מגן אברהם על אורח חיים קנג
סעיף א
עריכה(א) מותר לעשות כו': צ"ע אי מותר לעשות מבה"כ בה"מ ליחיד בביתו ועיין סי' קנ"א ס"ב ובסי' צ' סי"ח משמע דשרי ע"ש:
סעיף ב
עריכה(ב) וכן נביאים וכתובים: משמע דס"ל דחומשין ונביאים וכתובים כי הדדי נינהו וצ"ע דביורה דעה סי' רפ"ב סי"ט אי' דחומשין קדושתן חמורה מנביאים וכתובים וכ"ה בהדיא בגמ' דף כ"ז, והע"ת לא ע"ש לכן נ"ל דאסור ליקח בדמי חומשין נביאים וכתובים ונביאים וכתובים כהדדי נינהו כמ"ש ביורה דעה שם בהג"ה בשם התו' והר"ן וצ"ע דהר"ן גופא כתב דקדושת נביאים חמורה מקדושת כתובים הביאו הב"י סי' תקצ"א ע"ש ואפשר דמ"מ אינו חמור כ"כ שיהיה אסור להניח א' ע"ג חבירו או ליקח א' בדמי חבירו וצ"ע דהא אפי' בדבר שקדושתו שוה בעי למימר בגמ' דאסור להניח א' ע"ג חבירו אלא דשרי משום דלא אפשר א"כ בדבר שיש בו צד חומר למה יהיה מותר עמ"ש סק"ח, ומשמע דר"ן במגילה הדר ביה ממ"ש במס' ר"ה וס"ל דכי הדדי נינהו רק דמקדמי כתובים משום שדוד הי' קודם לנביאים:
סעיף ג
עריכה(ג) בו טעות: כיון שפסול לקרות בו אף על פי שאפשר לתקנו (ב"י בשם ריב"ש):
סעיף ד
עריכה(ד) יש אוסרין: והב"ח כתב דליכ' פלוגתא דלכתחלה ודאי אסור למכור כמ"ש הר"ן מדאיבעי' לן אי שרי למכור ס"ת ישן כדי לקנות חדש כיון דליכא לעלויי משמע דבשאר מילי ודאי אסור והא דכתב הטור להורידן מקדושתן אסור משמע אבל לקדוש' כיוצ' בה שרי היינו בדיעבד אם מכרם כבר וכ"ד מהרי"א אך בס"ת נקטי' לחומר' דאסור למכור ליקח בדמיה אחרת אפילו כי ליכא פשיעות' וכ"ד הרי"ף והרא"ש והטור יורה דעה והש"כ שם בסי' ע"ר אבל לשון הרמב"ם משמע דאף לכתחילה מותר למכור בה"כ לקנות בדמיה אחרת שכתב פי"א מה"ת וז"ל בני הכפר שרצו למכור בה"כ שלהן או לבנות בדמיה בה"כ אחרת וכו' ע"ש ולהכ' כתב הרב"י כאן ויש מתירין ונ"ל דעתו דדוקא ס"ת שהמכירה בעצמו אסור דהא אין יכולין להפקיעה מקדושתה אבל בה"כ יכולין להפקיע קדושתן כמ"ש ס"ט א"כ אף על גב שלא מכרו זט"ה במא"ה דאין יכולין להפקיע קדושתן שמא יש איש א' שאינו מסכים בזה מ"מ רשאין למכרו כדי לבנות בדמיה אחרת דבהא לא מפקע קדושתה ועמ"ש סי' קנ"ב ומ"ש הרב"י דלהרמב"ם לכתחלה אין מוכרין בה"כ אפי' ליקח בדמיו קדושה חמורה היינו כשאין להם בה"כ אחר והיינו מ"ש סי"ג:
סעיף ה
עריכה(ה) אין משנין: הקשה הכ"מ בשם הרמ"ך הא קי"ל דהזמנה לאו מלתא' היא וכמ"ש ס"ח וכ"ש מעות דכטווי לאריג דמי והניחו בצ"ע ול"נ דבאמת במעו' אין בו קדושה דאפילו בבה"כ עצמה אין בה קדושה דהוי כתשמישי מצוה כמ"ש הרב"י והר"ן בשם הרמב"ם וע"ש אלא דאיכא משום אכחושי מצוה ולכן אסור לשנות המעות אבל במעות פשיטא דליכא קדושה וכ"כ הרא"ש בתשו' כלל י"ג סי"ד והא דאסור לשנות המעות היינו משום דבני העיר לא נתנו המעות אלא אדעתא שיבנו בה"כ ואסור לשנותה שלא מדעתן וכ"כ הרא"ש פ"ק דב"ב וביורה דעה סי' רנ"ו אלא שהצבור רשאי לשנותן דניתן על דעתם והש"כ ביורה דעה סי' רנ"ט כתב בשם הרא"ם ח"א סי' נ"ג הטעם כיון שגבו המעות הוי מעשה ולא הזמנה וכ"כ הב"ח וקשה הלא אין לך מעשה גדול מבנין בה"כ ואפ"ה אינה קדושה כמ"ש ס"ח וע"ק דבסנהדרין דף מ"ח אי' דבשגבו מעות למת מקרי הזמנה ולא מעשה לכן נ"ל דהטעם ג"כ כאן כמו במת כמ"ש דכיון שגבו לצרכו ה"ל בזיון כשמשנה אותן משא"כ ביחיד המנדב או שקנו ממעות צבור שגבו כבר ועיין ביורה דעה סי' שנ"ו, ומ"ש ס"ח דהזמנה לאו מילתא היא איירי שקנאוה הקהל ממעות חולין שגבו סתם וה"ה לבנים חדשים שרי לשנותן כה"ג ופשוט דשבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר שרי לשנות המעות כמ"ש סעי' ז':
(ו) לכל מה שירצו: אפי' לדבר הרשות כ"מ בגמ' והטעם כמו שכתבתי כיון שנעש' דעת אנשי העיר בהמעות:
(ז) גבאי אסור לשנותן: אבל זט"ה במא"ה שרי וכמ"ש ס"ז ועיין ביורה דעה סי' רנ"ו ורנ"ט:
(ח) מותר לשנותן: פי' ללוותן ולתת אחרים תחתיהם וה"ה במעות נמי דינא הכי וכ"כ ביורה דעה סי' רנ"ט אבל אם גבו עצים ואבנים אסור לשנותן כמש"ל:
סעיף ו
עריכה(ט) להשיא יתומים בדמיו: וה"ה יתומות (ר"מ אלשקר סי' מ"ב כ"ה) וכן נ"ל מוכח מדקאמר הגמ' הטעם משום לא תוהו בראה לשבת יצרה ולא קאמר משום פרו ורבו אלא דפרו ורבו לא שייך באשה משא"כ לשבת יצרה וכמ"ש התוס' בגיטין דף מ"א ע"ב כנ"ל דלא כמ"ש בחמ"ח סימן א' והארכתי בזה בתשו' וה"ה דמוכרין ס"ת לפדיון שבוים (ב"י ביורה דעה סימן רנ"ב וש"כ דלא כדרישה):
סעיף ז
עריכה(י) ואפי' בנו: דהאחרים נתנו להם המעות שיעשו הם בהם מה שירצו:
(יא) נשארים בקדושתן: כלומר דאסור לשנותן לקדושה קלה:
(יב) אא"כ תלו אותה: נ"ל דזה קאי כשבנאוהו משלהם אבל אם נדבו אחרים לזה אין מועיל מה שתלו הם בדעת היחיד דשמא יש אחד בסוף העולם שאין דעתו נוחה בזה, דבשלמא מר בר רב אשי מסתמא היו כל ישראל הקרובים והרחוקים מסכימים לו משא"כ באחרים וכ"מ בטור ובר"ן ובב"י ובב"ח וכ"מ ממ"ש הרב"י בשם המרדכי ישן גבי במעמד אנשי העיר ואף הרמב"ם והרא"ש מודו לזה כיון דהתנו מעיקר' דלא כהרב"י ובהכי מתישבת קושי' ר"י חביב: ואם אינם מתפללים בב"הכ של כרכים יכולים למכרה (מבי"ט ח"ג קמ"ג) ובית החיים יכולים למכור (שם ח"ב נ"ח וע' במ"ש סימן י"ד וק"י ורלב"ח ד' ור"י אדרבי כ"ג ורש"ך ח"א ט') וברמ"ט סי' ס"ו כתב דבכל דבר השייך לב"ה כגון חצרות או מקוה אמרינן מסתמ' רבים נתנו לזה ולא מצי למוכרן או לסוגרן למנוע מהם אורחים עכ"ל ומ"מ לא חמיר מבית הכנסת:
(יג) בהסכמת הצבור: דודאי לא היה דעתם שימכור היחיד ביהכ"נ שלהם בלא דעתם אלא להכי אהני דעת היחיד דלא בעי טובי העיר רק במעמד אנשי העיר וגם לא מצי אינש דעלמא לעכבו עיין סוף סי"ד:
(יד) דברי קדושה: פי' דאם מכרו זט"ה במא"ה בכפרים מותר להשתמש בדמים ומכל מקום תשמיש קדושה בקדושתייהו קיימי כמ"ש סי' קנ"ד ס"ג ועמ"ש ס"י אבל ב"ה ותשמישי מצו' מותר להשתמש בהן כמ"ש ס"ט (ר"ן בשם הרמב"ן):
(טו) דברי קדושה: כל כלי בית הכנסת וספסלים ויריעות (ר"ן בשם הירושלמי) ויריעות שפורסין על הארון הם כארון (ש"ג):
(טז) וכל זה: פי' הא דכפרים נמכר דוקא כשיש להם אחרת פי' שבנאו עכשיו אחרת אבל בשיש להם שני בתי הכנס' מקודם אסור למכור א' דהא אפי' לסתור אחד אסור כמ"ש ריש סי' קנ"ב:
ומשמע הכי בהדיא דשל כרכים אפי' בנאו אחרת אסורים למכור הראשונ' דהא עלה קאי והטעם משום דאין בידן ליפקע קדושתן אבל לסתרו שרי דהא בקדושתן קיימי ומ"מ העצים והאבנים והקרקע בקדושתייהו קיימי ואסור להשתמש בהם וגם למכרן דשמא יש אחד בסוף העולם דלא ניחא ליה שתפקע קדושתן, וכ"מ ברי"ו נ"ג ח"ה וז"ל לבנים או סיד של ב"ה מוכרין אותם כמו שמוכרים בית הכנסת ודינן ממש לצאת לחולין כמו דין בה"כ כמש"ל עכ"ל, וכ"מ ברמב"ם שדומין ממש ע"ש ובמ"ב התיר להשתמש באבנים אפי' בשל כרכים דמאי איכפת להו לרחוקים באבנים כיון שיש להם בה"כ אחרת להתפלל בתוכה וכ"כ בס' מ"ש סי"ז ול"נ כמ"ש דמ"מ א"א למכור של אחרים בלא דעתן כמ"ש בחושן משפט סימן שנ"ט ס"ב, ומכ"ש בדבר שבקדושה א"א ליפקע קדושתן דאל"כ ל"ל במעמד אנשי העיר לימא מאי איכפת להו בלבני' אלא ע"כ כמ"ש ועמ"ש סי"א וסי"ד בשם ר"ם לובלין דמשמע כמ"ש:
(יז) אסור למוכרה: אם לא שירצו לקנות בדמיה אחרת בגוונא דליכא למיחש לפשיעותא או שירצו לקנות קדושה חמורה (כ"מ בר"ן בשם הרמב"ן) ועמ"ש ס"ד בשם הרמב"ם וכ"מ סי"ג ע"ש ובגמ' שם, ואיירי כשאין להם בה"כ אחר ועיין ביורה דעה סי' רנ"ב ס"א:
כתב המ"ב סימן ל"ג באתרא דלא שכיחי רבים דאתי מעלמא נקרא כפר אף על גב דשכיחי רבים עוברים ושבים לפרקים כיון דלא קביעי בעיר אלא עוברים ושבים דרך עראי נקרא כפר, אמנם כל מקום דשכיחי רבים מעלמא שבאין להתפלל שם כגון מקום שסוחרים מתקבצין שם תדיר לסחורה או מקום שיש שם חכם גדול שמתקבצים שם רבים הצריכים לו ולתורתו מקרי כרך דמסתמא אדעתא דכל העולם בנאוהו אבל אי ברור לן דלא בנו אלא אדעתא דבני העיר לבדן וגם לא סייעו להם אחרים מקרי כפר ואף על גב שמלשון הרא"ש ורי"ו משמע דכל שרבים באים להתפלל שם מסתמא בני העיר הקדישו לדעתם ולא בעינן שיהא דעת בני העיר בשעת בנין אדעתא דרבים מ"מ מלשון התוספות והרמב"ן והר"ן משמע בהדיא דבשעת בנין תליא מילתא, ואפשר דגם הרא"ש ורי"ו סבירא להו הכי אלא שקצרו בלשונם עכ"ל, ולא הבינותי דלכולי עלמא אפי' בנו סתם אמרינן אדעתא דכולי עלמא בנאוהו:
(יח) בלא הכרזה: דהא אפי' ליתן במתנה מותר כמ"ש סי"א (הרשב"א) ועוד דאין צריך הכרזה אלא כשבא להגבות לאחרים אבל כשאנו מוכרים בדבר שלנו לא בעי הכרזה (ר"ן פרק ב"ה):
(יט) ואין בו אונאה: היינו בקרקע ולא אמרינן דהוי כשליח דאפילו בכל שהוא מכרו בטל (שם) משמע דבמטלטלין הוי אונאה:
(כ) לקדושה קלה: ט"ס הוא וכצ"ל שאסור לשנותו צריך הכרזה וכ"ה בד"מ ובתשובת הרשב"א כגון אחד שצוה שבית זה יהיה לעניים שיאכלו הפירות וצוה שהקהל לא יעשו ממנה הברחה וא"כ אין הציבור יכולין ליתנו במתנה לאחר וה"ה דאין מוכרין בלא הכרזה דכל שלא הכריזו אנו רואין כאלו מוזלי במקצתם ואין רשאים, ועוד דכל הקדש כגון זה אין הציבור רשאין לשנותו משום גזל עניים דדוקא בקופה ותמחוי וכיוצא בזה רשאים שאם יצטרכו יגבו עוד לכדי סיפוקן והוא הדין לנר של בית הכנסת כשיש סיפוק לבית הכנסת חוץ מזה רשאים לשנותו אבל בזמן שאין הצבור נותנין עוד לעניים כי אם קצבתם ועמד אחד והקדיש קרקע לפירותיה ולהוסיף על קצבת' פשוט שאין הצבור רשאי לשנות וא"כ כל שלא הכריזו הוי טועה בדבר משנה עכ"ל עיין ביורה דעה סימן רנ"ו ס"ד:
סעיף ח
עריכה(כא) בנו בית סתם: היינו שבנאוהו ממעות חולין וכמ"ש ס"ד ומיהו נ"ל אף על פי שבנאוהו ממעות בה"כ מ"מ אין לו קדושת בה"כ לכל מילי רק שאסור לשנותה כמו שהדין במעות, ויחיד שבנה בה"כ לא יכול לחזור בו כמ"ש סי"ד דהוי כאלו נדר צדקה אבל אם עשה מטפחת לס"ת שלו שיש לו בביתו ואין קורין בו ברבים כל שלא נשתמש בו לס"ת יכול לחזור בו כמ"ש סימן מ"ב וביורה דעה סימן רפ"ב דהזמנה לאו מילתא היא:
סעיף י
עריכה(כב) מותר למכרו: וצ"ע דבחושן משפט סי' רמ"ח סי"א כתב האומר נכסי לפלוני ס"ת אי הוי בכלל נכסי או כיון דלא מזדבן לא הוי בכלל נכסי כ"ה בגמ' והתם בשל יחיד מיירי דאי הקדישו פשיטא דלא מצי יהיב ליה במתנה וצ"ל דמ"ש הכא הקדישו כלומר שנתנו לב"ה לקרות בו ולא הקדישו ממש ואפ"ה אסור למוכרו ובהכי מיירי נמי בחושן משפט ומ"מ צ"ע דה"ל לפ' וצ"ע על מה סומכין העולם שמוכרין ס"ת אפילו נתנו לבה"כ לקרות בהן ומשתמש בדמיהן וצ"ל כיון דהמנהג כן ה"ל כאלו התנה בתחלה שלא תחול קדושת רבים עליהם וכמ"ש ביורה דעה סימן רנ"ט ס"ב בהגה:
(כג) ויש מי שאוסר: ולדבריו אף זט"ה במא"ה וחבר עיר אסורין למכרן ולהשתמש בדמיו אלא אם כן ללמוד תורה וכו' ומכל מקום נ"ל דבתשמישי' לכ"ע מותר היחיד למוכרן ולהשתמש בדמיהן דעיקר הוכח' הריב"ש מדאמרי' אין מוכרין ס"ת אלא ללמוד תורה וכו', אבל תשמישיה שרי למכרן וגם הרמב"ם לא הזהיר לאסור אלא ס"ת וכ"מ בכ"מ ובב"י ביורה דעה סימן רפ"ב אלא שכתב שם בש"ע הפלוגת' גם בתשמישי' וצ"ע ואפשר דמ"ש שם יש מי שאוסר קאי רק אס"ת, וכביורה דעה ססי' ע"ר דשאר ספרים דינן כס"ת ואסור למוכרן אא"כ ללמוד תורה או לישא אשה וכ"כ הטור שם, וצ"ע דהא הכא מתיר ליחיד בשלו ואפשר דמיירי התם כשהקדישן לבית המדרש לקרות בהן רבים וע"ש ביורה דעה סימן רפ"ב ס"ח:
(כד) ללמוד תורה: להתפרנס בדמיו רש"י:
סעיף יא
עריכה(כה) בה"כ או לבנים: כ"ה הגירסא הנכונה וכ"ה ברמזים ובגמר' וכ"מ בתוס' ולא ידעתי למה הגיה הב"ח בטורים שלו:
(כו) יכולים ליתן: היינו זט"ה במא"ה וכמ"ש ס"ו וס"ט (רי"ף ורא"ש ור"ן) ובכרכים אסור:
(כז) דאי לאו וכו': אבל ליתנו לעיר רחוקה שבודאי לא ה"ל הנאה מהם אסור וכ"ש למי שאוסר למכור ס"ת שאסור לעשות ערמה שיתנו להם הספר תורה במתנה והם יתנו להם מעות במתנה דאסור [ב"י ריב"ש] ומ"מ דבריו צ"ע במה שאסור ליתן ס"ת במתנה דהא אין מורידין אותה מקדושתה בכך וכמ"ש בהגה' וכ"כ התוס' וכ"כ רש"י דדוקא כשרוצים להפקיע קדושת בית הכנסת אז צריך ד"א שתחול קדושתה עליו אבל כשנותנין אותה לרבים שיתפללו בתוכה אז עדיין קדושתה עליה וא"צ ד"א שתחול קדושה עליה וכ"כ כ"ה בשם מבי"ט ח"ב כ"ח דאפי' דכרכים נמכר בכה"ג ומשל רבים ליחיד נמי אסור אא"כ יש ד"א שתחול קדושתה עליה אז שרי דקי"ל כרבנן, והב"ח שגג בזה וכתב על התוספות דברים אשר לא כדת, ומיהו דעת הפוסקים משל רבים ליחיד שרי כל שאין מפקיעין קדושתה כמ"ש בהג"ה וכ"כ הרב"י מדסתמו הפוסקים: כתב במ"ב דאם בנו בית הכנסת חדשה וסתרו הישנה ע"פ זט"ה במא"ה פקעה הקדושה מהישנה וחלה על החדשה ורשאי לשנות הישנה לכל מה שירצו דלא גרע ממתנה אבל בלא"ה אין כח אפי' זט"ה במא"ה לעשות בהן דבר חול שאין כאן ד"א שתחול קדושתה עליהן וכ"מ בתוספתא פ"ב וז"ל אבני היכל שנפגמו טעונין גניזה ומעשה באחד שלקח בה"כ של אלכסנדריא ועשה בה כל צרכיו לא אסרו אלא שלא יהא שם הראשון קרוי עליו עכ"ל. ומשמע דבעוד שלא נמכרה אסור להשתמש בה חול, וצ"ע מ"ש ממנורה דכתב ביורה דעה סי' רנ"ט ס"ג דשרי לשנותה לדבר הרשות וצ"ל דשאני בה"כ כיון שעיקר העשוי לומר בה דבר שבקדוש' א"א שתפקע קדושתה בכדי מפני כבוד הקדושה כמ"ש הר"ן, ומיהו הרא"ש כ' בתשובה ריש כלל ה' ומביאו בבד"ה שמותר לעשות מבה"כ בית דירה דזט"ה יכולין לשנות לדבר הרשות וכו' וכ"כ בב"ב פ"ק דמנורה יכולין לשנותה משום דצרכי בה"כ היא ובה"כ עצמו יכולין למוכרו וכו' ע"ש, משמע דס"ל דמותר לשנות בה"כ, וצ"ע דהאיך תפקע קדושתה בכדי ואפשר דהרא"ש מיירי כשבנו אחרת במקומה וחלה הקדושה עלי' וכמש"ל וכ"כ הנ"י דהא דמנורה שרי לשנותה מיירי שעשו אחרת:
(כח) אפילו ע"י זט"ה: אפילו במעמד אנשי העיר (רי"ף והרא"ש והר"ן) ואף על גב דהמעות מותר להוציאם כמ"ש ס"ז מכל מקום צריך שתחול קדושת בית הכנסת על המעות ואח"כ להוציא המעות, עיין בשקלים פ"ד ובשבועות דף י':
(כט) רבים ליחיד: ומיהו אף המיעוט יכולין למחות אא"כ יש שם ממונים שעל פיהם נעשה כל דבר וי"א שאין המיעוט יכולין למחות אפי' למכרו וכן עיקר (כ"ה):
סעיף יג
עריכה(ל) מוציאין בה: היינו ז' טובי העיר כמו שכתב ס"ה:
(לא) לא ימכרם: אף על פי שמן הדין מותרים לא יעשו כן:
(לב) בנו וגמרו: ברמב"ם הגיה בנו יגמרו ולא וכו' וכן עיקר:
(לג) לא ימכרו בית הכנסת: אבל מן הדין שרי דהא אפי' לקדוש' אחרת שרי כ"ש לפדיון שבוים וכ"כ הש"כ וט"ז ביורה דעה סי' רנ"ב ס"א:
סעיף יד
עריכה(לד) לא מצי: דהוי כנודר צדק':
(לה) יכולי' לשנות': אפי' לדבר הרשות [מרדכי] דאדעת' דידהו יהביה מעיקרא עיין ביורה דעה סי' רנ"ט:
(לו) עומד וצווח: כיון דאתיהב אדעתא דכולהו וצ"ע דמבה"כ לבה"מ אפי' הבעלים מעכבין שרי כמ"ש ביורה דעה סי' רנ"ט ס"ב וכ"מ בר"ס זה ובס"ו דלקדושה חמורה לא בעי במא"ה וצ"ל דמ"מ אם אחד עומד ומוחה אין רשאים לשנותה וביורה דעה מיירי שאינו מבני העיר:
(לז) דינם כחבר עיר: ומדלא כ' רמ"א הג"ה זו לעיל בס"ז משמע דוקא כאן מהני זט"ה דבני העיר קבלו אותן לכל דבר אבל לעיל בכרכים שבאים שם אנשים מעלמא ומתנדבים לבה"כ לא מהני מה שקבלו אותן אנשי העיר עליהן וכיוצא בזה כ' ב"י בחושן משפט ססי' ק"ט בשם הריטב"א שאין לב"ד כת להתנות על עיר אחרת ומ"מ לקטני' יכולים כאן להתנות כמ"ש הר"ן, ומ"ב כתב שהאידנא זט"ה יכולין למכור אפי' בכרכים וכ"כ הב"י בשם מרדכי ישן עכ"ל, וזהו דוקא כשבנאוהו משלהם כמש"ש בב"י ועמ"ש ס"ז, וכ"מ בתשו' ר"מ לובלין סי' נ"ט ומ"מ התיר שם למכור קרקע של בה"כ בק"ק לוקאוי מטעם דכשבנאו הבה"כ כל מה שעשו עשו ברשות ובעצת מנהיגי מדינה וכ"ע בתר מנהיגי מדינה גרירי. ועוד דמסתמא ניחא לכל העולם למוכרה משום דאין תקנה שוב לבנות בה"כ על אותו מקום מפני הכומרים שמעכבים וגם יש לחוש שאם ישאר פנוי שיבנו הכומרים עליו בית תיפלתם ולכן בודאי לכ"ע ניחא למכרם וזכות הוא להם וזכין לאדם שלא בפניו ומ"מ לרוחא דמלתא ישארו מקו' ארון קודש פנוי ויעשוהו גן ירק דאינו מכוער כ"כ כתשמישים אחרים וגם הוא בטהרה עכ"ל. וצ"ע דהא זריעה תשמיש מגונה היא כמ"ש סימן קנ"א סי"א וצ"ל דמיירי בירקות שא"צ חרישה דאינו מגונה כ"כ:
סעיף טו
עריכה(לח) אינו כלום: היינו מצד התקנה אבל מדינא יכול לאסור כמ"ש ביורה דעה סימן רכ"ד ע"ש, כתוב בהג"מ בשם ר"ש קהל שהיה להם תיבה שהיו מניחין בו העישור ואסר אחד מהן חלקו והתיר להן עכ"ל, וקשה מ"ש מב"הכ ואפשר מה שמניחין בתיבה כבר אקצייה מדעתו ועומד להוציאה כפי רצון טובי הקהל והוי כאינו שלו לאסור עליהם מה שא"כ בבה"כ שעומד לעד וכל אחד מבקש לזכות לעולם בחלקו ומ"מ טוב לישאל על נדרו (יש"ש ב"ק פ"ה סל"ה) ול"נ דמעשר לאו דידיה כדאיתא במשנה פי"א דנדרים:
סעיף טז
עריכה(לט) לכל הקהל: ודוקא כשהשאיל סתם אבל אם השאילה לזמן לא כמ"ש ביורה דעה סי' רכ"א סס"ז:
סעיף יז
עריכה(מ) מי שהיה וכו': דמוכח גבי עירוב דאפי' במקום שיש קצת טעם לשנותו אין משנין מפני חשדא וה"נ איכא חשדא שיאמרו שבני ביתו אינן מהוגנין גם יכול לומר שאין רצונו לילך למרחוק לב"הכ אף ששכרו יותר (מהרי"ק):
(מא) רשאין לשנותו: וי"א שאם מקצת רוצין להתפלל במקום אחר רשאין כיון שגם בביתו מתפללין קצת (ראב"ח סי' ע"ח), אנשים שהחזיקו לקבור מתים אין יכולין למחות באחרים שבאו לקבור שבעשיית המצוה כל אחד רוצה לזכות (מ"ש נ"ו וע' ב"ז קפ"ב ורש"ך ח"א מ"ה) ובמדינתינו שיש חבורות ממונים לכך נ"ל דצריך ליתן להחברה כמנהגם:
(מב) לשנותו בבית: עיין בחושן משפט סוף סימן קמ"ט ולקמן סי' שס"ו ס"ג וראב"ח ח"ב כתב דאפילו בכבוד ומינוי הבא מזמן לזמן דינא הכי וע' בר"י הלוי מ"ד ור"ש הלוי ט':
סעיף יח
עריכה(מג) להביאם תמיד: ואיתא במהרי"ק שורש קס"א דאפילו יש מנהג להוציאם לחולין אין לילך אחריו וכו' ע"ש, ועכשיו המנהג פשוט שנשארים ברשות בעליהם וא"כ הוו כאלו התנו עליהם עיין סי' קנ"ד ס"ח:
סעיף יט
עריכה(מד) הוי הקדש: ולא אמרינן שמא כתב להקדיש ונמלך דדוקא גבי ס"ת אמרי' כן דספרא אתרמי ליה אבל הכא לא שייך כך (ב"י מהרי"ק) וצ"ע דלמא כתב כן שלא להשביע את עצמו כמ"ש בחושן משפט סי' פ"א סי"ז וע"ש בש"כ שכ' חילוקים בזה ובסי' רנ"ה ס"ג:
סעיף כ
עריכה(מה) להחזיק בו: ואפי' עדות לא מהני מבני אותו העיר וכמ"ש בחושן משפט סי' ל"ז:
ישוב שלא היה לצבור ס"ת וקראו בס"ת של יחיד ואח"כ קנאו הצבור ב' ס"ת וטוען היחיד שהחזיק שיקראו דוקא בס"ת שלו אין לו חזקה דאין עמו טענה, ומ"מ אין למעט כבוד ס"ת דיחיד אלא יקראו בכל שבת בס"ת אחד (ב"ז סימן קפ"ב):
סעיף כא
עריכה(מו) מאתנן זונה: ופשוט פ"ה דע"א דאם בא עליה ואחר כך נתן לה אתננה מותר שבשעת ביאה לא היה קנוי לה ומה שנתן לה אח"כ מתנה בעלמא הוא דיהיב לה אבל נתן לה ואח"כ בא עליה אסור ואם נתנה האשה לו אתנן מותר האתנן ואם נתן האתנן לזכר לשכב עמו אסור האתנן, ואם עשתה שינוי כגון חטים ועשאן סולת מותר וכן ולדותיהן מותרים והאומר לזונה הילך טלה זה והבעלי לפלוני אסור וכן אם פסק עמה בטלה אחד ונתן לה הרבה כלם אסורים (כ"ז ברי"ו) ואם היה הטלה בחצירה בשעת ביאה אסור דקניא לה בשעת ביאה ואפי' שוויא לה אפותיקי שאמר אי מיתינא לך זוזי מכאן עד יום פלוני מוטב ואם לאו שקלית הטלה באתננך אסור כיון דקיימא בחצירה: כתב הרמב"ם פ"ד מאיסורי מזבח נתן לה ולא בא עליה אלא א"ל יהיה אצלך עד שאבוא עליך (דאלו נתן לה סתם מעכשיו מתנה בעלמא הוא דיהיב לה תוספות) כשיבוא עליה אסור קדמה והקדישתו קודם שיבוא עליה ואח"כ בא עליה הרי זה ספק אם הוא אתנן לפיכך לא יקרב ואם קרב נרצה, והוא שאמר לה בעת שנתן אימת שתרצי קני אותה מעכשיו אבל אם לא אמר לה כן אינה יכולה להקריב דבר שאינו שלה עכ"ל וכ"ה בגמ', ונ"ל דבבה"כ נקטי' לקולא דאינו אלא דרבנן דקרא משתעי דוקא בבית המקדש דכתיב בית ה' אלהיך וכ"מ בגמ' וגם כל הפוסקים לא הזכירו דבר זה רק רי"ו ולכן נקטי' בספיקו לקולא ועוד דהרמב"ם פסק אם קרב נרצה וא"כ אנן בבית הכנסת אפי' לכתחלה מייתי' ודכותיה אי' בסי' ער"ב ביין קידוש ע"ש:
(מז) מחיר כלב: כגון שהחליף טלה בכלב, שני שותפין שחלקו אחד נטל י' טלאים ואחד נטל ט' וכלב אם יש באותם העשרה אחד מהם שדמו כדמי הכלב או יתר על דמיו מוציאו מן העשרה והשאר מותרים ואם כל אחד ואחד מהן דמיו פחותים מדמי הכלב כלן אסורים (רמב"ם), עוד כתב אתנן זונה ומחיר כלב מותרים לבדק הבית שהרי הן משתנים אבל גופו של אתנן לא יעשה רקועים לבית עכ"ל וצ"ע מ"ש שהרי הן משתנים דאטו מי לא עסקינן דיהיב ליה אותו דבר בעין וע' בע"א דף מ"ו ע"ב, וצ"ע מה שכתב בדמיהן שוין שיברור אחד מהן והשאר מותרים דהא בגמרא אמרינן כן אליבא דמ"ד יש ברירה וכ"ה בבכורות דף נ"ז אבל אליבא דמ"ד אין ברירה לא מהני מה שבורר א' וכיון שהוא פסק פ"ו מבכורות גבי מעשר כר"י וכר"ן האיך פסק דשרי כשבורר חד מנייהו וצ"ע ביש"ש בב"ק בדיני ברירה ועכ"פ נ"ל דלדידן שרי דקי"ל בדרבנן יש ברירה וכמ"ש סוף סימן תי"ג:
(מח) איסור ערוה: זונה כותית או שפחה או חייבי לאוין [רמב"ם ורי"ו] ונ"ל מדנקט זונה כותית ולא נקט סתם כותית משמע דוקא היכא דכבר בא עליה א' נעשית זונה וא"כ כשבא עליה אח"כ א' ונתן לה אתנן הוי אתנן זונה וכ"כ רש"י דף ע"ו ע"א וכ"כ התוס' פ"ו דתמורה ריש ד"ה גי' ראשונה וכ"כ ביבמות דף ס"א סוף ע"א וז"ל דרבא לא פליג אלא היכא דזינתה דיליף לה מזונה ישראלית אבל לא זינתה מודה דלא מתסר' לכהן משום זונה מדאורייתא דלא שייך בה חלול אבל היכא דנתגיירה דשייך בה קיחה אסורה מדאורייתא אפי' לא זינתה עכ"ל וכן כתב בע"א דף ל"ו ע"ב ובב"ק דף ע' ע"ב בתוס' ובגמ' משמע דכהונה ואתנן שוין הן דהא בתמורה יליף להו רבא במה מצינו מהדדי והרמב"ם לשטתיה אזיל דס"ל דגם חייבי לאוין הוי זונה וכמ"ש באבן העזר סי' ז' ולכן כתב כאן נמי דהוי אתנן אבל מופקרת מותרת לכהן כמו שכ' שם וכ"ה בגמרא ביבמות דף ס"א ולכן לא הוי אתנן כמו שכתב כאן בשם רי"ו אבל התוספות והרא"ש סבירא להו דדוקא מחייבי כריתות הוי זונה אבל מחייבי לאוין לא מקרי זונה אלא שאסורות לכהן מקרא אחר כמו שכתב התוספות בהחולץ דף מ"ד ע"ב עיין שם (ויתורץ קושיות הרב"י בע"א) ולכן כתבו בתמורה דאם בא על חייבי כריתות הוי אתנן אפי' בסתמא כיון דבאותה ביאה שוי' זונה אבל היכא שנעשה זונה כבר ובא אחר ובא עליה לא הוי אתנן אא"כ א"ל בהדיא הילך זה באתננך, והנה רמ"א כתב בד"מ וע' בע"א איזה מקרי זונה עכ"ל, כונתו דאף דהתוס' כתבו כאן דבמופקרת הוי אתנן לא קי"ל כוותיה אלא כרי"ו דמשמע בהדיא בגמרא דאתנן וכהונה שוין ודברי התוס' צ"ע לישבן, וכ' כאן איסור ערוה כלומר דוקא חייבי כריתות כיון שיש מחלוקת בחייבי לאוין נקטי' לקולא כאן דאיסור דרבנן הוא וכמש"ל ובכותית לא מיירי כאן דאין דרך כותי' להקדיש דבר כנ"ל ברור וע' בספר בה"ז ועיין בבכורות דף נ"ו ע"ב:
סעיף כב
עריכה(מט) חוזר למצותו: ואין לשנותו אפי' מע"ה לת"ח [ראב"ח ח"ב ע'] אם לא שיש טענה למערער ואפ"ה אם יש טענה שלא לשנותו אין משנין [שם] ואם יש שם ראיה ברורה שנתיאש ממנו אבד חזקתו (שם) וה"ה לפרנס שעבר מחמ' אונס ומינו אחר תחתיו דכשיעבור האונס הראשון חוזר לשררותו [כ"כ התוס' ביומא דף י"ג ] ודבריהם צ"ע דמ"מ אמאי איצטריך תלמודא למיפסק כר"י הא ר"מ נמי מודה בזה דראשון חוזר לעבודתו ואפשר דבא לומר דלא יהא לשני שום כבוד מפרנסות משום איבה דראשון וצ"ע [אח"כ מצאתי שהקשה מהרש"א קושיא זו] ומשמע במרדכי פרק חזקת הבתים דאם עבר משררותו מחמת עבירה שעשה אפי' בשוגג אינו חוזר לשררותו כדאשכחן ברוצח וכמ"ש הרמב"ם פ"ז מהלכות רוצח: