פתיחת התפריט הראשי


פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)

"פסל לך". הלוחות הראשונים היו מעשה ידי יוצר, ואחז"ל שאלמלא נשתברו היו למדין ולא שכחין שהרמז שרמזו הלוחות על מכתב אלהים החרות על לוח לבם ועל כלי המחשבה והעיון היה חרות בענין אלהי כי הם נעשו כמלאכי מרום, והרוחניות גבר על החומריות ולוחות הלב היו לוחות אבן שאין כתבם נמחה וכמ"ש לעתיד לבא נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה (ירמיה לא), ע"כ גם האבן שעליו נחרתו הדברות היו מעשה אלהים, אולם אחר חטא העגל שבו לענין החומריי והיו גם הלוחות מעשה ידי בו"ד לבד המכתב היה אלהי, ובכ"ז צוה שמשה יפסלם באשר הוא איש האלהים, ועל כן אמר פסל לך משלך ולא משל צבור כמ"ש ביומא (דף ג) שבזה יזמינם אל הקדושה ובגוף הקדושה לכ"ע הזמנה מלתא היא, ואמר אשר שברת שאחר שאתה שברת אותם אתה מחויב להעמיד אחרים תחתיהם כמ"ש במדרש במשל השושבין שקרע את הכתובה:

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)

"והיה נכון לבקר". לא כמו בפעם הראשון שתחלה בנה מזבח והעביר את העם בברית כי עתה א"צ לזה שברית הראשון לא נבטל:

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ואיש לא יעלה עמך". לא כפעם הראשון שעלו זקני ישראל ואח"כ נשאר שם יהושע ואל הזקנים אמר שבו לנו בזה, שעז"א ואיש אל ירא וחז"ל אמרו שהראשונים שהיו באתגליא נכנס בו עין הרע והשני היה באתכסיא:

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)

"וירד ה' בענן". הנה ה'אמר לו ושמתיך בנקרת הצור ושכותי כפי עליך עד עברי, שכבר בארתי שנקרת הצור הוא חלל הצמצום שהוא המערה שעמד בה משה, שהיה משל אל נקרת הצור שהוא המקום שנתהוה ע"י הצמצום, וא"ל ה' שיסוכך עליו בכפו שהוא הענן שיכסה עליו ויעלים ממנו ענין ההעברה איך היתה ההעברה מן הא"ס אל העולמות שהם בעלי תכלית במקום נקרת הצור, וכן עשה שירד ה' בענן והענן התיצב עמו שם בנקרת הצור שהוא המערה שעמד בה משה שם עמד הענן ונתכסה בענן, וידוע שהא"ס לא נרמז בשום שם אפילו בקוצו של יו"ד, ועד שהתחיל בהוית העולמות לא קרא בשם כי כל השמות והכנוים הם אחר הצמצום ואחר ההעברה שעבר כבודו אל אצילות העולמות, ולכן אחר ההעברה שעבר מן הא"ס אל האצילות והגבול והמדה התחיל בקריאת השמות, וז"ש ויקרא בשם ה' הטפחא הנקוד על מלת בשם מעיד שפירושו שה' קרא בשם, כי רצה לסדר לפניו השמות שבהם נתהוו העולמות, כמו שהבטיח לו וקראתי בשם ה' לפניך שיגלה לו סוד שמותיו שהם קיום העולמות:

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ויעבר". עתה מפרש דבריו מ"ש וירד ה' בענן ויתיצב עמו שם, שסכך אותו בענן שזה היה בעת ההעברה מן הא"ס אל הוית העולם דרך הצמצום ונקרת הצור, זה היה עד שעבר ה' על פניו במעבר שיש בין הא"ס והבלתי גבול אל הבע"ת וגבול, שבזה סכך עליו עננו כמ"ש ושכותי כפי עליך עד עברי, ויל"פ שעל פניו ר"ל פני ה' שהוא המדרגה שנקרא פניו שהוא המהות שאמר עליו לא תוכל לראות את פני, ועבר מן פניו אל אחוריו שהוא הבריאה שנשתלשלה מאתו שאמר ע"ז וראית את אחורי, מעבר הזה השיג דרך הענן והערפל שסכך עליו בל יביט אל האלהים, ויקרא ה' זה מפרש מ"ש ויקרא בשם ה', שאחרי ההעברה שהתחיל גלוי העולמות התחילו להתגלות שמותיו של הקב"ה, וקרא לפניו השמות שהם חיות וקיום של העולמות כמ"ש וקראתי בשם ה' לפניך. והנה העולמות שנתהוו במקום הצמצום הם ד' עולמות אבי"ע, ונגד עולם האצילות בא שם הוי"ה הראשון, והוי"ה השני הוא נגד עולם הבריאה [וחז"ל אמרו אני ה' קודם שיחטא ואני ה' לאחר שיחטא, כי השם השני ששולט בעולם הכסא מקבל בעלי תשובה כמ"ש גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד, כי תשובה באה מן הבינה כמ"ש (ישעיה ו') ולבבו יבין ושב, ואמא מקננת בכרסיא, והשם הראשון שהוא בעולם האצילות הוא קודם שיחטא כי שם תקון ספירת חכמה שהיא אינה מקבלת תשובה, כמ"ש במדרש שאלו לחכמה נפש החוטאת מה תקנתה אמרה נפש החוטאת היא תמות כי שם הוא מה"ד, ועז"א שעלה במחשבה לבראות במה"ד כי חכמה מוחא היא מחשבה מלגו, ועל מיתת ר"ע אמר שתוק כך עלה במחשבה לפני], ושם אל שולט בעולם היצירה שהמלאכים נלוה אל שמם שם אל כנודע. ומן רחום וחנון מתחיל הנהגת עולם העשיה לא בעולמות שלמעלה שלא יצדק שם רחמים וחנינה וארך אפים, ובעולם העשיה יש מדת רחום ומדת חנון, הרחמים הוא מצד דכאות האיש שמעורר רחמים, וחנינה הוא מצד מציאת חן כמ"ש (תהלים קב) אתה תקום תרחם ציון [מצד דכאותם ושפלותם בעת שיהיה קושי השעבוד] כי עת לחננה [מצד החנינה אף בלא קושי השעבוד], הרחמים שייך על הגוף והחנינה על הנפש כמ"ש על כן לא ירחמנו עושהו ויוצרו לא יחוננו (ישעיה כ"ד) כמש"פ בפירושי שם, ארך אפים בעת שהדין נותן להעניש אינו מעניש תכף רק מאריך אף, שמא יחזור בתשובה, והוא פחות מן הסליחה, כמש"פ בפסוק (משלי יט) שכל אדם האריך אפו ותפארתו עבור על פשע, עיי"ש:

ורב חסד ואמת, אמת הוא לקיים הבטחה או לעשות כפי הדין והמשפט, והחסד לא ישקיף על זכות או הבטחה וגם לא ישקיף על מציאת חן ורחמים רק יעשה מתוך חסדו כמו בריאת העולמות שהיה מצד החסד כמ"ש (תהלים פט) כי אמרתי עולם חסד יבנה, נוצר חסד לאלפים היא מדה אחרת שנוצר חסדי אבות לבניהם שבזה לא שייך חנינה ורחמים כי אינם עדיין בעולם רק מצד מדת חסדו, ויש שנוצר חסד לאלף דור ויש לאלפים כמ"ש חז"ל כאן מאהבה כאן מיראה, נושא עון ופשע וחטאה זו מדה אחרת על סליחת עון, ויש בזה ג' ענינים, שהעון הוא מה שמעוה מצד השכל ע"י מינות וכפירה, והפשע הוא מצד המרד, והחטא הוא מצד התאוה, וכ"א היא מדה מיוחדת כמ"ש בכ"מ. ונקה לא ינקה, פי' חז"ל מנקה הוא לשבים ואינו מנקה לשאינם שבים, שכבר בארתי בהתו"ה (שמיני סי' צה) שהמקור הבא לפני פעל הבא בשלילה מורה שהיה ראוי להיות ולא היה, כמו (ויקרא יט) והפדה לא נפדתה, (ישעיה ל) בכה לא תבכה, ור"ל מה שראוי שינקה לשבים לא ינקה כי להבלתי שבים בתשובה אינו מנקה, פוקד עון אבות, היא מדה אחרת עפמ"ש בפי' מלכים שבני זרע המלכים שחטאו לא נענשו אבל אם ג' דורות חטאו נענשו, וחז"ל פי' שמה שפוקד עון אבות הוא בשאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם, ר"ל עון אבות שהוא קיים על בנים ועל בני בנים שאז חטאו ג' דורות הוא פוקד על שלשים ועל רבעים, ושלשים הם עצמם בני בנים, ע"כ בעשרת הדברות ובפרשת שלח אמר פוקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים, כי שם בא על הכונה שפוקד עד ד' דורות עם החוטא, ועמ"ש בזה בפרשת יתרו:

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)

"וימהר משה". אחר שא"ל ה' וקראתי בשם ה' לפניך וחנותי את אשר אחון שא"ל שבעת שיקרא לפניו שם ה' ומדות הרחמים תהיה עת רצון כמש"פ, לכן כשקרא לפניו בשם ה' מהר וישתחו, ובקש ילך נא ה' בקרבנו, שהגם שא"ל את הדבר הזה אשר דברת אעשה לא הבטיחו שיעשה תיכף וגם שאז לא בקש רק שפניו ילכו שהוא השגחתו הפרטיית ועתה בקש שילך שם אדני שמורה על מדת מלכותו שהוא שכינת עוזו ושיצוה לעשות המשכן שישכון בתוכם שע"ז לא הבטיחו עדיין, ע"כ הזכיר פה שם אדני שני פעמים שהוא השער לה' כנודע והוא ששכן בין כנפי הכרובים, ואמר הטעם כי עם קשה ערף הוא ר"ל אחר שהזכרת מדותיך שאתה נושא עון ופשע, אם תלך בקרבנו תוכל להתנהג במדות אלה כי עם קשה ערף הוא וסלחת לעוננו כי זה מדתך, לא כמו שאמרת רגע אחד אעלה בקרבך וכליתיך שזה אינו ממדתך, והרלב"ג כ' בשם אביו שאמר אחר שהם עם קשה עורף ואין מאמינים תכף ותמיד מסתפקים, לעומת זה דרך אנשים כאלה שאחר שחוזרים להאמין תתחזק האמונה אצלם ולא יסורו ממנה בשום אופן, כי גם בזה יהיו קשי עורף למסור א"ע על קדוש השם בעבור האמונה כמ"ש במדרש כי עם קשה עורף או יהודי או צלוב, וא"כ אחר שתסלח לעוננו ולחטאתנו אז ונחלתנו נהיה נחלתך עולמית ולא יעזבו אמונתם בשום אופן:

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)

"וימהר משה". אחר שא"ל ה' וקראתי בשם ה' לפניך וחנותי את אשר אחון שא"ל שבעת שיקרא לפניו שם ה' ומדות הרחמים תהיה עת רצון כמש"פ, לכן כשקרא לפניו בשם ה' מהר וישתחו, ובקש ילך נא ה' בקרבנו, שהגם שא"ל את הדבר הזה אשר דברת אעשה לא הבטיחו שיעשה תיכף וגם שאז לא בקש רק שפניו ילכו שהוא השגחתו הפרטיית ועתה בקש שילך שם אדני שמורה על מדת מלכותו שהוא שכינת עוזו ושיצוה לעשות המשכן שישכון בתוכם שע"ז לא הבטיחו עדיין, ע"כ הזכיר פה שם אדני שני פעמים שהוא השער לה' כנודע והוא ששכן בין כנפי הכרובים, ואמר הטעם כי עם קשה ערף הוא ר"ל אחר שהזכרת מדותיך שאתה נושא עון ופשע, אם תלך בקרבנו תוכל להתנהג במדות אלה כי עם קשה ערף הוא וסלחת לעוננו כי זה מדתך, לא כמו שאמרת רגע אחד אעלה בקרבך וכליתיך שזה אינו ממדתך, והרלב"ג כ' בשם אביו שאמר אחר שהם עם קשה עורף ואין מאמינים תכף ותמיד מסתפקים, לעומת זה דרך אנשים כאלה שאחר שחוזרים להאמין תתחזק האמונה אצלם ולא יסורו ממנה בשום אופן, כי גם בזה יהיו קשי עורף למסור א"ע על קדוש השם בעבור האמונה כמ"ש במדרש כי עם קשה עורף או יהודי או צלוב, וא"כ אחר שתסלח לעוננו ולחטאתנו אז ונחלתנו נהיה נחלתך עולמית ולא יעזבו אמונתם בשום אופן:

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ויאמר הנה אנכי כורת ברית". כרת עמו ברית על שתהיה שכינתו בקרבם כמו שבקש, והבטיח מצדו ג' דברים:

א) נגד כל עמך אעשה נפלאות שלא ינהג עמהם בנסים נסתרים כמו שהיה הענין אם היה שולח מלאך רק שיהיו הנפלאות גלוים נגד כל עמך, ב) שיהיו נפלאות אשר לא נבראו כמותם, כמו עמידת שמש ליהושע ושאר הנפלאות שנהג עמהם כל הזמן ההוא, ג) בכל הארץ ובכל הגוים, שיהיו נפלאות מפורסמים בכל הארץ כמו עמידת שמש ליהושע, וכבר בארתי בפי' יהושע (סימן י) שבכח כריתת ברית הלז אמר יהושע שמש בגבעון דום, ד) הבטחה למשה שכל העם שאתה בקרבו יראו איך יקרן אור פניו וייראו מגשת אליו, וז"ש מעשה ה' כי נורא הוא אשר אני עושה עמך:

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)

(יא - יב) "שמר". ובאשר דרך כורתי ברית לעשות התחייבות משני הצדדים, חשב משה שבעבור זה יבקש מהם עבודות חדשות, אמר כי איני מבקש מכם חדשות רק שתשמור לך היינו להנאתך ולטובתך, את אשר אנכי מצוך היום, וכשתראה תמצא שכל הדברים הנאמרים פה כבר נאמרו בפ' משפטים, כאומר איני מבקש חדשות וגדולות, ובכ"ז החזירן פה לצורך. הנני גורש מפניך, כי בפ' משפטים הזהיר פן תכרות להם ולאלהיהם ברית היינו שלא יכרתו עמהם ברית בעוד שיחזיקו בע"ז שאתה כורת ברית גם לאלהיהם, אבל אם יקבלו עליהם שלא לעע"ז לא הזהיר, ופה הזהיר סתם שלא יכרתו עמהם ברית כמבואר ברמב"ם (ה' מלכים) שנצטוו שלא להחיות ז' אומות הדורשים שלום עד שיקבלו עליהם מס ועבדות ושלא לעע"ז, ובכל אופן אסור להם לכרות עמהם ברית שע"ז התלוננו ישראל על הנשיאים שכרתו ברית עם הגבעונים, וזה חדש פה שהזהיר סתם על כריתת ברית אף שלא יעבדו ע"ז פן יהיה למוקש בקרבך כי אם תכרות להם ברית יתגברו עליך ברבות הימים ואף שקבלו שלא לעע"ז ישובו על סורם כמו שיפרש:

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)

(יא - יב) "שמר". ובאשר דרך כורתי ברית לעשות התחייבות משני הצדדים, חשב משה שבעבור זה יבקש מהם עבודות חדשות, אמר כי איני מבקש מכם חדשות רק שתשמור לך היינו להנאתך ולטובתך, את אשר אנכי מצוך היום, וכשתראה תמצא שכל הדברים הנאמרים פה כבר נאמרו בפ' משפטים, כאומר איני מבקש חדשות וגדולות, ובכ"ז החזירן פה לצורך. הנני גורש מפניך, כי בפ' משפטים הזהיר פן תכרות להם ולאלהיהם ברית היינו שלא יכרתו עמהם ברית בעוד שיחזיקו בע"ז שאתה כורת ברית גם לאלהיהם, אבל אם יקבלו עליהם שלא לעע"ז לא הזהיר, ופה הזהיר סתם שלא יכרתו עמהם ברית כמבואר ברמב"ם (ה' מלכים) שנצטוו שלא להחיות ז' אומות הדורשים שלום עד שיקבלו עליהם מס ועבדות ושלא לעע"ז, ובכל אופן אסור להם לכרות עמהם ברית שע"ז התלוננו ישראל על הנשיאים שכרתו ברית עם הגבעונים, וזה חדש פה שהזהיר סתם על כריתת ברית אף שלא יעבדו ע"ז פן יהיה למוקש בקרבך כי אם תכרות להם ברית יתגברו עליך ברבות הימים ואף שקבלו שלא לעע"ז ישובו על סורם כמו שיפרש:

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)

"כי את מזבחותם". זה כבר הזהיר בפ' משפטים, ופה הוסיף את אשריו תכרתון שלא נזכר שם, והוא עפמ"ש בע"ז (דף נג) אר"י אמר רב ישראל שזקף לבנה להשתחות לה ובא עכו"ם והשתחוה לה אסרה דא"ר ואשריהם תשרפון באש והלא ארץ ישראל ירושה להם מאבותיהם ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו, אלא מדפלחי ישראל לעגל גלי אדעתייהו דניחא להו בע"ז וכי אתו עכו"ם שליחותא דידהו קא עבדי, לכן בצווי שבפרשת משפטים שהיה קודם מעשה העגל לא הוצרכו לבער האשרות, דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, ובצווי זאת שהיה אחר מעשה העגל נאסרו האשרות לכן הוסיף שרפת האשרות:

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)

"כי". ר"ל הגם שאתה לא תשתחוה לאל אחר באשר ידעת "כי" ה' קנא שמו, בכ"ז אני מזהירך:

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)

"פן תכרות ברית ליושב הארץ". אף שיקבלו שלא לעע"ז, שאח"ז יזנו אחרי אלהיהם אחר שלא יהיו כבושים תחתיך, ותראה שלא ישמש בפעל זנות לע"ז רק בישראל, אבל בעכו"ם לא נמצא רק במקום הזה, כי הם אינם מקושרים עם ה' כאשה לבעלה שיפול עליהם שם זנות, ומזה מבואר שפה מדבר אחר שיתגיירו ובעת יזבחו לאלהיהן יקרא לך ותאכל מזבחו כדרך כורת ברית, ועי"כ,

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ולקחת מבנותיו לבניך". כי תחשוב שהאיש מושל על אשתו וימחה בידה שלא תעבוד ע"ז, וזנו בנותיו והזנו את בניך:

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)

"אלהי מסכה". לא תאמר באשר בהמ"ק יהיה רחוק ממך תעשה לך צורת כרובים שבמקדש להשתחוות נכחו לה', עז"א שלא תעשה כן רק תלך ג' פעמים בשנה אל בהמ"ק לראות את פני ה', ועז"א (פסחים קיח) כל המבזה את המועדות כאלו עושה מסכה כי זה נגרר מזה:

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)

"את חג המצות". חזר זה שנית כי בעת נצטוו בפ' משפטים הי' חירות משעבוד גליות, ועתה יש אפשרות שיגלו מארצם בל יאמרו שאז אין עליהם חיוב מצה שהוא זכר ליצ"מ אחר שהם משועבדים שנית, אמר שבכ"ז היא מצוה קיימת לעולם, כי יציאת מצרים לא תבטל ואם יגלו מארצם ישובו להגאל כי יציאת מצרים היה ההתחלה אל כל הגאולות, וע"כ יזכירו יציאת מצרים לימות המשיח כמ"ש במק"א:

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)

(יט - כ) "כל פטר רחם". הוסיף זה פה והפסיק מענין הרגלים, כי זה שייך ליציאת מצרים כמו שתאכל מצה תמיד כן תקדיש הבכורות, וגם שאחר שע"י חטא העגל היה עתיד ליטול העבודה מבכורות בל תאמר שא"צ, אמר שבכ"ז "כל פטר רחם" לי, וכן פטרי חמורים, וסיים לא יראו פני ריקם שבעת בואם יביאו עמם הבכורות להקריבם:

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)

(יט - כ) "כל פטר רחם". הוסיף זה פה והפסיק מענין הרגלים, כי זה שייך ליציאת מצרים כמו שתאכל מצה תמיד כן תקדיש הבכורות, וגם שאחר שע"י חטא העגל היה עתיד ליטול העבודה מבכורות בל תאמר שא"צ, אמר שבכ"ז "כל פטר רחם" לי, וכן פטרי חמורים, וסיים לא יראו פני ריקם שבעת בואם יביאו עמם הבכורות להקריבם:

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ששת ימים תעבד". בפרשת משפטים אמר ששת ימים תעשה מעשיך, כי אז היו עתידים להיות בני חורין, ויהיה כמו לעתיד לבא (ישעיה סא) ועמדו זרים וכו' ובני נכר אכריכם, וסתם עבודה הוא בשדה שעובד אדמתו, ואז לא יצוייר זה, ועתה אחר מעשה העגל שתצטרך לעבוד את האדמה בעצמך, בל תאמר שהותר לך חרישה וקצירה, פן האדמה תשאה שממה, ובפרט שכבר תשבות מעבודת הארץ בשמטה שהוא תמורת השבת כמ"ש התו"ה (בהר) בכ"ז בחריש ובקציר תשבות, ופי' הרע"ס שמפני שהזהירם על אלהי מסכה שהם הטלמסאות שהיו עושים להמשיך שפע הכוכבים, שחשבו שאם יעשו צורה ידועה בשעה ידועה עת שליטת הכוכב ימשיכו עליהם שפע מהכוכב ההוא, שחשבו שעי"כ ישיגו צרכי גופותם וקניניהם, הזכיר להם מצות שמהם ימשכו להם הצלחות האלה, בפסח יבורך האביב, וע"י הבכורות יבורכו המקנה, וע"י השבת יבורך מעשה ששת הימים, וע"י חג הקציר והאסיף יתברכו הקציר והנאסף, וכתב הרי"א שתחלה הזכיר פסח שהוא זכר ליציאת מצרים ועמו הבכורות שהוא ג"כ זכר לזה, וגם שבת מורה זה כמ"ש בדברות האחרונות כי עבד היית בארץ מצרים, ואחריו חג הקציר והאסיף שהוא ברכת הארץ שבאו לשם, ובג' אלה החיוב לעלות ולראות, ולכן לא הזכיר ר"ה ויוה"כ, ועז"א,

פסוק כב (כל הפרק)(כל הפסוק)

"שלש פעמים בשנה". כי עע"ז היו מתראים לפני אליליהם בכל יום בבתי במותיהם שהיו בכל עיר ובכל שכונה, ואתה רק ג"פ, ורק כל זכורך, ובאר למה ג' פעמים, שבפסח אתה מתראה לפני האדון, כי עבד היית ויפדך ואתה עבדו, ובשבועות לפני ה' שאז קבלת התורה וידעת שהוא בורא כל ומהוה כל נמצא, ובסוכות מפני אלהי ישראל, כי בסוכות הושבתי את בני ישראל שהם ענני הכבוד, שזה מורה שהוא אלהי ישראל וה' הולך לפניהם בעמוד עננו:

פסוק כד (כל הפרק)(כל הפסוק)

"כי אוריש". באר סגולת המצוה הזאת, כי לפי הטבע ראוי שתמיד יגורו אתכם מלחמות: א) "כי אוריש" גוים מפניך וישתדלו הנכבשים תמיד להתגבר עליכם, ב) והרחבתי את גבולך שיהיה ארץ טובה ורחבה ורבים יכספו אותה, וע"י עלותך לראות ג"פ בשנה לא יחמוד איש את ארצך, כי זה סגולה לזה, והנס הוא הפך הטבע, שלפי הטבע ראוי שבעת שכל הזכרים ילכו מביתם יקומו השכנים לרשת ארצך באין איש יעמוד נגדם, אבל דרך ההשגחיי והפלאי הוא בהפך:

פסוק כה (כל הפרק)(כל הפסוק)

"לא". עתה מזהיר ג' אזהרות בג' חגים האלה: א) על פסח שדרך עוע"ז לערב בקרבניהם חמץ כמ"ש במו"נ מספרי הצאבא וכמ"ש (עמוס ד) וקטר מחמץ תודה, צוה "לא" תשחט על חמץ דם זבחי שלא ישחט הפסח בעוד החמץ קיים, ועוד היה מנהג עוע"ז שילין הזבח עד בקר, כמ"ש (שם) והביאו לבקר זבחיכם וכמ"ש בירושלמי דע"ז, וצוה שלא ילין לבקר זבח חג הפסח:

פסוק כו (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ראשית". על חג השבועות שמביאים בו בכורים ועוע"ז היו מביאים בכורי אדמתם לע"ז צוה שתביא בית ה' אלהיך, ועל חג הסוכות שאז נגמרו הגדיים והטלאים כמ"ש בפ"ק דר"ה, והיה מנהג עוע"ז לאכול ולבשל אז בב"ח, בהאמינם שעי"כ יצלחו המקנה ותהיה בו ברכה, צוה לא תבשל גדי בחלב אמו:

פסוק כז (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ויאמר ה' אל משה כתב לך". צוה שיכתוב הדברים האלה בספר מיוחד, שע"פ דברים האלה כרת ברית שילך עמהם, וכבר בארתי בפי' יהושע שספר זה קרא בשם ספר הישר, שע"ז אמר שמש בגבעון דום הלא כתובה על ספר הישר, והוא מ"ש בספר זה נגד כל עמך אעשה נפלאות, ואמר אנכי כורת ברית, וכבר כתבתי שאם לא נשתברו הלוחות היה הקב"ה כותב להם כל התורה כמ"ש ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי, וע"י החטא היו הלוחות השניות מעשה ידי משה רק הכתב היה מכתב אלהים, והתורה נכתבה ע"י משה, ולכן אמר כתב לך:

פסוק כח (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ויהי". זה היה מ' יום השלישים כי בארבעים יום האמצעיים לא היתה סליחה גמורה, ואז הוצרך עוד הפעם מ' יום כיצירת הולד ונזדכך גם חומרו ופניו עד שזכה לקרני ההוד, ומ"ש לחם לא אכל אבל היה נזון מן האור העליון, כמו שהנפש ברדתה ונמזגה בגויה מתקיימת ע"י מאכל הגשמי, כן עתה בהעלות הגוף מן החומריית אל הרוחניית שעז"א ויהי שם עם ה'. שהגוף עלה במעלה הסולם ונתעלה להיות מעולם העליון שעז"א (תהלים קמח) הודו על ארץ ושמים, נזון הגוף ממזון הנפש, ובמדרש ש"ר (פ' מח) מנין היה משה אוכל מזיו השכינה שנא' (נחמיה ט) ואתה מחיה את כלם, ד"א מן התורה שנאמר (יחזקאל ג) את אשר תמצא אכול ותהי בפי כדבש למתוק, ד"א מלחמה של תורה לכו לחמו בלחמי, שזיו השכינה ואורה הנעלם יתלבש בתורה ותעלומותיה וזה אכל יחזקאל שנגלו לו תעלומות חכמה, ומן הנעלם תתלבש התורה בלבוש גשמי לפי המקבלים שהם בני אדם ותהיה לחם הנפש המתלבשת בתורה, ומכ"ז נזון משה עד שנגשם האור להיות מזון לגוף משה, ורק לחם לא אכל, ומ"ש ויכתב היינו ה' כתב כמ"ש וכתבתי על הלוחות, ובפרשת עקב ויכתב על הלוחות, ובלוחות הראשונות היו כתובים משני עבריהם שנכתבו כל דקדוקי התורה הנגלה והנסתר, ופה היו רק עשרת הדברים, שמ"ש ואכתוב על הלוחות את הדברים אשר היו היינו מצד אחד היו עשרת הדברים כמו בראשונות, אבל מצד השני שהיו כל המצות לא נכתב, כי משה היה השליח לכתיבת התורה:

פסוק כט (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ויהי ברדת". שעור הכתוב "ויהי ברדת" משה מהר סיני וירא אהרן, ומ"ש ושני לוחות הוא מאמר מוסגר, ונתן טעם מדוע לא ידע משה כי קרן עור פניו, מפני ששני לוחות העדות היו ביד משה וחשב שהאור הנוצץ ומזהיר הוא מן הלוחות, ולא ידע שהוא מן פניו, ויש דעה לחז"ל שקבל קרני הוד מן הלוחות, וע"כ כל עוד שהיו בידו חשב שהאור הוא אור הלוחות, ובאר ג"כ שהקירון כבר היה בדברו אתו, שמזיו השכינה ואורה נאצל להאיר פניו, כמ"ש (תהלים ד) נסה עלינו אור פניך ה', רק שגם אז לא הרגיש כי האור הזה היה לפני אור ה' כאור הנר לפני אור החמה, ובזה קיים לו מ"ש וראה כל העם אשר אתה בקרבו [שכוון על דור המדבר] את מעשה ה' כי נורא הוא אשר אני עושה עמך דוקא [כי עי"כ יראו מגשת אליו, כי אור זה היה מטיל אימה ופחד על לבושי חומר, כאשר יפחדו הנביאים בעת הנבואה בראותם המלאך המנבא אותם, כמו שהיה בדניאל, עד שהוצרך המלאך לחזקו לבל יירא, וכן לא יכלו לגשת אליו עד שקראם], והוצרך זה עתה ולא קודם, שאז היתה כל התורה כתובה מן השי"ת בעצמו, לא כן עתה שנכתבה ע"י משה, הופיע עליו אור יתר גדול ונתעלה כמה"ש עד שגם המלאכים נתיראו ממנו כמ"ש במדרש על מלכי צבאות ידודון ידודון, וגם שזה היה אות ומופת לבני ישראל שתורתו תורת אלהים, ושלא תשונה התורה כל עוד שלא יעמוד איש כמוהו ויופיע באור אלהי וקרני הוד, עד יראו כל בשר כי אלהים שוכן עליו, חוץ ממה שכבר שמעו בסיני מפי ה' שמנה אותו לשליח לתת להם תורה כמש"ש במקומו:

פסוק לב (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ויצום". על מלאכת המשכן כמו שיבא אח"ז:

פסוק לה (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ויתן על פניו מסוה". פי' הרי"א כדי שלא ישמש באותו הזהר בדבר חולין והיה דעתו שאחר שה' עשה זהר פניו כעליונים צריך הוא לעשות כמעשיהם שכל פעולותיהם לקבל השפע מלמעלה ולהשפיע למטה, וכן השתמש בזהר ההוא בעת בא לפני ה' לדבר אתו ולקבל השפע, ותכף יצא ודבר אל בני ישראל והשפיע למטה באותו זהר אבל בעת עסקו בדברי חול שם על פניו מסוה, וספר ג"כ שלא היה כיתר נביאים שאחר החזון לא יכלו לדבר אל העם כי נבדלו חושיהם עד ששב כחם אליהם, כי הוא יצא ודבר תיכף, גם ספר שלא תאמר שע"י קרני ההוד נשתנו פניו עד שלא היה ניכר, כי הוא זה משה האיש כי ראו בני ישראל את פני משה, ושמה שקרן היה עור פני משה הוא ולא אחר, וע"כ כפל שם משה ג"פ: