פתיחת התפריט הראשי

מ"ג שמות לד כט

מקראות גדולות שמות


מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויהי ברדת משה מהר סיני ושני לחת העדת ביד משה ברדתו מן ההר ומשה לא ידע כי קרן עור פניו בדברו אתו

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיְהִי בְּרֶדֶת מֹשֶׁה מֵהַר סִינַי וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיַד מֹשֶׁה בְּרִדְתּוֹ מִן הָהָר וּמֹשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיְהִ֗י בְּרֶ֤דֶת מֹשֶׁה֙ מֵהַ֣ר סִינַ֔י וּשְׁנֵ֨י לֻחֹ֤ת הָֽעֵדֻת֙ בְּיַד־מֹשֶׁ֔ה בְּרִדְתּ֖וֹ מִן־הָהָ֑ר וּמֹשֶׁ֣ה לֹֽא־יָדַ֗ע כִּ֥י קָרַ֛ן ע֥וֹר פָּנָ֖יו בְּדַבְּר֥וֹ אִתּֽוֹ׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
וַהֲוָה כַּד נְחַת מֹשֶׁה מִטּוּרָא דְּסִינַי וּתְרֵין לוּחֵי דְּסָהֲדוּתָא בִּידָא דְּמֹשֶׁה בְּמֵיחֲתֵיהּ מִן טוּרָא וּמֹשֶׁה לָא יְדַע אֲרֵי סְגִי זִיו יְקָרָא דְּאַפּוֹהִי בְּמַלָּלוּתֵיהּ עִמֵּיהּ׃
ירושלמי (יונתן):
וַהֲוָה בִזְמַן מֵיחַת משֶׁה מִן טַוְורָא דְסִינַי וּתְרֵין לוּחֵי דְסַהֲדוּתָא בִּידָא דְמשֶׁה בְּמֵיחְתֵיהּ מִן טַוְורָא וּמשֶׁה לָא חַכִּים אֲרוּם אִשְׁתַּבְהַר זִיו אִיקוּנִין דְּאַנְפּוֹי דַּהֲוַת לֵיהּ מִן זִיו אִיקַר שְׁכִינְתָּא דַיְיָ בִּזְמַן מַלֵלְיוּתֵיהּ עִמֵיהּ:
ירושלמי (קטעים):
אֲרֵי שַׁבָּחוּ זִיוֵיהוֹן דְּאַפֵּיהּ:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ויהי ברדת משה" - כשהביא לוחות אחרונות ביום הכפורים

"כי קרן" - לשון קרנים שהאור מבהיק ובולט כמין קרן ומהיכן זכה משה לקרני ההוד רבותינו אמרו מן המערה שנתן הקב"ה ידו על פניו שנאמר (שמות לג) ושכותי כפי

אבן עזרא (כל הפרק)(כל הפסוק)

ארוך

"ומשה לא ידע כי קרן עור פניו בדברו אתו" הטעם: "בדבר אתו" - השם. וזה בעבור שנראה הכבוד על פניו, על כן הזהירו כזהר הרקיע. ומלת "קרן" מגזרת קרנים מידו לו (חבקוק ג, ד), כי כן כתוב בתחלת הפסוק ונגה כאור תהיה (שם). והנה אמר אחריו קרנים מידו לו (חבקוק ג, ד). יהיה הטעם כפול כמשפט. ישתחקו עצמות חוי הפושע, שאמר כי בעבור שלא אכל לחם שבו פני משה יבשות כמו הקרן. וטעם וייראו (שמות לד ל), מפני שהיו פניו מכוערות. ואיך לא פקח זה המקולל את עיניו, כי לא יירא האדם לגשת אל האדם רק בעבור דבר פלא שנתחדש בו שלא ראה כמוהו. ואין אדם שלא ראה פני המת, ולא יירא מגשת אליו. ועוד, אלו היה ככה, למה לא היה תמיד המסוה על פניו, ולמה היה מסיר אותו תמיד בדברו עם ישראל. והלא ראה, כי בהיותו בן מאה ועשרים שנה לא כהתה עינו ולא נס לחה, ואף כי כאשר היה בן שמונים:

קצר

(כט) "כי קרן עור פניו" - כטעם זוהר, וכן קרנים מידו לו (חבקוק ג, ד):


 

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ויהי ברדת". שעור הכתוב "ויהי ברדת" משה מהר סיני וירא אהרן, ומ"ש ושני לוחות הוא מאמר מוסגר, ונתן טעם מדוע לא ידע משה כי קרן עור פניו, מפני ששני לוחות העדות היו ביד משה וחשב שהאור הנוצץ ומזהיר הוא מן הלוחות, ולא ידע שהוא מן פניו, ויש דעה לחז"ל שקבל קרני הוד מן הלוחות, וע"כ כל עוד שהיו בידו חשב שהאור הוא אור הלוחות, ובאר ג"כ שהקירון כבר היה בדברו אתו, שמזיו השכינה ואורה נאצל להאיר פניו, כמ"ש (תהלים ד) נסה עלינו אור פניך ה', רק שגם אז לא הרגיש כי האור הזה היה לפני אור ה' כאור הנר לפני אור החמה, ובזה קיים לו מ"ש וראה כל העם אשר אתה בקרבו [שכוון על דור המדבר] את מעשה ה' כי נורא הוא אשר אני עושה עמך דוקא [כי עי"כ יראו מגשת אליו, כי אור זה היה מטיל אימה ופחד על לבושי חומר, כאשר יפחדו הנביאים בעת הנבואה בראותם המלאך המנבא אותם, כמו שהיה בדניאל, עד שהוצרך המלאך לחזקו לבל יירא, וכן לא יכלו לגשת אליו עד שקראם], והוצרך זה עתה ולא קודם, שאז היתה כל התורה כתובה מן השי"ת בעצמו, לא כן עתה שנכתבה ע"י משה, הופיע עליו אור יתר גדול ונתעלה כמה"ש עד שגם המלאכים נתיראו ממנו כמ"ש במדרש על מלכי צבאות ידודון ידודון, וגם שזה היה אות ומופת לבני ישראל שתורתו תורת אלהים, ושלא תשונה התורה כל עוד שלא יעמוד איש כמוהו ויופיע באור אלהי וקרני הוד, עד יראו כל בשר כי אלהים שוכן עליו, חוץ ממה שכבר שמעו בסיני מפי ה' שמנה אותו לשליח לתת להם תורה כמש"ש במקומו:

אלשיך (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ויהי ברדת משה מהר סיני ושני לחת העדת ביד משה ברדתו מן ההר ומשה לא ידע כי קרן עור פניו בדברו אתו." (כט):

ראוי לשים לב כי אין לפסוק זה גיזרה לא לראשיתו ולא לאמצעיתו. אך יאמר כי לא בלבד היתה לו השגת גודל איכות הקדושה עודנו למעלה, כי אם שגם נמשכה גם "ברדתו מן ההר". וזהו אומרו "ויהי ברדת משה" כו'. לומר כי גם הויית הקדושה היתה בו ברדת מן ההר. ובמה יודע, הלא הוא כי ושתי הלוחות עם היותן ששה על ששה טפחים כל אחת, היו שניהם בידו אחת, ואין זה דבר טבעי רק מכח קדושה אשר בו:

וכל כך היה זך ורוחני גם איכות גופו כמעט עד גדר שומשה לא ידע כי קרן עור פניו על ידי דברו אתו. ואין זה רק להיות איכותו גם מעין רוחניות גדול. על כן לא היה מרגיש הקירון, כי מין במינו אינו נרגש. אך אם היה גשמיותו ככל האדם, היה מרגיש התלהבות קירון עור פניו. ולא בלבד היה לו קירון בערך העולם הזה הבלתי בהיר מצד עצמו בהיותו פה שמבהיק כל דבר שלמעלה מאיכות העולם כניצוץ השמש המבהיק פה, כי אם אפילו "בדברו אתו" יתברך למעלה כי היה הדעת שופטת כי שם לא תצא בהיקת אור מפניו כי נהורא עמיה יתברך שרא, ויהיה האור הנמצא שם גדול מאור פני משה ושם לא יהיה קירון פנים. לזה אמר "כי קרן עור פניו בדברו אתו", כי גם שם היה לו קירון. ועם כל זה "לא ידע כי קרן" כו', שאותו הבהיקות שקנו פניו לא היה כל כך יתרון בו על איכות עצמו שירגיש ויכיר כי ניתנה לו מתנה טובה זו, כי אם גם לא ידע, כי גם כל איכות עצמותו היה גם הוא זך מאד ועל כן לא הרגיש. וזהו "לא ידע" וכו' "כי קרן עור פניו בדברו אתו":

ובמדרש (שמות רבה מז ו) מהיכן נטל משה קרני ההוד, רבנין אמרי מן המערה, שנאמר (לעיל לג כב) והיה בעבור כבודי כו', (השמטנו ביאור מאמר זה על כי כתבנוהו בשערים):

<< · מ"ג שמות · לד · כט · >>