מלאכת שלמה על בבא מציעא ג
<< · מלאכת שלמה · על בבא מציעא · ג · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
המפקיד וכו': פ' הגוזל קמא (בבא קמא דף ק"ח) והתם דייק רבא מסיפא דמתניתין דקתני נשבע ולא רצה לשלם ונמצא הגנב וכו' למי משלם לבעל הפקדון טעמא דלא רצה לשלם הא שילם אע"פ שנשבע קודם והטריחו לבוא לב"ד אפ"ה משלם למי שהיה הפקדון אצלו ושמעינן מינה דאם תבעוהו בעלים לשומר ונשבע ושילם והוכר הגנב דמשלם כפל למי שהיה הפקדון אצלו ורישא דמתני' לא תיקשי לרבא דהכי קתני שילם ולא רצה לעמוד בשבועתו אלא שילם למי משלם למי שהפקדון אצלו:
ונגנבו או שאבדו: אית דלא גרסי או שאבדו משום דבאבידה ליכא כפל ויישבו שכך טוען הנפקד ואח"כ נמצא הגנב א"נ אנו יודעין שנגנבו מתוך ביתו אך אין אנו יודעין אם פשע או שאבדו שאנו יודעין שנאבד ממנו אך לא ידעינן אם ע"י גניבה או ע"י דבר אחר תוס' ז"ל. עוד כתבו תוס' ז"ל נגנבו ה"ה אם אמר פשעתי שהכפל שלו כדאמרי' בגמ' מגו דאי בעי פטר נפשיה בגניבה אלא אורחא דמילתא נקט נגנבו שהוא רגילות לטעון דבר שהוא פטור אע"פ שהוא רוצה לשלם וריב"ן פי' דמתני' נמי ה"פ דהנפקד אומר שנגנבו בפשיעה ולא רצה לישבע לשקר ע"כ. ובגמ' פריך למה ליה למתני בהמה ולמה לי' למתני כלים ומהדר צריכי דאי תנא בהמה ה"א בהמה הוא דבעלים מקנין לשומר כפל דעתיד להשתלם שבשעה שמסרה לו לשמור ע"מ כן מסרה לו שאם תגנב אם יתרצה לשלם הקרן יהא כפל שלו משום דנפיש טרחא לעיולה ולאפוקה. אבל כלים דלא נפיש טרחייהו אימא לא מקני ליה כפילא ולא מסרה לו מתחלה ע"מ כן. ואי תנא כלים ה"א כלים היא דקא מקני ליה כפילא משום דלא נפיש כפלייהו שאין באין לידי ד' וה' שאינה נוהגת אלא בשור ושה בלבד אבל בהמה דכי טבח ומכר משלם תשלומי ד' וה' אימא לא מקני כפילא צריכא ומתקיף עלה רמי בר חמא והא אין אדם מקנה דשלב"ל והיאך הקנו לו בעלים כפל זה שעדיין לא נתחייב בו גנב ואפילו לר"מ דאמר אדם מקנה דשלב"ל גבי הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר וכו' דבפ"ג דקדושין וכדכתבינן התם ה"מ דאיכא למיגמר מינה כגון מוכר פירות דקל לחברו עד שלא באו לעולם דעבידי דאתו אבל הכא מי יימר שעתידה לבוא דליקני ליה כפילא בשעת מסירה דע"כ משעת מסירה בעי לאקנוייה שמשכה הימנו ע"מ כן ואת"ל דמיגנבא מי יימר דמשתכח גנב ואי משתכח גנב מי יימר דמשלם דילמא מודו ומיפטר. ומסקינן בלשון שני אמר רבא נעשה כאומר לו לכשתגנב ותרצה ותשלימני הקרן סמוך לגניבתה שעה אחת תהא הפרה קנויה לך והיא כבר היא בעולם ההיא שעתא:
שילם ולא רצה לישבע: כתב הרשב"א ז"ל דהא דקתני ולא רצה לישבע לאו למימרא דאתא למעט היכא דאי אפשר לישבע כגון דאיכא עדים שנגנבה בפשיעה דאף בזו נמי היכא דלא אטרחיה לבי דינא מקני ליה כפלא וטעמא משום דאע"ג דהשתא לא מצי לאטרוחי בי דינא דהא איכא עדים מ"מ המפקיד בשעת הפקדון גומר בלבו לאקנויי בכל ענין היכא דלא אטרחיה משום דאיכא צדדין דאי בעי פטר נפשיה וכדאמרן והכי משמע מדגרסי' בירושלמי היו לו עדים שנגנבו בפשיעה הרי הוא בכלל שילם אלא קתני הכי למעוטי היכא דלא מיחייב עליה בשום תשלומין לא ממון ולא שבועה כמו אש"ח דאיכא עדים שנגנבה או בש"ש דאיכא עדים שנאנסה דבכה"ג כיון דפטור מיניה לגמרי אי בעי נפקד לשלומי ליה אינו אלא כמוכר עכשיו קנסיו וכה"ג לא אסיק אדעתיה מעיקרא עכ"ל נמוקי יוסף ז"ל. ובגמ' א"ר יוחנן לא שילם ממש אלא כיון שאמר הריני משלם אע"פ שלא שילם. וכתוב בנ"י ומסקי' בגמ' דשואל נמי אע"ג דלא מצי פטר נפשיה אלא במתה מחמת מלאכה שהוא מילתא דלא שכיחא מ"מ היכא דשילם ממש ולא אטרחיה לבי דינא גמר ומקני ליה כפילא או יוקרא וזהו החילוק דאיכא בין שואל לאחריני דלא סגי בשואל בדבורא לומר הריני משלם עד שישלם ממש כדאיתא בגמרא ע"כ. וכתוב עוד שם נשבע ולא רצה לשלם לכאורה איכא למידק הך סיפא למה לי פשיטא כיון דלא מקני ליה כפילא מיהו בפ' הגוזל עצים דייק רבא מינה דנשבע ושילם ואח"כ הוכר הגנב משלם כפל לשומר דטעמא דלא רצה וכו' וכדכתיבנא. אמר רב הונא ומשביעין אותו שבועה שאינה ברשותו מ"ט חיישינן שמא עיניו נתן בה. וביד רפ"ח דהלכות שאלה ופקדון. ובטור ח"מ סי' רצ"ה:
השוכר פרה וכו': הרא"ש פ"ק דמכלתין דף קכ"ז ורש"י ותוס' ז"ל בפירקין דף מ"ב. וירושלמי פ' הכותב ודפ"ק דקדושין דף ס':
ישבע השוכר: כדי להפיס דעתו של בעל דהיינו המשכיר שלא יאמר שהוא פשע בה והשואל משלם לשוכר משום דמשעת מיתה קנאה מפני שהוא פטור מאונסין וכיון שהוא נפטר מן המשכיר יש לו לדון עם השואל נמוקי יוסף והכי מפרש לה בגמרא. וז"ל הגמרא עם פי' רש"י ז"ל אמר ליה רב אידי בר אבין לאביי מכדי שוכר במאי קני להאי פרה בשבועה שהוא נשבע למשכיר ונימא ליה משכיר לשוכר דל אנת ודל שבועתא ואנא משתעינא דינא בהדי שואל א"ל מי סברת שוכר בשבועה הוא דקא קני לה לא משעת מיתה הוא דקני לה ושבועה כדי להפיס דעתו של בעל הבית שלא יאמר פשעת בה ע"כ וא"כ איפה מלות בשבועה שהוא נשבע למשכיר שבפי' רעז"ל הוו דלא כמסקנת אביי:
א"ר יוסי כיצד הלה עושה וכו': טעמא דר' יוסי משום דחשיב שוכר כאילו השאילו בשליחות המשכיר הלכך דין המשכיר עם השואל הרא"ש ז"ל. ואיתא בפ' השואל דף צ"ו. וז"ל נמקי יוכף אלא תחזור וכו' דס"ל לר' יוסי דשואל שומר דבעלים חשבינן ליה ונכנס תחתיו דשוכר ולא מצי א"ל לאו בעל דברים דידי את ולא שייך הכא שבועה כלל דהכא מיירי שאנו יודעים שמתה והשואל נמי מודה שמתה כדרכה דאי לא ידעינן שמתה אלא מפיו דשואל יש לו לישבע שאינה ברשותו ע"כ. וכתב עוד ואפילו ראו בעלים שמתה ממש בפניהם חייב השואל לשלם אותה לבעלים וכן דעת הריא"ף ז"ל וכן הם דברי הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות שכירות וגם הר"ן ז"ל כתב דלר' יוסי אפילו ידעו הבעלים במסר אי אפשר שיעשה סחורתו בפרתו של זה משום דס"ל שהשואל נכנס תחת השוכר והוי שומר של בעלים לגמרי והיינו דקא מתמה דכיצד הלה עושה סחורה בפרתו של זה ע"כ. וגם בחדושי תלמידי הרשב"א ז"ל כתוב דאפילו מתה בפני המשכיר תחזור פרה לבעלים וזה שלא כדעת התוס' ז"ל ומיהו כתב הרא"ש ז"ל שאם אמר לשוכר אם תרצה תשאילנה ויהי' דינך עם השואל ויהי' דיני עמך אז ישלם השואל לשוכר ע"כ. ובגמרא אמר ר' אלעזר וכן שמואל חלוק הי' ר' יוסי אף בראשונה בשילם ולא רצה לישבע כיצד זה נותן לתוך כיסו כפלו של זה אלא יחזור הכפל לבעלים אבל ר' יוחנן חולק עליהן ואומר דמודה ר' יוסי בראשונה שכבר אמר הריני משלם וקנה הכפל כדאמרי' דמעיקרא אדעתא דהכי אתאי לידיה. וביד ספ"א דהלכות שכירות. ובטור ח"מ סימן ש"ז:
אמר לשנים גזלתי וכו': ירושלמי ס"פ האשה שלום:
אביו של אחד מכם הפקיד אצלי מנה: כצ"ל:
שהודה מפי עצמו: בגמרא דייקי' מדנקט האי לישנא במתני' דמיירי באין לו תובעין אלא שהוא בא לצאת ידי שמים ומש"ה תנן נותן לזה מנה ולזה מנה דבלאו הכי לא יצא ידי שמים דאם היה מונח עד שיבא אליהו היה מפסיד הנפקד או הנגזל ומיהו דוקא היכא דגזל דעבד איסורא ודאי א"נ נטל הפקדון מאחד לבד דהיה יכול לדעת מי הוא וה"ל למידק שיזכור או בסימן או בענין אחר וכי לא דייק פשע אבל היכא שאינו ברור לו שגזל או שאינו ברור לו אם נטל פקדון כלל דהשתא לפי דעתו שמסופק אם נטל לא שייך למימר ה"ל למידק דשמא לא נטל מידי פטור הוא אפי' בבא לצאת ידי שמים וראיה דתנן פ' הגוזל בתרא אמר איני יודע אם גזלתיך אם הפקדת אצלי פטור ואוקימנא לה אפילו בבא לצאת ידי שמים ומיהו ה"מ היכא שהוא מסופק בעיקר חיובו אם נתחייב כלל אם לאו אבל היכא שהוא יודע שנתחייב ואינו יודע אם נפטר מחיוב ואם לאו בכה"ג אפילו כי לא תבעו נמי חייב בבא לצאת ידי שמים והיינו דתנן התם הפקדת אצלי ואיני יודע אם החזרתי לך אם לא החזרתי חייב לשלם ואוקימנא לה התם בגמרא בבא לצאת ידי שמים נמוקי יוסף. וביד פ"ד דהלכות גזלה ואבידה סי' י' ובפ' עשרים דהלכות מכירה סי' ב'. ובטור ח"מ סי' רכ"ב וסי' ש' וסי' שס"ה:
שנים שהפקידו וכו': פ' המוכר פירות (בבא בתרא דף צ"ד) וביד כולה מתני' עד סוף סימן ה' פ"ה דהלכות שאלה ופקדון סי' ד'. ובטור ח"מ סי' ע"ו וסי ש' וכתוב שם בבית יוסף סימן ש' בשם תלמידי הרשב"א ז"ל דיהא מונח עד שיבא אליהו היינו דיהא מונח ביד הנפקד עצמו קאמר ואפשר דיהא מונח ביד ב"ד קאמר ע"כ. בפי' רעז"ל ונעשה כאילו הניחו כל השלש מאות בצבור אחד וכו' כן פי' רש"י ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה גם שם בהלכות שאלה מפ' בכרך אחד דקאמר בצרור אחד ממש אלא שאמרו לו מנה שלי ומאתים של חברי ומש"ה לא דק דמשמע שפיר דאינהו לא קפדי אהדדי והיא דרך הגאונים ז"ל:
ונותן לזה מנה ולזה מנה: דעת הרמב"ם ז"ל שם בהלכות שאלה שאינם נוטלין אלא בשבועה כעין דאורייתא:
והשאר יהא מונח וכו': אף על גב דהך סיפא מיירי בדתבעי ליה אלא שמיירי בבא לצאת ידי שמים כמו רישא מ"מ פטור ואע"פ שהוא טוען שמא והוא טוען ברי וטעמא משום דלא פשע בהו מידי ואינהו נינהו דאפסיד אנפשייהו שהפקידו שניהם אצלו בכרך אחד וכדאיתא בגמרא דבכה"ג לא ה"ל למידק וכיון דקים ליה נמי בנפשיה דלא מעכב מדידהו כלום שהוא יודע שאין בידו אלא שלש מאות והוא רוצה ליתן אותם אלא שאינו יודע למי יתנם פטור נמקי יוסף. וז"ל תוס' יו"ט ואין להקשות כיון שכל אחד תובע מאתים והוא מודה ודאי מנה ה"ל כחמשין ידענא וחמשין לא ידענא דאמרי' ה"ל מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע עליה ומשלם דהתם רמא רחמנא שבועה עליה שלא יעכב ממון חברו ברשותו אבל הכא הרי מודה השלש מאות שתובעין בין שניהם ואין הכפירה וההודאה אלא בין המפקידין נמקי יוסף:
א"ר יוסי א"כ וכו': פ"ק דמכלתין דף ג':
מה הפסיד הרמאי: פי' כיון שקיבל מנה שלו ולעולם לא יודה אלא הכל יהא מונח עד שיבא אליהו ויפסיד הרמאי ויודה. ובספר הפרפראות אם לא ימצא הגנב ונקרב ר"ת אליהו:
ומתוך הגדול: כלומר ימכרו אותו ונותן ממנו דמי הקטן לשני ולא חיישינן לפסידא דבעל הכלי שמפסיד שאינו חוזר לו בעינו ורש"י ז"ל לא פירש כן נמקי יוסף. וז"ל רש"י ז"ל מתוך הגדול ישברנו. ולשון הגמרא וצריכא דאי אשמועי' הך קמייתא בההיא קאמרי רבנן משום דליכא פסידא אבל בהא דאיכא פסידא דגדול אימא מודו ליה לר' יוסי ואי אתמר בהא בהא קאמר ר' יוסי אבל בהך אימא מודי להו לרבנן צריכא ופרכינן והא טעמא דר' יוסי משום הפסד הרמאי הוא וכיון דטעמא בהכי הוא מה לי כלי מה לי מעות והיכי תיסק אדעתין למימר דבמעות מודה להו לרבנן ואמאי איצטריך למתני' ומשני אלא תרוייהו לרבנן איצטריך ולא זו אף זו קתני וכדפי' רעז"ל:
סימן הזיין: הכתוב בפי' רעז"ל קודם לחטים ולאורז צריך למחוק אותו משם ולכותבו אח"כ קודם לשון המתחיל המפקיד פירות:
אפילו הן אובדין: ה"ז לא יגע בהן. פסחים פ"ק דף ג' ובירושלמי ס"פ שני דיבמות. ותוס' פ' כל הגט (גיטין דף ל'.) ואע"ג דבמתני' לא חיישי רבנן להפסד מועט ואמרי לא יגע בהן ובברייתא חיישי להפסד מועט דתניא בברייתא בגמ' המפקיד פירות אצל חברו והרקיבו יין והחמיץ שמן והבאיש דבש והדביש ה"ז לא יגע בהן דברי ר"מ וחכמים אומרים עושה להם תקנה ומוכרן בב"ד ומפ' בגמרא משום תקנת קנקנים כי היכי דלא ליפסדן מוכר פי' השמן אע"פ שהבאיש ראוי לתקן בו עורות והדבש שהדביש ראוי לכתישת גב הגמל כשהוא כתוש מחמת המשאוי ותקנת קנקנים היינו שיריק הכלים ולא יתקלקלו אם ישהה בתוכן השמן אי הדבש שנתקלקלו ל"ק דבמתני' איכא טעמא דרוצה אדם בקב שלו שעדיין לא נתקלקלו לגמרי אבל בברייתא שהבאיש אינו רוצה בקיומן כלל הלכך עושה להם תקנה ומוכרם בב"ד וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהלכות שאלה ופקדון מנמוקי יוסף. וביד פי"ג דהלכו' גזלה ואבידה סי' ט"ז וברפ"ז דהלכות שאלה ופקדון. ובטור ח"מ סי' רצ"ב:
המפקיד פירות אצל חברו ה"ז יוציא וכו': ביד פ"ה דהלכות שאלה ופקדון סימן ה'. ובטור ח"מ סימן רכ"ח וסימן רצ"ב. והפירוש שהנפקד ערב פירות המפקיד עם פירותיו והיה מסתפק מהם ואינו יודע שיעור מה שאכל או כשבא להחזירן יוציא וכו' אבל אם יודע [כמה] נסתפק מהם חזינן דידיה כמה הוי ודחברי' כמה הוי ומפקינן מאי דאיסתפק מינייהו וההוא חסרון יהבינן לכל סאה חושבנא וכך יתן לו אחר שישבע שכך וכך הי' החסרון:
לחטין ולאורז: באורז קלוף שאינו חסר כ"כ אבל בשאינו קלוף תניא בברייתא ומימרת ר' חייא לכוסמין ולזרע פשתן בגבעולין ולאורז שאינו קלוף שלש סאין לכור אבל זרע פשתן נקי אינו חסר כ"כ:
א"ר יוחנן בן נורי: ריב"נ אהכל לפי המדה פליג וס"ל דיותר מכור יש ביתרון שמותירות להשלים מה שיחסרו בעכברים נמקי יוסף:
והלא אוכלות בין מהרבה בין מקמעא: והעכברים אוכלין בין מהרבה בין מקימעא:
אינו מוציא לו חסרונות: אלא לכור בלבד כן כתב הר"ר יהוסף ז"ל שמצא ברוב הספרים. וכתב ס"א יוצא גרסינן וכן כתב במתני' דבסמוך: והא דאמרי' בגמ' א"ל חכמים לריב"ן הרבה אובדות מהן הרבה מתפזרות י"ל דלדבריו דריב"ן קאמר אפילו לית לן טעמא דמפ' בירושלמי מ"מ הרבה אובדות מהן תוס' ז"ל:
אלא לכור א' בלבד: וא"ת א"כ בפחות מכור נמי יוציא כמו לכור וי"ל דאין להם ריוח להטמן בתוכם ומ"מ לפי חשבון הראוי להתחסר יוציא דאי אפשר שלא יתחסרו תוס' ז"ל. ועוד הקשו הם ז"ל אמאי לא חשיב במתני' אורז שאינו קלוף עם זרע פשתן כיון דאית להו חד שיעורא ותרצו דפשוט לו דבאורז מתחסר כ"כ וברישא גבי אורז קלוף לא חשיב זרע פשתן קלוף דשמא דינם חלוק ע"כ. בפי' רעז"ל ואין הלכה כר' יהודה. אמר המלקט בגמרא אמילתיה דר' יהודה בד"א שמדד לו בימי הגרן והחזיר לו בימי הגרן אבל מדד לו בימי הגרן והחזיר לו בימות הגשמים אינו מוציא לו חסרונות מפני שהן מותירות והביאה הרי"ף ז"ל ועיין הטעם בנמקי יוסף שפירש דרבנן לא פליגי אדר' יהודה בהא וכשאמרו בגמרא תנא וכן לכל כור וכור היינו דוקא עד עשרה כורין:
אם היו קנקנים ישנים אינו מוציא לו בלע: תמהתי שמצאתי שהגיה הר"ר יהוסף ז"ל אם היו קנקנים ישנות דלא כן הגיה במס' אבות פ' בן זומא אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו יש קנקן חדש וכו'. ובגמ' פריך והא אי אפשר דלא בלע ורב נחמן מוקי לה במזופפין ואביי אמר אפי' תימא שלא במזופפין כיון דטעון טעון ותו לא בלעי:
אף המוכר שמן מזוקק: גמרא אמר רב פפא המוכר שמן לחברו סתם בעת שהוא מזוקק ששקעו ושקטו שמריו לדברי חכמים מותר לו לערב ולבלבל שמרים המשוקעות שיחזרו ויתערבו ויצאו עם השמן בתוך המדה ולר' יהודה אסור לערב ולבלבל השמרים שבחזקת מזוקק לוקחו ממנו וזה מקלקלו. וביד פי"ח דהלכות מכירה סימן ט' יו"ד ובהלכות שאלה ופקדון פ"ה סימן ה'. ובטור ח"מ סימן רצ"ב:
המפקיד חבית אצל חברו ולא ייחדו וכו': ביד בפ"ז דהלכות שאלה ופקדון סימן ט' ובטור ח"מ סימן רצ"ב. וכתוב שם בספר הלבוש סעיף ו' לצרכו לחסר ממנה דבר לצרכה כגון שהיתה במקום התורפה ע"כ וע"ש עוד. ואיתה בפ"ד מיתות דף ס"ב. בסוף פי' רעז"ל ורישא ר' ישמעאל וסיפא ר' עקיבא והכי מוקמי' לה בגמרא. אמר המלקט ואמתני' אמר ר' יוחנן מאן דמתרגם מתני' דחבית אליבא דחד תנא מובילנא מאניה אבתריה לבי מסותא ואוקמה רב ששת כולה כר' ישמעאל וכגון שטלטלה להביא עליה גוזלות פי' לעלות עליה כדרך סולם ליטול גוזלות מקן גבוה ואפ"ה הויא גזלה למיקם ברשותיה עד דעביד השבה דשואל שלא מדעת גזלן הוי. וסיפא דחייב שהניחה במקום שאינו מקומה ולא הויא השבה אפילו לר' ישמעאל אי לאו דאהדרה לדוכתה אבל רישא דלא ייחדו לה הבעלים מקום כל אתר הוי דוכתה וכן ג"כ נדחקו ר' יעקב בר אבא ור' נתן בר אבא דתיקום כולה מתני' כחד תנא ובתרי טעמי ור' יוחנן מוקי לה כתנאי משום דהניחה במקומה משמע ופלוגתא דר' עקיבא ור' ישמעאל כגון הנך או כגון המפקיד חבית אצל חברו וכיוצא בו בגונב טלה מן העדר או סלע מן הכיס דר"ע ס"ל צריך דעת בעלים ור' ישמעאל ס"ל דלא בעינן דעת בעלים דוקא בשומר שגנב מרשות עצמו אבל גנב שגנב מרשות בעלים אפי' [ר' ישמעאל] מודה דצריך דעת בעלים ומשנה היא בפ' הגוזל בתרא הגונב טלה מן העדר והחזירו ומת או נגנב חייב באחריותו וכו':
המפקיד מעות אצל חברו צררן וכו': בפירקין דף ל"ו. ובספר הפרפראות וְצַרְתָ ב' במסורת דין וצרת [הכסף בידיך וצרת] אותם בכנפיך והיינו דתנק המפקיד מעות אצל חברו צררן והפשילן לאחוריו חייב ומפרש טעמא אמר קרא וצרת הכסף בידך אע"פ שצרורים יהיו בידך וזהו אע"פ שצרת אותם בכנפיך יהיו בידך ע"כ:
הקטנים: כתב הר"ב אבל לגדולים נשבעין הן וכו' אחר שישבע הנפקד שבועת התורה שנתן אותו הדבר להם כמ"ש הרמב"ם ז"ל ע"כ. ואמרי נהרדעי התם דייקא נמי דהאי דגדולים פטורין מדיוקא דמתני' היינו דוקא בניו ולא אחרים מדקתני או שמסרן לבנו ולבתו הקטנים חייב הא לבנו ולבתו הגדולים פטור מכלל דלאחרים ל"ש גדולים ול"ש קטנים חייב דא"כ דלאחרים נמי גדולים פטור ליתני או שמסרן לקטנים סתמא אלא ש"מ שומר שמסר לשומר חייב ש"מ:
נעל בפניהם: לפי פשט הלשון משמע כדפי' רש"י ז"ל דאקטנים קאי אבל אינו מחוור בעיני המפרשים ז"ל מדאמרי' בגמרא בשלמא כולהו וכו' אלא צררן ואי כדפי' רש"י ז"ל לא שייך למימר כולהו דהא ליכא אלא חדא אלא ע"כ תרי מילי נינהו וה"ק שלא מסרן לבנו ולבתו כלל אלא הניחן בביתו ובתיבתו ונעל בפניהם שלא כראוי חייב ושמעי' דדוקא משום דנעל שלא כראוי הוא חייב הא כראוי פטור נמקי יוסף. וגם הר"ר יהוסף ז"ל כתב ונעל בפניהם נ"ל דקאי אמעות דנעל בפני המעות שלא כראוי ואונעל בפניהם קאמר. וביד פ"ד דהלכות שאלה ופקדון סימן ו' ח'. ובטור ח"מ סימן רצ"א:
המפקיד מעות אצל שלחני וכו': ואיתה בתוס' פ' הכונס (בבא קמא דף נ"ו.) וביד פ"ז דהלכות שאלה ופקדון סימן ו' ז' ח'. וכתוב שם לפיכך אם אבדו אינו חייב באחריותן והוא שיטמנם בקרקע ע"כ. וכתב הר"ר יהוסף ז"ל בס"א גרסינן משנה זו קודם משנת המפקיד אצל חברו צררן וכו. וגם מחק מלות לפיכך אם אבדו אינו חייב באחריותן ומלות לפיכך אם אבדו חייב באחריותן וכתב יש ספרים אחרים דגרסי' כמו בדפוס אלא דגרסי' להפך גבי לא ישתמש בהן חייב באחריותן ע"כ. ובטור ח"מ סימן רצ"ב:
חנוני כבעל הבית וכו': פ' אלו מציאות (בבא מציעא דף כ"ט.) ועיין במה שכתבתי שם סימן ז':
ילקה בחסר וביתר: אוקימנא לפלוגתא דב"ש וב"ה דבשבח גזלה הוא וכדפי' רעז"ל ובפלוגתא דר"מ ור' יהודה דבברייתא דב"ש כר' מאיר וב"ה כר' יהודה אבל לענין יוקרא וזולא כ"ע ל"פ ודייקי' לה מדקתני בש"א ילקה בחסר וביתר ולא קתני ביוקר ובזול:
כשעת הוצאה: פי' כשעת גזלה רש"י ז"ל והיינו הוצאה מבית הבעלים:
ר' עקיבא אומר כשעת התביעה: ואפי' יש עדים שבשעה שגזלה לא היתה טעונה ס"ל לר"ע דמשלם כשעת התביעה כך פי' ר' יוחנן דברי ר' עקיבא. ועיין במ"ש ר"פ הגוזל עצים:
ב"ש מחייבין וב"ה: אינו חייב עד שעה שישלח בו יד כיצד וכו' כך הגיה הר"ר יהוסף ז"ל ומחק השאר מספריו וכתב יש ספרים דלא גרסי כיצד:
עד שישלח בו יד: פי' בנמקי יוסף שיגביהנה ע"מ ליטול ואע"ג דלא נטל ע"כ:
שנאמר אם לא שלח ידו במלאכת רעהו: אית דלא גרסי ליה. וביד פ"ג דהלכות גזלה ואבידה סימן י"א י"ב י"ג. ובטור ח"מ סימן רצ"ב:
הטה את החבית וכו': גמרא אמר רבה לא שנו אלא היכא דנטל ולא הגבי' כל החבית דפטור אלא נשברה דאונס הוא והרי לא קנה שיתחייב באונסיה אבל החמיצה פשיעה היא ומזיק בידים הוא דבשביל שחסרה החמיצה שכן דרך יין להחמיץ בכלי חסר וכמו שפי' כבר רעז"ל: