מהר"ם על הש"ס/כתובות/פרק ה

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | מאירי | הרשב"א | הריטב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: מהר"ם | ראשונים | אחרונים

נה.

תוס' ד"ה ולשבועה וכו' עד ולא אתי שפיר אליבא למאן דמשוה שאר שטרות לכתובה. ד"ל דלדידיה אפילו לא הוה התוספת ככתובה אית ליה דינא דכתובה בהני דהא אפילו גבי שאר שטרות נמי דינא הכי:

נה:

ד"ה ובתרומת מעשר וכו' עד חשכה (לילי שבת פירוש) מוצאי שבת כו' דעם הארץ ירא לשקר בשבת וכו'. פי' משום דרואה דמחמירין בשבת לענין מעשר דאין אוכלין אפילו עראי וכן עונש תרומה לזרים היא חמורה ולכן ירא לשקר:

נו.

ד"ה טעמא דכתבה וכו' עד דהא פליג ארבי יוסי דאמר רשאי. פי' דרבי יוסי אמר רשאי ר"ל דאפילו בע"פ תנאו קיים מכלל דרבי יהודה דפליג עליה ס"ל דוקא כתבה אבל ע"פ לא וברייתא היא בדף זה ע"ב:

נו:

ד"ה ושמעינן ליה וכו' עד בברייתא דלעיל. פי' מדנקיט ר"מ שאר כסות ועונה ולא נקט שאר דברים מכלל דס"ל דוקא הני דהוו דאורייתא אבל מידי דמדרבנן תנאו קיים:

בא"ד דדייק מדלא קתני לעיל וכו' וכתובה ויש לדקדק א"כ מאי משני התרצן קסבר רבי מאיר כתובה דאורייתא מ"מ קשה אם איתא דס"ל לר"מ דגם בכתובה תנאו בטל הוי ליה למינקט ג"כ כתובה בהדי שאר כסות ועונה ונראה דדוקא לפי סברת המקשה דהוה ס"ל דכתובה דרבנן ולכך הוה דייק מדלא קתני לעיל כתובה משום דהוי רבותא דאפילו בדרבנן נמי תנאו בטל אבל התרצן השיב דקסבר רבי מאיר כתובה דאורייתא ולכך לא צריך למיתני כתובה לעיל דהא קתני שאר כסות ועונה וה"ה כתובה דתנאו בטל ג"כ דהא הוי ג"כ דאורייתא לדידיה ואע"ג דרבי יהודה ס"ל דכתובה דרבנן מ"מ ר"מ לפי סברתו קתני ולא דמי להא שכתבו התוס' לפי סברת המקשן דצריך למתני כתובה משום דאיכא מ"ד דלא עשו חיזוק לדבריהם דהתם הא מלתא דעשו חיזוק או לא עשו הוי סברא בעלמא:

נז.

ד"ה ולא פליגי תרי גברי אליבא דחד גברא וכו' עד אליבא דחד תנא. פי' דרבי יהושע בן לוי ס"ל דבסוף מודה רבי יוסי ור"י ס"ל דבסוף נמי פליג:

נז:

גמ' ת"ש בוגרת ששהתה שנים עשר חדש ואלמנה ל' יום רבי אליעזר אומר וכו' כך צ"ל וכן הוא במתני' דנדרים וכן מוכח בתוס' ד"ה תיובתא דרב הונא:

נח.

תוס' ד"ה הנהו קלא אית להו וכו' עד וקצת משמע כן בפרק המוכר פירות וכו' יגעתי ולא מצאתי מזה דבר שם ובספר ח"ש כתוב שט"ס הוא וגרס גירסא אחרת ע"ש:

בד"ה השתא בפני הבעל וכו' עד ה"נ דלא זו אף זו קתני. ויש לתמוה לפירוש התוס' איך יתיישב הא דקתני במתני' או כולן בפני היבם חסד יום אחד בפני הבעל השתא כולן בפני הבעל חסד יום אחד אמדת לא אכלה כולן בפני היבם מבעיא דהכא לא שייך לומר לא זו אף זו כלל וצ"ל דהתוס' לא גרסי בבא זו דכולן בפני היבם וכו' במתני' וכן באלפסי ליתא:

נח:

גמ' אימת קדוש וכו' עד לעולם במעלה לה מזונות ואינו מעלה לה מעה כסף וכו' ופרש"י וה"ה דמצי לאוקומי כשאין מעלה לה מזונות וכו'. ר"ל מאי דוחקיה דרב ושמואל דאוקי לה לאחר מיתה לוקמה מחיים והסיפא איירי דמעלה לה מעה כסף ולכך המותר הקדש והרישא איירי בשאינו מעלה לה מזונות ולכך עושה ואוכלת אלא משום דרב אית ליה יכולה וכו' ואוקי רישא דמתני' בניזונת וכו' פי' דברישא אפילו היכא דניזונת עושה ואוכלת דיכולה אשה לומר איני ניזונת ואיני עושה ולכך מוקי מתני' במעלה לה מזונות והסיפא איירי בשאין מעלה לה מעה כסף ולכך המותר דוקא קדוש לאחר מיתה ולא מחיים משמע דאי הוה מעלה לה מעה כסף הוי המותר הקדש אפילו לרב אפילו מחיים ולפי זה צ"ל לפי' רש"י דבמותר מורה רב דאינה יכולה לומר איני ניזונת ר"ל איני נוטלת ממך המעה כסף ואיני עושה דהמותר תקנו ליה רבנן משום חינא כמו שכתב הטור אבן העזר סי' פ"א בשם רבינו יונה ע"ש וא"ת לפי זה האי דקאמר לעיל בגמרא ופליגא דריש לקיש וכו' מנלן דפליג רב הונא אריש לקיש והא ריש לקיש במותר איירי ובמותר אפילו רב הונא מודה דאינה יכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה ויש לתרץ בדוחק דדייק בגמרא מדקאמר ריש לקיש מתוך שיכול לכופה למעשה ידיה ולא קאמר מותר מעשה ידיה וכו' משמע דאפילו בעיקר מעשה ידיה יכול לכופה ואינה יכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה אבל צ"ע לפי זה מאי דוחקא דרב ושמואל לפרש הסיפא לאחר מיתה ובמעלה לה מזונות ואינו מעלה לה מעה כסף לוקמא במחיים וכגון במעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף ובמעשה ידיה דיכולה לומד איני ניזונת ואיני עושה ולכך תני ברישא רעושה ואוכלת אבל במותר דאינה יכולה לומר איני נוטלת מעה כסף ואיני עושה מותר ולכך תני בסיפא דהוי הקדש לרבי מאיר ורבי יוחנן פליג ואמר חולין משום דהוי דבר שלא בא לעולם דמעשה ידיה אינם בעולם שעדיין לא נעשו ולא ס"ל לר"י הסנדלר מתוך שיכול לכופה נעשה כאומר יקדשו ידיך וכו' דהא לא אמר הכי כמו שאנו צריכים לומר לר"ל לעיל דבהכי פליג דלא ס"ל אין אדם מוציא דבריו לבטלה וי"ל דלא מסתבר ליה לרב ושמואל דליפלוג בהא ד"י הסנדלר דא"כ ליפלוג גבי המעריך פחות מבן חדש ולכך מוקי הסיפא בשאינו מעלה לה מעה כסף ולאחר מיתה דהשתא א"א לאוקומי טעמא דר"י הסנדלר אלא משום דבר שלא בא לעולם ושמואל פסק לקמן הלכה כר"י הסנדלר בדבר שלא בא לעולם ולכך מוקי לה בלאחר מיתה דהשתא ע"כ טעמא דר"י הסנדלר משום דבר שלא בא לעולם וכמו שפירש רש"י בסמוך בד"ה מי אמר שמואל הכי ועכ"פ צ"ל לפרש"י הא דקאמר לעולם במעלה לה מזונות וכו' רצה לומר שהוא חפץ לזונה ואפילו הכי תני ברישא עושה ואוכלת משום דסבירא ליה לרב ושמואל דיכולה אשה לומר איני ניזונת ואיני עושה אבל לפי' התוס' א"א לומר כן דהרי כתבו התוס' לעיל בד"ה מאי לאו בנזונית וכו' לא כשהוא זן קאמר וכו' עד כדקאמר לקמן אי במעלה לה מזונות וכו' וכאן נמי בד"ה במעלה לה מזונות וכו' כתבו אליבא דרב אדא בר אהבה מוקי לה הכי אבל לרב ושמואל לא מצי מוקמי מתני' א"כ ע"כ צ"ל דהתוס' מפרשין הא דקאמר הכא לעולם במעלה לה מזונות וכו' היינו כשהוא זן אותה ממש קאמר וא"כ ע"כ צ"ל דפירוש סוגיית השיטה מתחלפת לפרש"י ולפירוש התוס' וכדי לברר הענין ולמעט העיון אציע שיטת רש"י ושיטת התוס' לפרש"י כך הוא פי' השיטה אימת קדוש וכו' במאי אילימא במעלה וכו' מ"ט דמ"ד לאחר מיתה פי' אי בחפץ להעלות לה מזונות ומעה כסף מ"ט דמ"ד לאחר מיתה הא במותר לכ"ע אינה יכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה ואלא כשאינו מעלה וכו' לעולם במעלה וכו' ורב ושמואל סברי מזונות תחת מעשה ידיה ואפ"ה ברישא עושה ואוכלת דיכולה אשה לומר וכו' ומעה תחת מותר וכיון דלא יהיב פי' שאינו חפץ ליתן לה כגון שאין לו נכסים מותר דידה הוי ואינו קדוש מחיים אבל אי הוה חפץ למיהב הוי קדוש דבמותר אינה יכולה לומר וכו' אפילו לרב אדא בר אהבה דסבר תקנו מזונות תחת מותר וכו' וברישא כיון דלא יהיב לה מעה כסף עושה ואוכלת משמע אבל אי הוה חפץ ליתן מעה כסף השייך לה תחת מעשה ידיה אינה עושה ואוכלת והוי הקדש דאין אשה יכולה לומר וכו' כריש לקיש ולפי' התוס' כך הוא פי' השיטה במאי אילימא במעלה לה מזונות ר"ל שזן אותה מ"ט דמ"ד וכו' ואי כשאין מעלה לה מזונות פי' שאינו זן אותה מ"ט דמ"ד מחיים ואלא כשאינו מעלה וכו' פירוש שאינו זן אותה אעפ"י שחפץ לזונה מ"ט דמ"ד מחיים ולא מסתבר ליה למימר לעולם שאינו זן אותה אלא שחפץ לזונה ולכך הוי הקדש מחיים משום דס"ל דאינה יכולה לומר וכו' דא"כ ברישא אמאי עושה ואוכלת דס"ל דאין חילוק בין מותר למעשה ידיה לעולם במעלה לה מזונות פי' שזן אותה ואינו מעלה לה מעה כסף ורב אדא סבר תקנו מזונות תחת מותר וכו' לפי זה גם רב יוכל להיות דסבר כרב הונא יכולה אשה לומר וכו' והא דמותר הקדש מחיים מיירי כשזן אותה ולרב ושמואל צ"ל דמיירי כשאינו זן אותה וגם אינו מעלה לה מעה כסף כמו שכתבו התוס' ולפי סברת ד"ל מנקי שאינו זן אותה אלא כשחפץ לזונה ואינו חפץ להעלות לה מעה כסף וס"ל דמזונות תחת מותר ואשה אינה יכולה לומר וכו' ולכך המותר קדוש והא דברישא עושה ואוכלת משום דאינו רוצה להעלות לה מעה כסף כך נראה בעיני שיטת הסוגיא לפרש"י ותוס' ובכל מה שכתבנו דוק היטב:

תוס' ד"ה מאי לאו בניזונת לא כשהוא זן אותה קאמר דא"כ יקדשו וכו'. פי' אפי' לרב הונא יהא קדוש וא"ת א"כ דאפילו לרב הונא משכחת לה דקדשו א"כ מנלן דפליג ריש לקיש ארב הונא דלמא ריש לקיש איירי כשהוא זן אותה ממש ויש לתרץ דגמרא דייק מדקאמר ריש לקיש מתוך שיכול לכופה למעשה ידיה משמע אפילו היכא שהיא אינה רוצה לזון רק אומרת איני ניזונת ואיני עושה אפ"ה הוא יכול לכופה למעשה ידיה בעל כרחה דס"ל מעשה ידיה עיקר:

בד"ה מתוך שיכול לכופה וכו' במעלה לה מזונות ואינו מעלה לה מעה כסף. פי' וס"ל דמזונות תחת מותר ולכך המותר קדוש כיון שהוא מעלה לה מזונות ומעה כסף תחת מעשה ידיה הלכך קתני רישא עושה ואוכלת כיון שאינו מעלה לה מעה כסף ואיפכא לא מצי לאוקמי דס"ל מזונות תחת מעשה ידיה ומעה כסף תחת מותר ומיירי כשמעלה לה מעה כסף ואינו מעלה לה מזונות ולכך תנא ברישא עושה ואוכלת משום דאין רגילות שיעלה מעה כסף ולא יעלה מזונות כמו שכתבו התוס' לקמן בסוף ד"ה במעלה לה מזונות ופי' במעלה לה מזונות וכו' דקאמרי התוס' ר"ל שהוא חפץ לזונה אע"פ שהיא אינה רוצה ויש להקשות לריש לקיש דס"ל דמעה כסף תחת מעשה ידיה ורישא דמתניתין איירי כשאינו מעלה לה מעה כסף א"כ פשיטא דלא קדשו מעשה ידיה כדפריך בגמרא אי בשאינה ניזונת מאי למימרא וכו' והשתא לא מצי לשנויי סיפא אצטריכא וכו' דבשלמא לפי שיטת התרצן דלפירושו דהסיפא דמתניתין איירי נמי בשאינו מעלה לה כלום בעד המותר ולכך משני שפיר לעולם כשאינו מעלה לה מזונות ואפילו הכי לא תקשה מאי למימרא דסיפא איצטריכא ליה דאפילו היכי דאינו מעלה לה כלום המותר קדוש ולכך תנא נמי הרישא דאיירי נמי בשאינה ניזונית שעושה ואוכלת אע"פ שאין בה רבותא משום דסיפא אצטריכא ליה אבל לפי סברת ריש לקיש דהסיפא איירי במעלה לה בעד המותר והרישא איירי כשאינו מעלה לה בעד המזונות א"כ לא שייך למימר סיפא איצטריכא ליה וק"ל וי"ל דאפ"ה איכא למימר תני רישא איידי דסיפא א"נ י"ל דהיא גופא קמ"ל דמזונות תחת מותר ולכך המותר קדוש כיון שמעלה לה מזונות ומעה כסף תחת מעשה ידיה וכיון שאינו מעלה לה מעה כסף לכך ברישא עושה ואוכלת ולפי זה בגמרא כשהקשה אי בשאינה ניזונית מאי למימרא ה"נ הוי מצי לשנויי דמיירי כשמעלח לה מזונות ואינו מעלה לה מעה כסף והיא גופה קמ"ל דמזונות תחת מותר ומעה כסף תחת מעשה ידיה כדפירשנו לפי סברת ריש לקיש אלא דבלאו הכי משני שפיר. כללא דמלתא לפי סברת המקשן דפריך מאי לאו בניזונית פי' שרוצה לזונה (בניזונת) והרישא והסיפא איירי במעלה לה תחת מעשה ידיה ותחת מותר ואפ"ה קתני ברישא עושה ואוכלת דיכולה היא לומר איני ניזונית ואיני עושה והסיפא דקתני המותר קדוש פי' לאחר מיתה כשיורשה ואפ"ה פליג ר"י הסנדלר משום דהוי דבר שלא בא לעולם ורישא רבותא קמ"ל וסיפא רבותא קמ"ל דבחיים אפילו עיקר מעשה ידיה במידי דשכיח כדלקמן אפ"ה אינו קדוש מחיים וכ"ש מותר ולאחר מיתה אפילו מותר קדוש וכ"ש עיקר מעשה ידיה ולפי סברת התרצן רישא וסיפא תרוייהו איירי בשאינו מעלה לה ולכך תני ברישא עושה ואוכלת פי' מחיים וכ"ש מותר וסיפא איצטריכא ליה דאפ"ה מותר הקדש לאחר מיתה וכ"ש מעשה ידיה דס"ל לרבי מאיר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אבל כשמעלה לה מזונות אין ה"נ דתרוייהו הקדש אפילו מחיים ואינה יכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה ולפי סברת ריש לקיש הרישא איירי כשאינו מעלה לה מזונות תחת מעשה ידיה ולכך עושה ואוכלת מחיים והסיפא מיירי כשמעלה לה תחת המותר ולכך המותר הקדש אפילו מחיים דמתוך שיכול לכופה למעשה ידיה וכו' דס"ל דאשה אינה יכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה:

נט.

גמ' דאמרה לכי מיגרשא. בתוס' ד"ה לכשאקחנה משמע דלא גריס דאמרה:

תוס' ד"ה כי אמר שמואל וכו' להעדפה וכו' עד ונראה לר"ת וכו' דסבר שמואל כר' יוחנן בן נורי בהא דהעדפה לבעל. פי' דר"י בן נורי פליג אר"ע דס"ל דיפר משום העדפה דהעדפה דידה הוי ור"י בן נורי סבר דמשום העדפה אינו צריך להפר דהעדפה דבעל הוי אלא דצריך להפר משום שמא יגרשנה:

נט:

ד"ה שדה זו שמשכנתי לך וכו' עד דיכול להקדיש יותר ממה שיכול לאסור וכו'. אבל קצת קשה דסברת התרצן היא הפוכה מסברת המקשן דהוא הוה סבר דיותר יכול להקדיש מלאסור והוא משיב דאדרבה קונמות קאמרת וכו' ובקונם יכול לאסור אפילו בדבר שלא בא לעולם וצ"ל דאין ה"נ דלפי המסקנא שמדמה ליה לקדושת הגוף אוסר יותר בקונם מבהקדש שאינו קדושת הגוף והא דכתבו התוס' כדמוכח בערכין אין רצונם לומר דשם מוכיח דבהקדש חל יותר אלא ר"ל דבערכין מוכח שחל ההקדש אפילו בעודה ממושכנת אבל יש להקשות והיאך אפשר להקדש לחול והא אין הקדש מפקיע מידי שיעבוד אלא דוקא בהקדש קדושת הנוף והאי שדה קדושת דמים הוא וי"ל דאין ה"נ דאין השדה קדוש אלא כל זמן שיש לב"ח לגבות חובו ממקום אחד אבל אם אין לב"ח לגבות חובו ממקום אחד מוציאו מיד הקדש אלא שמוסיף דינר וכן משמע שם בתוס' בערכין דף כ"א מיהו כל זמן שלא גבאו הוא קדוש ע"ש:

בד"ה קונמות קא אמרת וכו' וי"ל דדוקא בקונמות אלמוה רבנן שלא יפקיע חובו וכו' ר"ל דגבי קונם דאינו אוסר אלא להנאסר לבדו אבל לעצמו הוא מותר ולכך חיישינן א"כ כל אחד יפקיע חובו מב"ח ולכך אלמוה רבנן לשיעבודא דב"ח שלא יפקיענו אבל בהקדש דגם לדידיה הוא נאסר דלכל העולם הוא נאסר ליכא למיחש:

בא"ד לא לאיש פי' כשהאיש הכה את עינו או הפיל שינו ולא לאשה אם האשה הכתה עינו:

בא"ד אע"ג השיחרור דמי להקדש ר"ל דאם האשה שיחררה אותו ממנה גם מיניה יצא לחירות:

ס.

ד"ה יכול יהא חלב מהלכי שתים אסור וכו' עד דמצי למעוטי חלב ודם מחד קרא וכו'. ויש ליתן טעם היאך יכולים למעט שני דברים מחד מיעוטא לוקמא קרא אמסתבר טפי ונראה ליישב דבשלמא מיעוט אחד אמרינן דאוקמינא ליה אמסתבר טפי אבל מיעוט הוא או זה דמשמעותי' זה דוקא ולא דבר אחר א"כ ממעיט מיניה הכל:

בא"ד אבל מאיסור טמא לא ממעטינן ליה וכו'. וא"ת לכתוב חלב ודם דהשתא יהא דם מותר לגמרי וכ"ש בשר וי"ל דאי לא כתב מיעוט גבי בשר ה"א דדם לא מימעט אלא מאיסור דם אבל מאיסור טמא לא אימעט אלא הוי אסור כמו בשר אע"ג דחלב אשתרי שאני חלב שאינו שוה בכל ולכך הוה מדמינן דם לבשר והוה אסור באיסור טמא ולכך איצטריכו כולהו:

ס:

ד"ה והלכתא וכו' עד ולמאי דהוה מפרש מעיקרא טעמא דמעוברת וכו'. פי' דמעיקרא הוה מפרש טעמא דמעוברת משום דחייסא פי' ממעכו בשעת תשמיש או שמא תעשה עובר סנדל ופריך שם א"ה דידיה נמי ומסיק אלא משום דסתם מעוברת למניקה קיימא והשתא לטעמא קמא אין חילוק במעוברת בין אלמנה וגרושה וה"ה לטעמא בתרא וה"ה במניקה דהא חד טעמא הוא משום דמעוברת למניקה קיימא:

סא:

ד"ה התלמידים יוצאין וכו' פי' ר"י דאתא לאשמועינן וכו'. נראה דקשה לר"י והא קתני בסיפא הפועלים שתים בשבת והכא קתני דיוצאים שבת אחת וא"כ משמע דעונתן לא הוי שתים בשבת לכך פי' דהרישא לאו בדין עונה איירי אלא אתא לאשמועינן דאע"ג דמנהגם היה וכו' ועונתן הוא שתים בשבת יכולין לשנות וכו' ולצאת וכו' ועי' לקמן בתוס' בדף ס"ב ע"א ד"ה והתניא הפועלים וכו':

סב.

ד"ה והתניא הפועלים אחת בשבת וכו' עד י"ל דברייתא קמ"ל וכו'. ונראה שלפי סברא זו ס"ל דאחת בשבת ושבת אחת משמעותן שוה וכן כתב הר"ן שזהו סברת רב אלפס ולא משמע ליה שבת אחת שאינם חוזרים כ"א ביום השמיני כסברת ר"י ברבי ברוך דאל"כ תקשה דהכא משני דקמ"ל בברייתא שאע"פ שמנהגם כך אם רוצים לשנות יותר מאחת בשבת אינן רשאין ורישא דמתני' תני דיכולין לשנות להיות כל שבעה בחוץ וק"ל:

סב:

גמ' הות יתבא באיגרא וכו'. בה"ש גריס הוי יתיב באיגרא איפחת איגרא מתחותי' ונח נפשיה:

תוס' ד"ה מט' קבין וכו' עד ולפי החשבון ד' סאין בסלע הוי נ' דינר י"ח קבין וכו'. פי' ולכך קאמר רוצה בקב וכו' פי' קב כנגד ט' דהיינו ב' קבין נגד י"ח:

סג.

תוס' ד"ה רב הונא וכו' עד אבל אין נראה וכו' וכי עבדה שאר מלאכות פוחתין לה מעשיית צמר. פי' אין נראה וכו' משום דהא תהא צריכה לעשות בצמר למזונותיה וגם תהא חייבת בז' מלאכות לבעלה ואין סברא שתעשה שתיהן דהא כי מיתזנא מבעלה כי עבדה שאר מלאכות פוחתין לה ממעשה ידיה וכו' וק"ל:

סג:

ד"ה ואינהו וכו' עד כמו שמפרש ר"ת. נ"ל דר"ת מפרש דקאי אמורדת דהכא ולא אאומרת מאיס עלי:

בא"ד דהא כיון ששניהם חפצים בגירושין וכו'. ר"ל דר"ת מפרש לקמן בסמוך דאפילו באומרת מאיס עלי לא כפינן ליה אגיטא אלא א"כ מגרש מרצונו וא"כ הא דאמר משהינן ליה תריסר ירחי שתא אגיטא ע"כ צריך לומר דרוצה לגרשה והיא גם כן חפצה בגירושין דהא אומרת מאיס עלי וא"כ שניהם חפצים בגירושין ולמה ישהה אותה: