פתיחת התפריט הראשי

שולחן ערוך חושן משפט פא יז


מקרא לצבע סימון האותיות: סמ"ע ש"ך ט"ז באר היטב קצות החושן באר הגולה

שולחן ערוך

אם הודה בכתב ידו שחייב לפלוני מנה או שהודה בקנין או במעמד שלשתן אינו יכול ליפטר בטענת השטאה ולא בטענת שלא להשביע:

הגה: (עי' ד"מ סי' כ"ג) ודוקא כתב ידו שביד חבירו אבל אם נמצא כתוב אצלו ששטר זה של פלוני (מרדכי פ' ז"ב) או שכ' שם פלוני על חפץ פלוני אפשר לומר שלא להשביע עצמו עשה כן וכמו שנתבאר לעיל סוף סי' ס"ה סעיף כ"ב:

מפרשים

סמ"ע - מאירת עיניים

אם הודה בכתב ידו כו'. מור"ם מסיק וכ' דהיינו שהכתב ידו היא ביד זה שהודה לו ואין להקשות א"כ פשיטא הלא משנ' וגמרא הוא דכל כתיבת יד גובה מבני חורין וכמ"ש הטור והמחבר סי' ס"ט י"ל דה"א דהיינו דוק' כשכתב בכתב ידו נוסח תיקון השטר דכת"י או דכתוב שם דחתימת ידו תעיד עליו במאה עדים דאז ה"ל כאתם עדים וכצ"ל ג"כ במה שמסיק וכ' הטור והמחבר בהודה לו בקנין או במעמד שלשתן דקמ"ל דלא תימא דצריך להיות באתם עדי או בהודא' גמור' ועמ"ש עוד מזה בסמוך:

ומ"ש אבל אם נמצא כתוב אצלו כו'. דנרא' דמור"ם כ' חילוק זה כדי שלא תיקשי תשו' הרא"ש זו אמ"ש הטור בשמו בס"ס ס"ה וכתבו המחבר שם וגם בסי' זה בסעיף שאחר זה והוא דאם נמצא כתוב אצלו שהשטר זה חציו של פלוני הוא יכול לומר שלא להשביע כוונתי ע"ש ועיין פרישה ודריש' שכתבתי שנ"ל מוכח מלשון הטור וגם מתשו' הרא"ש דס"ל דאפי' אם עדיין הכת"י ביד זה שהודה קאמר דאינו יכול לטעון טענת שלא להשביע ומיירי דהודה לו בפני עדים וא"ל הריני חייב לפלוני מנה וגם אני כותב לפניכם זה בכת"י שאני חייב לו דכולי האי לא עבדי בשביל שלא להשביע ול"ק מההיא דס"ס ס"ה דהתם מיירי דלא הודה לו (בפ"ע) בע"פ וכן יש להוכיח קצת מלשון המחבר שחזר וכ' בסמוך בסי"ט ז"ל המוסר לחבירו שטר שכתוב בו שהוא חייב לו מנה הוי הודאה וקשה והא כבר כתבו כאן בסי"ז ואי משום דשם איירי במסר לידו שטר שאינו לא כתיבת ידו ולא חתימת ידו וגם אין עדים חתומים עליו אלא כתבו בכת"י אחר ומסרו לו בפני עדים דאכתי אין בו רבותא דהא בשטר כזה גובין בו אפי' ממשועבדים כיון דמסרו לו בפני עדים משא"כ בכת"י כשלא מסרו לו בפני עדים וכמ"ש לעיל סי' מ' ולמאי שכתבתי ניחא דכאן מיירי דהודה לו בע"פ בפני עדים וגם כ' לו מ"ה מהני אפי' הכת"י עדיין ביד המודה ובסי"ט איירי דלא הודה לו בפני עדים בע"פ וכמ"ש שם מ"ה בעינן שיתן השטר ליד זה שמודה לו וק"ל ועד"ר שכתבתי עוד מזה ושוב מצאתי בתשובת דברי ריבות סי' קי"ג דפי' גם כן דמיירי דלא בא הכת"י לידי זה שהודה לו ומגוף הקושיא דל"ת תשובת הרא"ש אהדדי כ' שם תירוצים דחוקים ע"ש:

ש"ך - שפתי כהן

(מג) אם הוד' בכתב ידו כו' השטא' כו' נרא' דוקא השטא' והשבע' אבל טעיתי יכול לטעון אכת"י היכא דאית לי' מגו דפרעתי וכמו שכ' הר"ב לקמן סימן קכ"ו סי"ג ועמש"ל ס"ל ס"ק ע"ו:


(מד) או במעמד שלשתן. ע"ל סימן קכ"ו סעיף י"ג ומ"ש שם:


(מה) ודוקא כו'. כ"כ הר"ב ליישב שני תשו' הרא"ש אהדדי וכן דלא תיקשי דברי המחבר דלקמן סעיף י"ח וסעיף זה אהדדי וכן למ"ש המרדכי פ' ז"ב דכשכתב שם פלוני על חפץ פלוני או מעות פלוני אמרי' דשלא להשביע עשה כן וע"כ כתב הר"ב דכאן מיירי שהכת"י הוא ביד חבירו. והסמ"ע חלק על הר"ב והב"ח חלק על הסמ"ע והסכים עם הר"ב. ולפעד"נ שלא כדברי זה ושלא כדברי זה דמה דס"ל להר"ב והב"ח דכאן מיירי שהכת"י הוא ביד חבירו אינו נ"ל אלא נ"ל עיקר בזה כהסמ"ע חדא דמדתלי הרא"ש טעמ' וז"ל בריש כלל ס"ה נרא' כיון דאיכ' כתב ידו לא אמרינן אדם עשוי שלא להשביע את בניו דלא אשכחן הכי אלא בדבור בעלמ' כגון מאן מסיק בי אלא פלוני ופלוני שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי אבל היכא שכתב ידו או אחר כתב והוא חתם בחתימ' ניכרת ומתקיימ' כולי האי לא עביד שלא להשביע את בניו עכ"ל משמע דכיון דלא אשכחן בכתב יד סבר' דשלא להשביע אמרי' דכולי האי לא עביד אפילו בשכת"י הוא תחת ידו ועוד דאי בשכת"י הוא ביד חבירו למה לי' להרא"ש דלא אשכחן כו' הא כל הש"ס מלא מזה הוציא עליו כתב ידו גובה מבני חורין ואף שבסמ"ע וב"ח כתבו ליישב את זה מ"מ דבריהם דחוקים גם מ"ש הב"ח וז"ל ומבואר שם בתשובת הרא"ש דהמעש' הי' שהכת"י הי' יוצא מתחת יד חברו שהרי בסוף התשובה כתב דמה שטוענים היתומים אפשר שהיה לזה חתימתו של ש"מ בידו וכתב עליו מה שרצה לאו טענה היא דא"כ הא דתנן הוציא עליו כת"י גובה מבני חורין כו' אבל אין לפרש דהמעש' שהשיב עלי' תשוב' זו הי' שכ' בכת"י וחתם שמו ולא מסרו לחברו דא"כ פשיט' דאינו כלום דאפילו שטר מתנ' בקנין ובעדים וקשור' על ירכו אינו כלום כדתנן בפ' יש נוחלין ואפי' הפקיד זה השטר ביד אחר כדלעיל סי' נ"ה סעיף י' כ"ש בכתב ידו והוא דבר פשוט וכ"כ הר"ב בהגה' ש"ע ודלא כמהרו"ך עכ"ל דבריו לא נהירין דמ"ש ומבואר שם דהמעש' הי' שכת"י הי' יוצא מתחת יד חברו כו' אינו הוכח' דנהי דמעשה שהי' שם כך הי' מ"מ מדתלי הרא"ש טעמ' דלא אשכחן הכי אלא בדבור בעלמ' אבל בכת"י לא עביד שלא להשביע כו' משמע דאפי' בכת"י שתחת ידו דינא הכי. ומ"ש דאפי' שטר מתנה בקנין אינו כלום כדתנן בפ' יש נוחלין כו' לאו מלת' היא דנהי דהתם אפי' בשט"ח דינא הכי וכמ"ש לקמן ס"ס ר"ן היינו משום דהתם כיון שאין ידוע שכתוב דרך הודא' דלמ' כ' והכין שט"ח בעדים ליתן ונמלך שלא ליתן משא"כ הכא וע"ל סי' ס"ה ס"ק נ"ג וראי' לזה ממ"ש הרא"ש בתשו' כלל פ"ו סי' א' במי שנמצא בפנקסו כתוב בכתב ידו זכרון המשכנות שלקחתי מאלף זהו' של ראובן למחצית שכר כו' שמוציאו מן היתומים וכו' וגם לא שייך הכא אדם עשוי שלא להשביע את עצמו דהיינו דוקא כשאדם אומר אני חייב לפלוני ופלוני בפני העולם שהוא מכוין שלא יחזיקוהו בעשיר (אבל הכא שכתב בינו לבינו בפנקסו כן צריך להיות כן נ"ל) והלא אין אדם יודע ושומע בדבר עכ"ל הרי דאפי' בכתב ידו שתחת ידו לא אמרינן שלא להשביע הודה. ומ"ש הסמ"ע דהרא"ש בתשובה כלל ס"ה והמחבר כאן מיירי דהודה לו בפני עדים ואמר לו הריני חייב לפלוני מנה וגם אני כותב לפניכם בכת"י שאני חייב לו דכולי האי לאעביד בשביל שלא להשביע ולא קשה מההיא דס"ס ס"ה (ולקמן סעיף י"ח) דהתם מיירי דלא הודה לו בע"פ עכ"ל אינו נראה לי חדא שהרי לא הוזכר בתשו' הרא"ש שם כלל שהוד' ג"כ בע"פ וכן הטור והמחבר לא הזכירו זה ועוד שהרי מתשו' הרא"ש כלל פ"ז שהבאתי בסמוך בכת"י שבפנקסו משמע אדרב' איפכ' דאם הי' מודה כן בפני עדים הוה גרע טפי והוה אמרינן דעושה כן כדי לפרסם בפני העולם לכן נראה אדרב' איפכ' דלא הוצרך הרא"ש בריש כלל ס"ה והטור כאן לטעמ' דכולי האי לא עביד איניש שלא להשביע אלא להיכא דאפי' הודה וכתב כן בפני עדים אבל בנמצ' כתוב בפנקסו בכתב ידו בלאו הכי לא שייך שלא להשביע כיון שכתב כך בינו לבינו ומה שייך שלא להשביע והלא אין אדם יודע בדבר [אך מטעם אחר אינו חייב בכת"י שתחת ידו אם לא שהוד' ג"כ לפני עדים שחייב לו או שכתב כן בפנקסו דאל"כ יש לחוש שמא הכין ליתן לו כשילוה כדלקמן ס"ס ר"ן]:

והא דכתב הרא"ש בכלל ס"ח סי' ט"ו והט"ו ס"ס ס"ה וכאן בסעיף י"ח דכשכתוב שטר זה חציו לפלוני אמרינן דעשה כן שלא להשביע נלפע"ד דמעיקר' לק"מ דהתם כתב כן על השטר עצמו דאמרינן אם אית' דהודאה גמורה הוי למה כתב כן על השטר עצמו ה"ל לכתוב כן בפני עצמו בפנקסו אלא ודאי שלא להשביע עשה כן שמי שיראה שטר זה יחשוב שהוא שלו ויחזיקוהו בעשיר לכך כתב כן על השטר עצמו שחציו לפלוני וכן בההיא דהמרדכי פ' ז"ב כיון שכ' כן על המעות או החפץ עצמו אמרינן שלכך כתב כן על החפץ עצמו מי שיראה חפץ זה אצלו לא יחשוב שהוא שלו כן נ"ל ברור:

ולפי זה מי שנמצ' תחת ידו כת"י עצמו שחייב לפלוני מנה באופן שלא שייך לומר שהכין ליתנו לו כשילוה לו כגון שהודה בפני עדים שהלוה לו ושהוא כותב כן בכת"י וכה"ג או שנמצא כתוב בפנקסו בכתב ידו שהוא חייב לפלוני סך פלוני לשלם לו לזמן פלוני ומת בתוך הזמן ובכה"ג בענין דליכא למיחש שמא פרע מוציאין מן היתומים ולא אמרינן שלא להשביע כתב כן והכי מוכח מתשו' הרשב"א והמחבר לקמן ס"ס ק"ז ע"ש וכן מוכח להדי' מדברי הרשב"ץ שהבאתי לעיל סי' ס"ט ס"ה ס"ק כ"ז ע"ש. ולפ"ז ה"ה אם כתוב בפנקסו חפץ זה של פ' הוא מוציאים מן היתומים אם הוא בענין דלא מצינ' למטען להו שמא לקחו אביהן אח"כ כגון שראוהו עתה בידם וכדלקמן סי' רצ"ז ע"ש:

שוב מצאתי בתשו' מהר"ם אלשיך סי' קל"ז דף רל"ז ע"ב שכתב לתרץ תשו' הרא"ש אהדדי דשאני בהך דחציו לפלוני שכותב על השטר היפך עדות השטר משא"כ הכא דליכ' הוכחה איפכ' וגם זה דוחק בעיני ומ"ש נ"ל ברור:

עוד כתב בסמ"ע שבתשו' דברי ריבות סי' קי"ג כתב תירוצים דחוקים בזה ואין ספר זה בידי ועיין בתשו' מהרש"ך ס' ג' סי' נ"ד וג"כ אינו בידי לע"ע:


(מו) וכמו שנתבאר לעיל סוף סי' ס"ה כו'. וכן אח"כ בסמוך סעיף י"ח:



באר היטב

(לד) בכתב:    מור"ם מסיק דהיינו שהכת"י הוא ביד זה שהוד' לו וא"ל א"כ פשיטא הלא מפורש בש"ס דבכת"י גוב' מבנ"ח וכמ"ש הט"ו בסי' ס"ט י"ל דה"א דדוקא כשכתב בכת"י נוסח תקון השטר או שכתו' שם ח"י תעיד עלי כק' עדים דאז ה"ל כאתם עדים וכן צ"ל גם כן במ"ש הט"ו בהוד' בקנין או במעמד ג' דקמ"ל דלא תימא דצ"ל באתם עדי או בהודאה גמורה עכ"ל הסמ"ע וכתב הש"ך דטעיתי יכול לטעון בכת"י היכא דאית ליה מגו דפרעתי וכמ"ש הרב בסי' קכ"ו סי"ג ע"ש.


(לה) ודוקא:    כ' הסמ"ע נראה דהרמ"א כתב חילוק זה כדי שלא תקשי תשובת הרא"ש זו אמ"ש הטור בשמו בסוף סימן ס"ה וכתבו המחבר שם גם פה בסי"ח אבל נ"ל מוכח מל' הטור ומתשובת הרא"ש דס"ל דאפי' אם עדיין הכת"י ביד זה שהוד' א"י לטעון שלא להשביע ומיירי דהוד' לו בפני עדים ואמר לו הריני חייב לפ' מנה וגם אני כותב לפניכם זה בכת"י שאני ח"ל דכולי האי לא עבדי בשביל שלא להשביע ולק"מ מההיא דסוף סימן ס"ה דהתם מיירי דלא הוד' לו בע"פ וכן יש להוכיח קצת ממה שחזר המחבר וכת' בסי"ט המוסר לחבירו כו' אלא דשם איירי ג"כ שלא הוד' בע"פ מש"ה בעינן שיתן השטר לידו שוב מצאתי בתשובת ד"ר סי' קי"ג דפי' גם כן דמיירי דלא בא הכת"י ליד זה שהוד' לו עכ"ל וכתב הש"ך דודאי מ"ש הסמ"ע דאפי' אם הכת"י עדיין בידו אי"ל השבע' דבריו נכונים והביא ראיות לזה ע"ש אך מ"ש דכאן מיירי דהוד' לו בפני עדים כו' אינו נ"ל חדא שהרי לא הוזכר בתשו' הרא"ש כלל שהוד' ג"כ בע"פ וכן הט"ו לא הזכירו מזה ועוד דאדרבא מתשו' הרא"ש משמע איפכ' דע"כ לא הוצרך לטעמא דכולי האי לא עביד כו' אלא להיכ' דאפי' הוד' וכ"כ בפני עדים אבל בנמצא כתוב בפנקסו בכת"י בלא"ה לא שייך שלא להשביע כיון שכ"כ בינו לבינו ואין אדם יודע בדבר אך מטעם אחר אינו חייב בכת"י שתחת ידו אם לא שהוד' ג"כ בעדים או שכ"כ בפנקסו דאל"כ יש לחוש שמא הכין לו כשילו' כמ"ש בסוף סימן ר"ן והא דסי"ח כשכתו' שטר זה חציו לפ' כו' נ"ל דמעיקר' לק"מ דהתם כ"כ על השטר עצמו אמרינן אם איתא דהודא' גמור' היא הוה ליה לכתו' כן בפנקסו בפ"ע אלא ודאי שעשה כן שלא להשביע שמי שירא' שטר זה לא יחזיקהו בעשיר וכן בההיא דמרדכי פ' ז"ב כיון שכ"כ על המעות או החפץ עצמו ולפ"ז מי שנמצא תח"י כת"י עצמו שחייב לפ' מנה באופן דלא שייך לומר שהכין כו' וגם הוא בענין דליכא למיחש שפרע מוציאים מהיתומים ולא אמרינן שלא להשביע כ"כ וה"ה אם כתוב בפנקסו חפץ זה של פ' הוא והוא באופן דל"מ למטען להו שמא לקחו אביהן אח"כ כגון שראוהו עתה בידם וכמ"ש סי' רצ"ז ע"ש ובסוף סימן ק"ז עכ"ל.



קצות החושן

(יז) כת"י שביד חבירו הרמ"א העלה זה ליישב דברי הרא"ש דלא תיקשי אהדדי ודברי הש"ע בסעיף שאח"ז ועיין עוד שם בסמ"ע דמפ' לה דמיירי בהוד' ע"פ וגם כותב ובכנה"ג הביא כל החלוקים שמחלק בס' דברי ריבות והדרך הראשון הוא דהיכא דהי' י"ל שלא להשביע בע"פ וטרח וכתב כולי האי לא עביד אינש והיא התשוב' בכלל ס"ה אבל התשוב' דכלל ס"ח והוא בש"ע סעיף י"ח לא היה יכול להשביע עצמו בלא כתיבה ולכן יכול לטעון כן אפי' בכתיבה וע"ש שהאדיך ולענ"ד המחוור הוא הדרך הראשון שכתב והוא דהיכא דהיה יכול לומר שלא להשביע בע"פ וטרח וכ' אז הוא הוא דלא אמרי' שלא להשביע וכו' וכבר הוכרחנו לחלק בכיוצא בזה בסי' קפ"ה ביו"ד באשה שאמרה טמאה וכו' ונתנ' אמתלא לדברי' נאמנת ואם לבשה בגדי סינור אינה נאמנת לחזור באמתלא והוא מדברי הרשב"א דמשום בושה או אונס מקרי ואמר' טמאה אבל לעשות מעשה כולי האי לא עבד'. ובש"ע יו"ד סימן א' בטבח שעש' סי' בראש כבש השחוט שיהי' נראה שהוא טריפה ואחר כך אמר אמתלא' כדי שלא יקחו אחרים ולא ישאר לו נאמן וזה הוי תרתי דסתרי אהדדי לכאור' וכבר עמדו ע"ז הלא המה הד"מ והט"ז וכל האחרונים והוכרחנו לחלק דבסי' א' לא הי' יכול לעשות כפי אמתלאתו כי אם ע"י מעש' אבל בסי' קפ"ה הי' לה לומר בע"פ טמא' אני והיא עשת' מעש' ולהכי אינ' נאמנת וכ"כ בדריש' סי' קפ"ה דכיון שהית' י"ל בע"פ טמא' אני לכן אינה נאמנת כשעשת' מעש' משא"כ בסי' א' הוצרך לעשות המעש' וא"כ ה"נ יש חילוק זה דהא השבע' היא כעין אמתלא' אע"ג דאמתלא לא מהני בממון וכמבואר אצלינו בסי' פ' סק"א אבל טענת השבע' מהני לאמתלא' אפי' גבי ממון וכמ"ש שם ולהכי כשכותב הוי מעש' כיון דבע"פ הי' י"ל. אבל בשטר שחציו לפ' דהוצרך לכתוב על גוף השטר כדי שמי שיהי' רוא' אצלו יסבור שאינו שלו והוי כהך דסי' א' הנ"ל. ולפי"ז ה"ה בכותב על חפץ שלו שהוא של אחר שייך נמי שלא להשביע כיון דהוצרך למעש' כדי שמי שיהי' רוא' החפץ יסבור שאינו שלו וכמ"ש המרדכי פ' ז"ב אבל בכותב עליו שהוא חייב לאחרים לא שייך לומר הכי וא"כ הי' י"ל בע"פ בפני כמה אנשים ובסמ"ע כת' על דברי ריבות שתרוציו רחוקים ולדעתו הדרך הראשון הוא המחוור ובדריש' עצמו מחלק כן בסי' קפ"ה ולפמ"ש דכותב על החפץ שהוא של אחר שייך שלא להשביע וקשה בהא דתנן בפ"ד דמעשר שני מצא כלי וכת' ק' קרבן דהיינו הקדש ד' דימוע מ' מעשר ט' טבל ת' תרומ' שבשעת סכנ' היו כותבין תיו תחת תרומ' ונימא דכת' ק' שהוא של הקדש כדי שלא להשביע כיון דבמוד' להקדש נמי שייך שלא להשביע לפי מ"ש בכנה"ג וע' במוהרי"ק שורש קע"א ועמ"ש בס"ק כ':





▲ חזור לראש