מפרשי רש"י על ויקרא יג ב
| מפרשי רש"י על ויקרא • פרק י"ג • פסוק ב' | >>
• ב • ג • ד • ה • ו • ח • ט • י • יא • יד • טו • יח • כד • ל • לב • לז • מ • מה • נב • נד • נה • נו •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
אָדָ֗ם כִּֽי־יִהְיֶ֤ה בְעוֹר־בְּשָׂרוֹ֙ שְׂאֵ֤ת אֽוֹ־סַפַּ֙חַת֙ א֣וֹ בַהֶ֔רֶת וְהָיָ֥ה בְעוֹר־בְּשָׂר֖וֹ לְנֶ֣גַע צָרָ֑עַת וְהוּבָא֙ אֶל־אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֔ן א֛וֹ אֶל־אַחַ֥ד מִבָּנָ֖יו הַכֹּהֲנִֽים׃
רש"י
"שאת או ספחת וגו'" - (נגעים א, א) שמות נגעים הם ולבנות זו מזו:
"בהרת" - חברבורות טייא"ר בלע"ז וכן (איוב לז, כא) "בהיר הוא בשחקים":
"אל אהרן וגו'" - גזירת הכתוב הוא שאין טומאת נגעים וטהרתן אלא ע"פ כהן (ת"כ):
רש"י מנוקד ומעוצב
שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת וְגוֹמֵר – שְׁמוֹת נְגָעִים הֵם, וּלְבָנוֹת זוֹ מִזּוֹ (ספרא נגעים, פרשתא א,ד; שבועות ה' ע"ב).
בַּהֶרֶת – חֲבַרְבּוּרוֹת, טי"א [taje = כתם] בְּלַעַז; וְכֵן: "בָּהִיר הוּא בַּשְּׁחָקִים" (איוב לז,כא).
אֶל אַהֲרֹן וְגוֹמֵר – גְּזֵרַת הַכָּתוּב הִיא, שֶׁאֵין טֻמְאַת נְגָעִים וְטָהֳרָתָן אֶלָּא עַל פִּי כֹּהֵן (ספרא שם,ט).
מפרשי רש"י
שאת או ספחת או בהרת. שמות נגעים הם ולבנות זו מזו – כדתנן בריש מסכת נגעים וכן שנינו בתורת כהנים שתים שהן ארבע בהרת עזה כשלג שניה לה כסיד ההיכל, שאת כצמר לבן שניה לה כקרום ביצה. והא דקתני שניים אף על פי שהכתוב מונה אותן שלשה הוא משום דספחת לאו שם נגע הוא אלא שם חבור כמו "סְפָחֵנִי נא" כאלו אמר שאת והמחובר לה כדאיתא בריש שבועות ובתורת כהנים ולכן הוסיפו עוד שנים והוי להו ארבע וזה שכתב רש"י שמות נגעים הם אשאת ובהרת קאי ולא אספחת, וכן מה שכתב ולבנות זו מזו אשאת ובהרת קאי ולא על שאת וספחת ובהרת, שהרי רש"י עצמו כתב בשבועות שניה לה כסיד ההיכל ואף על גב דצמר לבן עזה לבנוניתו מסיד על כרחך שאת שהוא אב קרוב ללבנונותו של בהרת אלא שגבוה ממנו מעט מתוך שאינו לבן כמותו וכל דבר שחור נראה גבוה מן הלבן ולפיכך נקראת שאת מפני הגבהה, והשניות שנתרבו להן סיד וקרום הסיד לבן מן הקרום ולמטה מלובן הקרום אינו נגע אלא בהק וטהור. ואף על פי שלא נכתבה בתורה ספחת רק פעם אחת ואין לרבות שנייה רק לבהרת שהיא היותר עזה, מכל מקום מדנכתב בין שאת לבהרת דייקי רז"ל מינה דקאי אתרויהו כאילו אמר שאת או ספחת ספחת או בהרת שפירושו שאת ותולדתה בהרת ותולדתה, דאם לא כן שאת או בהרת או ספחת מיבעי ליה והכי איתא בשבועות:
[א] שמות נגעים הם ולבנות זו מזו. פירוש, כדאמרינן בפרק קמא דשבועות (דף ה:) ארבע מראות נגעים הם; בהרת - עזה כשלג, והוא אב. שאת - כצמר לבן, והוא אב גם כן, שהרי שניהם כתובים בקרא. ויש תולדה לבהרת, והוא כסיד ההיכל. ותולדה לשאת, והוא כקרום ביצה. ומה שיש להן תולדות, מרבינן שם (ו ע"ב) מדכתיב (להלן יד, נו) "ולספחת", שהוא לשון טפילה, כדכתיב (שמואל א ב', ל"ו) "ספחני נא אל אחת הכהונות", כלומר שיש טפילה לבהרת, וזהו תולדתו. והטיל הכתוב "ספחת" בין "בהרת" ל"שאת", לומר שיש תולדה לכל אחד ואחד, כך דרשו שם (שבועות דף ו:). והשתא, מה שכתב 'שמות נגעים הם', רוצה לומר "בהרת" כך שמה, ו"שאת" גם כן כך שמה, שכל אחד אב, ו"ספחת" - שם הנגע נקרא כן על שם שהוא תולדה. ו'לבנות זו מזו' דקאמר, לא על הסדר הכתובים קאמר, דודאי "בהרת" יותר לבן מן "שאת", דכתיב (פסוק ד) "בהרת לבנה היא", ואין אחרת לבנה כמוה (שבועות דף ו:). וכן "שאת", דהוא אב, יותר לבן מן תולדות בהרת, ומכל שכן מן תולדה דידיה, וכדמוכח בפרק קמא דשבועות, אלא שבא ליתן הבדל בין הנגעים, קאמר שהם 'לבנות זו מזו': [ב] אל אהרן גזירת הכתוב. פירוש, למה לאהרן דווקא דהא לא נמסר לאהרן רק דברים שהם צרכי מקדש, אבל מראות נגעים - למה לאהרן דוקא, ותירץ דגזירת הכתוב הוא. אבל אין לומר דלאו דוקא לאהרן ולבניו קאמר, והוא כמו "אל הכהן ואל השופט אשר יהיה בימיך" (ר' דברים יז, ט), זה אינו, מדכתיב "אל אהרן הכהן", ולא סתם כהן, בודאי גזירת הכתוב דוקא כהן:
שאת וכו' ולבנות וכו' - כתב מוה"ר משכיל לדוד משמע מלשונו דספחת לבנה משאת, וקשה שהרי הספחת היא התולדה. ולא קשיא מידי, דרבינו כתב 'שמות נגעים הם' ולא קאי אספחת דספחת לאו שם נגע, אלא אשאת ובהרת קאי וע"ז קאמר שהן לבנות זו מזו. ומה שכתב רבינו נסיב לה אליבא דרבי מאיר, דהכתוב מונה בהדרה לפי סדר לבנינותן אינו נראה לענ"ד דאכתי אינן לפי סדר לבנינותן דספחת דשאת לדעת רבי מאיר היא כצמר לבן והיא יותר לבנה מספחת דבהרת שהיא כסיד ההיכל:
שאת וכו'. ולבנות וכו' – משמע מלשונו דספחת לבנה משאת. וקשה שהרי הספחת היא התולדה, והרא"ם כתב דלא קאי רש"י אלא אשאת ובהרת. ולשונו אינו מורה כן. אלא נלע"ד דרש"י נסיב לה אליביה דר"מ דריש נגעים וכדתניא נמי בת"כ בהרת עזה כשלג שניה לה כסיד ההיכל שאת כקרום ביצה שנייה לה כצמר לבן. וע"ש בקרבן אהרן דאסברא לסברא דר"מ על זה הדרך דאיהו חשיב הב' קצוות הקצה העליון שבלובן והקצה התחתון לאבות. והב' אמצעיים לתולדות עיין שם. וטעמא דרש"י זכרונו לברכה נסיב אליביה דר"מ עם היות דפליגי רבנן עליה והלכתא כוותייהו שהם הרבים משום דפשטיה דמלת "שאת" מוכח טפי כר"מ דשאת מלשון גובה דלפי שאינה לבנה אלא כהה מכלם משו"ה נראית גבוהה כמראה הצל לגבי שאר המראות הנראות עמוקות כמראה חמה, ודעת רבנן צריך לומר דאינה קרויה שאת אלא לגבי הבהרת העמוקה. ותו דייק קרא אליביה דר"מ דהטיל הכתוב הספחת בן שאת לבהרת אף על גב דבכלל ספחת יֶשְׁנָהּ ג"כ לספחת דבהרת, משום דהכתוב מונה בהדרגה לפי סדר לבנינותן וכיון דפשטא דמלתא משמע טפי כר"מ לכך נסיב אליביה רש"י שכן דרכו בכל מקום: או אהרן וכו'. גזרת הכתוב וכו' – דק"ל דכל הדברים האלה "והובא" וכו' נראים יתורים דהא כתיב בתר הכי "וראה הכהן וכו'" אלא דקמ"ל שכך גזרת הכתוב ואפילו אין הכהן חכם החכם מלמדו והוא אומר וזה נלמד מיתורא דקרא:
שאת או ספחת. שמות נגעים הם ולבנות זו מזו – בגמרא מוכיח שלכך כתב ספחת באמצע בין שאת לבהרת להוכיח ממנו תולדות לשתי המראות נגעים, כלומר שתהא מלת ספחת סמוכה לשאת ולבהרת שפירוש "ספחת" דבוק וטפלה כמו (ש"א ב, לו) ספחני נא אל אחת הכהונות. וזהו שאמר מראות הנגעים שתים שהן ארבע שאת ותולדתה בהרת ותולדתה, בהרת עזה כשלג שנייה לה כסיד ההיכל, שאת כצמר שנייה לה כקרום ביצה וכן פירש רש"י בסמוך וכו':