מצוה:לא להחיות נשמה משבעה עממין
• מצוה זו נוהגת בזמן הזה •
רַק מֵעָרֵי הָעַמִּים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה.
(דברים כ, טז)
הזהירנו שלא להחיות איש משבעה עממין כדי שלא יתייחדו בם בני אדם ויסיתום לעבודה זרה, והוא אמרו "לא תחיה כל נשמה" (דברים כ, טז).
והריגתם מצוות עשה כמו שביארנו במצוה קפ"ז. ומי שעבר ולא הרג מהם והיה אפשר לו להרגו – עבר על מצוות לא תעשה.
שהזהירנו בלא תעשה שלא נחיה אחד משבעה עממים בכל מקום שנמצאם ונוכל להרגם בלי סכנה לנפשותינו. ושבעה עממים הן: הכנעני, והפרזי, והחוי, והיבוסי, והחתי, והגרגשי, והאמורי. ועליהם נאמר "לא תחיה כל נשמה" (דברים כ, טז).
ואף על פי שהאמת כי דוד המלך הרג מהם רבים עד אשר כמעט כילה אותם ואיבד זכרם, עדיין נשארו מהן קצת שטבעו בין האומות, וכל מי שימצא מהם חייב לאבדם בכל מקום שהם.
וכל עניין מצוה זו כתבתי למעלה בארכה, בסדר ואתחנן, במצוות הריגת שבעה עממין (מצוה תכה), וקחנו משם.
כל מי שבא לידו אחד מן השבעה עממים, החתי והגרגשי וגו', ולא הרגו – עובר בלא תעשה בעוד שישראל שוכנים בארץ ישראל, שנאמר "לא תחיה כל נשמה" (דברים כ, טז).
וכבר נמחה זכרם מתחת השמים.