מפרשי רש"י על ויקרא יג יד
רש"י
"וביום הראות בו בשר חי" - אם צמחה בו מחיה הרי כבר פי' שהמחיה סימן טומאה (ת"כ) אלא הרי שהיה הנגע בא' מעשרים וארבעה ראשי איברים שאין מטמאין משום מחיה לפי שאין נראה הנגע כולו כאחד ששופע אילך ואילך וחזר ראש האבר ונתגלה שפועו ע"י שומן כגון שהבריא ונעשה רחב ונראית בו המחיה למדנו הכתוב שתטמא
"וביום" - (מ"ק טו בכורות לו) מה תלמוד לומר ללמד יש יום שאתה רואה בו ויש יום שאין אתה רואה בו מכאן אמרו חתן נותנין לו כל שבעת ימי המשתה לו ולאצטליתו ולכסותו ולביתו וכן ברגל נותנין לו כל ימי הרגל
רש"י מנוקד ומעוצב
וּבְיוֹם הֵרָאוֹת בּוֹ בָּשָֹר חַי – אִם צָמְחָה בּוֹ מִחְיָה, הֲרֵי כְּבָר פֵּרֵשׁ שֶׁהַמִּחְיָה סִימַן טֻמְאָה! אֶלָּא הֲרֵי שֶׁהָיָה הַנֶּגַע בְּאֶחָד מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה רָאשֵׁי אֵבָרִים, שֶׁאֵין מְטַמְּאִין מִשּׁוּם מִחְיָה, לְפִי שֶׁאֵין נִרְאֶה הַנֶּגַע כֻּלּוֹ כְּאֶחָד, שֶׁשּׁוֹפֵעַ אֵילָךְ וָאֵילָךְ; וְחָזַר רֹאשׁ הָאֵבָר וְנִתְגַּלָּה שִׁפּוּעוֹ עַל יְדֵי שֻׁמָּן, כְּגוֹן שֶׁהִבְרִיא וְנַעֲשָֹה רָחָב וְנִרְאֵית בּוֹ הַמִּחְיָה; לִמְּדָנוּ הַכָּתוּב שֶׁתְּטַמֵּא (ספרא שם, פרק ה,א).
וּבְיוֹם הֵרָאוֹת – מַה תַּלְמוּד לוֹמַר וּבְיוֹם? לְלַמֵּד: יֵשׁ יוֹם שֶׁאַתָּה רוֹאֶה בּוֹ, וְיֵשׁ יוֹם שֶׁאֵין אַתָּה רוֹאֶה בּוֹ; מִכָּאן אָמְרוּ: חָתָן, נוֹתְנִין לוֹ כָּל שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה, לוֹ [וּלְאִצְטְלִיתוֹ] וְלִכְסוּתוֹ וּלְבֵיתוֹ. וְכֵן בָּרֶגֶל, נוֹתְנִין לוֹ כָּל יְמֵי הָרֶגֶל (מו"ק ז' ע"ב; בכורות ל"ד ע"ב).
מפרשי רש"י
[יז] אלא שהיה הנגע באחד כו'. דתניא בתורת כהנים "וביום הראות בו בשר חי יטמא", הרי זה בא ללמד על ראש אברים שנתגלו שיהיו טמאים כו'. וסבירא ליה לרש"י, דפירושו שמתחלה היה הנגע בראש האבר שופע אילך ואילך, וחזרו ונתגלו, כמו שמבואר בדבריו:
וכאשר תעיין בתורת כהנים ובמסכת נגעים (פ"ח מ"א) לא תמצא פירוש הך ברייתא כן, דלפי פירושו של רש"י אין מקום הכתוב הזה לכאן כלל, דהכתוב איירי בפרח בכולה, דאחר כך כתיב (פסוקים טז, יז) "או כי ישוב הבשר החי ונהפך ללבן ובא אל הכהן וגו' [טהור הוא]", ומדכתיב "או כי ישוב הבשר החי ונהפך ללבן ובא אל הכהן [טהור הוא]", משמע דלא נהפך ללבן רק הבשר החי, ולמה יהא טהור בשיבל שנהפך הבשר החי ללבן, אלא דאיירי תחלת המקרא (פסוק יב) שנהפך כולה ללבן, דהוא טהור, ועליו קאי "וביום הראות בו בשר חי יטמא", רוצה לומר שאם חזר ונראה בו בשר חי יטמא, אף על גב שכבר היה טהור מפני שפרח בכולו. ועל זה חזר סוף הפסוק "או כי ישוב וכו'", שאם נהפך ללבן אחר כך טהור. והיינו ששנינו בברייתא בתורת כהנים 'למד על כ"ד איברים שנתגלו', פירוש, שאם נתגלו בבשר חי אחר שהיו מכוסים בפריחה בכולה, הוא טמא:
והא דמוקי ליה בכ"ד איברים, ולא כשישוב בשר חי בכל מקום, דזה בלא פרח בכולו, כיון שיש בו סימן טומאה, שהרי נראה בו בשר חי, בודאי הוא טמא, ולמה צריך למכתב זה בפרח בכולו - אם יש בו בשר חי יטמא. אלא איירי קרא אף במקום שאין בשר חי מטמא משום בשר חי, והיינו בכ"ד איברים, מכל מקום אם פרח בכולה וטהרנו אותו מפני שפרח בכולה, אם נראה בו בשר חי בראשי איברים טמא. ולא משום בשר חי, שאינו מטמא בראשי איברים, אלא דגזירת הכתוב דאין לטהר פרח בכולו אם יש באחד מכ"ד איברים שלו מחיית בשר. וכך פירש הרמב"ם ז"ל ורבינו שמשון:
ובתורת כהנים כתב שם "או כי ישוב הבשר החי ונהפך ללבן", 'הרי זה בא ללמד על ראשי איברים שנתגלו וחזרו ונתכסו שיהיו טהורים' עד כאן. וברור הוא שלא תוכל לפרש 'וחזרו ונתכסו' שחזר להיות כחוש עד שנתכסה הבשר החי, דהרי כתיב "או כי ישוב הבשר החי ונהפך ללבן", ואם כן על כרחך פירושו; ראשי איברים שנתגלו במחיית בשר, וכתב לפני זה (פסוקים יד, טו) שהוא טמא, על זה אמר שאם חזרו ראשי איברים [מ]אותן שנתגלו, ונהפך ללבן, שחזר להיות פריחה בכולה, טהור:
מיהא קושיא ראשונה יש ליישב מה שכתב זה כאן בפרח בכולה, שהעיקר הוא בא ללמד שאם ישוב בשר החי ונהפך ללבן שהלבן מוציא אותו מידי טומאה, ולפיכך כתב "וביום הראות בשר חי יטמא" שכך הדין, מכל מקום אם ישוב [ל]לבן - חזר לטהרתו:
[יח] מה תלמוד לומר וביום כו'. פירוש, דלא הוי למכתב רק 'ובהראות בו בשר חי יטמא', מאי "וביום", אלא למדך שפירושו וביום שאתה רואה בשר חי, ויש יום שאין אתה רואה, כדמפרש (מועד קטן דף ח.). ואם נולד נגע ברגל או בחתן, אין הכהן רואה אותו לטמא אותו (נגעים פ"ג מ"ב, ושם). וכל זמן שלא טימא אותו הכהן טהור הוא, דגזירת הכתוב הוא דבכהן תליא מלתא, כדלעיל (רש"י פסוק ב):