מ"ג ויקרא יט יט
מקרא
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
את חקתי תשמרו בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
אֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
אֶֽת־חֻקֹּתַי֮ תִּשְׁמֹ֒רוּ֒ בְּהֶמְתְּךָ֙ לֹא־תַרְבִּ֣יעַ כִּלְאַ֔יִם שָׂדְךָ֖ לֹא־תִזְרַ֣ע כִּלְאָ֑יִם וּבֶ֤גֶד כִּלְאַ֙יִם֙ שַֽׁעַטְנֵ֔ז לֹ֥א יַעֲלֶ֖ה עָלֶֽיךָ׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | יָת קְיָמַי תִּטְּרוּן בְּעִירָךְ לָא תַרְכֵּיב עֵירוּבִין חַקְלָךְ לָא תִזְרַע עֵירוּבִין וּלְבוּשׁ עֵירוּבִין שַׁעַטְנֵיזָא לָא יִסַּק עֲלָךְ׃ |
| ירושלמי (יונתן): | יַת קְיָמַי תִּטְרוּן בְּעִירָךְ לָא תַרְבְּעִינֵיהּ עִירְבוּבִין חַקְלָךְ לָא תִזְרַע עִירְבוּבִין לְבוּשׁ עִירְבוּבִין כִּלְאֵי עֲמַר וְכִיתַּן לָא יִסוֹק עֲלָךְ: |
רש"י
"ובגד כלאים" - למה נאמר לפי שנא' (דברים כב) לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו יכול לא ילבש גיזי צמר ואניצי פשתן ת"ל בגד מנין לרבות הלבדים ת"ל שעטנז דבר שהוא שוע טווי ונוז ואומר אני נוז לשון דבר הנמלל ושזור זה עם זה לחברו מישטי"ר (בלע"ז מ"ק יב) כמו חזיין לנאזי דאית בהון שאנו מפרשין ל' כמוש פלישטר"א ול' שעטנז פי' מנחם מחברת צמר ופשתים
מפרשי רש"י
אלא שקשה לי על טעם זה שנתן הרמב"ן, כי המרביעים כאילו אומרים שהקב"ה לא השלים עולמו, דמה בכך, דהא אמרו חכמים (ב"ר יא, ו) כל דבר שהקב"ה ברא בששת ימי בראשית צריך תיקון, כמו החטין לטחון ולאפות, ולא אמרינן בזה שהקב"ה לא השלים עולמו. וכמו שאמרו (תנחומא תזריע ה) על המילה, שלא נברא עם האדם, והושלם על ידי בשר ודם. ואם כן, מה שייך בזה שנראה כאילו אומר שהקב"ה לא השלים עולמו. אבל בודאי "בהמתך לא תרביע כלאים" יש טעם, דהוא משנה חקות העולם להדביק המינים הנבדלים זה מזה, כי כל מין ומין נבדל בפני עצמו, והוא מחבר לאחד הדברים הנפרדים והנבדלים. אבל בשעטנז, דאין כאן שני מינים מובדלים, דאין הצמר מין בפני עצמו, כי הצמר לאו מין בפני עצמו, כמו כל עשב שיקרא בריאה בפני עצמו, שהרי כל אחד ואחד בפני עצמו נברא, ובודאי בזה יפה פירש הרמב"ן שאין לומר שאין טעם בדבר רק על איסור שעטנז, לכן אמרו (יומא דף סז:) על זה שהיצר הרע משיב עליהם, לא על הרבעת המינים:
[לו] תלמוד לומר שעטנז. הרמב"ן הקשה על רש"י, דהא הלבדים אין איסור שלהם מן התורה. ונראה שמעולם לא כיון רש"י בהך ברייתא (תו"כ כאן) לומר שהלבדים אסורים מן התורה, רק כך פירוש הברייתא; מנין לרבות הלבדים שיש בהן איסור דרבנן, וקאמר "שעטנז" שוע טווי ונוז, וכיון שהתורה אסרה שוע טווי ונוז, ואחר כי הלבדים יש בהן חדא מלתא, שהרי הם שועין (כלאים פ"ט מ"ט), לכך יש לגזור עליהן. אבל אם לא בעינן כלל שוע, אם כן לא הוי מידי בלבדים שהוא דומה לשעטנז, ולא היה ראוי לאסור אותם מדרבנן. עכשיו דהתורה אמרה דתליא בשוע, יש לאסור הלבדים לכל הפחות מדרבנן. דכך משמע מברייתא, שהרי הלבדים אין בהם רק שוע בלבד (שם), והברייתא אמרה בעצמה ["שעטנז"] דבר שהוא שוע טווי ונוז, אלא על כרחך דלא אמרה הברייתא רק מנין לרבות לאסור מדרבנן. ולא הביא רש"י הך ברייתא רק מפני שמפורש בה מלת "שעטנז", דבר שהוא שוע טווי ונוז:
ועוד הקשה הרמב"ן על רש"י, שפירש על 'נוז' דבר הנמלל ושזור זה עם זה, הקשה הרמב"ן, שהרב סובר שפירוש 'נוז' כמו שפירש בגמרא 'נוז' ארוג, שכן כתב בהדיא בגמרא, והקשו עליו, שהרי אמרו (מנחות דף לט.) קשר עליון של ציצית דאורייתא, דאי לאו דאורייתא, כלאים דשרי רחמנא היכי משכחת לה, משמע אבל אם היה דאורייתא משכחת שפיר כלאים בציצית, אף על גב שאינו ארוג זה עם זה, כך הקשה הרמב"ן. והוא מפרש דברי רש"י שאמר ש'נמלל ושזור זה עם זה', שהכלאים הוא בשני דברים; או שהוא ארוג חוט צמר עם פשתים, או שהוא שזור חוט צמר עם פשתים. ואצל ציצית לא נמצא לא שזור חוט צמר עם פשתים, ולא ארוג:
ובפרק האשה במסכת נדה (דף סא:) הקשו (תוספות שם) עוד, שאם פירוש של 'נוז' ארוג, איך קאמר בגמרא (שם) 'ואימא או שוע או טווי או נוז', וכיון דנוז הוא ארוג, איך יאמר 'או שוע או טווי', דודאי "יחדיו" כתיב, ואין הכלאים נאסרים אלא אם הם מחוברים יחד, ובשוע אינם יחדיו. ועוד, למה לי 'נוז' כלל, מ"יחדיו" נפקא. כך הקשו על פירוש רש"י. ועוד הקשו על זה (שם), מהא דאמר בפרק האשה (שם) 'מאן דאית ליה חוטא דכיתנא בגלימא וכו, ופריך רב אשי 'ואימא או שוע או טווי או נוז', ואי 'נוז' הוא ארוג, הרי הגלימא יש לו כל אלו, שהוא שוע וגם הוא טווי וגם הוא ארוג, ולפיכך הוצרך לפרש רש"י שם דכך רצה לומר, שיהיו שועין הצמר והפשתים יחד, וטווים הצמר והפשתים יחד, וארוגין הצמר והפשתים יחד. ומקשה, ואימא בחד סגי. וקשיא לפי זה, השתא כלאים בציצית היכי משכחת, דאין הצמר והפשתים טוויים יחד, ואף אינם שועים יחד. אבל אם נאמר ד'נוז' הוא שזור, ולא בעי מן התורה שיהיו הצמר והפשתים שועים יחד או טוויים יחד, אלא כל אחד ואחד בפני עצמו שוע וטווי ושזור, ומחבר אותם על ידי אריגה או על ידי שתי תכיפות, הוי שפיר, ולא קשיא כל הני קושיות, שהרי הגלימא לא היה שזורים חוטיו, וכלאים בציצית אשכחן דחוטי ציצית שזורין:
ויש להשיב על זה, דמה שהקשו כיון ד'נוז' הוא ארוג, איך אפשר לומר 'או שוע [או] טווי או נוז', שהרי אם אינו ארוג יחד לא הוי "יחדיו", דיש לומר דהוי "יחדיו" כשהוא שוע בלבד, או (נוז) [טווי] בלבד או ארוג בלבד - [שוע] על ידי ב' תכיפות, דהוי חבור. וכן טווי על ידי ב' תכיפות. וכן נוז על ידי ב' תכיפות יש לו חבור, שהצמר ארוג בפני עצמו, והפשתן בפני עצמו, ומחברם על ידי שתי תכיפות. והוי שפיר ולא קשיא מידי:
ומה שהקשו בתוספות (יבמות דף ה:) דאם פירוש 'שוע' שהוא מחובר יחד על ידי ב' תכיפות, הא דפריך בפרק האשה (נידה דף סא:) 'ואימא או שוע או טווי או נוז', איך שייך לומר כך שיהיה או שוע או טווי או ארוג, דאם כן 'שוע' למה לי, דהא נוז פירוש שהוא ארוג, ושתי תכיפות הוי חבור כמו ארוג, וכיון שפירשו 'או ארוג', וכן שתי תכיפות הוי חבור, אם כן לא צריך 'שוע', בודאי אין זה קשיא, דאף על גב דתוכף שתי תכיפות הוי חבור כמו ארוג, בודאי לענין חבור הוי שתי תכיפות חבור כמו ארוג, אבל הא דבעינן ארוג לענין שעטנז - לא משום חבור בלבד, אלא דלא נחשב כלאים אם אינו ארוג, כמו שצריך שוע וטווי, ולהא מילתא לא הוי תוכף שני תכיפות נחשב כמו ארוג. והשתא מקשה שפיר 'ואימא או שוע או טווי או נוז', וחבור שלהם על ידי שתי תכיפות, ומכל מקום צריך 'שוע' אף על גב דיש כאן ב' תכיפות, דשתי תכיפות לא הוי כמו ארוג רק לענין חבור, אבל לדבר אחר לא, ולפיכך צריך 'שוע' לענין כלאים. וחוטא של כתנא דהוי בגלימא דעמרא לא הוי כלאים, אף על גב שהחוט הוא שוע וטווי, לא היה בו הפשתן ארוג, דבעינן שיהא כל אחד שוע וטווי וארוג. ואף על גב דנקשר החוט בטלית של צמר, מה בכך, חבור יש לו - אבל אין הפשתן ארוג, ובעינן ארוג גם כן. ולפיכך קאמר (נידה דף סא:) דהוי דבר זה מדרבנן:
והא דאצטריך קרא להתיר כלאים בציצית, אף על גב דלא הוי זה ארוג, נראה לומר דהציצית שהם קלועים ביחד נקרא ארוג, שהרי הציצית הם תלוים בבגד. דלא גרע זה מקולע ב' חוטין, דפסק הרמב"ם בפרק ט' מהלכות שבת (הי"ט) שהוא חייב משום אורג. והציצית שהם בסוף הבגד (מנחות דף מא:), והוא קולע הציצית בבגד, זהו גם כן שהוא ארוג על הבגד, לכך בציצית יש בהן אריגה:
ומה שהקשה עוד בתוספות (יבמות דף ה:) על פירוש רש"י, דמאי שנא 'שוע' שיהיה פירושו כל אחד ואחד בפני עצמו, (וארוג) [ונוז] יהיה הצמר והפשתן יחד, דזה לא קשיא, דגם ארוג אין צריך לומר שיהיו יחדיו הצמר והפשתים, אלא אף אם הצמר והפשתים כל אחד ואחד בפני עצמו ארוג, ואחר כך חברם. ופירוש הכתוב "לא תלבש שטענז", דבר שהוא שוע וגם טווי וגם נוז יחד, על ידי כל חבור שיהיה, אם החבור על ידי אריגה - הרי אין צריך לו חבור, ואם החיבור על ידי שתי תכיפות - הוי גם כן חבור. ובציצית הם קשורים, והם גדיל בבגד, זהו לא גרע מן אורג, כדפסק הרמב"ם שהקולע חייב משום אורג. אבל חוטא דכתנא, שתחוב בבגד, שאין כאן שום אורג, לא הוי זה רק מדרבנן:
והנה בשטה זאת נוכל שפיר לפרש כי 'נוז' הוא ארוג. וכן פירש ר"ש בפירוש מסכת כלאים (פ"ט מ"ח), והביא ראיה מן הירושלמי שפירוש 'נוז' הוא ארוג. וכן פירש בערוך (ערך שע) שפירוש 'נוז' הוא ארוג. וכן פירש הרמב"ם בפירוש מסכת כלאים (פ"ט מ"ח), רק שהוא פירש צריך שיהיה הצמר והפשתן שוע וכן טווי יחד, וכן ארוג יחד, וזהו שעטנז דאורייתא. וכן פירש רש"י בגמרא בפרק האשה (נידה דף סא:) בהך סוגיא 'האי מאן דרמא חוטא דכתנא כו. ופירש כן מפני הסוגיא דהתם דחוטא דכתנא בגלימא - כלאים דרבנן, ואם לא כן לא הוי כלאים דרבנן. ולפי זה קשיא, איך תמצא כלאים בציצית דאורייתא, דהא אין הצמר והפשתים שועים וטווים יחד. ואי אפשר לי להעמיד פירוש זה. וכבר פרשנו הסוגיא באופן שלא יקשה כלל, דבעינן טווי וארוג, היינו בפשתן ובצמר, וחוטא דכתנא בגלימא לאו ארוג היה בו, כך יראה, ולא קשיא מידי:
ורש"י פירש כאן בפירוש החומש כי 'נוז' הוא שזור. ולא ידעתי אם חזר מפירושו שפירש בגמרא ד'נוז' הוא ארוג, או סבירא ליה דלשון 'נוז' כולל שניהם; ארוג, וכן בלא ארוג אם הצמר והפשתים שזור יחדיו. וכך הבין אותו הרמב"ן ז"ל:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
וּבֶגֶד כִּלְאַיִם – לָמָּה נֶאֱמַר? לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו" (דברים כב,יא), יָכוֹל לֹא יִלְבַּשׁ גִּזֵּי צֶמֶר וַאֲנִיצֵי פִּשְׁתָּן? תַּלְמוּד לוֹמַר בֶּגֶד. מִנַּיִן לְרַבּוֹת הַלְּבָדִים? תַּלְמוּד לוֹמַר שַׁעַטְנֵז, דָּבָר שֶׁהוּא "שׁוּעַ טָווּי וְנוּז" (ספרא קדושים, פרק ד,יח). וְאוֹמֵר אֲנִי: נוּז, לְשׁוֹן דָּבָר הַנִּמְלָל וְשָׁזוּר זֶה עִם זֶה לַחֲבֵרוֹ, מישטי"ר [mester = לערבב[3]] בְּלַעַז, כְּמוֹ "חָזְיָן לְנָאזֵי דְּאִית בְּהוֹן" (מו"ק י"ב ע"ב), שֶׁאָנוּ מְפָרְשִׁין לְשׁוֹן כִּמּוּשׁ, פליישׁטרי"ר [fleistrir = לכמוש, לנבול[4]]. וּלְשׁוֹן שַׁעַטְנֵז פֵּרֵשׁ מְנַחֵם, מַחְבְֶּרֶת צֶמֶר וּפִשְׁתִּים.
רשב"ם
רמב"ן
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
ע"ד הפשט טעם איסור הכלאים מפני שכל הדברים הנבראים בארץ בין חי בין צומח יש לו כח ומזל למעלה וכל אחד ואחד נברא למינו כי כן יסד המלך יתעלה במעשה בראשית שיהיה כל אחד ואחד למינהו ומי שהוא מרביע או מרכיב שני מינין הרי הוא משנה ומכחיש מעשה בראשית שכתוב שם למינהו והוא עושה הפך ה' שרצה להבדיל בין המינין כאלו מראה את עצמו שהוא חושב כי לא יספיקו הנבראים שברא הקב"ה בעולמו והוא רוצה להתחכם ולהוסיף עוד שם מינין מחודשים על כל מה שברא חי העולמים, ואסור החרישה בשור וחמור גם כן נמשך אחר הטעם הזה כי מנהג עובדי אדמה אחר חרישתם שיביאו הצמר ברפת אחת ויבאו לידי הרכבה להוליד מינים זרים משונים בתולדות להכחיש מעשה בראשית.
וע"ד המדרש שדך לא תזרע כלאים זה שאמר הכתוב (ישעיה מב) ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר נתן הקב"ה תורה לישראל כדי להנחילם חיי העולם הבא ולא הניח דבר שלא נתן בו מצוה לישראל, בא לחרוש לא תחרוש בשור וחמור יחדו, בא לזרוע שדך לא תזרע כלאים, בא לקצור ולקט קצירך לא תלקט, בא ללבוש לא תלבש שעטנז ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך.
וע"ד הקבלה בסוד מצות הכלאים מצוה זו ממצות הנקראות חקים ואין תכלית הכוונה בחקים האלה בענינים הגופניים בלבד רק בכחות השכלים הנמשכים מן השמים ולכך נקראו חקות שמים כענין שכתוב (איוב לח) הידעת חקות שמים וחקות האלו לא נתנו רק לישראל, הוא שכתוב (תהלים קמז) חקיו ומשפטיו לישראל, וכתיב (שם פא) כי חק לישראל הוא וכל הכחות העליונים השכליים כל אחד ואחד ממונה על פקודתו ועל ממשלתו והפעולות בעולם השפל הזה משתלשלות בסבתם ובזה העולם מתקיים ועומד על השלמות, וכבר ידעת מאמרם ז"ל אפילו העליונים צריכים שלום שנאמר (איוב כה) עושה שלום במרומיו והשלום שלהם הוא קיומם ושיפעלו פעולתם במנויים, וא"כ המעמיד תולדות למטה מין במינו גורם השלום למעלה כי הכחות הממונים הם משלימין מנויים הראוי כמו שצריך העולם השפל, והמעמיד תולדות למטה מין בשאינו מינו הרי זה גורם הפך השלום כי הוא מערבב הכחות העליונים ומבטל אותן ועוקר אותן ממנויים וזהו סוד הלשון של כלאים שהוא לשון מניעה כלומר בטול הכחות מלשון (תהלים מ) לא תכלא רחמיך ממני וכן (ירמיה לז) בית הכלא כי הנתן שם הוא מתבטל ממלאכתו, וזהו לשון חקים מלשון חקיקה וציור כי הם ציורי ענינים שכליים של מעלה והמרביע בהמה מין בשאינו מינו או הזורע צמח מין בשאינו מינו והם יונקים זה מזה הרי זה מערבב הכחות העליונים הנותנים כח ההולדה או כח הצמיחה וכמו שדרשו רז"ל אין לך כל עשב ועשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה מכה אותו ואומר לו גדל שנאמר (איוב לח) הידעת חקות שמים וגו', ומפני שהשנים הנולדים בעולם ראשונה היו כלאים זה מצד הרוח הטובה וזה מצד הרוח הרעה ואנחנו נצטוינו להמשך אחר הרוח הקודש ולהתרחק מן הרע שהוא מצד רוח הטומאה על כן נאסר לנו הכלאים כי הוא חבור שני קצוות שהם ב' הפכים אין ראוי לחבר אותן כי אין חבורן עולה יפה אבל ראוי להרחיקם ולהפרידם זה מזה והמפריש ביניהם גורם שלום בעולם והמחבר אותן יחד מסלק השלום מן העולם כי הוא מערבב הכחות העליונים ומשים קטרוג בין פמליא של מעלה, והכלאים נאסרו לנו בשלשה דברים בבהמות ובזרעים ובבגדים, מה שנאסר לנו בבהמות לפי שמנהג אדם ובהמה טבע התולדה בהם שוה ומה שנאסר לנו בזרע השדה לפי שהאשה הוקשה לשדה בהיותה מוכנת לקבל תולדה כשדה ומה שנאסר לנו בבגדים והוא הצמר והפשתים לפי שהנולדים ראשונה קרבנם היה צמר ופשתים זה הביא הצמר וזה הביא הפשתים ולכך נאסר לנו חבור הצמר והפשתים יחדו לפי שחבור שניהם בכרס אחד לא עלה יפה כי היה בזה ערבוב כחות הגורם למה שהוא הפך השלום וסופו הוכיח על תחלתו כי רצח זה את זה בסוף ונאבדו שניהם מן העולם, וזהו שאמרו רז"ל שעטנז שוע טוו ונוז כי זה לבדו וזה לבדו מותר ולכך נקרא הפשתים בלשון הקודש בד כלומר יחידי שאסור לחברו עם הצמר וכן הצמר עם הפשתים כי החבור הוא האסור והלובש בגד זה למטה מערבב הכחות העליונים והנה ישראל הוזהרו מהחבור הזה שהם הפכים כדי להתרחק מרוח הטומאה ולהתקדש ברוח הקודש, ואמר לא יעלה עליך כלומר רוח הטומאה באר כי בלבשו בגד כלאים שעטנז יעלה עליו רוח הטומאה כי הוא חבור שני ההפכים אשר אין חבורן עולה יפה ומה שהותר הכלאים בציצית גם בבגדי הכהנים ובלבד בשעת עבודה לפי שכל הכחות המשתנים זה מזה כולן כלולין במצות ציצית בין הלבן והתכלת וזהו סוד הכתוב שאמר (משלי לא) אשת חיל והיא מדת התכלת דרשה צמר ופשתים ותעש בחפץ כפיה יאמר כי המדה ההיא דורשת וחוקרת אחר העובר ומחברת צמר ופשתים יחדו כדי להענישו ומצד אחר ותעש בחפץ כפיה בציצית והם כולן כלולין במצות ציצית אין צ"ל בבית המקדש בשעת עבודה שכל הכחות כלולין שם כי כל עניני בהמ"ק של מטה כלן דוגמת עניני בהמ"ק של מעלה.ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
מדרש ספרא
• לפירוש "מדרש ספרא" על כל הפרק •
מתוך: ספרא (מלבי"ם) פרשת קדושים פרק ד (עריכה)
[יג] אילו נאמר "בהמתך לא תרביע" יכול לא יאחוז בבהמה ויעמידנה לפני הזכר. תלמוד לומר "כלאים"-- לא אמרתי לך אלא משום כלאים.
[יד] אין לי אלא בהמתך על בהמתך. בהמתך על בהמת אחרים, בהמת אחרים על בהמתך, בהמת אחרים על בהמת אחרים מנין? תלמוד לומר "את חקותי תשמרו".
[טו] אין לי אלא בהמה על בהמה. בהמה על חיה וחיה על בהמה מנין? טמאה על טהורה, טהורה על בהמה טמאה מנין? תלמוד לומר "את חקותי תשמרו".
[טז] "שדך לא תזרע"-- אין לי אלא שלא יזרע. שלא יקיים מנין? תלמוד לומר "שדך לא...כלאים"-- לא אמרתי אלא משום כלאים.
[יז] מנין שאין מרכיבים עץ סרק על גבי עץ מאכל, ולא עץ מאכל על גבי עץ סרק, ולא עץ מאכל על גבי עץ מאכל? תלמוד לומר "את חקותי תשמרו".
[יח] "ובגד כלאים" מה תלמוד לומר? לפי שנאמר "לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו" (דברים כב, יא), יכול לא ילבש גיזי צמר ואניצי פשתן? תלמוד לומר "בגד". אין לי אלא בגד. מנין לרבות הלבדים? תלמוד לומר "שעטנז"-- דבר שהוא שוע טווי ונוז. ר' שמעון בן אלעזר אומר נלוז ומליז הוא אביו שבשמים עליו.
מכלל שנאמר "לא יעלה עליך", יכול לא יפשיל את הקופה לאחריו? תלמוד לומר "לא תלבש". "לא תלבש" אין לי אלא שלא ילבש. מנין שלא יתכסה? תלמוד לומר "לא יעלה עליך". מותר אתה להציעו תחתיך אבל אמרו חכמים לא יעשה כן שלא תהיה נימא אחת עולה על בשרו.בעל הטורים
• לפירוש "בעל הטורים" על כל הפרק •