מצוה:להציל הנרדף בנפשו של הרודף
• מצוה זו נוהגת בזמן הזה •
וְקַצֹּתָה אֶת כַּפָּהּ לֹא תָחוֹס עֵינֶךָ.
(דברים כה, יב)
היא שצונו להציל הנרדף אפילו בנפשו של רודף, כלומר שאנו מצווים להרוג הרודף אם לא נוכל להציל הנרדף אלא בנפש הרודף. והוא אמרו יתעלה "וקצותה את כפה".
ולשון ספרי "במבושיו, מה מבושיו מיוחד שיש בה סכנת נפשות הרי הוא בוקצותה את כפה מלמד שאתה חייב להצילו בכפה מנין שאם אין אתה יכול להצילו בכפה שאתה יכול להצילו בנפשה תלמוד לומר לא תחוס עינך". הנה כבר התבאר לך ענין הצווי הזה. ושאמרו אשת האחד אמנם דבר הכתוב בהווה, והכונה הוא להציל הנרדף באיבריו של רודף. ואם אי אפשר להצילו כי אם במיתת הרודף בפעם אחת המיתהו.
וכבר התבארו דיני מצוה זו בפרק ח' מסנהדרין.
שנצטוינו להציל הנרדף מיד מי שירדפהו להרגו, ואפילו בנפש הרודף כלומר שאנו מצווין להרוג הרודף אם לא נוכל להציל הנרדף אלא אם כן נהרג הרודף, ועל זה נאמר "וקצתה את כפה לא תחוס עינך" (דברים כה, יב). ואמרו בספרי (ספהמ"צ עשין רמז), והחזיקה במבושיו מה אותו מקום מיוחד שיש בו סכנת נפשות ונאמר על זה וקצתה את כפה כך כל דבר שיש בו סכנת נפשות הרי הוא בקצתה את כפה, ומנין שאם אינו יכול להצילו בכפה בלבד, שחייב להצילו בנפשה? תלמוד לומר לא תחוס עינך. וזה שאמר הכתוב אשת האחד דבר הכתוב בהווה, שאשתו של אדם אצלו תמיד ומשתדלת להצילו מיד מכהו בכל כחה, אבל הוא הדין בכל אדם.
משרשי המצוה. לפי שהשם ברוך הוא ברא העולם ורצה בישובו, וישוב העולם מתקים בתשועת החלש מיד חזק ממנו, ועוד כי הנרדף לעולם עיניו ולבו אל השם להושיעו מיד רודפו, וכענין שכתוב "והאלהים יבקש את נרדף" (קהלת ג, טו). כלומר הנרדף מבקש לאלהים ומתחנן אליו, על כן צונו ברוך הוא לעזור לו.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין עב:) שאפילו היה הנרדף קטן והרודף גדול ממנו בכל דבר הכל חייבין להצילו, ואפילו בנפשו של רודף, ובמה דברים אמורים שמצילין בנפש הרודף? בשאי אפשר לנו להצילו באחד מאבריו, אבל כל שאפשר להצילו באחד מן האברים והציל בנפש זה שופך דמים. וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (דף מט.) בענין מיתת אבנר כשהרגו יואב, שכתוב שם "וימת בדם עשהאל אחיו" (שמואל ב ג, כז). באה הקבלה על זה שתבעו יואב לאבנר על דם עשהאל ודנו בדין סנהדרין, כלומר הרגו בטענה שהיה ראוי למות עליה על פי סנהדרין. אמר לו: למה הרגת עשהאל? אמר לו אבנר: עשהאל רודף היה. אמר לו יואב: היה לך להציל עצמך באחד מאבריו. אמר לו אבנר: לא ידעתי לכון לו. אמר לו יואב: בדפן חמישית כונת לו, באחד מאבריו לא ידעת לכון לו? ועל זה נאמר: וימת בדם עשהאל אחיו.
ואמרו זכרונם לברכה (דף עב:) בענין רודף, שאף על פי שלא קיבל התראה, מכיון שהתרו בו והוא עדיין רודף אין לו דמים ומותר להרגו.
ומטעם רודף, הורו זכרונם לברכה (פ"א מהל' רוצח ה"ט) באשה המקשה לילד, לחתך העובר במעיה, בין בסם בין ביד, מפני שהוא כרודף אחריה להרגה. ואם הוציא ראשו אין נוגעין בו, שאין דוחין נפש מפני נפש, וזה טבעו של עולם.
ואחד הרודף אחר חברו להרגו או אחר כל העריות שיש בו כרת לבועלן מצילין אותן מהם בנפשותם של רודפים, והוא הדין לרודף אחר הזכור לבוא עליו, אבל הרודף אחר הבהמה וכן הרץ לעשות אחת מכל שאר העברות שבתורה ואפילו לעבד עבודה זרה אין הורגין אותו, עד שיעבר העברה, שדנין אותו בבית דין, שבשתי עברות אלו לבד, באה הקבלה שמצילין אותן בנפש הרודף, אבל בכל שאר העברות שבתורה מביאין אותם לבית דין והם דנים אותם. ויתר פרטי המצוה, מבוארים במסכת סנהדרין פרק שמיני.
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה ויכול להציל הנרדף ולא הצילו באחד מאבריו של רודף או אפילו בנפשו, בטל עשה זה, מלבד שעבר על שני לאוין, שהן "לא תחוס עינך" ו"לא תעמד על דם רעך" (ויקרא יט, טז), כמו שנכתב בלאוין (מצוה תרא), וענשו גדול מאד כאילו הוא מאבד נפש מישראל.
הרודף אחר חבירו להרגו, אפילו היה הנרדף קטן, הרי כל ישר׳ מצווין להציל הנרדף מיד הרודף ואפילו בנפשו של רודף. [סנהררין דף ע״ב כל הסוגיא]
כיצד? אם הזהירוהו והרי הוא היה רודף אחריו, אע״פ שלא קבל עליו התראה, מאחר שעדיין הוא רודף, הרי זה נהרג. ואם יכולין להצילו באחד מאיבריו של רודף, כגון שיכו אותו בחץ או באבן או בסייף ויקטעו את ידו וישברו רגליו או יסמו את עיניו, מצילין. ואם אין יכולין לכוין ולא להצילו אא״כ יהרגוהו לרודף, הרי אלו הורגין אותו אע״פ שעדיין לא הרג. שנאמר וקצותה את כפה לא תחוס עינך. אחד במבושיו ואחד כל דבר שיש בו סכנת נפשות, אחד האיש ואחד האשה.
ועניין הכתוב שכל החושב להכות את חבירו הכאה הממיתה אותו, מצילין אותו באחד מאיבריו של רודף. ואם אין יכולין, מצילין אף בנפשו, שנאמר לא תחוס עינך כאשר בארנו במל״ת [קס״ד]. וכן היא שנויה בספרי [תצא] כאשר בארנו לדברי חכמים. ורבי יהודא אומר שם: נאמר כאן לא תחוס עיניך ונאמר בעדים זוממין לא תחוס. מה להלן ממון, אף כאן ממון. ובפירוש חומש [פ׳ תצא] תפס רבינו שלמה כדברי ר׳ יהודא שהוא יחיד.