משנה נגעים א א
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת נגעים · פרק א · משנה א | >>
מראות נגעים שנים שהן ארבעה.
בהרת עזה כשלג, שניה לה כסיד ההיכל.
והשאת כקרום ביצה, שניה לה כצמר לבןב, דברי רבי מאיר.
וחכמים אומרים, השאת כצמר לבן, שניה לה כקרום ביצה.
מראות נגעים - שנים, שהן ארבעה.
- בהרת -
- עזה כשלג,
- שניה לה, כסיד ההיכל.
- והשאת -
- כקרום ביצה,
- שניה לה, כצמר לבן - דברי רבי מאיר.
- וחכמים אומרין: שאת -
- כצמר לבן,
- שניה לה, כקרום ביצה.
- בהרת -
התחיל בחלוקת מראות נגעי בשר כמו שעשה הכתוב:
- והם שני מראות: בהרת, ושאת.
- ויחלקו לארבעה מראות: בהרת ושניה לה, שאת ושניה לה.
- והוא אמרו יתברך "אדם כי יהיה בעור בשרו, שאת או ספחת או בהרת"(ויקרא יג, ב).
ו"ספחת" אינה ממראות נגעים עומדת בעצמה, והוא אמרם "מה לשון ספחת, טפילה, שנאמר "ספחני נא אל אחת הכהונות"(שמואל א ב, לו)", עניין זה שהוא סמוך. וזכרו הפסוק בין שאת ובהרת להודיענו שהוא סמוך לשניהם, ותהיה השאת והסמוך לה, ובהרת והסמוך לה.
ואלו שני מראות, רוצה לומר שאת ובהרת, הם מראה הלובן, אמר יתברך "שאת לבנה"(ויקרא יג, י), או "בהרת לבנה"(ויקרא יג, ד), כן בלא ספק השני מראות הסמוכין להן.
ואלו ארבע מינים כולן מיוחסין למראה הלובן, יתחלפו בחוזק וחולשה:
- והיותר חזק מהן לובן הבהרת.
- ועניין עזה כשלג, שהלובן עז וחזק כשלג, והוא אמרו "ואם בהרת לבנה היא"(ויקרא יג, ד), ובא בפירוש "היא לבנה, ואין למעלה ממנה", כלומר שתבוא לבנה כשלג.
- ולמטה ממנה כלובן סיד ההיכל.
- ואלו השנים מראה הבהרת.
- ומראה השאת כצמר לבן, והוא כצמר נקי בן יומו, רוצה לומר יום הולדת השה כאשר נרחץ זה הצמר ונתלבן ברחיצה. וזה המראה חזק הלובן מסיד ההיכל.
- ולמטה ממנו בלובן כקרום ביצה.
- והם שני מראות השאת.
ודעת רבי מאיר, שאחר קרום ביצה מראה אחר, והוא שני של שאת, ואם הוא יותר חלוש הלובן מקרום ביצה אינו ממראות נגעים.
והלכה כחכמים:
שנים שהן ד'. מראות לשון זכר להכי תנן להו בלשון זכר כדכתיב (שמות ג) המראה הגדול הזה שנים כתובים בקרא (ויקרא יג) שאת ובהרת. וספחת אינו שם נגע אלא לשון טפלה לאחרים כדדרשינן בפ"ק דשבועות (דף ו:) אין ספחת אלא טפלה וכן הוא אומר (ש"א ב) ספחני נא אל אחת הכהונות וכתיב (ויקרא יד) לשאת ולספחת ולבהרת הטיל הכתוב ספחת בין שאת לבהרת לומר לך כשם שיש טפילה לשאת כלומר שיש לה תולדה דפשטיה דקרא ספחת אשאת קאי כך טפלה לבהרת והיינו דקתני שהן ארבעה שיש לך לרבות להן שני תולדות מריבויא דספחת:
בהרת עזה כשלג. עזה לבנה ביותר ואמרינן בפרק קמא דשבועות (שם) מנא לן דבהרת עזה היא אמר אביי אמר קרא אם בהרת לבנה היא היא לבנה ואין אחרת לבנה וסדר לבנותם שלג צמר לבן סיד היכל וקרום ביצה כן מוכיח בפרק קמא דשבועות והיה נראה לומר דכל למעלה משלג בכלל שלג ולמטה משלג עד צמר בכלל צמר ולמטה מצמר עד סיד בכלל סיד ולמטה מסיד עד קרום בכלל קרום אבל קשה דבפ"ק דשבועות (שם.) תניא שאמר לו רבי יהושע בנו של רבי עקיבא לרבי עקיבא יאמרו מקרום ביצה ולמעלה טמא ומצטרפין זה עם זה ומשמע התם דר"ע סבר מראות נגעים זו למעלה מזו דעם שאצלו מצטרף ולא עם הגבוה ממנו שתי מעלות ואם כן לא הוה מצי למתני מקרום ביצה ולמעלה טמא דהיאך הייתי מחלקם לד' מראות הללו והיאך הייתי יודע סדר צרופם אם לא שמנאום וצריך לומר דאין דרך נגע לבא אלא בד' מראות הללו ואין מראות אחרים בינתים ומיהו אפשר שבכל אחד ואחד יש כמה מראות כגון שלג שיש שלגים שמשתנים שזה לבן מזה וכולן מראה שלג הן וכן צמר לבן דמפרש בפ"ק דשבועות (שם:) כצמר נקי בן יומו שמכבסין אותו למילת ושאר צמר אינו לבן כל כך וכולן מראה צמר הן וכן סיד יש סיד שזה לבן מזה והכל מראה סיד וכן קרום אין כולן שוין אלא זה לבן מזה וזה לבן מזה והכל מראה קרום אבל לעולם לא יבא נגע כי אם בד' מראות הללו וכן משמע בפ"ק דשבועות (שם.) דאמרינן למה"ד לארבע כוסות של חלב אחד נפל לתוכו שתי טיפות של דם ואחד נפל לתוכו ארבע טיפות ואחד נפל לתוכו שמונה טיפות ואחד נפל לתוכו י"ב טיפות ואמרי לה ט"ז טיפות משמע שיש בפתוך מראות לובן בינתים והשתא טעמא דרבנן ניחא שנותנין שתים הלבנות לשתי האבות שלג לבהרת וצמר לבן שלאחריה לשאת והשנים שאחריהן שהן תולדות נותנין הלבנה לאב [הלבן] כגון סיד ההיכל לבהרת והגבוה לאב גבוה כגון קרום ביצה לשאת ונפקא מינה לענין צירוף דאב ותולדה דידיה מצטרפין כגון חצי גריס שלג וחצי גריס סיד וכן חצי גריס צמר לבן וחצי גריס קרום ואע"פ שהאב למעלה מתולדתו שתי מעלות וכן שאת ובהרת נמי מצטרפין כדדרשינן בת"כ מלמד שמצטרפין זה עם זה מדכתיב והיה ולא כתיב והיו שעשה לכל הנגעים אחד אבל שני התולדות אין מצטרפות דתולדה דבהרת אין מצטרפת עם תולדה דשאת דלא קאי והיה אלא אשאת ובהרת דכתיבי בהדיא במקרא ולאו אתולדות דאתו מריבויא אבל על סוף דעתו של ר"מ דהוא ת"ק כדמוכח בת"כ לא יכולני לעמוד על דקאמר שאת כקרום ביצה שניה לה כצמר לבן היאך עושה אב מקרום ביצה דמנחתא מכולהו וצמר לבן דעדיפא מינה ב' מעלות היא תולדה ועוד תולדתה דשאת עדיפא מתולדתה דבהרת וזהו תימה לומר דסדר לבנינותם לר"מ שלג וקרום ביצה סיד ההיכל וצמר לבן דאיך היתה סברתם חלוקה כל כך זו מזו שלא יוכלו לברר דבר התלוי בראיית העין ושמא קראי קא דריש ר"מ משום דתניא בפ"ק דשבועו' (דף ו:)בהרת עמוקה וכן הוא אומר (ויקרא יג.) עמוק מן העור כמראה חמה העמוקה מן הצל שאת אין שאת אלא גבוה וכן הוא אומר (ישעיה ב) על הגבעות הנשאות והשתא קסבר ר"מ מדקרייא רחמנא שאת שמע מינה שהיא הגבוהה שבארבע' המראות דהיינו כקרום ביצה כמו שהצל גבוהה מן החמה וקצת משמע כן בת"כ כמו שאפרש והא דיהיב צמר לבן שאחר שלג תולדה לשאת ולא תולדה לבהרת משום דכתיב (ויקרא יג) שאת לבנה ולענין מאי קרייה רחמנא לבנה על כרחין לתולדתה דלבנה טפי מתולדתה דבהרת ונפקא מינה דפלוגתייהו דרבנן ור"מ לענין צירוף האבות דלר"מ שלג וקרום ביצה מצטרפין ולא שלג וצמר לבן ולרבנן שלג וצמר לבן מצטרפין ולא שלג וקרום ביצה:
תניא בתורת כהנים בהרת לבנה (שם) אין לי אלא בהרת לבנה מנין לרבות השאת תלמוד לומר למטה (שם) שאת לבנה מנין לרבות שאר המראות תלמוד לומר אם בהרת יכול כשם שהיא שלישית לכתוב כך תהא שלישית למראות תלמוד לומר לבנה היא ואין למעלה הימנה כמה תהא לבנוניתה כשלג שנאמר (במדבר יב) והנה מרים מצורעת כשלג יכול כל מראה השלג יהו טמאים ושאר כל המראות יהיו טהורים ת"ל (ויקרא יג) בהק הבהק טהור הימנו ולמעלה טמא מכאן אמרו מראות נגעים שנים שהן ארבעה בהרת עזה כשלג שניה לה כסיד ההיכל שאת כקרום ביצה שניה לה כצמר לבן דברי ר' מאיר וחכמים אומרים השאת כצמר לבן ושניה לה כקרום ביצה. פירוש תלמוד לומר למטה בפרשה שאחריה כתוב שאת לבנה. שלישית לכתוב. דכתיב שאת או ספחת או בהרת:
עוד תניא התם לעיל בתורת כהנים שאת זו השאת בהרת זו הבהרת. ספחת שני לבהרת. ומראה הנגע עמוק שני לשאת מה לשון שאת מגבהת כמראה הצל שגבוהה ממראה החמה מה לשון עמוק עמוקה כמראה חמה שעמוקה ממראה הצל מה לשון ספחת טפלה שנאמר (ש"א ב) ספחני נא אל אחת הכהונות לאכול פת לחם. פירוש ומראה עמוק שני לשאת למה לי הך דרשה דמספחת דרשינן בפרק קמא דשבועות (דף ו:) תולדה לבהרת ולשאת ואדרבה פשטיה דקרא דספחת אשאת קאי כדדריש התם ר' זירא מה לבנה האמורה בשאת ספחת טפילה לו אף לבנה האמורה בבהרת ספחת טפילה לו ובמתניתא תנא הטיל הכתוב ספחת בין שאת לבהרת לומר לך כשם שטפילה לזו כך טפילה לזו ועל כרחין לר"מ איצטריך לאשמועינן דתולדה דשאת עזה ועמוקה ממנה כמראה תמה עמוקה מן הצל:
תניא בתוספתא [רפ"א] אמר ר' יוסי שאל ר' יהושע בנו של ר"ע את ר"ע מפני מה אמרו מראות נגעים שנים שהן ארבע אמר לו ואם לאו מה יאמרו אמר לו יאמרו מקרום ביצה ולמעלה טמא אמר לו ללמדך שמצטרפין זה עם זה א"ל ויאמרו מקרום ביצה ולמעלה טמא ומצטרפין זה עם זה אמר לו ללמדך שכל כהן שאינו בקי בהם ובשמותיהם אינו רואה את הנגעים ר' אליעזר בן יעקב אומר משום ר' חנינא בן חכינאי שאמר משום ר"ע מנין אתה אומר כהן שהוא בקי בנגעים ולא בנתקים בנתקים ולא בקרחות באדם ולא בבגדים בבגדים ולא בבתים במראה ראשון ולא במראה שני במראה שני ולא במראה שלישי לא יראה את הנגעים עד שיהיה בקי בהן ובשמותיהן תלמוד לומר (ויקרא יד) זאת התורה לכל נגע הצרעת ולנתק ולצרעת הבגד ולבית ולשאת ולספחת ולבהרת. פי' ויאמרו מקרום ביצה ולמעלה טמא ומצטרפין (ומסיד ולמעלה טמא ומצטרפין) ובפ"ק דשבועות (דף ו.) דייק מהכא מדלא קאמר ליה ויאמרו מקרום ביצה ולמעלה טמא ומצטרף ומסיד ולמעלה טמא ומצטרף ש"מ שמיע ליה מיניה דאבוהי כולהו בהדי שאת מצטרפי עליון אחד לשני תולדות וס"ל לר"ע דלשאת רבי ולבהרת לא רבי דהא בשאת הוא דכתיבא הילכך שאת מצטרפת לבהרת דסמוכה היא לה וכתיב והיה מלמד שמצטרפין זה עם זה וסיד לשאת ממילא דהא דמיא לה וכן קרום לשאת דספחת כתיב בשאת ורבי ליה רחמנא טפי תולדות וזו למעלה מזו דר"ע בסיד ושאת ובהרת מתוקם:
שאינו בקי בהם ובשמותיהם. בשאין עמו ישראל בקי קאמר דאם יש עמו ישראל בקי אומר לו ישראל לכהן אמור טמא והוא אומר כדאיתא בריש ערכין ואפילו כהן שוטה כדאיתא בתורת כהנים:
ירושלמי בפ"ק דשבועות אמר רבי יוסי שאל ר' יהושע בן ר"ע את ר"ע אמר לו מפני מה אמרו מראות נגעים שנים שהן ארבעה אמר לו אם לאו מה יאמרו אמר לו יאמרו מקרום ביצה ולמעלה טמא אמר לו לומר שאם אינו בקי בהן ובשמותיהן אין רואה ומנין שמצטרפין זה עם זה אמר ר' מנו אותן חכמים שנים ומנו אותן ארבעה מה שנים מצטרפין זה עם זה אף ארבעה מצטרפין זה עם זה ר' אליעזר בשם ר' אבין אם בשאינו מינו מצטרף במינו לא כל שכן אמר ר' יוסי ב"ר אבין והא אין כתוב כאן אלא והי' מלמד שאין מצטרפין זה עם זה תני חזקיה לנגעי צרעת אין כתיב כאן אלא לנגע צרעת מלמד שאין מצטרפין זה עם זה א"ל ויאמרו מקרום ביצה ולמעלה טמא ומצטרפין ואל יאמרו מראות נגעים ב' שהן ד' אמר לו מלמד שאין זה למעלה מזה ויהא זה למעלה מזה אם אומר את כן נמצאת אומר הכהה טמא והכהה מן הכהה טמא והתורה אמרה והנה כהה הנגע הכהה טמא והכהה מן הכהה טהור עד כאן ירושלמי. ואין שיטה זו שוה עם הש"ס שלנו ולא לתוספתא ולא לתורת כהנים ולפי שיטתו הכי פירושה אם בשאינו מינו מצטרף. כגון שאת ובהרת שהאבות מצטרפין כדפרישית לעיל כל שכן מין במינו כגון עם תולדתה:
שאין מצטרפין. טעות סופר הוא ושהן גרסינן כדמוכת בתורת כהנים דמוהיה נפקא לן דמצטרפין וחזקיה נפקא ליה מלנגע שעשה כל הנגעים אחד דמצטרפי וא"ת ומאי שנא דבפרק קמא דחולין (דף ח.) גבי שחין ומכוה בעי קרא דאין מצטרפין דלכך חלקן הכתוב והכא בעי קרא דמצטרפין לא דמי דהכא שני מראות נגעים הן שמיטמא בהן אבל שחין ומכוה אינן מראות נגעים ובעו ארבע מראות לסימני טומאה ולמה לא יצטרף מראה שבשחין למראה שבמכוה אם שניהם מראה אחד אי לאו דמיעטיה קרא אי נמי משום דכתיב שאת או ספחת או בהרת הוה אמינא דלא מצטרפי כדתניא בתורת כהנים גבי בראש או בזקן לכך צריך והיה לומר דמצטרפי:
שאינו זה למעלה מזה. חולק על הגמרא שלנו א"נ משום קרום דמצטרף בהדי שאת:
הכהה טמא כגון משלג לצמר ולקרום דנקראת כהה כמו שאפרש לקמן דטמא להסגיר בלא שער לבן ומחיה ולהחליט בשער לבן או מחיה:
וכהה מן הכהה. דהיינו למטה מארבעה מראות טהור:
מראות נגעים שנים - כתיבי בקרא בהדיא שאת ובהרת:
שהן ארבעה - יש לך לרבות עוד שנים אחרים דלא כתיבי בקרא, והן תולדה דשאת ותולדה דבהרת. דמרבינן להו מספחת, שאין ספחת שם נגע אלא לשון טפלה, וכן הוא אומר (שמואל א ב) ספחני נא אל אחת הכהונות, והטיל הכתוב ספחת בין שאת לבהרת, לומר לך שיש תולדה לשאת ויש תולדה לבהרת א:
בהרת עזה כשלג - לבנה ביותר. דכתיב (ויקרא יג) ואם בהרת לבנה היא, היא לבנה ואין למעלה ממנה לבנה:
שאת כקרום ביצה - דסבר האי תנא אין שאת אלא לשון גובה. וכן הוא אומר (ישעיהו ב) ועל כל הגבעות הנשאות. ואין לך כהה בלבנונית בכל ארבעה מראות כקרום ביצה, לפיכך הוא גבוה יותר מכולן, כמראה צל גבוה מן החמה:
שניה לה כצמר לבן - והוא עז בלבנוניתו יותר מסיד ההיכל שהיא תולדה דבהרת. משום דאמר קרא שאת לבנה. לענין מאי קרייה רחמנא לבנה, על כרחך לתולדתה, שהיא לבנה יותר מתולדה דבהרת:
שאת כצמר לבן - רבנן סברי, שני מראות עזות שהן שלג וצמר לבן, הן לשני אבות בהרת ושאת, ושני מראות כהות מהן שהן סיד ההיכל וקרום ביצה והן תולדות. תן תולדה גדולה לגדול, דהיינו סיד ההיכל לבהרת שהוא אב גדול, ותולדה קטנה לקטן דהיינו קרום ביצה לשאת שהוא קטן מבהרת. ונפקא מינה בפלוגתייהו דרבנן ותנא קמא לענין צירוף, דחצי גריס מאב וחצי גריס מתולדה דידיה מצטרפין, וכן שני האבות שאת ובהרת מצטרפין, דדרשינן והיה בעור בשרו לנגע, מלמד שמצטרפין זה עם זה, מדכתיב והיה ולא כתיב והיו, עשה כל הנגעים אחד. אבל שתי התולדות אין מצטרפות, דתולדה דבהרת אינה מצטרפת עם תולדה דשאת, דלא קאי והיה אלא אשאת ובהרת דכתיבי בהדיא, ולא אתולדות דאתו מרבויא. והשתא, לתנא קמא שלג וקרום ביצה מצטרפין, שלג וצמר לבן אין מצטרפין. ולרבנן, שלג וצמר מצטרפין, שלג וקרום אין מצטרפין ג. והלכה כחכמים:
צמר לבן - צמר נקי של כבש בן יומו לאחר שרחצוהו ונתלבן:
אחר אהלות הביא נגעים. וענינו שהוא מדבר מטומאת צרעת. שהמצורע יטמא באהל. ויש בו קצת דמיון מטומאת מת. כמו שיתבאר במקומו. הרמב"ם:
שנים שהן כו': עיין מ"ש בזה בריש מסכת שבועות:
[שהן ארבעה: פי' הר"ב דמרבינן להו מספחת כו' והטיל הכתוב לספחת בין שאת לבהרת כו'. בפ' קמא דשבועות דף ו "במתניתא תנא הטיל הכתוב כו' לומר לך כשם שטפילה לשאת כך טפילה לבהרת". והביאה הר"ש ופירשה "כשם שטפילה לשאת" כלומר שיש לה תולדה דפשטיה דקרא ספחת אשאת קאי, "כך טפילה לבהרת" ע"כ.
ונ"ל דהכי ילפינן דאי קרא כפשטיה שאין ספחת אלא אשאת א"כ הואיל והבהרת היא העזה ה"ל להכתוב לכתוב "בהרת ושאת וספחת" והוי לא זו אף זו. והיאך אמר שאת תחלה והיא גבוה דהשתא הוה זו ואצ"ל זו. אלא דלהכי אקדמיה לשאת להטיל הספחת ביניהן. דהשתא אי איתא דספחת אשאת לחודיה קאי כפשטיה דקרא ה"ל לכתוב "בהרת שאת וספחת" והיו כתובים בדרך לא זו אף זו, וגם הספחת אצל שאת. אלא מש"ה אקדמיה להטיל ביניהן כו'. ואין להקשות לכתוב "בהרת וספחת ושאת" דפשיטא דהוה משמעו ספחת לבהרת דסמוך לו לבד ואין כאן קושיא בסדר שהרי נשנו בלא זו אף זו. כך נ"ל לפרש.
ותמיהני על הרא"ם שכתב בפ' תזריע וז"ל אע"פ שלא נכתבה בתורה ספחת רק פעם אחת ואין לרבות שנייה רק לבהרת שהיא היותר עזה מ"מ מדנכתב בין שאת לבהרת דייקו רז"ל מיניה דקאי אתרווייהו כו' ע"כ. וכלפי לייא. שהרי התנא שונה לומר לך כשם שטפילה לשאת כו'. וכן המקשן שם [דף ו ע"ב] קודם שהובאה הברייתא מקשה בזה הלשון "אשכחן טפילה לשאת טפילה לבהרת מנלן". וכן נמי קודם שהובאה הברייתא משני ר' זירא נאמרה לבנה בשאת ונאמרה לבנה בבהרת מה לבנה האמורה בשאת יש לה טפילה כו'. מכל הלין דאדרב' פשטיה דקרא דטפילה אשאת מרבינן. לכן הנכון כמו שכתבתי בס"ד. ומ"מ ראיתי כסברת הרא"ם בת"כ "שאת זו שאת. בהרת זו בהרת. ספחת זו שני לבהרת. ומראה [הנגע] עמוק שני לשאת" ע"כ. ונ"ל ג"כ דאתיא כר"מ שנותן תולדת השאת לבנה יותר ממנה]:
בהרת עזה כשלג שניה לה כסיד ההיכל כו': מסיק הר"ש וכן התוס' פ"ק דשבועות דף ה [ד"ה ב' שהן ד'] שאין דרך נגע לבא אלא בד' מראות הללו. ומיהו בכל אחד ואחד יש כמה מראות. כגון שלג שיש שלגים שמשתנים שזה לבן מזה. וכן כולם. אבל לעולם לא יבא נגע כי אם בד' מראות הללו. ודייקי להו מהתוספתא שכתבתי במ"ג [ד"ה ד' מראות] בשם הרמב"ם מסוגית הגמ' דשבועות:
שניה לה כצמר לבן: פירש הר"ב משום דאמר קרא שאת לבנה לענין מה קרייה רחמנא לבנה כו'. כ"כ הר"ש. וק"ק דדילמא לגופיה אצטריך דלא תימא שאת שהוא לשון גבוהה. ואפי' אין בו לבנינות. ומהר"ם כתב וז"ל ומורי הרב רבי שמואל זצ"ל מקשטיל טיר"י פי' לנו בשבועות דהיינו טעמא דר"מ דיהב תולדה הגבוה' לאב הלבן ותולדה הלבנה לאב הגבוה משום דכיון דשאת משמע לו הגבוהה שבגבוהות ואמר קרא "והיה" מלמד שהאבות מצטרפות -- א"כ כי היכי דמקרא נפקא לן דשאת הגבוהה שבכולן מצטרפת בהדי בהרת הלבנה שבכולן ה"נ יש לנו ליתן התולדה הגבוהה לאב הלבן להצטרף עמו. והתולדה הלבנה לאב הגבוה להצטרף עמו. עכ"ל:
וחכמים אומרי' השאת כצמר לבן כו': כ' הר"ב ונ"מ כו'. אבל שתי התולדות אין מצטרפות וכו'. ובמ"ג כתב גם דעת הרמב"ם:
(א) (על הברטנורא) גמרא שבועות דף ז'. ועתוי"ט:
(ב) (על המשנה) בהרת כו'. ואין דרך נגע לבוא אלא בארבעה מראות הללו, ומיהו בכל אחד ואחד יש כמה מראות שזה לבן מזה כמו שלגים וכן כולם. הר"ש ותוס':
(ג) (על הברטנורא) ועיין בהר"ב לקמן מ"ג:
כתב הרמב"ם ז"ל שהתחיל התנא בחלוקת נגעי עור בשר כמו שעשה הכתוב ע"כ:
מראות נגעים וכו'. רפ"ק דשבועות בדף ה' ודילג שם התלמוד לומר דברי ר"מ כמו שהוא שנוי כאן [*) א"ה לכאור' נראה מתוך דברי הר"ש והר"ב שגם בגירסתם לא הי' כתוב דברי ר"מ. וצ"ע שלא העיר בזה:]:
שנים שהם ארבעה. גרסי' דממראה יאמר מראות כמו ממתנה מחנות וכי היכי דכתיב ועתה הייתי לשני מחנות ה"נ קתני שפיר מראות שנים תוס' רפ"ק דשבת וגם ברפ"ק דשבועות פירשו הם ז"ל דמראה לשון זכר כדכתיב את המראה הגדול הזה.
עוד כתבו ז"ל ותנן נמי ר' דוסא בן הרכינס אומר שלשים וששה עקביא בן מהללאל אומר שבעים ושנים והא דקתני טובא משום דחשיב נמי פתיכי א"נ כייל נגעי בתים ובגדים ע"כ ורש"י ז"ל נמי פירש שם בשבועות מראה לשון זכר הוא ולהכי תנן להו לשון זכר כדכתיב מראה הנוגה סביב הוא מראה דמות כבוד ה' וגו' ע"כ וכן פי' ג"כ הר"ש ז"ל:
שתן ד'. תולדה דשאת ותולדה דבהרת ושם בשבועות מסיק מי שנה משנה זו בלשון אבות ותולדות דלא כר' עקיבא דאי ר"ע הא אמר מראות נגעים נשנו כסדר מעלתן השנג והצמר והסיד והקרום וכסדר משנתן הן מצטרפין זה לזה ואין אחד מצטרף לגבוה ממנו שתי מעלות אלא מעלה אחת ואם הוא שנאם בלשון אבות ותולדות טִהַרְתַ מראה הסיד מלהצטרף דבהדי מאן תצרפי' אי בהדי בהרת שהוא אבי' הא איכא שאת שהוא כצמר דעדיפא מיני' בלובן נמצאת בהרת למעלה מן הסיד שתי מעלות ור' עקיבא זו למעלה מזו בעי נצרפה בהדי שאת שהוא מעלה אתת לאו תולדה דידי' היא דהא שקלת לה מיני' ושויתה מין בהרת ולר' עקיבא הכי איבעי' ליה למיתני בהרת עזה כשלג ושאת כצמר לבן ושניות להן סיד היכל וקרום ביצה דנימצי למימר כולהו מינא דהדדי נינהו ובהרת ושאת מצטרפים וסיד בהדי שאת נמצא לו צרוף אבל השתא דחלק תולדה לזו ותולדה לזו אין מצטרף כל אחד אלא עם אביו אלא מחוורתא דמתני' דלא כר' עקיבא וספר קרבן אהרן האריך בבאור סוגיא זו בפרשת נגעים פרשה ב':
שאת כקרום ביצה שניה לה כצמר לבן דברי ר"מ. פי' הרמב"ם דעת ר"מ שאחר קרום ביצה מראה אחד והוא שני של שאת ואם הוא יותר חלוש הלובן מקרום ביצה וחכמים רואים שאם הוא חלוש יותר מקרום ביצה אינו ממראות נגעים ע"כ [*) א"ה ראה הנוסח בפי' הר"מ שלפנינו ואז ינעם לחכך הלשון המוגה אשר לפנינו פה ויאורו עיניך בהבנת דברי הר"מ בשיטה חדשה ונפלאה כי גם לר"מ התולדה דשאת גבוה מאביה. ודע שכדי לתרץ תמיהת הר"ש דאיך פליגי ר"מ וחכמים בצמר לבן בדבר התלוי בראית העין צ"ל דגם הר"מ ס"ל כדעת התוס' פ"ק דשבועות שהובא בסמוך דצמר לבן דר"מ לא איירי בנקי בן יומו כמו חכמים ושוב מצאתי במ"נ באמנה נ' שדחק להעמיס הכוונה הזאת בד' הר"מ גם כפי הנוסח שלפנינו אבל שוב בפרפר כ"ח חזר בו והעמיס כוונה אחרת בדברי הר"מ וכ"ז גרם לו שלא ראה הנוסחא המתוקנה הזאת שאין להרהר אחריה:]:
דברי ר' מאיר. ולדידי' צמר וקרום מצטרפים ושלג וסיד ושלג וקרום. הרא"ש ז"ל:
וחכמים אומרים השאת כצמר לבן. וכתבו תוס' ז"ל שם פ"ק דשבועות ונראה דצמר לבן דר"מ לא איירי בנקי בן יומו כמו חכמים אלא צמר שאינו נקי ושחור מסיד דאין סברא דלשאת שה א שחורה מכולן שתהי' תולדתה לבנה מתולדה דבהרת שהיא לבנה מכולן ע"כ. והר"ש ז"ל תמה גם הוא על זה והאריך בדבר ע"ש:
בפי' ר"ע ז"ל ונפקא מינה בפלוגתייהו דרבנן ות"ק לענין צרוף וכו' אמר המלקט ולהרמב"ם ז"ל שסובר דכל הד' מראית מצטרפים כמו שכתב רעז"ל בסמוך בסי' ג' צ"ע מאי נפקא מימיהו בפלוגתייהו דר"מ וחכמים. ועיין במה שנכתב שם סי' ג':
עוד בסוף פי' רעז"ל והשתא לת"ק שלג וקרום ביצה מצטרפים דהוי אב ותולדה דילי'. אמר המלקט נלע"ד שצריך למחוק מלות דהוי אב ותולדה דילי' או שמא כצ"ל והשתא לת"ק שלג וקרום ביצה מצטרפים דהוו תרי אבות [הגהה וכן מצאתי שהגי' הר"ס ז"ל וז"ל נ"ל דהוו שתיהן אבות ע"כ]. וכן סיד ההיכל עם שלג או צמר לבן עם קרום ביצה מצטרפים דהוו אב ותולדה דילי' ולרבנן שלג וצמר לבן מצטרפים דהוו תרי אבות או שלג וסיד או צמר וקרום דהוו אב ותולדה דיליה אבל לא שלג וקרום דהוו אב ותולדה דחברי':
בפי' ר"ע ז"ל צמר נקי של כבש בן יומו כצ"ל:
יכין
מראות נגעים: כבר בארנו בפתיחה דכל נגעי אדם אינן אבעבועות. רק שנשתנה מראה עור האדם ונראה כעין כתם לבן בעורו בגודל גריס [רמב"ם רפ"א וספט"ז מטו"צ ה"י]:
שנים שהן ארבעה: ר"ל ב' מראות לובן כתיבי בתורה בפירוש דהיינו שאת ובהרת. ולהכי נקראים אבות. אבל מדהטיל הכתוב מלת ספחת. שהוא לשון תוספת וטפל. בין מלת שאת למלת בהרת. להכי מרבינן עוד ב' מראות שהן ג"כ לבנות רק שהן כהויי' קצת מב' האבות. חד נוסף על שאת וחד על בהרת. ואלו ב' הנוספות שלא נכתבו בפירוש נקראים תולדות. ואע"ג שבין מראות שלג שהוא היותר לבן שאפשר. ובין מראות הקרום שאין נמוך בלובן יותר ממנו. יש ביניהן כמה מדריגות לבן. אפ"ה לא מנו חכמים רק ד' מראות לובן אלו משום שרק בהן מצוי מראות הנגע. וזה סדר לבנינותן ממעלה למטה. עזה כשלג. כצמר לבן. כסיד היכל. כקרום ביצה [רמב"ם פ"ח מט"צ. אולם רב"א הביא בזרוע עוזו ראיות חזקות מהש"ס דסדר לבנינותן. שלג. סיד. צמר. קרום]:
עזה כשלג: ר"ל לבנה ומזהרת מאד כשלג:
שניה לה: ר"ל תולדת בהרת. שג"כ הוא לבן ומזהיר. רק לא עז כשלג:
כסיד ההיכל: נ"ל דסתם היכל היינו היכל הקודש. שהיה לבן ביותר מדמלבנין אותו בכל שנה קודם פסח [כמדות פ"ג מ"ד]:
כקרום ביצה: לכ"ע היא הכהויי' בכל ד' מראות. והוא לבן ואינו מזהיר:
שניה לה כצמר לבן: מטלה בן יומו שלא נתלכלך עדיין מאבק. ורחצהו מדמי לידה. וזו המראה ג"כ לבנה ואינו מזהיר. ואפ"ה עז הוא בלבנינותו טפי מסיד ההיכל. וכ"ש מקרום ביצה:
כקרום ביצה: רק משמעות דורשין איכא בינייהו. דהרי כולן מצטרפין זה עם זה [וכמ"ג]. רק ר"מ ס"ל דמסתבר שהב' אבות שהזכירתם תורה בפירוש. הן האחת שהיא עזה ביותר. והשנית שהיא הכהה ביותר במראית לבנונית שאפשר. והטיל שפיר הכתוב מלת ספחת ביניהן משום דב' מראות הנוספות. הן ב' מראות הממוצעות. בין הלובן היותר עז. ובין הלובן היותר נמוך. ומה"ט שפיר קריי' רחמנא להמראה היותר כהה במראה לובן. דהיינו קרום ביצה בשם שאת. משום דכל מראה כל שעז יותר בלבנונית נראה נמוך משאר המראות הכהויי' ממנה. והיינו משום שהעין ירחיקו בטבע. מדמזיק להעין שמציץ עליו. וא"כ היותר נמוך מכל ד' מיני לובן. הוא ג"כ היותר מנושא מכל ד' מיני לובן. והוא מראה קרום ביצה. ולכן נקרא בשם שאת. ורבנן ס"ל דכמו בלובן המזהיר. דהיינו בהרת. האב עז יותר מהתולדה. ה"נ בהלובן שאינו מזהיר. דהיינו שאת. האב עז יותר מהתולדה. ולהכי מסתבר דשאת שהוא אב הוא כצמר לבן. ותולדתו יהיה כקרום ביצה. והא דקריי' רחמנא לצמר לבן בשם שאת היינו משום דע"י כהייתו מנושא עכ"פ טפי מבהרת שנכתב בפירוש אחריו:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת