מצוה:לא לאכול דם בהמה חיה ועוף
• מצוה זו נוהגת בזמן הזה •
חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם כָּל חֵלֶב וְכָל דָּם לֹא תֹאכֵלוּ.
(ויקרא ג, יז)
כו וְכָל דָּם לֹא תֹאכְלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לָעוֹף וְלַבְּהֵמָה.
כז כָּל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל כָּל דָּם וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ.
(ויקרא ז, כו-כז)
י וְאִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יֹאכַל כָּל דָּם וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת הַדָּם וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ.
יא כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר.
יב עַל כֵּן אָמַרְתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל נֶפֶשׁ מִכֶּם לֹא תֹאכַל דָּם וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם לֹא יֹאכַל דָּם.
(ויקרא יז, י-יב)
כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא וָאֹמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דַּם כָּל בָּשָׂר לֹא תֹאכֵלוּ כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ הִוא כָּל אֹכְלָיו יִכָּרֵת.
(ויקרא יז, יד)
הזהירנו מאכול דם, והוא אמרו "כל דם לא תאכלו" (ויקרא ז, כו). וכבר נכפלה בו האזהרה פעמים. ובא ביאור הכתוב בו שהוא בכרת ואמר "כל אוכליו יכרת" (שם יז, יד) אם היה מזיד. ובשוגג חייב חטאת קבועה.
וכבר התבארו משפטי מצוה זו בפרק ה' מכריתות.
שלא נאכל דם בהמה חיה ועוף (כריתות כ:) שנאמר "וכל דם לא תאכלו" (ויקרא ז, כו). ונאמר במקום אחר "לעוף ולבהמה" (שם ז, כו), וחיה בכלל בהמה (חולין עא.). ונכפלה המניעה בדם בהרבה מקומות בתורה.
כבר כתבתי מה שאני חושב על צד הפשט באסורי המאכלות באזהרת טרפה (מצוה עג) וחלב (מצוה קמז). ואפשר לומר בדם עוד כי מלבד רע מזגו, שהוא רע המזג, יהיה באכילתו קצת קנין במדת אכזריות שיבלע האדם מבעלי חיים כמותו בגוף, אותו הדבר שבהן, שהחיות ממש תלוי עליו, ונפשם נקשרת בו, כי ידוע שיש לבהמות נפש, יכנוה החכמים נפש חיונית, כלומר שאינה שכלית. גם נראה אותם שיש לנפשותם בחינה להשמר מנפול באחר הפחתים ובקצת דברים אחרים. והרמב"ן זכרונו לברכה כתב בטעם הדם (בפי' ויקרא יז יא) כי ידוע שהנאכל ישוב בגוף האוכל, ואם יאכל אדם הדם תהיה עבי וגסות בנפש האדם, כמו שנפש הבהמה עבה וגסה, וכתב עוד כעין זה שאמרתי אני אין ראוי שתאכל הנפש את הנפש.
מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (כריתות כא.) שדם דגים וחגבים, שקצים ורמשים, ודם האדם אין חיבין עליו משום דם, ולפיכך אמרו שדם דגים וחגבים מתרין, שמתר לאכל דמן ואפילו כנסו בכלי, והוא שיהא נכר לכל שהוא דם דגים. וכמו שאמרו בגמרא (דף כא:) שיהיה בכלי קצת מקשקשי הדג, אבל דם הדגים האסורין אסור, לפי שהוא כחלב בהמה טמאה שאסור מן הכלל שבידינו, שמאכל היוצא מן הטמא טמא, כמו שמצינו שאסרה תורה ביצת היענה לפי שיוצאה מן הטמא. ודם האדם אסרוהו חכמים מפני מראית העין, ולפיכך אמרו (דף כב.) דם שבין השנים מוצצו ובולעו, ושעל הפת גוררו מעליו ואוכל הפת. וכן דם ביצים מתר, שאין אני קורא בו דם עוף, ולא מין בשר הוא ואפילו התחיל להתרקם, וכן דעת רבותינו בעלי התוספות (חולין סד: ד"ה והוא) וכדמשמע בפשטא דברייתא בכריתות (דף כא.). זהו דין תורה, אבל חכמים אסרו ביצה שרקמה, וסמכו הדבר לקרא דשרץ השורץ (שם יא מב). ולכן אסרו דם ביצים משום ספק רקום, אבל כל שאין בו ספק רקום, לא אסרוהו אלא משום מראית העין, ולכן דם ביצים הנמצא בחלבון, זורק הדם ואוכל השאר, ויש מחמירין בנמצא בקשר וחוץ לקשר לאסר כל הביצה.
והדם האסור מן התורה, יש שאיסורו בכרת ויש ממנו בלאו. דם הנפש הוא בכרת, שבמקום שבא בתורה הכרת בדם נאמר שם "נפש", שנאמר "כי נפש הבשר בדם הוא" (ויקרא יז, יא). ומה שאינו דם הנפש אלא דם האיברים, אין איסורו אלא בלאו, שעליו נאמר סתם "וכל דם לא תאכלו". ולפיכך ביארו זכרונם לברכה ואמרו (דף כב.) שחיבין כרת בדם היוצא בשעת שחיטה ונחירה או התזת הראש כל זמן שיש בו אדמימות, וכן בדם הכנוס בתוך הלב, ודם הקזה כל זמן שמקלח ויוצא, שגם הוא דם הנפש כשהוא מקלח, ולפיכך חיבין עליו. ודוקא מקלח להוציא השותת בתחלת הקזה ובסופה שאינו דם הנפש, שאין חיבין עליו כרת. וכן דם התמצית. כלומר אותו הדם שמתמצה בשעת שחיטה מעט מעט אחר שיצא הדם הנובע. וכן דם האברים, כגון דם הטחול ודם הכליות ודם שבביצים ודם שמתכנס ללב בשעת שחיטה, אין חיבין עליו כרת אלא מלקות. והוא שיאכל ממנו כזית. דם הבלוע בשאר הבשר, שנקרא גם כן דם האיברים, כל זמן שלא פרש מותר לאכול הבשר עם הדם הבלוע לתוכו, שאותו דם כבשר נחשב לנו כל זמן שלא פרש מן הבשר. ולפיכך התירו זכרונם לברכה לאכול בשר חי בלא מליחה כל זמן שהודח יפה, שלא יהיה על פניו דם בעין. אבל כל זמן שפרש הדם הבלוע בתוך הבשר ויצא לחוץ, חיבין עליו בלאו כמו בדם האברים שמנינו למעלה שהן בלאו.
ולפיכך הרוצה לאכול בשר מבושל בקדירה, חיבוהו חכמים להוציא ממנו הדם [שלא] יהיה פורש מתוכו ויוצא לתוך המרק בבישול. ולא מצאו תחבולה להוציאו כי אם במלח, שהוא שואב הדם ומיבשו בטבע וכוחו רב ונכנס בבשר. ואפילו בחתיכה עבה ביותר יש כח בו להוציא הדם מתוך העובי. וכן הדבר ידוע ומנוסה, שאם ימלח אדם חתיכה של בשר יפה כשיעור שנתנו חכמים למליחה, ימצא טעם המלח בכל הבשר, ואפילו בחתיכה גדולה של שור הפטום. ואחר שהדבר כן בבירור ונראה לעין, מותר לתת כל בשר שנמלח כשיעורו בקדירה, בין שיהיו המים רותחים או פושרים וצוננים. לפי שאנו רואין הבשר אחר מליחה כשיעור, לכל דבר, כאילו נתמצה ממנו כל דם האסור. ואם גם אחר מליחה אנו רואין שיוצא ממנו מעט דם, אין לו תורת דם אלא כמהל אדום הוא חשוב, ועל כיוצא בו נאמר בגמרא (חולין קיב.) רבי פלוני קרי ליה חמר בשר ומתירו.
ויש בבהמה קצת אברים של ריבוי דם, שבהם נהגו כל ישראל להוציא הדם שבהם בכח האש טרם שיבשלום בקדרה ולא רצו לסמוך בהם במליחה לבד, והם המוח והכבד. צולים אותם מעט על האש ואחר כך מבשלין אותן, בין שירצו לבשלם בפני עצמן או עם בשר אחר. ומנהגן של ישראל תורה היא. עבר ובשלן במליחה לבד עם הבשר הכל מותר, ובלבד שלא יכון אדם לעשות כן לכתחילה כדי שישוב הדבר עליו בדיעבד אחר הבישול, שכל העושה כן באסורין אוסרין עליו הכל כמו בתחילה, ואני קורא עליו "ופרץ גדר ישכנו נחש" (קהלת י, ח).
וסדר מליחה כך היא: מדיח הבשר יפה מדם שעליו. ואחר כך מניח עליו מלח בינוני, לא עבה ביותר כדי שידבק בו קצת, ולא דק ביותר (שלא ידבק יותר מדי). ומניחו במלחו כדי הילוך מיל, ואפילו לבשר שור עבה, די בכך. ואחר שיעמוד במלחו שעור זה במקום מדרון שיוכל הדם לזוב יפה או בכלי מנקב, לוקח הבשר בידיו ומגביהו, ומנפץ המלח מעליו, ואחר כך מדיחו יפה במים שבכלי פעמים שלש או יותר עד שיוסר המלח וישארו המים שמדיח הבשר בהם זכים. ואם נשתהה הבשר במלחו יותר מן השעור הראוי למליחה, אין חוששין שמא חזר הבשר ובלע מדם שעל פני המלח, לפי שאנו אומרים שהבשר אחר שפלט דמו האסור פולט צירו, כלומר מחל הבשר והוא הלחות שבבשר, וכל זמן שיפלוט הבשר אותו הציר אין בטבעו שיוכל לבלוע דם, לפי שהדם חלק בטבעו הרבה ואינו נבלע כי אם במתון, רצונו לומר כל זמן שלא יפלוט הבשר שום דבר, לא דם ולא ציר. וכמה יהיה שהוי זה שנחזיק הבשר שיפלט עדין ציר, אמרו הרבנים שהוא עד שתים עשרה שעות. נשתהא יותר מכן במלחו אסור לאכלו עד שיקלף פני הבשר כלו, ומיהו בקליפה סגי לפי שאנו מחזיקין מליח כרותח דצלי, ובאסור הנוגע בצלי קימא לן קליפה, בשאין שם אסור מפעפע, ודם אינו מפעפע. ואם לא רצה לקלף הבשר מתר לאכלו בצלי, שאף על פי שאנו אומרים שאין כח במלח להוציא דם הבא לבשר ממקום אחר, כח האש חזק מן המלח להוציאו, ולפיכך בשר שנשתהא במלחו יותר מדאי, מתר לאכלו בצלי בלא קליפה, ובקליפה אפילו בקדירה, כמו שאמרנו.
ויתר רובי דיני מליחה כגון דגים ועופות שמלחן זה עם זה, ודג טהור שמלחו עם דג טמא, וכלים של חרס או של עץ שמלחו בהם מה דינם, והמלח עצמו שמלחו בו מה דינו ויתר רבי פרטי המליחה, מבוארים בחולין פרק כל הבשר. ובפרק חמישי מכריתות יתבאר גם כן דיני הדם וחילוקי דם הנפש ודם האברים.
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. ועובר עליה ואכל כזית דם הנפש, במזיד חיב כרת, בשוגג מביא חטאת קבועה. ואם אכל כזית מדם האברים במזיד לוקה, בשוגג, פטור.
הזהירה תורה בפרשת צו "וכל דם לא תאכלו בכל מושבותיכם לעוף ולבהמה". וחיה בכלל בהמה, שנאמר "זאת הבהמה אשר תאכלו" וכתיב אחריו "איל וצבי ויחמור". וכל האוכל כזית מן הדם במזיד חייב כרת. בשוגג מביא חטאת קבוע. שנאמר "כל נפש אשר תאכל כל דם ונכרתה הנפש ההיא מעמיה". תניא בת"כ [פרשה צ"ו פר' ט"ו] ומביאה בכריתות [דף כ'] "כל דם לא תאכלו" שומע אני דם מהלכי שתים כגון דם האדם ודם שרצים ודם בצים וחגבים הכל בכלל ת"ל לעוף ולבהמה מה עוף ובהמה מיוחדין שיש בהן טומאה קלה היא טומאת מגע וטומא' חמורה היא טומאת משא ויש בהן איסור אם לא נשחטו והיתר אם נשחטו והן מין בשר [שם דף כ"א] יצא דם מהלכי שתים שאין בהן טומאה קלה לאחר מיתה שאף הנוגע במת הוא אב הטומאה וכזית מן המת בחיפהו בבצק טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת יצא דם שרצים שאין בהן טומאת משא יצא דם דגים וחגבים שכולם היתר שהרי אין טעונים שחיטה יצא דם ביצים שלא נמצא על הקשר כאשר בארנו למעלה [בל"ת קל"ב] שאינו מין בשר ומסיק שם דדם דגים שכנסו בלא קשקשין שהוא אסור עוד מפרש בברייתא שאם נכתב עוף בלבד לא חיה אוסר כי אם דם עוף וכיוצא בו בלבד שאין בצמרו משום כלאים אבל לא בהמה ואם לא נכתב רק בהמה בלבד לא הייתי אוסר כי אם דם בהמה וכיוצא בה בלבד שאינה באיסור אם על בנים אבל לא עוף לכן הוצרכו שניהם ליכתב לעוף ולבהמה.
שנינו בכריתות [דף כ'] דם שחיטה בבהמה חיה ועוף בין טמאין בין טהורין או דם נחירה או דם עיקור [מפרש בתוס' שם] או דם הקזה שהנשמה יוצאה בו חייבין עליו כרת. ותניא בברייתא [שם בדף כ"ב] איזהו דם הקזה שהנשמה תלויה בו כל זמן שמקלח יצא דם התמצית מפני שהיא שותת. ומוכיח שם ששלשת גוונים דמים יורדים בשתיתה: הראשון שחור והשני אדום ואחר כך מתחיל לקלח ואחר כך כשנתמעט הדם שותת בקירוב, ושלשתן קרויין דם התמצית לרבי יוחנן.
שנינו שם [דף ק"ט] הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו אינו עובר עליו וגרסינן עלה בכריתות [דף כ"ב] א"ר זירא אמר רב לא שנו אלא בלב עוף שאין בדמו כזית אבל בלב בהמה הואיל ויש בדמו כזית ענוש כרת. ופירש רש"י שענוש כרת אף לאחר בישולו, ורוצה לומר שאינו סובר כאותו אמורא שאומר בהקומץ רבה [דף כ"א] דם שבשלו אינו עובר עליו שנ' כי הדם הוא בנפש יכפר. לא חייב הכתוב אלא על הדם הראוי לכפרה וזה הואיל וקרוש הוא ע"י בישול אינו ראוי לכפרה לכל הפחות כחטאות הפנימיות שנ' וטבל והזה ומתוך שקרוש הוא אינו ראוי לטבילה והזאה. אלא סובר רב כאותו אמורא שאומר [שם] שחייב דם על שבשלו הואיל וראוי לכפרה בחטאות החיצונות שנ' ולקח ונתן ובר נתינה ולקיחה הוא אע"פ שהוא קרוש. אפס יש ליישב דברי רב לד"ה ולפרש כי לא קרעו אינו עובר עליו מדבר בין אכלו חי בין אכלו מבושל ועל זה מפרש רב שבלב בהמה ענוש כרת אם אכלו חי והולך לשון הגמרא על זה בכריתות [דף כ"ב] וכן כתוב בה"ג מתיבי דם הכליות ודם הטחול ודם הלב ודם האיברים הרי אלו בל"ת ומתרץ ההוא בדם דאתי ללב מעלמא כי קאמר רב דענוש כרת בדם הלב עצמו ומקשה אי דם דאתי ללב מעלמא היינו דם האיברים ולמה הוצרך להזכיר שניהן ומתרץ וכי דם הכליות אינו דם האיברים אלא מזכיר קצת דם האיברים בפרט כגון דם הכליות ודם הלב ואח"כ שונה כל האיברים בכלל. ומפרש התלמוד מהיכא אתי ללב דם מעלמא א"ר זירא בשעת יציאת נשמה דם מישרף שריף פי' מדם האיברים. למסקנת גירסא זו דם הלב עצמו בכרת ודם הכנוס בתוכו בלאו. ואני קבלתי הגירסא להפך שדם הלב עצמו בלאו כמו דם הטחול והכליות שמדבר בדם של עצמם ודם הכנוס בתוך הלב בשעת יציאת נשמה מישרף שריף מדם הנפש וכן כתבו הרב רבי אליעזר ממיץ. תני' בחולין [דף ק"ט] הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו קורעו לאחר בישולו ומותר. בפסחים [דף ע"ד] רוצה לפשוט מכאן כבולעו כך פולטו ודחה שם שאני לב דשיע פיר' שהלב חלק ולא בלע שום דבר מן הדם ואומר ר"ת [בתוס' שם בד"ה הלב] שאין לסמוך על אותו דיחוי להתיר לב שנתבשל עם דמו בקדרה לאחר שקרעוהו כי למסקנא שנפשט כבולעו כך פולטו אין צריך עוד אותו דיחוי ולא נאמר עוד שהלב שיע לפיכך קורעו לאחר בישולו פי' אחר צלייתו ששייך בו כבולעו כך פולטו דמה שבלע פלט ונפל לארץ אבל נתבשל הלב בקדירה דאין מועיל מה שפולט שנשאר הדם בקדירה צריך ששים מדם הלב ואם אין ששים מדם הלב אף הלב עצמו אסור לפי שחוזר ובולע דם שפלט [בהג"ה באשירי בחולין] מעשה בטלה אחד שנמלח ונתבשל עם הלב ולא קרעוהו תחילה והשיב הרי"ץ ברבי שמואל אם יש ששים בין המים והטלה כנגד דם הלב נראה לי שהוא מותר אם היה הלב כל שעה מכוסה במים אך לא נתיר עתה הטעם זה לפי שנ"ל שרש"י היה משער בכל החתיכה אע"פ שהכל מכוסה במים עכ"ל.
גרסינן בכריתות [דף ד'] אמר רבא שלש כריתות האמורות בדם, למה א' לדם קדשים, ואחד לדם חולין, וא' לדם חיה הטעון כיסוי? שאילמלי לא ריבת' תורה הייתי אומר שפטור בדם חולין ודם חיה לפי שנ' כי הדם הוא בנפש יכפר, דמשמע עניין המקרא בדם המכפר. ואמר רבא [שם] ה' לאוין האמורים בדם למה אחד לדם קדשים ואחד לדם חולין ואחד לדם חיה ואחד לדם התמצית ואחד לדם האיברים? ומעמיד שם איסור דם האיברים כשפי' אבל אם לא פירש מותר כמו שמוכיח בחולין [דף ט"ו] ובשבת [דף קכ"ט] שאדם מותר לאכול בשר חי בלא מליחה.
גרסינן בחולין [דף ק"י וכל הסוגיא סו"ס ור"ת בתוס' שם] אמר ליה רב אמי לרב ספרא כשתעלה לא"י תשאל מהן כבד מה אתם מורים בה אם מותר לבשלה בקדירה עם בשר אם לאו. הרי שנינו סתם משנה בתרומות [ועי' בתוס' דלעיל] הכבד אוסרת ואינה נאסרת מפני שפולטת ואינה בולעת ופיר' אינה נאסרת כך הוא אינה נאסרת כשמבושלת לבדה בקדירה שטרודה תמיד לפלוט אפי' שלוקח לגמרי שמסתמ' היה לה לגמור פליטתה אע"פ כן הואיל ויש בה רוב דם פולטת תמיד ואינה בולעת לעולם וכן הלכה אבל הכבד אוסרת שמא אין הפי' שתאסור בשר שמבושלת עמה בפליטת דמה כי הכבד כולו דם והתירו הקב"ה כמו שאנו אומרים בחולין [בדף ק"ט] אסר לן דמא שרא לן כבדא אלא לצדדין היא שנוייה שאם זו הכבד מנבילה או טריפה אוסרת בשר המבושל עמה מחמת שמנונית הטריפה רש"י היה מפרש שאילה זו שאמרנו בכבד שנמלחה ואע"פ כן שמא אין יוצא כל דם שבה ע"י מליחה ור"ת בן בתו פי' דאם נמלחה פשיטא שמותרת עם בשר שהרי נהגו העולם לבשלה עם בשר לאחר צלייה ומסתמא ה"ה אחר מליחה שיש לנו להתיר שפולט ע"י מליחה כמו ע"י צלייה כי מליח כרותח דצלי ולכך פי' בה"ג דשיעור מליחה לקדירה כשיעור צלייה ושאלה זו פי' ר"ת בכבד שלא נמלחה ומסתפק בזה שמאחר שהכבד כולו דם והתירו הקב"ה ואפי' הדם הפורש ממנו מותר מה"ת כדתניא בכריתות [דף כ"ב] דם הטחול ודם הכליות דם האיברים דם הלב הרי אלו בל"ת ואינו מונה דם הכבד עמהם ואפי' נאסור מדרבנן הדם היוצא ממנה ע"י מליחה לפי שהוא בעין גזירה אטו שאר דם כמו שאמרו חכמים [שם דף כ"א] בדם האדם שאע"פ שהוא מותר מה"ת אפי' פי' כמו שאמרו למעלה [ל"ת קכ"ז] מ"מ אמרו [שם ובכתובות דף ס'] דם שבין השינים מוצצו אבל שעל הכבד גוררו לפי שהוא בעין מ"מ בבישול הכבד שאין ניכר כלל שם דם בעין יהא מותר. [חולין דף קי"א] כשעלה רב ספרא לא"י ושאל שאילה זו השיבו רבי זריקא אני ורבי ינאי בנו של רבי אמי נתארחנו בבית רבי יהודה בנו של ר"ש בן פזי והביאו לפנינו קניא בקופיה ואכלנוהו פי' קניא בקופיה הקנה עם כל המחובר לו הריאה והלב והכבד וכולם נתבשלו יחד וצ"ל לפי' ר"ת [בתוס' דלעיל] שיודע היה שהכבד לא נמלח אע"פ שהריאה והלב נמלחו שכמה דברים היו עושין להראות דבר חידוש לתלמידים. והקשה רב אשי [שם] שאין ראיה משם כי שמא פי הקנה חוץ לקדירה היה וסימפוני הכבד שופכים דרך קנה הכבד לתוך קנה הגדול של ריאה ויוצא הדם דרך הללו חוץ לקדירה או שמא חלוט היה מתחלה בחומץ ומכח החומץ הוא נצמת ושוב אינו פולט דם עולמית ודמו הנבלע בתוכו מותר כל זמן שלא יצא ומסיק שם שאותו חומץ שנצמת בו הכבד מותר שלא פלטה הדם לתוכו שאם פלט דם לתוכו כלל היתה הכבד חוזרת ובולעת שאינה טרודה לפלוט מחמת שצמתה החומץ. הרי סדרנו השאלה והתשובה שעלתה בדיחוי שאין להוכיח ההיתר.
ורב אלפס כתב [שם] שמנהג בכל ישראל שלא לבשל כבד בקדירה אלא אחר צלייתן אבל לא אחר מליחה כתב מורי ואי אישתלי ועבד כדברי רבינו יעקב עבד מסקינן שם [בדף קי"א] שמי שצולה כבד שלם צריך לקרוע שתי וערב והחתך יהיה למטה שיזוב ממנו הדם הכנוס בסמפונות אבל טחול אין בו סמפונות ואין צריך קריעה אפי' לקדירה שהרי לשמואל היה עושין לו תבשיל של טחול שלם ביום הקזה וכתוב בה"ג אם לא קרע הכבד מתחילה קורעו לאחר בישולו ומותר ויצא דם הכנוס בסמפונות ואין לחוש לדם הסמפונות שמא חזר ונבלע בכבד אחר כך מפני שטרודה לפלוט ועוד שכבולעו כך פולטו דרש מרימר [שם] הילכתא בין כבד בין כחל מותר לצלותו בשפוד אחד תחת בשר שהדם נשרק ונופל מעל הכבד ומעל הכחל לארץ ואין לחוש אם שמנונית הבשר נופל על הכחל ונדבק שם מאחר שקרעוהו שתי וערב וטחוהו בכותל וכל שכן בקדירה עם בשר שיש ללמוד מכאן שמותר לאחר שקרעוהו ומסקינן שם אבל אסור לצלות לכתחילה כבד או כחל על הבשר בשפוד אחד מחמת שיש בכבד רוב דם ורואין הכל הדם יורד בשפע על הבשר ומ"מ בדיעבד מותר שכל הדם הנופל על הבשר נשרק ונופל לארץ וכן כחל לכתחלה אסור שאע"פ שקרעוהו ויצא כל חלבו יוצא ממנו לבנונית כעין חלב ונסרך על הבשר ונראה כבשר בחלב ובדיעבד מותר שאין זה חלב בד"א לבני בבל שהתנורים שלהם פיהם למעלה והיה השפוד זקוף אבל שפודים שלנו שהם מושכבים ופעמים שראש זה עליון פעמים שהוא תחתון ולכך לעולם לכתחלה אסור לצלו' בשפוד אחד לא כחל ולא כבד עם בשר ובדיעבד מותר והוא הדין במליחה ויש שנותנין בלי לקבל השומן היוצא מן הצלי והוא הנקרא בי דוגי כלשון ארמי ואף בשר על הכבד אסור בעניין זה לפי שדם הכבד נוטף לתוך הבי דוגי ונמצא אוכלו ומה שמניחין כלי תחת האווזין לקבל השומן הרי מפרש התלמוד לפנים שנותנין שני גללי מלח בתוך הכלי והדם נגרר אצל המלח לשולים והשומן צף למעלה ומניחין בתוך הכלי מראה אדמומית שבשולים אבל כבד אף ע"י מלח אין לו תקנה לפי שדם שלו צף תמיד [בתוס' שם אפם אין נכון לעשות כן עתה כאווזין לפי שפי' כה"ג שתופס התלמוד לשון תרי גללי דמילחא כלו' מעט מלח אבל מלח הרבה פוסק כח הדם ועושה אותו צלול כמים ומתערב עם השומן ואין אנו בקיאין בדבר שלא להרבות ושלא למעט ואין לנו ליתן כלי לקבל השומן של צלי אא"כ שהה הצלי שיעור מליחה קודם שנתנוהו אצל האש.
אמר רב נחמן [שם דף קי"א] סכין ששחט בה ובלועה מדם רותח של בית השחיטה אם בא לחתוך בה דבר רותח יגעילנה ולחתוך בה צונן צריך הדחה או לקנחה בבלאי מטלניות, ואמר שמואל [שם] קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח לפי שמליח כרותח ובלועה מדם רותח מסקינן בחולין [דף צ"ג ומבואר שם באשירי] שחוטין שאנו נוטלין מן הכתף ומן הלחיים אסורין משום דם והרוצח לצלותם צריכין חתיכה לפי שהן בתוך הכתף ואין להם מקום לפלוט ולקדירה צריכין חתיכה ומליחה כתב מורי אם נצלה היד עם אותן החוטין מצאתי בשם רבי שמותר הבשר דכבולעו כך פולטו שכמו שבולע הבשר מדם החוטין כך פולטו לחוץ ואפי' קליפה נמי לא צריך אלא נטילת החוטין שהרי העור של חוטים ושל מזירקי מגין כלפי הדם ואינו אוסר הבשר וגם הדם מתיבש ואינו מלחלח לפלוט [שם] אומצא דאסמיק היא חתיכת בשר שיש בה דם מרובה וביצי זכר וכן וורידי צואר לצלי אין צריכין מליחה ושמא אפי' חתיכה אין צריך הואיל ויש להם מקום וריוח לפלוט ולקדירה צריכין חתיכה ומליחה צלי, שאמרנו אפי' בצלי של גבי הגחלים ממש מותר שכח האור שואב הדם [שם] ראש כבש וגדי שנתנוהו במים והטמינוהו ברמץ להסיר את השער אם העמידו בית השחיטה למטה שיוכל הדם לצאת מותר ואם לאו אסור המוח בלבד לפי שמתבשל בדם הקרום [בתוס' שם] אבל הראש עצמו מותר כך פסק בה"ג ודוקא בראש יש חילוק לפי שיש בו עצמות ודברי' המעכבי' את הדם מלצאת אבל תרנגולת ורגלי בהמה מותר בכל עניין.
- עתה נבאר בע"ה דיני מליחה
מעשה היה בגוזל אחד שנשחט ונפל לתוך כד של כותח שיש בו חלב ומלח [פרק כל הבשר דף קי"ב] והתירו רב חנינא בריה דרב מפשרוניא שסובר שמה שאומר שמואל מליח הרי הוא כרותח זהו דווקא כשאין נאכל מחמת מלחו. פי' רש"י אינו נח לאכול מחמת רוב מלח שבו עד ששורין ומדיחין אותו במים כעין מליחת בשר להצניע אבל הכותח הזה נאכל במלחו הוא. והרב רבינו יעקב ישראל פי' [בתוס' שם כל הסוגיא] שקורא אינו נאכל מחמת מלחו בשר מלוח כעין עיבוד כמו שאנו אומרים בשבת [דף ע"ה] מי שמלח בשר חייב משום מעבד וכגון שצריך להוליך הבשר לדרך רחוקה שאז מולחה מאד. ואין נראה לר"ת כי בהרבה מקומות מביא בחולין דברי שמואל ואין סברא לומר כי בכל המקומות שמביא דבריו נמלח הבשר כעין עיבוד שרוצין להוליכו לדרך או כעין מליחת בשר להצניע. ואומר רבי' יעקב שכל מליחות שאנו עושין לקדירה חשובים אינם נאכלות מחמת מלחן מדפי' בה"ג שיעור מליחה כשיעור צלייה לפי שיוצא הדם ע"י מליחה כמו ע"י צלייה דמליח כרותח דצלי.
ועוד גרסינן בפ' הקומץ רבה [דף כ"א ובתוס' שם כל הסוגיא] לא תשבית מלח ברית אלהיך מעל מנחתך ולא מעל דמך ומדקדק התלמוד למה לי פסוק למעט דם ממלח פשיטא שאין צריך מלח שאם היה מלוח בטל מתורת דם דאמר זעירי אמר רבי חנינא דם שבשלו אינו עובר עליו ורב יהודה אמר זעירי דם שמלחו אינו עובר עליו ורב יהודה דידיה אמר אברים שצלאם והעלן אין בהן משום ריח ויש לדקדק משם שמליחות שרגילין לעשות בקדשי' הם כבישול ועל מליחות של קדשי' אמר אביי [שם] וכן לקדירה א"כ כל מליחות של קדירה צריכין להיות כמו כמו בישול והיך? הברייתא השנויה שם תניא כל קרבן מנחתך במלח תמלח אי במלח יכול תבוננו ומפרש רב אשי [שם] שרוצה לומר יכול יתן טעם כבינה ומפרש ר"ת [בתו' שם] מעט מלח רק להסיר טעם התפל כבינה המישרת את האדם שנכנסה מעט מעט בגוף ת"ל תמלח שצריך מליחה מרובה אי תמלח יכול במי מלח פי' מי מלה מרובים סאלאמור"ה בלעז ת"ל במלח כיצד עושה מביא את האבר ונותן עליו מלח וחוזר והופכו ונותן עליו מלה ומעליהו אמר אביי וכן לקדירה, אפס לפי' ר"ה ובסדר קדשים כתב יד רבי' גרשם מאור הגולה גריס וכן לצלי ואומר הרי"ץ בר' שמואל שאין גירסא זו מכוונת דאין צריך מליחה כלל לצלי' שהרי דם האברים כל זמן שלא פירש מותר גמור כמו שיש בכריתות [דף כ"ב] ואותו דם שנפלט אינו חוזר ונבלע אלא נופל לארץ ומטעם זה אומר שמואל בחולין [דף קי"ב] כבר שחתך עליה בשר אסור לאכלה לפי שמתוך דוחק הסכין נפלט דם שבתוך הבשר בתוך הככר אבל הבשר מותר אע"פ שלא נפלט עדיין כל דמו שדם האברים מותר כל זמן שלא פירש ומזה אין הלכה כשמואל שאוסר הככר אלא כרבא שמתירו [שם] הואיל והבשר נצלה כל צרכו, לפנים בהלכה שלנו אומר שמואל השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה ה"ז מכביד הבשר וגוזל את הבריות שלוקחין את הבשר במשקל ומבליע דם כאיברים ושאלו בני הישיבה [שם] היאך רוצה לומר מכביד הבשר וגוזל את הבריות משום דמבליע דם באיברים וכתוב בספר רבי' גרשם הא לדידיה באומצא שפיר דמי או דילמא לדידיה נמי אסור תיקו פי' באומצא לאוכלה חיה לפי שדם האיברים מותר כל זמן שרא פירש או דילמא לדידיה נמי אסור הואיל והבליע בו דם ממקום אחר מכל זה יש לדקדק דלא צלי ולא בשר חי צריכים מליחה וכן מוכיח בחולין [דף ט"ו] ובשבת [דף קכ"ח] ומה שאנו אומרים בביצה [דף י"א] ושוין שמולחין עליו בשר לצלי לא מפני שצריך מליחה לצלי [בתו' שם] אלא משמיענו שמותר למלוח בשר על העור בי"ט מליחה מועטת כמו שרגילות לעשות לצלי להסיר טעם התפל ואין כאן איסור עיבור העור' וקשה לרי"ץ בר אברהם על גירסא זו וכן לקדירה ומפרשת שתמלח בא לרבות ואין משמעות המקרא מתמלח שיהא יותר ממלח וגם ראייה שמביאין דם שמלחו הוי כמו שבישלו אינה ראיה שאין מביא התלמוד שני דברים יחד מפני זה אלא מפני סדר גירסתו שקבלם בזה הסדר שכמו כן מביא אברים שצלאן שאין עניינו דומה להם ואדרבה מביא ראיה שצריך מליחה לצלי מדאמרי' בירושלמי דנדרים על האומר הרי עלי כבשר מליח וכיין נסך אם של שמים נדר הר"ז אסור שזהו דבר הנדור ואם של ע"ז נדר הר"ז מותר ומדקדק שם מליח לעולם או מליח לשעה לישמעיניה מן הדא אם של שמים נדר ה"ז אסור א"כ מדבר במליח לשעה ואיזהו מליח לשעה כהדא דתנינן כיצד עושה מביא את האבר ונותן עליו מלח ומעלהו א"ר אבא בר מדי שניא היא שאם משהין אותן הם נמלחים ואין זה מליח לשעה אם כן משמע שמליחות קדשים קורא מליח לשעה וזהו כעין מליחת צלי ותמלח בא למעט שאם היה בא לרבות מניין הוא יודע שמליחות קדשים אינו כמו מלוח לעולם אמנם לפי התירוץ אינו מליח לשעה כמו שהוא אומר שאם משהא אותן הם נמלחים ובמנחות [דף כ"א] כך הפי' יכול יתן טעם כבינה שנותנת טעם גדול באדם ת"ל תמלח שדי במליחה מועטת כדמסיק מביא את האבר ונותן עליו מלח וכו' וגרסי' וכן לצלי די במליחה זו אבל לקדירה אין די במליחה זו כי צריך לשפשף בידיו שיבלע בו המלח והטעם שאמר למעלה שצלי אין צריך מליחה מפני שדם האיברים מותר כל זמן שלא פי' ואותו שפירש נופל לארץ אין עניין טעם זה בתרנגולת או אווז שהם חלולים ופורש הדם מלמעלה למטה בתוך החלל והרי הוא כאלו פורש מהתיכה לחתיכה ופעמים שהאווז או התרנגולת נצלים יפה מצד אחד ופלטו כל דם אותו צד ואין נצלי' יפה מצד אחד ולא פלטו כל דם שלו וכמו כן אינו פולט כל דם שבא לו מלמעלה לפי' זה נכון למי שהוא רוצה לצלות עוף שלם שימלחנו מבחוץ ומבפנים וישהא כשיעור מליחה ואח"כ ידיחנו ויצלה אותו, נחזור לעניין הגוזל שנפל לכותח שאומר שם בחולין [דף קיב] בד"א שהוא מותר שנפל בו חי אבל אם היה הגוזל צלי צריך קליפה ואם יש בו בקעים אסור כולו פרש"י הואיל והוא צלי משמע שאין בקעים אמורין בדבר חי וכן אם הוא מתובל בתבלין לפי שהתבלין מרככין אותו ונבלע החלב בכולו, אמר שמואל [שם] דגים ועופות שמלחו זה עם זה אסורין מ"ט הדגים קרום שלהם רך ורפה וקודמין ופולטין ציר שלהן ועופות בשר שלהם צומת וקמוט ולאחר שנחו הדגים מלפלוט פולטין עדיין העופות וחוזר הדם ונבלע בדגים ואע"פ שמלחן בכלי מנוקב אין להתיר הדגים מטעם דדם מישרק שריק לפי שהדגים בשר שלהם רך ורפה ובולע בקל והדגים הללו אין חוזרין ואוסרין העופות בצירן שנתיר אותן מטעם משריק שריק [בתוס' שם] ומה שאינו שונה בלשון זה דגים שמלחן עם עופות אסורין לפי שהיה משמע שאפי' העופות תפל והדגים מלוחי' עמהם אסורין כמו דג טהור שמלחו עם דג טמא דבסמוך [שם בדף קי"ג] שמעמידו בטהו' מליח וטמא תפל וזה היה שקר כי בעניין זה לא היו הדגים אסורין בד"א בעופות ודגי' [גם כן בתוס' שם בד"ה ודגי'] אבל בשר ובשר מעשי' בכל יום שמולחין חתיכות הרבה זו אחר זו והדבר פשוט שכשמולחין חתיכה אחרונה שכבר שהתה הראשונה שיעור מליחה ואע"פ כן מותרות לפי שדם משרק שריק ואפי' יש גומות בחתיכות שאינו יכול להיות נשרק מ"מ הואיל ושמו חתיכה שנייה על החתיכה הראשונה עד שלא גמר' פליטת דמה וכן השלישית על השנייה הם לעולם פתוחות ומה שבולעות פולטות ועוד אומר הרי"ץ בר' שמואל כי אפי' נסתמה התיבה ראשונה מלפלוט דם מ"מ פתוחה לפלוט ציד יום או יומים ובתוך הזמן הזה כל מה שבולעת פולטת, ואם שהה הבשר במלח כדי שיעור צלייה על דף אחד ואח"כ שמוהו כגיגי' והיה שם כל הלילה ולמחר נמצא הכלי מלא מן המליחה שיצא מן הבשר אירע מעשה בבית רש"י והתיר [בתוס' דלעיל כל הסוגיא] דמאחר ששהא הבשר במלח כדי שיעור מליחה טרם אשר שמוהו בכלי והיה ראוי להדיחו ולבשלו בקדירה א"כ כל מה שפולט מכאן ואילך אין זה כי אם מוהל הבשר וליחלוחיתה ועל כרחינו אין איסור באותו מוהל אלא מחמת המלח שעל הבשר שנימוח בתוך המוהל והמלח בלוע מדם ואם מכח זה באנו לאסור את הבשר לפי שהמלח יעשה כרותח א"כ מטעם זה יאסר כל הבשר שבעולם כשמניחין אותו במים שבתוך הכלי להדיחו שנימוח המלח שעל הבשר בתוך המים ועושה אותו ברותח ובן בחתיכות המלוחות זו ע"ג זו תמצא בהן לאחר ח' ימים או יותר גומות מליאות ציר בין חתיכה לחתיכה והמלח נימוח בתוכו וכבר נסתמה כל פליטתו והיה לו לאסור כדי קליפה בחתיכה אלא ודאי צ"ל שדם המלח נתייבש בו ואין עוד בו כח לצאת ועוד טעם אחר הגון דלאחר שנתן המלח כחו בבשר והפליט דמה פסק כחו ומחמת אותו מלח לא יחשב כרותח עוד וכעניין זה אנו אומרים בפסחים [דף ע"ד] החומץ שחלטו בו פעם אחת אין חולטין בו פעם אחרת ואומר שם מאי שנא מחומץ מתמהא פי' חלט שאנו חולטין בו ואומר כי לשם יש קיוהא של פרי וכחו בעין אבל בזה שנתן כחו אין עוד קיוהא שלו בעין, ואין דומה דבר זה לגוזל שנפל בכותח שאמרנו למעלה שהיה נחשב כרותח אם לא היה הכותח נאכל מחמת מלחו אע"פ שהכותח היה מליח מימים רבים שהרי לשם לא פסק כח המלח שלא הפליט שום דבר אפס אין להקל בבשר שנמצא בציר שכבר נהגו העם הדבר לאיסור יש נוהגין בחתיכת בשר מליח כשרוצין ליתן אותה בקדירה והיה מליחה יותר מדאי וצריך לשרות אותה במים שמדיחים אותה קודם השרייה כי שרייה מבלעת דם שבמלח בתוך החתיכה אפס אין שרייה מבלע' הדם שבמלח בתוך החתיכה אם אין שורין אותה יום שלם כאשר בארנו למעלה [ל"ת קל"ד] בעניין הקיבה וכן כתב מורי כי ציר המעורב במים הרבה אין לחוש בו לעשות כרותח, ומה שעושין העולם שמולחין בשר ע"ג הקערה כפויה ואין נאסרת הקערה לפי שנשרק הדם ונופל לארץ ואם יש גומא בגב הקערה ודאי נאסרת דמליח כרותח, [בחולין דף קי"ב] ומעשה היה בבית רב מרי בר רחל שמלחו בשר שחוטה עם בשר טריפה בכלי מנוקב שאין לחוש לדם ואסרה רבא מדתניא הטמאים לאסור צידן ורוטבן וקיפה שלהן וציר נוח לבלוע יותר מן הדם פי' שכתוב בשרצים הטמאים לכם בכל השרץ והה"י יתירה לרבות כל אלו פי' קיפה דקדקת שבשולי קדירה הנלעז פונדריל"א ואומר הרי"ץ [בתוס' שם] כי ודאי ממשרת אנו למדין טעם כעיקר בכל התורה כולה בפסחים [דף ס"ד] והוצרך כאן לרוטבן וקיפה שלהן להשמיענו דמיחוי כממש אם המחה השרץ וגמעו לחייבו על השתייה כעל האכילה ולפנים בפ' העור והרוטב מביאו על הממחה את החלב וגמעו ודבר זה לא הייתי רואה מריבוי ציר שהייתי מעמידו בהקפהו ואכלו וציר ורוטב וקיפה מתרבי' מריבוי אחד כי שקולין הם, תניא [בחולין דף קי"ג] טהור מליח וטמא תפל מותר טמא מליח וטהור תפל אסור אומר הרי"ץ [בתו' שם] דגבי מליח כרותח אין שייך לומר לא עילאה גבר ולא תתאה גבר ולא שנא זה אצל זה ולא שנא שוכבין זה על זה אם הטמא תפל מותר הטהור ואפי' קליפה אין צריך ואע"פ שבחם ע"י האור אנו אומרים בפ' כיצד צולין [דף ע"ו] כשהאחד חם דאדמיקר ליה בלע וצריך קליפה [בתוספת דלעיל] יש ללמוד מכאן דאין צריך להגעיל דפוסי גביני הגוים ומותר לעשות בהן גבינה לישראל ולמולחה בתוכו שהר"ז כמו טהור מליח וטמא תפל שאין עניין מליחה בעץ ולא נעשה עץ רותח על ידי המליחה ואין כח למלח להפליט מה שבלוע בעץ ומתכת וחרס ואבן ומעשים בכל יום דמלח שבקערה שמשתמשין בה בשר לוקחין ממנו לתת בתוך החלב והמחמיר תע"ב טמא מליח וטהור תפל כבר אמרנו שהוא אסור ואין די בקליפה אפי' בכלי מנוקב כי ציר נוח ליבלע יותר מן הדם וה"ה שניהן מלוחין אע"פ שהטהור טרוד לפלוט בולע ואגב ששנה ברישא טהור מליח וטמא תפל שנה בסיפא טמא מליח וטהור תפל, [*הג"הה מעשה בא לפני מורי הר' שמואל בבני מעיים שנמלחו ושהו כדי מליחה וקודם שהודחו נפלו במי חלב שקוריו מינ"א בלעז שנתבשל על האש והסירו החלב הקרוש ונשאר הצלול וקורין דפורי"א וצונן היה והתיר הבני מעיים על ידי הדחה מטעם טהור מליח וטמא תפל שאין כח בדם של הבני מעיים ליכנס בחלב ולחזור ולאסור הבני מעיי' אמנם אסר המי חלב, ואני דנתי לפניו דבלא זה הטעם יש להתירו מאחר שאין מחזיקין דם בבני מעיים (בפ' בל הבשר ד' קי"ג ולקמן בסמוך מביאו) אם כן אין כח בדם עוד לחזור ולאסור הבני מעיים ע"כ:] מעניין הלכות אלו יש ללמוד שבשר כשרה ובשר נבילה שנגעו זה בזה אם השחוט' מלוח' לבד' הכל מות' ואם הנבילה לבדה מלוחה הכל אסור כדין טמא מליח וטהור תפל ובשר וגבינה שנגעו זה בזה כשהן לחי' אם שניהן מלוחים ואינם יבשים שניהן אסורין ואם הבשר מלוחה והגבינה תפל הגבינה אסור והבשר מותר, ואם הגבינח מלוחה והבשר תפל הבשר אסור והגבינה מותרת אבל בשר חי או צלי שנפל עליו חלב בין יש מלח בחלב לבדו או בבשר לבדו הכל אסור עד ששי' כיון שהאיסור הוא צלול רק שיהא שם מלח כראוי שיחשב כרותח מחמת אותו המלח, והגוזל שנפל לכותח שהותר זהו מפני שהגוזל היה תפל וגם הכותח לא היה בו כי אם מעט מלח ואם אין מלח לא בבשר ולא בחלב אם אין שם בקעים הכל מותר בהדחה רק שיהא הבשר חי כענין הגוזל שאמרנו [לעיל] ואם צלי הוא אפי' בלא בקעים צריך קליפה בד"א בדבר שהוא חם ע"י מליחה אבל בדבר שהוא חם ע"י האור כגון בשר או נבילה שאחד חם מחמת בישול או מחמת דבר אחר אין לה דין טהור מליח וטמא תפל אלא יש להן דין אחר שרב ושמואל נחלקו בזה בפ' כיצד צולין [דף ע"ו] לרב עילאה גבר ולשמואל תתאה גבר והלכת' כשמואל דתניא כוותיה ואם בשר נבלה החמה למטה והשחוטה הצוננ' למעלה השחוטה אסורה דתתאה גבר ואם השחוטה הצוננת למטה והנבלה החמה למעלה אז השחוטה כשירה דאין התחתון הצונן בולע מהמת החם שעליו ומ"מ קליפה מיהא צריך כדמפרש [שם] דאדמיקר ליה בלע פורתא, ובשר שחוטה שנמלח עם בשר נבילה אפי' בכלי מנוקב כבר בארנו [לעיל] שהשחוטה נאסרת מה"ת דצירן של טמאים מה"ת ואם ספק לחומרא אבל דג טהור שנמלח עם דג טמא אסור מדרבנן דציר דגים טמאין מד"ס כמו שאומר בפ' ג"ה [דף צ"ט וכל הסוגיא בתו' שם] שאני ציר דגים דזיעה בעלמא הוא ואם ספק לקולא כמו הרינג"י וציפל"י וסלמו"ן שהגוים מוכרין מלוחין וספק אם מלחן עמה דגים טמאין נהגו העם לאוכלן שמותרין מספק אע"פ שבת"כ דורש בפרש' דגים טמאים שקץ הוא לכם לאסור צירן ורוטבן וכו' אסמכתא בעלמא היא אבל הדרשה שדרשנו גבי נבילה דרשה גמורה היא כמו שמוכיח בבכורות [דף ו'] שמקשה שם למה צריך פסוק לאסור חלב בהמה טמאה מה נשתנה מציר שאנו דורשין לאסור מהטמאים שתי חתיכות בשר זו ע"ג זו והעליונה מלוחה ופולטת על התחתונה יחזור וימלח התחתונה והכל מותר.
[פ' כל הבשר דף קי"ג] אין הבשר יוצא מידי דמו אא"כ מדיחו במים תחלה ומולחו יפה יפה ואחר כך מדיחו יפה יפה פיר' הדחה ראשונה היא מפני דם קרוש שעל החתיכה וע"י המלח נבלע קצת בחתיכה ואינו יכול לצאת לכך צריך הדחה ומולחו והופכו וחוזר ומולחו ולקדירה צריך לשפשף בידיו לדברי רבינו יצחק בר רבי אברהם [היינו דלעיל] ומדיחו שני פעמי' הדחה ראשונה להעביר המלח הבלוע מן הדם והדחה שנייה להעביר אותן המים האסורין מהדחת מלח שנשאר על הבשר ואם עכו"ם או עבד שם בשר בקדירה ולא ראה ישראל אם הדיחו הבשר אם לאו אע"פ שכתב רב חיי גאון שאין סומכין על דבריו של עכו"ם לא לאיסור ולא להיתר לאיסור מדאמר ביבמות [דף קכ"ב] תניא בעכו"ם שהיה מוכר פירות בשוק ואמר פירות הללו של ערלה הן של עזקה הן פי' רש"י שהיא שם עיר שבא"י שפירותיה משתמרי' וצריכין להתעשר ורבותי' פי' לשון גרר כמו ויעזקהו ובשביעית מדבר דתניא בת"כ אי אתה בוצר מן המשומר של נטע רבעי הן לא אמר כלום לא נתכוון זה אלא להשביח מקחו לומר שהם מאילן בחור ולא להיתר מדאמר רב בשר שנתעלמה מן העין אסור [בפ' נ"ה דף צ"ה] מכ"מ יש להתיר כאן אם יודע העכו"ם מנהג ישראל והיה שם שום ישראל יוצא ונכנס או שום קטן בר דעת בבית שירא פן יגיד הדבר ועוד אנו אומרים בע"ז [דף ל'] עכו"ם נהי אדאיסורא לא קפדי אנקיותא קפדי וזהו נקיות להדיחם אחר המליחה ורבינו יצחק בר אברהם פי' שלא להתיר זה אלא על ידי טעימת קפילא [ועיין בתו' פ' כל הבשר דף צ"ז בד"ה סמכינן ולקמן ל"ת קנ"ח] פיר' העכו"ם הבקי בטעימת תבשילין לדעת אם יש בקדירה טעם מלח יותר מדאי אמנם בבשר יבש בימות הקיץ שנתייבש בחורף כתב מורי דלא חשיב כרותח אם אינו לח קצת, [בפ' כל הבשר דף קי"ג] אמר רב משרשיא אין מחזיקין דם בבני מעיין לאסור אם לא נמלחו באלו בני מעיים אמרו בכרכשא שקורין טבחיא' והבני מעיים כרס ובית הכוסות והמסס ודקין הסובבין הכנתא שהיא קרוייה אינטרי"ליי ברעז, אבל הלב והריאה והכבד וכנתא גופא יש בהן דם וצריכין מליחה, כתב רב יהודאי גאון שזה השומן הקרוי כנתא יש בה וורידין קטנים של דם ואע"פ שחתכה ומלחה אסורה בין בשור בין בכבש ועז עד שיוציא הוורידי' קטנים עכ"ד, ויש ליישב דבריו שאף ע"פ שפסקנו למעלה בוורידי צוואר שדיין בחתיכה ומליחה מ"מ וורידי שומן הכנתא דקין מאד ואין יוצאין מהן דם אף בחתיכה ומליחה, [שם] ואמר שמואל אין מולחין בשר אלא על גבי כלי מנוקב ויכול למלוח אפי' כמה חתיכות ביחד ואין לחוש לדם הפורש שיבלע בחבירתה כי משרק שריק וגם כל מה שבולעת פולטת הכל כאשר ביארנו למעלה [בתו' שם] ואין להתיר מטעם משרק שריק אם היו שופכים דם רותח על צלי בשעת צלייה אי נמי אפי' דם צונן היה אוסרו משום דתתאה גבר ואוסר כדי קליפה או כדי נטילה, דדווקא גבי דם הנפלט ונוטף עם הציר ע"י צלייה מצינו טעם משרק שריק וגם נכון להזהר שפעמים שחותכין בסכין את הבשר או הכבד בשעת צלייה לנסות אם צלוי הרבה ופעמים שמקום החתך מלא דם לפי שעדיין לא נגמר מלצלות ופעמים שהוא עושה שם גומא והיא מליאה דם רותח ואוסרת הסכין כי שם אין יכול להיות שריק ואפי' בלא גומא ראוי לאסור הסכין מחמת הדם שהוא חם כמו בסכין ששחט בה [שם בדף קי"א] וצריך להתיישב בדבר וכן כתב מורי, [בפ"ו דהלכות מאכלות האסורות] כתב רבינו משה וכן ראיתי כתו' בה"ג דרב יהודאי גאון אין מולחין את הבשר אלא במלח עבה כחול הגס שהמלח הדק כקמח נבלע בבשר ולא יוציא דם וצריך לנפץ כל הבשר מן המלח ואחר כך ידיחנו ושורש דבר זה לקחו בפ' כל הבשר [דף קי"ג] שאומר שם רב דימי מנהרדעא מלח לה במלחא גללינתא ומנפץ לה ועוד כתב רבינו משה [בפ"ו דלעיל] שאחר מליחה והדחת הבשר שישליך מיד הבשר לתוך המים הרותחין ולא לתוך המים הפושרין כדי שיתלבן מיד ולא יצא דם, עופות שהניחן שלמים ומלא חללן בשר ובצים וצלאן הרי אלו מותרין אע"פ שהבשר שבתוכו חי ואפי' פיהן למעלה כדפסקינן בפ' כיצד צולין [דף ע"ד] הילכתא מולייתא שרי שפולטת אע"פ דפומ' לעיל ואם היא בעיסה צריך למלחה קודם ולהדיחה, ומה שמתיר שם טיפול באווז בלא מליחה לא כמו שפי' רש"י שהיא פשטידא שהרי התנור יבש מתחתיו ונראה לעין שאין פולט אלא מפרש ר"י שטיפול היינו טיחא בעלמא.
גרסינן בחולין [דף ה'] שהרוצה להשתמש בסכין של עכו"ם צריך ללבנה באור ומפרש כן גם בתוספתא [פ' בת' דע"ז] ובירושלמי [סוף ע"ו] גרסינן הסכין שפה בקרקע קשה והיא טהורה הדא דאיתמר בסכין קטנה אבל בסכין גדולה צריכה ליבון והליבון שאמ' שיהו הניצוצות מנתזין הימנה וכן אמר בסוף ע"ז [דף ע"ו] מלבנה עד שתסיר קליפתה ופי' הרי"ץ [בתו' שם] דבסכינים גדולים שדרך לצלות בהן בשר ולהפך בשר מעל הגחלים צריך ליבון ולא בקטנים וכן בארנו במצות הגעלה לעניין חמץ [סימן ע"ז בפ' י"ז דדעיל] ורבינו משה וכן הרי"ץ פי' דבסכינים קטנים שאין דרך להיות בהן גומות די בנעיצ' עשר פעמים בקרקע קשה כמו שמפרש בירושלמי [דלעיל] בע"ז [ובירו' לא הזכיר כ"א ג"פ ועיי' שם תו' בד"ה הסכין] וגם מוכיח שם שאף בקטנים דווקא לחתוך בה צונן די בנעיצה אבל לחתוך בה רותח אפי' אין בה גומות או אפי' לחתוך בה צונן צריך ליבון וכן כתב רבינו משה [בפ' י"ז דלעיל] וכן מצאתי בתלמידי הרי"ץ ברבי אברהם שאם לא ליבנ' והשחיזה יפה בריחי' שלה שמועיל כמו הליבון שהניצוצות מנתזין ממנה גם היה ריב"א מדקדק מדמצריך ליבון שאין מועיל שפשוף בפחמים במקום הגומות, [בחולין דף ה'] ומי ששחט בסכין של עכו"ם קודם שהכשירה רב אמר קולף בית השחיטה [בתו' שם מבואר] ומדבר כשאנו יודעין בו שהוא בן יומו שהרי בכמה מקומות מוכיח בע"ז [ע' ת' ד"ה אי דף ל"ח] שסתם כלים של עכו"ם אינם בני יומן אי נמי קסבר נותן טעם לפגם אסור במקום שמשביח מעיקרו וא"ג דגבי עכברא בשיכרא [בע"ז דף ס"ח] מספקא ליה לרב שם אי נותן טעם לפגם מותר או אסור זהו מפני שפוגם מעיקרו ולפי פי' זה לא יהא הלכה כרב שהרי בכ"מ ק"ל הלכה נותן טעם לפגם מותר אלא יהא הלכח כרבה בר בר חנא שאומר [בחולין דלעיל] מדיח וכן פסק רבי' משה [בפ' י"ז דמאכלות] ובלשון אחד מפרש שסובר רב בית השחיטה רותח וללשון אחר סובר בית השחיטה צונן ומכל מקום קולף שאגב דוחק הסכין בולע ואומר הרי"ץ [בתו' שם] שמה שאומר שהסכין בולע על ידי הדחק זהו דווקא גבי בית השחיטה שהוא קצת רותח אבל עכו"ם המפשיט בהמה בסכין שלו אין כל הבהמה טעונה קליפה תדע שהרי אומר בחולין [דף קי"א] צנון שחתכו בסכין שחתכו בו בשר רותח אסור לאכלו בכותח דאגב חורפא דצנון בלע אבל משום דוחק הסכין אינו אומר שיהא בולע, סכין טריפה פליגי בה רב אחא ורבינא [בחולין דף ה'] חד אמר בחמין וחד אמר בצונן פי' סכין שבלוע משמנונית טריפה ורוצה לשחוט בה בהמה אחרת אבל לחתוך בה רותח אפי' סכין ששחט בה כשירה אמרינן בחולין [דף קי"א] שאסור לחתוך בה רותח ובה"ג מביא אותו דבר לפסק הלכה אבל לשחוט בהמה אחרת אין נאסר בסכין ששחט בה כשרה אפי' מלוכלך הרבה בדם דבלא זה יש הרבה דם בבית השחיטה מבהמה עצמה ואינה בולעת מפני שטרודה להוציא דם וגם דם משרק שריק ומסיק [שם וע"ש בתו'] הלכ' כדברי האומר שאין צריך הגעלה אלא להדיח בצונן ואם יש בלאי מטלניות לקנחה בהן די ויש חילוק בין זה לסכין של עכו"ם שחתכו בו איסור רותח ואסור תדיר ופוסק רש"י [שם] וז"ל אע"פ שפוסק כאן בית השחיטה צונן זהו דווקא לענין סכין של היתר הוא שפוסק הלכה להיתר שאין נאסר בבליעה זו שקשה היא לבלוע אע"י רתיחה אבל לעניין סכין האסור כגון של עכו"ם אינו פוסק להיתר מפני שהסכין אסור והבשר רך לבלוע אומר הרי"ץ בר אברהם שצריך לדקדק בהדחת סכין שיש בה שמנונית במים צוננים כי צריך להעביר תחילה השמנונית כולו עד שיתן מים על הסכין ויהיו המים זבים מזנבה לראשה ומראשה לזנבה שבעוד שיש שמנונית המים מתעכבין ואינן יכולין לזוב, לא תאכלנו למען ייטב לך כתוב בדם ושנינו במכות [דף כ"ג] אם הדם שנפשו של אדם קצה בו כן גזל ועריות לא כל שכן שזוכה לו ולדורותיו עד סוף כל הדורות.