מצוה:להניח לעניים את השכחה
• מצוה זו אינה נוהגת בזמן הזה אלא מדרבנן •
כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה לְמַעַן יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ.
(דברים כד, יט)
היא שצונו להניח עומר השכחה, והוא אמרו "ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו לגר ליתום ולאלמנה יהיה" (דברים כד, יט). הנה אמרו "יהיה" הוא הציווי להניחו והוא עשה, כמו שאמר בלקט ופאה "תעזוב אותם" שהוא עשה כמו שבארנו. וזו אינה נוהגת מן התורה אלא בארץ. וכבר התבארו משפטי מצוה זו במסכת פאה.
שנצטוינו כשנשכח עומר בשדה להניחו שם, ולא נשוב לקחתו כשיוודע אלינו הדבר. ועל זה נאמר "ושכחת עמר בשדה לגר ליתום ולאלמנה יהיה" (דברים כד, יט) כלומר הניחהו שם להם.
משרשי המצוה לפי שהעניים והאביונים בחטאם ובעניותם תולין עיניהם על התבואות בראותם בעלי השדות מאלמים אלמים בתוך השדה, כברכת השם אשר נתן להם, וחושבים בלבם לאמר: "מי יתן והיה לי כן לאסוף עומרים לביתי, ולו אחת אוכל להביא אשמח בה". ועל כן היה מחסדיו ברוך הוא על בריותיו למלאת תשוקתם זו, כשיהיה מקרה שישכחנה בעל השדה. גם יש בזה תועלת לבעל השדה שיקנה בזה נפש טובה, כי באמת במידת הנדיבות ונפש ברכה לבלתי תת לבו על העומר הנשכח ויניחהו לאביונים. ועל בעלי הנפש [ה]טובה ינוח ברכת השם לעולם.
מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (משנה, פאה ו, ו) עומר שיש בו סאתיים אינו שכחה, שנאמר "ושכחת עמר" ולא גדיש. ומה שאמרו (שם פ"ה מ"ז) עומר ששכחוהו פועלים ולא בעל השדה, או בעל השדה ולא פועלים, או ששכחוהו שניהם ויש שם אחרים שלא שכחוהו, אין זה שכחה עד שישכח מכל אדם. ויתר פרטיה מבוארים במסכת פאה.
ונוהגת מצוה זו בזכרים ונקבות, במקומות שתרומות ומעשרות נוהגים שם. וכבר כתבתי כל עניין תרומות ומעשרות ומקומות שנוהגין שם בארכה בסדר שופטים, במצות הפרשת תרומה גדולה (מצוה תקז). והעובר על זה וחזר לשוב לקחתו, בטל עשה זה, ומראה בעצמו נפש רעה.