מ"ג שמות לד כח
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויהי שם עם יהוה ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכל ומים לא שתה ויכתב על הלחת את דברי הברית עשרת הדברים
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיְהִי שָׁם עִם יְהוָה אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה וַיִּכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת אֵת דִּבְרֵי הַבְּרִית עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַֽיְהִי־שָׁ֣ם עִם־יְהֹוָ֗ה אַרְבָּעִ֥ים יוֹם֙ וְאַרְבָּעִ֣ים לַ֔יְלָה לֶ֚חֶם לֹ֣א אָכַ֔ל וּמַ֖יִם לֹ֣א שָׁתָ֑ה וַיִּכְתֹּ֣ב עַל־הַלֻּחֹ֗ת אֵ֚ת דִּבְרֵ֣י הַבְּרִ֔ית עֲשֶׂ֖רֶת הַדְּבָרִֽים׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וַהֲוָה תַּמָּן קֳדָם יְיָ אַרְבְּעִין יְמָמִין וְאַרְבְּעִין לֵילָוָן לַחְמָא לָא אֲכַל וּמַיָּא לָא שְׁתִי וּכְתַב עַל לוּחַיָּא יָת פִּתְגָמֵי קְיָמָא עֶשְׂרָא פִּתְגָמִין׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וַהֲוָה תַּמָּן קֳדָם יְיָ אַרְבְּעִין יְמָמִין וְאַרְבְּעִין לֵילַוָן לַחֲמָא לָא אָכַל וּמוֹי לָא אִשְׁתֵּי וּכְתַב עַל לוּחַיָא חוֹרַנְיָיתָא יַת פִּתְגָמֵי קַיְימָא עֲשַרְתֵּי דִבּוּרַיָא דַהֲווֹ כְתִיבִין עַל לוּחַיָא קַדְמָאֵי: |
רשב"ם
אבן עזרא
• לפירוש "אבן עזרא" על כל הפרק •
(כח) "ויהי שם" רבים חשבו ששמונים יום עמד משה בהר עד שנתן לו השם את הלוחות. ולא דברו נכונה, רק דברי הקדמונים ז"ל אמת כמו שכבר זכרתי, כי הנה ארבעים יום עמד משה בהר עד שנתן לו השם הלוחות הראשונים. וכן כתוב ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה (שמות כד, יח). והוא אמר ואתנפל לפני ד' את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה (דבר' ט, כה). אז אמר משה פרשת ראה אתה אומר אלי (שמות לג, יב). ואחר כן ירד ופסל הלוחות והעלם עמו על הר סיני. והנה כתוב: ויעבור ד' על פניו (שמות לד ו), ואחר כך: "ויהי שם עם ד' ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכל", כמשפטו בפעם הראשונה גם בשניה. "ויכתב על הלחת" השם כתבם, כי כן כתוב: וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שברת (שמות לד א):
קצר
(כח) "ויכתוב על הלחות" - השם כתב, כי כן כתוב וכתבתי על הלחות (א). גם מפורש במשנה תורה. וטעם "דברי הברית" - שהם כלל לכל המצות. ויש אומרים, כי בלוחות הראשונים נכתבו מה שאמר השם, ובשניים - שאמר משה על פי השם. ואחרים אמרו, כי בלוח אחד דברי השם נחלקים, ובלוח השני דברי משה. ויש אומרים, כי הכתוב בלוח האחד כן בשני, רק בעבר אחד: זכור ובשני: שמור. ואחרים אמרו כי בעבר אחד דבור אנכי ובעבר השני כנגדו: לא תרצח. והטעם, כי בצלם אלהים (בראשית ט, ו). וע"ז כנגד לא תנאף, והעדות בבנות מדין (במדבר כה). גם לא תגנוב כנגד לא תשא. והעד ובא אל בית הגנב ואל בית הנשבע (זכריה ה, ד). ודבור לא תענה כנגד זכור, כי העושה מלאכה בשבת מעיד עדות שקר שלא שבת בו השם. ולא תחמוד כנגד כבד. ואנכי לא ידעתי, כי לא פורש אורך הלחות ולא רחבם, כי יש עליהם מחלוקת. ואלו היה גם מפורש לא נדע המכתב אם דק עם עב, ואף שהוא מכתב אלהים. והנה דבור לא יהיה לך גם זכור ארוכים מאד, ושלשה זה אחר זה קטנים. רק הישר בעיני, שהיו שני הלוחות כתובים מזה ומזה מתחלת אנכי עד לרעך. רק הדברים שדבר השם הכתובים בפ' וישמע הם כתובים. ובפ' ואתחנן אפרש מלת שמור וחבריה. ויתכן שנכתב בעבר האחד כל הדברים, וכמוהם בעבר השני, ושניהם הכתובים בפ' וישמע. וזה פירוש מזה ומזה, כי הם שוים:
רמב"ן
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
ובמדרש ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה מנין היה יודע משה אימתי יום ואימתי לילה, כשהיה הקב"ה מלמדו תורה שבכתב היה יודע שהוא יום, וכשלמדו תורה שבעל פה היה יודע שהוא לילה שהיום והלילה שוין לפני הקב"ה שנאמר (דניאל ב) ונהורא עמיה שרא וכתיב (תהלים קלט) גם חשך לא יחשיך וגו', ועוד דרשו כשהיה רואה הכוכבים והמזלות כורעים ומשתחוים לפני הקב"ה היה יודע שהוא יום, וכשהיה רואה גלגל חמה כורע ומשתחוה לפני הקב"ה היה יודע שהוא לילה שנאמר (נחמיה ט) וצבא השמים לך משתחוים.
ויכתוב על הלוחות. יחזור אל ה' הנזכר לא למשה ח"ו, ומפורש הוא בכתוב פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים. וכתבתי, זה יורה שגם השניות היו מכתב אלהים. והיה ראוי לומר וכתבתי על הלוחות הדברים, ומה שהוסיף את לרבות למען ייטב לך שבבלוחות אחרונות שהרי בראשונות לא היה בהם אות טי"ת, וכבר הזכרתי זה בסדר וישמע יתרו. ודרשו רז"ל ויהי שם עם ה' ויכתוב על הלוחות כי בעוד שהיה משה עם ה' כתב ה' על הלוחות.
והנה ארבעים יום אלה היו ארבעים שלישיים כי כבר עד שם ארבעים יום אמצעיים להתפלל על אותו עון כמו שכתוב במשנה תורה (דברים ט) ואתנפל לפני ה' את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה אשר התנפלתי.ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
דון יצחק אברבנאל
• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק •
השאלה הא' מה היה תכלית נס קירון הפני משה כי הנה הקדוש ברוך הוא לא יחדש פלא כי אם לצורך והכרח רב, והנה לא נמצא בכתוב הכרח שהביא לזה:
השאלה הב' מה היה ענין הקירון הזה בפני משה, האם הוא משל להפלגת השגת שכלו, או היה זוהר מוחש ותוספת אור בעור פניו כמו שיראה מפשט הפסוקים האלה. או היה עם זה תבנית קרנים יולדו למשה בפניו כמו שקראם הרמב"ן קרני ההוד:
השאלה הג' למה נעשה זה הנס למשה בזה הזמן רוצה לומר כאשר קבל הלוחות אחרונות ולא נעשה כזה ביום המעמד הנבחר במתן תורתנו או כאשר קבל הלוחות הראשונות או בפעם הב' כשעמד בהר להתפלל על עון העגל:
השאלה הד' בכפל שבא בכתובים בזכרון ירידת משה מההר שאמר ויהי ברדת משה מהר סיני ושני לוחות העדות ביד משה וחזר לומר שנית ברדתו מן ההר והוא כפל:
השאלה הה' למה לא זכר הכתוב איכה נעשה קירון פני משה ואמר בלבד ומשה לא ידע כי קרן עור פניו כאלו היה כבר דבר ידוע הקירון שנעשה בו ובא הכתוב להודיע בלבד שלא הרגיש כשנשתנה מזגו ועור פניו ישונה:
השאלה הו' באמרו כי קרן עור פניו בדברו אתו כי הנה מאמר בדברו אתו אין ענין לו והוא מותר כי לא בלבד בשעת הדבור קרן עור פניו, אבל גם כן ביתר הזמנים היה זה. ולמה אם כן אמר בדברו אתו:
השאלה הז' איך לא ידע משה כי קרן עור פניו. כי הנה הקירון לא היה אפשר שיהיה רק בהשתנות מזגו ובהיות בו טבע חדש, ואיך לא ירגיש משה בשנוי טבעו והתחלפות מזגו:
השאלה הח' למה יראו אהרן והנשיאים מגשת אל משה האם חשבו שיהרגם בקרניו כשור מועד ובהם עמים ינגח, או מה היתה שבת פחדם ויראתם כי הציור בהכרח יקדם לפחד וליראה:
השאלה הט' למה אמר וירא אהרן וכל בני ישראל ולא זכר הנשיאים ואח"כ אמר ויקרא אליהם משה וישיבו אליו אהרן וכל הנשיאים ואם כלם כאחד פחדו למה לא זכר שקרא לכלם כי אם לאהרן ולנשיאים בתחלה ואחר כך לישראל:
השאלה הי' אם היה שהי"ת רצה לעשות קירון פנים במשה למה הוא נתן על פניו מסוה והיה אם כן בזה סותר ומונע הכוונה האלהית ועושה מלאכת השם רמיה:
השאלה הי"א מה היה התועלת במסוה שנתן משה על פניו כיון שבדברו עם האל ובדברו עם ישראל היה מסיר המסוה, והיה אם כן פעל בטל לתתו בהיותו יחידי כי הפסוקים מעידים שהיה מסיר המסוה בדברו עם השם וכן בדברו עם העם, וכן פירשו רש"י וחכמינו זכרונם לברכה גם כן:
השאלה הי"ב במה שנזכר בפסוק האחרון שם משה שלשה פעמים ללא צורך באמרו וראו בני ישראל את פני משה כי קרן עור פני משה והשיב משה את המסוה והיה די לומר וראו בני ישראל את פניו והנה קרן עורו והשיב את המסוה. והנני מפרש הפסוקים באופן יוסרו השאלות האלה כלם:
ויהי שם עם ה' מ' יום ומ' לילה וגו' עד סוף הסדר, השוה הקדוש ברוך הוא נתינת הלוחות האחרונות לראשונות בדברים שקרו בהר, כי כמו שבראשונות נאמר למשה במעמד מתן תורה עלה אלי ההרה והיה שם וגו' (א"ה נל"ח כן באחרונות נאמר ויהי שם עם ה' וגו' וכמו שבלוחות הראשונות נאמר ויראו ע"כ) את אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר מאיר ומזהיר, כן אמר כאן שראו פני משה כי קרן עור פניו אמנם לא היה בהם כח להסתכל בקרניו של משה וכן אמרו במדרש בא וראה כמה כחה של עבירה שעד שלא פשטו ידיהם בעבירה אומר ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל ואינן נרתעין ומשעשו את העגל אף מקרני הודו של משה היו יריאין ונרתעין, ותוכן הענין הזה הוא שכבר נודע מדרכי הטבע שהמאכל והמשתה מזהירים ומלבנים פני האדם, לפי שהוא בהיותו ניזון מהלחות יקנה השומן והבהירות כפי התמדת המזון הטוב באיכותו, וכמ"ש (תהלים ק"ד ט"ו) ויין ישמח לבב אנוש להצהיל פנים משמן ולחם לבב אנוש יסעד, והנביא מקונן על רעת הרעב בזמן החורבן אחר האוכלים למעדנים נשמו בחוצות וגו' זכו נזיריה משלג צחו מחלב אדמו עצם מפנינים וגו' חשך משחור תארם לא נראו בחוצות צפד עורם על עצמם יבש היה כעץ, וכמו שאמרו על ההוא (אמר המגיה נ"ל חסר דאתא לקמיה דר' אמר לי' בעלתי ולא מצאתי דם וכו' שנת בצורת הואי ראה ר' פניהם שחורות וכו' עד קרא עליהם צפד עורם על עצמם, כבפ"ק בכתובות דף ו' ע"כ) ובהיות המזון מזהיר ומלבין פני האדם והעדרו משחיר ומקדיר פניו והיה שמשה אדוננו עמד בהר שלש פעמים ארבעים יום וארבעים לילה בכל פעם ופעם לחם לא אכל ומים לא שתה היה מהראוי כפי הדרכים הטבעיים שיחשך משחר תארו ועוז פניו ישונה להעדר המזון ולהיותו בהר לחרב ביום ולקרח בלילה ציה גם חום, ומפני זה יעדו יתברך שלא יהיה כן אבל בהפך שיזהירו פניו לא לבד כיתר בני אדם, אבל יזהירו עוד כזוהר הרקיע וכככבים לעולם ועד וכל זה כדי שיכירו וידעו כל יושבי תבל כי יד ה' עשתה זאת ושלא על הלחם לבדו יחיה האדם ושאין מעצור ביד השם מברוא חדשה בארץ ומעשות אדם חומרו דומה בזוהר גשמות לשמי השמים והיו אם כן בנס המופלא הזה תועלת רבות, הא' להודיע גבורות השם ונפלאותיו לבני אדם ושמו שיעד נגד כל עמך אעשה נפלאות אשר לא נבראו בכל הארץ ובכל הגוים, וראה כל העם אשר אתה בקרבו את מעשה ה' כי נורא הוא אשר אני עושה עמך, והב' להגדיל מעלת משה על כל ילוד אשה שזכה נפשו ושכלו להדבק בעליונים ולהיות כאחד מהשכלים הנבדלים וזכה גופו וחומרו להזהיר כאחד מככבי השמים, וכאלו היה קרון הפנים הוראה גדולה שהאיש ההוא מלא אותו רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת, וכמ"ש שלמה ע"ה (קהלת ח') חכמת אדם תאיר פניו, ובתנחומא אמרו בשעה שהקדוש ברוך הוא היה מלמדו תורה מנצוצות שיצאו מפי השכינה נטל משה קרני ההוד ומזה התבאר שהיה קרון הפנים כפשוטו של פסוק ושאינו צורה ומשל לדבקות השכל וזוהרו כדברי הרלב"ג ויתר המתחכמים, אלא שהקדוש ברוך הוא רצה לשנות בריאתו של משה באותם ארבעים יום וארבעים לילה שעמד בהר כמספר הימים שיתהוה העובר בבטן המלאה. ואז נעשה שכלו רוחני במעלה עליונה מה שאין הפה יכולה לדבר ונעשה גופו כאחד מצבא המרום המאיר לארץ ולדרים עליה ולזה הקדימה התורה לומר ויהי שם עם ה' ארבעים יום וגו' לחם לא אכל וגו' ויהי ברדת משה וגו' ר"ל שישב שם עם השם בדבקות נמרץ שהתמיד בו כל אותו הזמן הרב מבלי הפסק ולכן לא אכל ולא שתה כדי שלא יפסיקהו ולא יטרידהו דבר מהענינים הגשמיים מהמזון ולא בשינה וביציאת המותרות ושאר הדברים ההכרחיים לחי והנמשכים אחרי המאכל וכאשר הקדים השלמות הזה והחריב הכחות הגופניים המשיך אחריו שלמות עצום לגופו והוא אמרו ויהי ברדת משה מהר סיני וגו' ומשה לא ידע וגו' ומזה תבין שלא היה הנס הזה מקרון העור בכל גוף משה שנשתנה תולדתו החומרי אל עצם שמימיי. אבל היה לבד בצדדי העור אותו הזוהר והעור וגם לא בכל צדדי עור הגוף כי אם בעור הפנים בלבד להיותו הנראה והמושג ומגולה לרואים מבין שאר חלקי הגוף לפי שפניו היו ראוים לאותו שלמות כיון שהם הביטו במראה האלהית כמ"ש ותמונת ה' יביט, ומפני שלמות הנמרץ הזה נאמר בסוף התורה ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים, רוצה לומר שהאל ידע אותו ועשה פליאות מופלגות בפנים השכליים של משה ובפנים הגופניים ממנו בקרון עורם. וזה הוא פנים אל פנים שנאמר שם שהם כלם פני משה פני שכלו ופני גופו. והתועלת הג' היה בזה לעם ישראל שיזכו לראות המראה הנפלאה ההיא ובה ישתלמו נפשותיהם ויתקיימו אמונותיהם האמתיות וישמעו עוד מפני זה דברי משה כי שלמות הנותן הוא ממה שיכין וישלים אל המקבל, וידעו עם זה שמשה הוא היה הראוי להנהיג את העם לא עגל המסכה אשר הם עשו להם, וגם ידעו מזה שאין הדברים האלהיים כדברים הגשמיים כי האדם כשיפליג הבטתו בניצוץ השמש יחלש כחו הרואה ויחשכו עיניו וישחרו פניו ולא כן משה עבד ה' ר"ל כי בהביטו באור האלהי הצח והמצוחצח הוסיף אור בפניו וזוהר בלתי מיוחד לטבע האדם, ולזה ר"ל להשלים העם במושגיהם אמר יתברך על זה נגד כל עמך אעשה נפלאות, והותרו עם מה שפרשתי בזה השאלות הא' והב' והג', וכבר בא בדברי הנביא חבקוק ענין האור והזוהר האלהי באמרו (חבקוק ג') ונוגה כאור תהיה קרנים לו ושם חביון עוזו, ואם היה קרון פני משה קרנים שנולדו לו למה יתיחסו לעור הפנים, ואמר ויכתוב על הלוחית עשרת הדברים ויהי ברדת משה וגו', להגיד שהקדוש ברוך הוא כתב על הלוחות אשר פסל משה את עשרת הדברים שהיו בלוחות הראשונים וכבר חשבו קצת המפרשים מאשר ראו שצוה השם למשה כתוב לך את הדברים האלה שאמרו ויכתוב על הלוחות חוזר למשה הנזכר שהוא כתב על הלוחות כאשר צוהו השם, והוא טעות מבואר, כי הנה כתוב לך את הדברים האלה נאמר על המצות שנזכרו שמה בפרשה, ואח"ז נאמר ויהי שם עם ה' והוא המורה שאמרו ויכתוב על הלוחות חוזר להקדוש ברוך הוא שזכר למעלה כי הוא כתב עליהם עשרת הדברים ולא משה ולכן נאמר אחריו ויהי ברדת משה מהר סיני כי נזכר שם משה מפני שמה שכתוב למעלה ויכתוב על הלוחות הוא חוזר להקדוש ברוך הוא, אבל הירידה היתה למשה והנה אמרו ברדת משה מהר סיני הסיר הספק הזה מעקרו והכפל זכרון הירידה שתי פעמים הוא לפי שכמו שבלוחות הראשונות אמר ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו סמוך לירידה נתן לו את הלוחות עם הכתיבה כלה, ככה רצתה תורה להודיעני פה הלוחות השניות האלה שלא ניתנו למשה אלא בעת הירידה כי הוא לא נתעסק בכתיבתם ולזה אמר ויהי ברדת משה מהר סיני ושני לוחות העדות ביד משה ברדתו מן ההר, ואין אמרו ברדתו מן ההר פירוש זמן קרון הפנים מתי היה, כי כבר נאמר ויהי ברדת משה מהר סיני שאז קרן עור פניו, אבל אמר עוד ברדתו מן ההר על ענין הלוחות שלא היו עמו אלא בעת רדתו מן ההר כי קודם זה לא נגעה בהם ידו שמה והותרה בזה השאלה הד', והנה אמר ומשה לא ידע כי קרן עור פניו לפי שלא הוצרכה תורתנו להודיע איך נעשה קרון עור הפנים כי הוא פועל אלהי ואין עלינו להפלא איכה ואיככה, אבל הודיעתנו שנעשה הנס ההוא בלי זמן ומבלי שהרגיש בו מרע"ה, לפי שהדברים הטבעיים צריכים זמן והכנות ולכן יורגשו בהכרח, אבל הדברים האלהיים מבלי זמן ומבלי הכנה עשה אותם הקדוש ברוך הוא כרצונו, האמנם נתן הכתוב סבה למה לא הרגיש משה בזה, ואמר שהיה מפני היותו מתבודד הרבה בדבקותו, וזה הוא אמרו בדברו אתו כי בי"ת בדברו בי"ת הסיבה ר"ל בסבת דברו עם האל, והותרה בזה השאלה הה' והו' והז', וספר הכתוב שכאשר ראו אהרן וכל ישראל את משה כי קרן עור פניו פחדו וייראו מגשת אליו, וכתב הרמב"ן שאולי חשבו שהיה שם כבוד השם או מלאכים ופחדו פן יפרוץ בהם השם. והראב"ע כתב וטעם ויראו ששבו לאחור והעד וישובו אליו ירצה שלא פחדו כלל, אבל שבו לאחור כאדם המתבהל מדבר, ואין הכתוב יוצא מידי פשוטו יאמר שפחדו ויראו ממנו והיה זה לשתי סבות, הא' מפני שנצטוו במעמד הר סיני פן יהרסו אל ה' לראות ונפל ממנו רב לכן פחדו מהקרבתם אל הקדש כדברי הרמב"ן, והב' למה שראו הזוהר והצצה המופלגת ההיא מפני משה פחדו אולי בקרבם אליו והביטם בו יארע להם מהעורון וכהות העינים כמו שיקרה למביטים בחוזק השמש, ומפני זה ג"כ וייראו מגשת אליו, והג' שהדברים הבלתי נהוגים יבהילו הרואים אותם תמיד ולכן ישראל כשראו את משה באופן כך נבהלו וייראו מגשת אליו כדי להתמהמה עד אשר ידעו מה הדבר ההוא האם הוא מזיק או מועיל כי זה דרך הנבהלים נרתעים לאחור עד אשר ידעו אמיתת הדבר ההוא האם הוא דבר מזיק והותרה בזה השאלה הח'. וספרה תורה שלא לבד נבהלו ופחדו אנשי ההמון אשר לא ידעו ולא יבינו, כי גם אנשי המעלה והנשיאים פחדו ג"כ ולזה אמר וירא אהרן וכל בני ישראל ר"ל אהרן שהיה אחרי משה במעלה ושלמות וכל שאר העם כקטון כגדול את משה כי מרחוק ראוהו שהיה בא והלכו לקבל פניו, וכאשר ראו קרון פניו פחדו מגשת אליו, ומשה כשראם נרתעים לאחוריהם לא רצה לקוראם כלם כאחד, אבל קרא ראשונה את אהרן ונשיאי העדה וידבר אליהם ר"ל למה פחדתם ומה ראיתם והם גלו לו אמיתת הענין ואז קרא משה לכל העם או שהם מבלי קריאה הלכו אליו כאשר ראו שאהרן והנשיאים נגשו ולא ניזוקו, ומשה צוה אותם את כל אשר דבר ה' אותו בהר והמה המצות שצוה עליהם כשמחל עון העגל, והותרה בזה השאלה הט'. וזכר הכתוב שכאשר הגידו למשה אהרן והנשיאים כי קרן עור פניו נתן על פניו מסוה ולא היתה כוונתו במסוה ההוא שיוכלו לגשת אליו שא"כ היה לו לתתו כאשר היה מדבר עמהם ולהסירו אח"כ והוא לא היה עושה ככה וכתב הראב"ע שבעבור היות משה משופטי ישראל חשש שאולי מפני זוהר פניו ישכחו האנשים הבאים לפניו למשפט את טענותיהם והוא טעם חלוש מאד אף כי לא היה בא אצלו כי אם הדבר הקשה ועל יד אחד מהשופטים לא הבעלי דינים אבל ענין זה אצלי הוא שכאשר ידע כי קרן עור פניו ידע שלא היה דבר הגון וראוי שישתמש בזוהר ההוא בדבר חולין, והיה דעתו שאחר שהקדוש ברוך הוא עשה זוהר פניו כזוהר הרקיע וכככבים היה מהדין שיעשה הוא כמעשיהם, וכמו שהגרמים השמימיי כל תנועותיהם ופעולותיהם הם אם כדי לקבל את השפע ממניעיהם או כדי להשפיע במה שלמטה מהם ככה יעשה הוא ג"כ בזוהרו שישתמש לבד ממנו בעת קבלו השפע מהש"י וכן בעת תתו השפע לבני ישראל וללמדו אותם התורה והמצות באופן שיהיו עיניהם רואות את מוריהם, ומפני זה בהיותו מדבר עם השם היה מסיר את המסוה שאז היה מקבל השפע וכן בדברו לישראל היה מדבר מבלי מסוה כי היה אז משפיע אליהם, אבל אח"כ היה נותן על פניו מסוה כדי שלא ישתמש באותו זוהר אלהי בעת אכילה והמשתה והשינה וגם בעת דברו לאשתו ואנשי ביתו בדברים שאינם מהתורה והמצות, לפי שאין הדברים ההם ממה שיאמרו בגרמים השמימיים כאומר שאינו עושה מבלי מסוה הדברים אשר בהם ידמה לשמימיים ועם מסוה הדברים הגשמיים, ואחרי שזכרה תורה מה שקרה לו באותה שעה ראשונה זכרה מנהגו תמיד כל הימים, וזה הוא שאמר ובבוא משה לפני ה' וגו' רוצה לומר שבבוא לפני ה' לקבל השפע יסיר המסוה מעל פניו ויקבלהו פנים בפנים ובהיות המסוה סר מעל אפיו היה יוצא מאהל מועד וידבר אל בני ישראל את אשר יצוה באופן שבעת נתינת השפע האלהי אליו ובעת למדו לישראל היו הכל רואים את פני משה כי קרן עור פניו ולא היה שם מסוה מונע מראותם, ואח"כ ישיב משה את המסוה עד בואו לדבר עם השם, והותרו בזה השאלות הי' והי"א, והראב"ע כתב שלא היה ההוד והקרון ההוא כי אם בעת דבור השם למשה ושעל זה נאמר בדברו אתו, כי אז היה מתחדש בו זוהר הכבוד והוא יוצא ומדבר עם ישראל ורואים קרון פניו ושהיה עד נאמן שהשם דבר אתו, ובהשלימו לדבר משם והלאה היה נעדר ממנו אותו קרון פנים וזה הוא המסוה כדי שלא תשפל מעלתו בעיני העם חסרי הדעת בראותם שסר האור ממנו ושבו פניו לקדמותם, וזה בעיני דעת נפסד ואם נפל בו מחכמה שנאמר כי קרן עור פניו בדברו אתו הנה הכתוב יוכיח שזה לא נאמר אלא על השעה ראשונה ושלא נאמר בדברו אותו בזמן הקרון אלא שלא ידעו משה בסבה דברו אתו כמו שפרשתי, וגם כפי דרך הכתוב הזה לא היה נשאר ההוד לעת דברו לעם כי אם בלבד בדברו עם השם והכתוב אומר שתמיד היה קרון עור פניו, ולא היה המסוה תחבולה לשלא יראו העם העדר האור כי אם שלא יראו האור עצמו, אבל אמתת הדבר הוא כמי שפרשתי. ואמנם זכר ג' פעמים שם משה בפסוק האחרון, להודיע בזה שני דברים הא' שלא יחשוב אדם שבסבת האור המבריק ההוא היה העם בלתי מכיר פני משה כמו שיקרה לאיש שבהשתנות פני חבירו לסבה לא יכירהו כי הנה בענין משה לא היה כן אבל ראו בני ישראל את פני משה שהיו תמיד רואים ומכירים שהיו פני משה עם כל הקרון ההוא. והדבר הב' שהודיענו פה הוא שמשה באותו קרן לא היה כל כך מתבודד שלא ישתמש בחושיו כשאר הנביאים בעת נבואותיהם כי הוא מעצמו אחר הדבור היה משיב את המסוה על פניו להיותו תמיד בהשתמשות חושיו וביקיצה רבה כאשר היתה בהיות משה קודם נבואתו. והותרה בזה השאלה הי"ב. וחכמי הקבלה נתנו בזכרון שם משה בפסוק הזה כל כך פעמים טעמים אחרים ואני לישב הפסוק על פשוטו באתי ובמדרש אמרו מהיכן נטל משה קרני ההוד ובאו שם על זה דעות רבנין אמרי מן המערה ר' ברכיה אומר מהלוחות ר' שמואל בן נחמני אומר מכתיבת התורה ויש עיון רב בדעות האלה ואינם מזה המקום ונשלם בזה מה שראיתי לבארו בזה הסדר הגדול והעמוק כי תשא. תם:מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
אלשיך
אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •