליו להענישו בדינו עד י"ה:
תניא [וכו'] ר"ע וכו': וא"ת מה ענין שתי הלחם שהוא מין דגן לרצות על פירות האילן דתינח עומר וניסוך המים הוה מאותו מין ואיכא למימר דאתיא כמאן דאמר דחטה מין אילן הוא דקאמר עץ הדעת שאכל אדם הראשון חטה היתה והנכון דמשום דב' הלחם הם מנחת ככורים ובאות להכשיר הקרבת בכורי אילן דאין מביאין קודם שתי הלחם דשתי הלחם הי' מתיר חדש לגבוה ועומד להדיוט ומתוך כך ראויין ב' הלחם לרצות על פירות האילן והא מתניתא כפום פשטא משמע דאתיא כסתם מתניתין וכר' ישמעאל דאמר כל א' וא' נידון בזמנו אבל הרמב"ן ז"ל כתב דאתיא אליבא דהלכתא שאע"פ שכולם נדונים בר"ה צוה הקב"ה שנתרצה לפניו בדברים אלו כל א' וא' בזמנו כדי שנזכה בהם לר"ה הוא כשידונו עליהם לשנה הבאה והא דפריש בבתריתא טעם ר"ה משום דאידך כולהו דאורייתא אקדימינהו בתר הכי נקט ברכות ר"ה דאינון דרבנן וכדאמרינן בשלהי מכילתין ב' עירות בא' תוקעין ובא' מברכין הולכין למקום שתוקעין ואין הולכין למקום שמברכין אע"ג דהא ודאי והא ספק מ"ט הא דאורייתא והא דרבנן והיינו דלא קאמר הכא מפני מה אמרה תורה כדקאמר בסמוך והא דקאמר אמר הקב"ה אמרו לפני מלכיות זכרונות ושופרות משום דאע"ג דפסוקי מלכיות זכרונות ושופרות אינם מן התורה אלא מדרבנן כדפרישנא מ"מ ממה שאמרה זכרון תרועה יש ללמוד שראוי להזכיר פסוקי תרועה ופסוקי זכרון ומלכיות נפקא לן כמו שדרשו רז"ל בספרא מפסוק והי' לכם לזכרון לפני אלהיכם אני ה' אלהיכם שאין ת"ל אני ה' אלהיכם אלא זה בנה אב בכל מקום שאתה אומר זכרונות אתה סומך לו מלכיות ומהכא סמכו רבנן לתקוני הני פסוקי דתקיעתא ומ"ה קתני ר"ע שאמר הקב"ה אמרו לפני מלכיות זכרונות וכו' שכל מה שיש לו אסמכתא מן הפסוק (העיד) [העיר] הקב"ה שראוי לעשות כן אלא שלא קבעו חובה ומסרו לחכמים וזה דבר ברור ואמת ולא כדברי המפרשים האסמכתות שהוא כדרך סימן שנתנו חכמים ולא שכונת התורה לכך ח"ו ישתקע הדבר ולא יאמר שזו דעת מינות הוא אבל התורה (העידה) [העירה] בכך ומסרה חיוב הדבר לקבעו [ל]חכמים אם ירצו כמ"ש ועשית ע"פ הדבר אשר יגידו לך ולפיכך תמצא החכמים נותנין בכל מקום ראיה או זכר או אסמכתא לדבריהם מן התורה כלומר שאינם מחדשים דבר מלבם וכל תורה שבע"פ רמוזה בתורה שבכתב שהיא תמימה וח"ו שהיא חסירה כלום:
ובמה בשופר: עיקר הפי' דאכולהו קאי במה ראוי להמליכי ולהזכיר זכרונכם לפני בשופר שכן כתיב ויתקעו העם בשופרות וימליכו את שאול עליהם למלך ומלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא והיינו דעבדינן נמי תרועה במלכיות ותרועה בשופרות וכן נראה מן התוספתא דתניא התם מלכיות שתמליכהו על מעשה ידיו זכרונות שיעלה זכרונך לפניו לטובה שופרות שתעלה תפלתך לפניו בתרועה וכי תימא ועדיין לא נתן טעם לפסוקי שופרות י"ל דלא צריך דהא פשיטא דכיון דאיכא שופר איכא נמי פסוקי שופר. וי"ל עוד דה"ק ובמה בשופר ממש ובפסוקי שופרות שברכת השופרות היא ע"ש השופר שאף כשאין לו שופר יהא מזכירו וקובע לו ברכה וכך לשון התוספתא שופרות כדי שתעלה תפלתכם בתרועה כלומר בחזכרת תרועה והיינו נמי זכרון תרועה:
א"ר אבהו: פי' לאו למימרא שיהא חובה לתקוע בשופר של איל דהא תנן כל השופרות כשרין כשהוא שופר חלול ושמו שופר לאפוקי של פרה שנקרא קרן וכדבעינן למימר קמן בדוכתא ולמצוה מן המובחר בעינן שופר כפוף דכמה דכייף אינש ליביה טפי מעלי בין שהוא של איל או של דבר אחר ממין שופר אלא לפי שנהגו כל ישראל לתקוע בשופר של איל קבעי ר' אבהו מאחר שכל שופר כפוף סגי ואפילו למצוה מן המובחר מפני מה נהגו לתקוע בשופר של איל. ודכותיה במס' תעניות למה מתכסין בשקין שפי' למה נוהגין להתכסות בשקין דלא אשכחן בשום מתניתין או מתניתא שיהא חובה להתכסות בשקין בתענית צבור אלא ודאי כדאמרן. והא דמהדרינן אמר הקב"ה אע"ג דאינו אלא מנהג מ"מ הרי הבטיח הקב"ה לאברהם שכל זמן שמחזיקין בדרכיו ועושין המצוה בחבה שיזכור להם עקידתו שנאמר בהר ה' יראה ומ"ה אפשר לומר אמר הקב"ה תקעו לפני בשופר של איל שאתם מחבבין מצוה בו זכר לעקידת יצחק והולכין בדרכיו מעלה אני עליכם כאלו אמרתי לכם לעקוד עצמיכם לפני ועשיתם מפי מורי:
למה תוקעין: פי' וליכא למימר דבעי טעם התקיעות דהא פי' ר"ע וקרא נמי זכרון תרועה כי התרועה לזכרון כדברי ר"ע ועוד דא"כ הו"ל למנקט לישניה מפני מה תוקעין כלישנא דר"ע:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה