מצוה:לא לכשף
• מצוה זו נוהגת בזמן הזה •
לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף.
(דברים יח, י)
הזהירנו מעשות הכישוף כולו, והוא אמרו "לא ימצא בך וגו' ומכשף" (דברים יח, י). והעובר על לאו זה חייב סקילה במזיד, ובשוגג חטאת קבועה. והתבארו משפטי מצוה זו בפ"ז מסנהדרין ("ארבע מיתות").
שלא נשתדל בכל מעשה כישוף כלל, ועל זה נאמר "לא ימצא בך וגו' ומכשף" (דברים יח, י). וענין הכישוף ידוע לכל דרך כלל, שיעשו בני אדם תחבולות בלי מספר במיני עשבים ואבנים והדבק, מן הדברים שמשתמשים בהן בני אדם אלו עם אלו. ומהם שיכונו המעשים הרעים ההם בעתים ידועות ובחודשים מכוונין לאותן מלאכות. ומכל אלו הדברים המגונים והמכוערים תרחיקנו התורה תכלית הריחוק כי הבל המה, ואין ראוי לעם קדוש מחזיקי דת האמת לתת מחשבה בכיעורין אלו, רק בעבודתו יתעלה, כי הוא ישלים כל חפץ עמו לטוב בחסותם בשמו הגדול ושומם כל מבטחם ומשענתם על חסדיו לבד. ומהיות העניינים אלו רחוקים מאוד וכעורים לפניו ברוך הוא ובהם ניצוץ מענייני עבודה זרה, הזהירנו על זה בלאו.
וחייב סקילה כל העובר ומשתדל בזה אם הוא מזיד, וחטאת קבועה אם הוא שוגג. וגם מחומר העניין הזהיר הכתוב בזה מבשאר עבירות על הבית דין שלא למחול לעובר על זה, וכמו שנאמר "מכשפה לא תחיה" (שמות כב, יז). וכבר דיברתי משרשי מצוה זו בלאו דמכשפה לא תחיה בסדר ואלה המשפטים (מצוה סב).
דיני המצוה במקומות בתלמוד בפיזור, והעיקר בפרק שביעי מסנהדרין. וכל שהוא דיין על זה צריך לדעת חכמת הכישוף, כדי שידע להבחין במעשה הנעשה אם הוא מין ממיני הכישוף או אולי הוא מן הדברים הנעשים בכח הטבע ובצדדין המותרין. וכעניין שאמרו זכרונם לברכה (שבת סז.) כל שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי, וכבר דברתי על זה שם בלאו דמכשפה כפי כחי. ודברים אלו צריכין עיון רב, כי הנה נמצא בגמרא מעשים שאם לא ידענו אותם מפיהם זכרונם לברכה, היינו אוסרין אותם משום חשש איסור זה. ומכל מקום אשר ישא נפשו לכנס בתחבולות אלו וידמה דבר לדבר מהדברים שהזכירו זכרונם לברכה הרי הוא כפותח לו פתח לבוא בגיהנום.
ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות.
שלא לכשף, שנאמר "לא ימצא בך גו' ומכשף" (דברים יח, י). והמכשף חייב סקילה והוא שעושה מעשה שנאמר "מכשפה לא תחיה" (שמות כב, יז), דיבר הכתוב בהווה, והוא הדין למכשף. ובפרק ארבע מיתות (סנהדרין סז.) דורש רבי עקיבא שהוא בסקילה, כמו שנאמר "אם בהמה אם איש לא יחיה" (שמות יט, יג). ובן עזאי ורבי יהודא דורשים סקילה ממקום אחר.
ודרשינן נמי התם "בלטיהם" (שם ז, כב) אלו מעשה כשפים, "בלהטיהם" (שם, יא) אלו מעשה שדים. למדנו שהשבעת שדים אינו מעשה כשפים. אמנם בפרק חלק [דק"א] בספרים ישנים גרסינן אמר רב הונא הלכה [*הגה"ה כל מצאתי שנמחוק מן הספרים אין שכן באלפסי ובאשרי פרק ד' מיתות ופרק חלק וכן בהג"ה מיימונית בפרק י"א דעבודה זרה משמע דגרסי הלכה אבל ברוב ספרים ישנים מצאתי שיטת הס' כך. ובפרק חלק בספרים ישנים גרסינן: אמר רבי הונא אין הלכה כרבי יוסי שאסר' לשאול בשדים אף בחול, ואף רבי יוסי לא אסר אלא מפני הסכנה. ותניא בפרק חלק שרי שמן ושרי ביצה מותר לשאול בהם אלא מפני שמכזבין.] כרבי יוסי שאוסר לשאול בשדים אף בחול ואף רבי יוסי לא אסר אלא משום סכנה. והא דתניא בפרק חלק [שם] דדוקא שרי שמן ושרי ביצה מותרין לשאול בהן מפני שמכזבין, שמא אינן שדים.
וצריך להתיישב במקרא זה אם לוקין על אזהרותיו מפני שניתן לאזהרת מיתת בית דין דמכשף ואין לוקין על לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין ורבינו משה כתב (פי"א מהל' עבודה זרה וחוקות הגויים) דלוקין על אזהרותיו.