מהר"ם על הש"ס/כתובות/פרק א

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | מאירי | רמב"ן | הרשב"א | הריטב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: מהר"ם | ראשונים | אחרונים

ב.

בתוס' ד"ה ותנשא בא' בשבת לא בעי לשנויי וכו' עד ועור למה לי טעמא דשקדו וכו' וקשה והא זו הקושיא הראשונה שאמר לא בעי לשנויי וכו' ובתחלת המחשבה אמרתי להניח ועוד ל"ל טעמא דמשכים לב"ד אבל זה א"א דע"כ בעינן טעם דמשכים לב"ד דאי משום ברכה לחוד א"כ תנשא בחמישי ותבעל בששי דנאמרה בו ברכה לאדם כדלקמן דף ה' ונ"ל לפרש כוונת התוס' דה"ק דלקמן דף ה' אמרינן דדוקא תנשא ברביעי ותבעל בה' משום ברכה דנאמרה בו לדגים אבל לינשא בר' וליבעל בד' לא והשתא מקשו התוס' דע"כ אתה צ"ל בלאו הכי טעמא דברכה דאל"כ תנשא ותבעל בד' וא"כ ל"ל טעמא דשקדו לתרץ למה לא תנשא בא' בשבת תיפוק ליה נמי משום טעמא דברכה וק"ל והלשון מוכיח כן דאמר תיפוק ליה דזה נאמר על ענין שנצטרך לומר בלא"ה וק"ל נ"ל:

ג:

בתוס' ד"ה ובשני לא יכנוס עד ונראה לר"י דמלתא באפי נפשיה היא. פי' והא דקתני ומסכנה ואילך נהנו העם לכנוס בג' ה"ה בב' ולכך לא היה יכול למפרך לקמן מרישא לסיפא:

בא"ד אלא נקט בב' משום דבעי למתני ואם מחמת האונס מותר. פי' כדי שיהא משמע דמחמת האונס מותר אפילו בשני:

ד"ה ולדרוש להו ובו' עד דהא אפילו לא דרשינן להו לא מסרי נפשייהו. פי' ומיד שמאיימין עליהם עבדי ברצון ונאסרות על בעליהן כנ"ל כדי להנצל ממה שפרש"י איכא פרוצות דאי מקילינן להו עבדי ברצון ונאסרו על בעליהן:

בא"ד אלא הכי פירושו וכו' ומשני משום פרוצות לא מיחו וכו' ומשום כהנות. פי' דאפילו דרשינן להו דאונס שרי ונסתלקה הסכנה מ"מ איכא חששא דאיסור שהפרוצות והכהנות נאסרות על בעליהן ולכך לא מיהו חכמים לינשא בשלישי משום דהשתא הם נצולים מכל החששות כשנשאות בג':

ה.

בתוס' ד"ה א"נ משום שקדו וא"ת וכו' הא בברייתא וכו'. א"ל הא גבי בתולה תנא בברייתא טעמא דברבה ואפ"ה יש בה עוד טעם דטענת בתולים וטעם דשקדו שיהא אדם טורח בסעודה ג' ימים כדלעיל משום דגבי בתולה איצטריך לטעמא דברכה משום דתבעל בה' ולא מספיקין לן הני טעמי לחוד בלא ברכה אבל גבי אלמנה אם איתא דס"ל לברייתא טעמא דשקדו שיהא שמח עמה ג' ימים האי טעמא לחוד מספיק לן לכל מילי דאית בה ול"ל טעמא דברכה אלא ודאי לא ס"ל להאי בדייתא טעמא דשקדו כנ"ל כוונת התוס' בהאי קושיא דמקשו:

ד"ה מאי איכא וכו' עד מ"מ בעי למ"ל טעמא דברכה. וצ"ל דקושיית הגמרא דמקשה מאי איכא לא אתי אלא לשנויא קמא דשני ברכה דאדם עדיפא וס"ל לגמ' דאף לאותו שנוי' מסתמא ל"פ האי ברייתא אאידך ברייתא דס"ל לברייתא קמייתא נמי טעמא דשקדו ולכך פריך מאי איצטריך ול"ל טעמא דברכה דאילו לשינוייא בתרא דא"נ משום שקדו לא פריך מידי דל"ל טעמא דברכה דהא איצטריך ליה תנא דברייתא כמו שפירשו התוס' בדבור שלפני זה:

בא"ד א"נ בעי מאי איכא בין לישנא דמשני ברכה וכו'. פירוש דס"ל לגמרא דמסתמא גם ללישנא דברכת אדם עדיפא ס"ל נמי טעמא דשקדו דמשום ברכה לחוד לא היו קובעים יום כמ"ש התוס' בסמוך בסוף דבור זה אלא ללישנא דברכת אדם עדיפא ס"ל דאפ"ה טעמא דברכה עיקר וללישנא דשקדו ס"ל דטעמא דשקדו עיקר ולכך פריך מאי איכא כלומר מאי נפקא מינה וק"ל:

ז.

בגמ' אלא מעתה נזדמן לו צבי וכו'. פי' דהמקשה סבר דפי' השוה לכל נפש היינו דבר המצוי לכל נפש ולכך פריך אלא מעתה נזדמן לו צבי וכו' דצבי אינו מצוי כי אם לעשירים ולא לעניים:

י:

בתוס' ר"ה ותנא רב יוסף וכו' עד אבל קשה וכו' כיון דהוי בימי משה שפיר. ה"ל למכתב. יל"ד מדאמרי התוס' כיון דהוי בימי משה שפיר ה"ל למכתב דר"ל ואין צריכין בשביל כך לומר דדברה תורה על שם עתיד והא התורה היתה כתובה במרום אלפים שנה קודם בריאת עולם וא"כ ע"כ צ"ל שנכתב ע"ש עתיד וצ"ל דהכי מקשו התוס' דמה מייתי ראיה מאשור דכתיב קרא ע"ש עתיד בדבר שלא היה בימי משה אלא דעתידין רבנן לתקן דדלמא שאני אשור אע"ג דלא היתה בבריאת עולם והתורה נכתבה קודם בריאת עולם מ"מ כיון שהיתה בימי משה שהוא עתיד להעתיק התורה שפיר ה"ל למכתב ע"ש עתיד אבל במנה דלא הוי אפילו בימי משה מנ"ל דכתביה לעתיד וק"ל:

בא"ד ונראה לר"י וכו'. פירוש ובזה יתורץ ג"כ קושיא הראשונה הא דלא הקשה בלא רב יוסף דמשום כיון דהשתא לא פריך מבריאת עולם אלא מימי משה וא"כ בלא ר"י לא מצי למפרך דהוה אמרינן דלמא אשור היה בימי משה ולכך שפיר כתב קרא על נהר הדקל שהולך קדמת אשור דבימי משה היה סובב אשור ולכך מביא רב יוסף דאמר אשור זו סליקא וקים ליה דאותה העיר ששמה סליקא לא היתה בימי משה ואנן חזינן בימינו שנהר חדקל הוא סובב העיר ששמה סליקא וא"כ לא נוכל לומר שכתבה כן התורה משום שבימי משה היה הנהר סובב אשור שהרי אשור שהוא סליקא לא היתה בימיו וזהו כוונת התוס' במה שכתבו אח"כ וסביב סליקא הולך חדקל ולא אצל אשור שהיה בימי משה נ"ל ודו"ק:

יא:

בתוס' ד"ה הדד ביה רבא וכו' אבל מהא לא בעי למימר דהדר. ר"ל דדלמא מהא דאמר רבא לעיל דלרבנן במוכת עץ לא הכיר בה ולא כלום לא הדר רק מהא דאמר כאן מאן דקא מותיב שפיר קא מותיב וכו' ואלא קשיא הך תריץ ואימא הכי וכו' מהא הדר ואית ליה נמי תירוצא דרב ששת מאי מקח טעות ממאתים אבל מנה אית לה וס"ל נמי בתולה ונמצאת בעולה אית לה מנה זה לא בעי למימר משום דמקח טעות לגמרי משמע. משמע מדברי התוס' דאי לאו מקח טעות לגמרי משמע היה יכול לומר דלא הדר מהא דלעיל אלא מהא דאמר אמלתיה דרב ששת ואית ליה שפיר דמוכת עץ שלא הכיר בה ולא כלום ובבתולה ונמצאת בעולה אית לה מנה וזה לא יתכן כלל דאם בבתולה ונמצאת בעולה יש לה מנה מכ"ש בנמצאת מוכת עץ דאינו מקפיד כ"כ כמ"ש התוס' בדבור שלפני זה וק"ל. ויש שרוצין לתרץ דנוכל לומד דהא דלעיל דאמר דלא הכיר בה שהיא מוכת עץ ולא כלום היינו לרבנן וברייתא זו דשני רב ששת דאית ליה בתולה ונמצאת בעולה יש לה מנה מצי לומר דאתיא כר"מ והא ליתא דרבנן ור"מ לא פליני כ"א במוכת עץ אכל בתולה ונמצאת בעולה בהא ל"פ ואי לר"מ אית לה מנה ה"ה לרבנן ובספר ח"ש כתב מה שכתב ונ"ל שהתוס' לא רצו לתרץ למה לא משני בגמרא דמהא דלעיל לא הדר רק מהא דזה לא יתכן כמו שכתבנו רק שהתוס' רצו לתרץ למה דקדק בגמרא לומר הדר ביה רבא מההיא ולא אמר סתמא הדר ביה רבא ותירצו דלכך דקדק לומר מההיא שלא תטעה לומר דמהא הדר דאמר דמקח טעות לגמרי משמע וזה לא יתכן כמו שכתבנו והא דקאמר משום דמקח טעות וכו' אינו לשון תירוץ רק נמשך אלעיל וק"ל ודו"ק:

יב:

בגמ' א"נ וכו' אלא דאמרינן אוקמה אחזקה. וגבי פלוגתא דמוכת עץ אני איכא למימר נמי מוקמי אחזקה שחזקת בנות ישראל שאינן מזנות כן כתב הר"ן:

בתוס' ד"ה רב הונא וכו' עד וי"ל דה"מ למימר וליטעמיך. משמע מתוך התוס' דהאי דפריך בשמעתין נימא רב הונא ורב יהודה דאמרי כרבן גמליאל וכו' הכל הוא מדברי אביי דאמר רב יוסף והכל נמשך למעלה:

יג.

ד"ה ואין אוסרין וכו' דפריך לזעירי דבספקא אחת אסרינן לה. פי' ספק נבעלה לכשר ספק נבעלה לפסול והא גבי יחוד נמי ספיקא הדא ספק נבעלה ספק לא נבעלה ולא אסרינן לה והך קושיא לרב אסי נמי קשיא:

יג:

ד"ה מכשיר אפילו ברוב פסולים וכו' עד פי' והוה ליה למיתני וכן אמר אבא שאול וכו'. הא דאיצטריכו לתוס' להקדים דהקושיא היא דה"ל למיתני וכן אמר אבא שאול משום דאי הוה הקושיא כפשוטה הא תנא ליה ר"ג חדא זימנא לא קשיא מידי דשפיר משני התם אי מהתם ה"א ברוב כשרים לכך איצטריך משנה יתירה אחריתא לאשמועינן אע"ג דמדיוקא אמרי הכא דמכח קושיא דפריך אברייתא ותיפוק ליה וכו' דמסייע ליה לריב"ל דאמר לדברי המכשיר מכשיר אפילו ברוב פסולים תנא דמתניתין דהתם לא רצה לסמוך אדיוקא דברייתא דמה היה יודע הוא מהברייתא אבל השתא דפי' הקושיא דה"ל למימר וכן אמר אבא שאול וא"כ ע"ב צ"ל דמשני דאבא שאול עדיפא מר"ג ור"ג אינו מכשיר ברוב פסולים והא ליתא דהא אמרינן הכא דר"ג נמי מכשיר אפילו ברוב פסולים וק"ל:

יד.

ד"ה אלמנת עיסה וכו' עד וי"ל דבת העיסה אין לרה חזקה דכשרות וכו'. ולפי זה צ"ל דאלמנת עיסה הוי פירושו שאחד מבני משפחת עיסה לקח אשה ממשפחה אחרת שיש לה חזקה דכשרות:

ד"ה תנו רבנן וכו' עד והשתא לא קשיא דר"י אדר"י דהא דמכשיר ר' יוסי וכו' אבל במקום שמזכיר אלמנת עיסה ור"ל שם אינו איירי בשתוק אלא שנטמעה בה ספק חלל: