פתיחת התפריט הראשי


תוכן עניינים

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)

ארוך

"ויאמר. פסל לך " כמו לך לך (ברא' יב, א) ואתה קח לך (שמות ל, כג). וטעם "כראשונים "- כמדתם. אמר הגאון, כי השניים נכבדים מהראשונים. כי השניים נתנו ביום קדש וביום הכיפורים, ולא כן הראשונים. כי הם ירדו ביום י"ז בתמוז וביום חול. ויש עם השניים זכר שלש בריתות. ובשניים כתיב למען ייטב לך (דבר' ה, טז), והראשונים נשתברו. ואלה כדברי חלום לא מעלין ולא מורידין, כי מכתב אלהים היו שניהם. ועוד, כי הראשונים היו מעשה אלהים, והשניים מעשה משה:

קצר

"פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים" - במין ובמדה. ויאמר הגאון, כי השניים נכבדים מהראשונים בשבעה דרכים: האחד, שתקן להם ארון ששם שם הלוחות; והשני, כי בשניים כתוב ולמען ייטב לך (דברים ה, טז), שהוא טוב העולם הבא; והשלישי, כי יש עליהם שלש בריתות. והם: הנה אנכי כורת ברית (י), כרתי אתך ברית (כז), ויכתוב על הלוחות את דברי הברית (כח); והרביעי, כי בם חלק מהשמים והארץ כגוף בן אדם, כמו העדותי בכם היום (דברים ל, יט); והחמישי, שהראשונים הורידם ביום חול; והשישי, כי בעבורם קרן עור פני; והשביעי, שקבלום ישראל, כי התאבלו על הראשונות. ואין צורך להשיב על דברי זה הגאון, כי ראיתים הם כדברי חלום לא מעלים ולא מורידים, רק יצא עתק מפיו. והאומר כן חייב שילקה, כי ידוע כי מכתב האחרונים כמכתב הראשונים מכתב אלהים הוא. והנה הם במכתב שוים מהראשונים. ועל דעתי בראם השם, והשניים פסלם משה מאבן נבראת, והנה מעשה משה נכבד ממעשה אלהים. ולפי דעתי, שבראשונים נכתבו עשרת הדברים כאשר הם כתובים בפרשת וישמע, ובשניים כאשר הם כתובים בפרשת ואתחנן. ושם אפרש:


 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)

(ב) "והיה נכון לבקר ועלית" זאת היא הפעם השלישית, שבכל פעם ישב ארבעים יום וארבעים לילה:

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)

ארוך

(ג) "ואיש" בעבור שעלה אהרן ובניו עמו אחר מעמד הר סיני וירד עמהם, גם עלה ועמד שם הפעם הראשונה. "בכל ההר" - אף על פי שיהיה רחוק ממקום הכבוד:

קצר

(ג) "ואיש לא יעלה עמך" - בעבור שעלה אהרן אל צד ההר ביום מעמד הר סיני, כי כן כתוב ועלית אתה (שמות יט, כד). "וגם איש אל ירא" - כטעם השמרו לכם (שם, יב).

"ויקח בידו שני לחות אבנים" - ולא אמר הלחות, כי כן דברי צחות בלשון הקדש, על כן תמצא בפסוק אחד בני ישראל חמש פעמים בפר' בהעלותך:


 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)

ארוך

(ד) "ויפסל" - מנהג הלשון לדבר ככה לאמר "ויקח בידו שני לוחות אבנים", ולא אמר ויקח בידו שני הלוחות, כמו וד' המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש מאת ד' (ברא' יט,כד), ולא אמר מאתו. וככה בפסוק אחד בני ישראל חמש פעמים (במד' ח, יט), והנה הוא דרך צחות:

קצר

(ד) "ויעל אל הר סיני" - עד ראש ההר כי כן צווה:


 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)

ארוך

(ה) "וירד". י"א, כי "ויתיצב" - על הענן, כי השם היה עובר, ודע, כי המשיל בהר העליונים והנכבדים מהגופות, כאשר הוא ההר עליון על האדמה. "ויקרא בשם ד'" - הנה השם הוא הקורא. והנה למדנו איך יקרא משה:

קצר

(ה) "ויתיצב עמו" - שמשה היה נצב, כי כן צווה ונצבת לי שם (ב):


 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)

ארוך

(ו) "ויעבור" ואל תתמה בעבור ש"השם" קורא השם, כי הוא לבדו יודע ודעת וידוע. וזה דבר עמוק הוא מאוד. אמר הגאון, כי "השם" הראשון דבק עם "ויקרא". ואלו היה כן, למה לא דבקו בעל הטעמים. והנכון כי השם שתי פעמים כמו אברהם אברהם (ברא' כב, יא), יעקב יעקב (שם מו, ב), משה משה (שמות ג, ד). ככה תקרא. וכתוב, כי שלש עשרה מדות הם. והגאון אמר, כי השם הנכבד במספר. אם כן אינו מדה, והשנית שהוא אדון. וזאת טעות, כי הנכתב אינו אדון, רק כנוי הוא כפי המדבר דרך כבוד. ורב נסים אמר, כי מלת "ארך אפים" שתי מדות לטובים ולרעים. גם זה איננו נכון, כי לא תוסיף המדה בעבור שינוי האדם. ועוד, כי השם הוא ארך "אפים" לרשעים, ולא לאשר לא חטאו. והנה ונקה מדה בפני עצמה, עד הנה מספר י"ג מדות. ועל דרך הפשט, "ונקה" לא ינקה מדה אחת, כי "ונקה" שם הפעל הוא, כמו אם ענה תענה אותו (שמות כב, כב). רק למדנו ממלת "ונקה" לא ינקה שהוא לשובבים, רק לשבים ינקה כדברי הנביאים, על כן הושמה מלת "ונקה" ממספר המדות. ומלת "פקד עון אבות" - גם היא מדת רחמים. ודע, כי שבעה הם בגדי כהונה, ובעבור שהציץ כמו תכשיט הכניסו במספר. והנה אחד עשר שבטים נולדו בפדן ארם, ובנימין לבדו נולד בארץ כנען. והנה כתוב על כולם אלה בני יעקב אשר יולד לו בפדן ארם (ברא' לה, כו), כי אחר הרבים הלך ולא חש להוציא האחד, וככה בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה (דבר' י, כב). ומנשה ואפרים לא ירדו כי שם נולדו. והנה השם הנכבד הכניסוהו במדות והוא שם העצם. וכבר הזכרתי בפ' ואלה שמות, כי פעמים הוא שם התואר, ופעמים מדה, והם שתים. ומלת "אל" שלישית. "רחום" רביעית. "וחנון" חמישית. "ארך אפים" ששית. "ורב חסד" שביעית. ומלת "רב" תשרת בעבור אחרת. ו"רב אמת" שמינית. "נוצר חסד לאלפים" תשיעית. "נושא עון" עשירית. ונושא "פשע" אחת עשרה. ונושא "חטאה" שתים עשרה. "ונקה" שלש עשרה. והשם שהוא תאר כולל הנכבדים והגויות ועליונים ושפלים. "ואל" כמו תקיף, שיעשה הנכון בחכמה. "ורחום" כדרך כרחם אב על בנים (תה' קג, יג), שישמרם שלא יפלו. "וחנון" כדרך כי חנון אני (שמות כב, כו), להושיע מי שנפל ולא יוכל קום. "ארך אפים" שלא יכעוס מהרה על הרשע. "ורב חסד" לצדיק ולרשע. ורב "אמת" שימלא ויקיים דברו. "נוצר חסד" האב לבנים אם היו טובים. "נושא עון" שים לבך לדברי. הנה כתוב וחזקת והיית לאיש (מ"א ב, ב). והלא איש היה, רק טעמו איש חיל ונודע. והנה כתיב כי זקנתי מהיות לאיש (רות א, יב). והפירוש מהיות בעולה, או אשה לאיש, כי נקבה היתה. והנה ואבואה אליה (ברא' כט, כא), הוא המשכב, כי נקבה היא. והנה אשר באו אליך הלילה (שם יט, ה), אינו מזה הטעם, כי זכר הוא. וככה החוטא ונשא עונו (ויקר' ה, א), לא יכופר החטא לו, רק העונש שיבא עליו, על דרך ולצת לבדך תשא (משלי ט, יב).

ועתה שא נא חטאתי (שמות י, יז), כי משה צדיק היה. והכלל, כי הנושא עונו בעצמו הוא לגנאי לעולם. ונשיאת חטא על שני דרכים. הדרך האחת, שימחול לו, כמו זה שהוא לשבח לנשוא העון. והדרך האחרת, שיהיה נושא העון אחד רשע. והנה לנושא העון יהיה לגנאי ולנשוא העון לשבח, כמו ונשא את עונה (במד' ל, טז), כי העונש יסור מעליה ויהיה עליו.

ונושא "פשע" דע, כי "פשע" קשה מעון, כאילו הוא הפושע יוצא מתחת הרשות, כמו אז תפשע אדום מתחת יד יהודה (מ"ב ח, כב). והנה עון פחות ממנו, והוא בזדון. ומלת "חטאה".

כמו חטאת, והוא שם דבר. ואיננה כמו הממלכה החטאה (עמוס ט, ח), כי היא תאר. ומלת חטאה כוללת כל מחשבה וכל שגגה במעשה, כי עון במעשה או בלשון. והנה הסתכלנו תפלת משה על דבר המרגלים (במד' יד, יח) ויאמר ד' שהוא שם העצם, והמדות תהיינה עליו נאמרות. ולא הזכיר השם השני שהוא תאר, כי השם רצה להשמיד, ולא אל, כי אין צורך להזכיר המדה הזאת, ולא רחום. כי ישראל לא היו פתאים. ולא חנון. כי לא נעשה להם חמס שיצעקו אל השם להושיעם. והזכיר ארך אפים. כי היו רשעים. ורב חסד. לכל הוא.

ולא הזכיר ואמת, כי היו חייבים. והזכיר נושא עון ופשע. ולא הזכיר וחטאה, כי לא היו שוגגים. ומרוב הענוה, שהיתה במשה, הכניס נפשו עם ישראל לאמר וסלחת לעונינו ולחטאתינו, ולא הזכיר פשעינו, בעבור גודל מעלתו, שלא יתכן שיפשע:

קצר

(ו) ויש אומרים כי "ה'" הראשון הוא דבק עם ויקרא. וכן פירשו הגאון, על כן שם הפסק. ואמר כי כן "ה'" צדקנו (ירמיה כג, ו), כי הקורא הוא השם. וכאשר ספר שלש עשרה מדות סתר דבריו. בעבור שאמר, שהמדה הראשונה שהוא אדון; והשנית, השם פעם אחרת להורות שהוא ראשון והוא אחרון; והשלישית (אל), גם הרביעית שהוא "רחום"; והחמישית שהוא "חנון"; והששית - "ארך אפים" והשביעית - "ורב חסד"; והשמינית - "ואמת", כי "ורב חסד" מושך עצמו ואחר עמו, כאלו אמר ורב אמת; והתשיעית - "נוצר חסד לאלפים"; והעשירית - "נושא עון"; ועשתי עשרה - "נושא פשע"; ושתים עשרה - "נושא חטאה"; ושלש עשרה - "ונקה", ולא אמר כלום. כי השם הנכתב איננו אדון כאשר אמר, כי טעמו כעיני עבדים (תהלים קכג, ב). ועוד, שהביא במספר שם העצם, והוא השם הנכבד והנורא, ואיננו מדה. ועוד, כי מלת "ונקה" הוא שם הפועל, והוא דבק עם "לא ינקה". ואמרו אחרים, כי "ארך אפים" - שנים, לרעים ולטובים. גם אלה דברי רוח, כי לא תרבה המדה כנגד הפעולים. ואם כן "רחום" - עד אין מספר אצלינו, כי הכתוב אמר ורחמיו על כל מעשיו (שם קמה, ט). ואחרים אמרו, שמלת "נוצר חסד לאלפים" - מדות שנים, לשורש ולבניו אחריו. ואני אומר לך בדרך קצרה, אם היא קבלה שהם שלש עשרה מדות, שהאחת השם.

וכבר פירשתי לך שהוא סמוך אל 'צבאות'. כי פעם הוא שם עצם, ופעם הוא שם מדה. וכן: ויזכר ימי עולם משה עמו (ישעיה סג, יא); והשנית - "(אל)"; והשלישית - "רחום"; והרביעית - חנון; והחמישית - "ארך אפים"; והששית - "ורב חסד"; והשביעית - "ואמת"; והשמינית - "נוצר חסד לאלפים"; והתשיעית גם העשירית גם האחת עשרה - "נושא עון ופשע וחטאה"; והשתים עשרה - נקה לא ינקה; והשלש עשרה - "פוקד עון אבות". ולפי דעתי שהיא דרך סברא. כי הנה משה לא הזכיר בתפלתו רק השש (במדבר יד, יח), על כן יטעו כל האומרים שחל ענו פניך מקדם. ולפי דעתי שהשם שני פעמים כקורא, להודיע משה איך יקרא בעת הצורך כטעם אברהם אברהם, יעקב יעקב, גם שם פסקין. וטעם "אל" - בעבור "רחום". כי יש מרחם ואין יכולת לו, ו"אל" - מגזרת כגבר אין איל (תהלים פח, ה). ו"רחום" -, לולי אות הגרון היה דגוש, כי כל הנמצא הוא מהבנין הכבד, חוץ ממלת ארחמך (שם יח, ב), שפירושה אבקש ממך רחמים. וזאת מדת רחמים היא יוצאת, וכן "חנון" - ובעין החמלה, והחנינה באזן כטעם ושמעתי כי "חנון" אני (שמות כב, כו). והנה הטעם, שהוא רחום בנסתרות מבני אדם, "וחנון" - לשמוע צעקת החמס. "ארך אפים" - בעבור הראות הקצף בנחירים אמר הכתוב חרה אפי בך (איוב מב, ז). ועל דרך משל, מי שיהיו נחיריו ארוכים לא יקצוף מהרה. וזה טעם ארך אפים. וזה הפך, קצר אפים יעשה אולת (משלי יד, יז). "ורב חסד" - יש "רב" כמו גדול: על כל "רב" ביתו (אסתר א, ח), קרית מלך "רב" (תהלים מח, ג). וכן זה. והעד, שאמר משה כגדל חסדך (במדבר יד, יט). וכן דוד אמר וגדל חסד (תהלים קמה, ח). והטעם, שהוא גדול מפאת חסד שיעשה בלי חיוב. גם אמת לקיים החסד:


 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)

קצר

(ז) "נוצר חסד" - ומי שיעשה חסד יצור חסדו ולא ישנה לדורות רק לאוהביו, כי כן כתוב. ונשיאת העון שישאנו מהחוטא. והטעם יסירנו, כי אין העון עצם עד שינשא, רק הוא מקרה. "ועון" - כל שנעשה בזדון. "ופשע" - גדול ממנו כי הוא כיוצא מתחת הרשות. "וחטאה" - שם כלל ורובה שגגה, כמו ולא יחטיא (שופטים כ, טז). ואלה המדות כנגד השנים. "ונקה לא ינקה" - לאשר אינם שבים. על כן פסקו הקדמונים (יומא פו, א) במלת ונקה, כי מזה למדו שמנקה לשבים. ולפי דעתי שהוא דבק. והטעם, אע"פ שישא העון לא ינקה בסוף. ואם מת החוטא ולא הענישו לשלם גמולו בראשו, והיה בנו כמוהו, יפקד עון האב על הבן. וכבר פירשתיו בפרשת וישמע (שמות כ, ה), גם זאת מדת רחמים, שיאריך לאב עד בוא הבן. ואם הבן טוב לא יפקד עון האב עליו. אם כן מה טעם "ונקה לא ינקה"? יש להשיב, כי על הרוב דבר הכתוב, כמו: יראת ד' תוסיף ימים ושנות רשעים תקצורנה (משלי י, כז), והפך הדבר, יש צדיק אבד בצדקו, על כן כתוב מלת יש, כי הוא המעט. וכן יש מפזר ונוסף עוד (שם יא, כד). ויש אשר יהיה הענן (במדבר ט, כ), כי המנהג שיעמד שנים:


 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)

ארוך

(ח) "וימהר" ריקי מוח אמרו, כי מהר משה כאשר הזכיר רבעים, שלא יאמר חמשים. וזאת טעות גדולה, כי אין הדעת סובלת שיפסוק הוא דברי השם בעוד שהיה מדבר, כי היה בן מות לשעתו. רק כאשר נפסק הקול מיד מהר משה להתפלל. ועוד, כי הנה כתוב כן בעשרת הדברות. והנה כל ישראל שמעו זה, ואיך יעלה על לב משה שיאמר הקב"ה וחמשים, ובעבור שהזכיר ונקה לא ינקה (שמות לד ז) לא הוצרך לומר לשונאיו. ומלת "ויקד" מבעלי הכפל מגזרת קדקד, ששם קדקדו בארץ, על משקל ויתם הכסף (ברא' מז, טו). ויקדו (שמות ד, לא), כמו ויתמו (דבר' לד, ח). ואל תשמע אל המוסיפין שרשים מלבם בעבור המשקל. ועל זה הדרך ידמו כאבן (שמות טו, טז):

קצר

(ח) "ויקד ארצה" - וכבר השתחוה:


 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)

ארוך

(ט) "ויאמר". טעם "ילך נא ד' בקרבנו". כאשר יסעו, כמו והתהלכתי בתוככם (ויקרא כו, יב). "כי עם קשה עורף" - על דעת רבי מרינוס, אעפ"י שעם קשה עורף הוא, וכן רפאה נפשי כי חטאתי לך (תה' מא, ה) - אעפ"י שחטאתי לך. ולפי דעתי רפאני, כי אני מודה שחטאתי לך, ובעבור חטאי החליתני. וככה זה, אני מודה "כי עם קשה עורף" הוא ואתה תסלח:

קצר

(ט) "ילך נא ה' בקרבנו" - כטעם אני לפניך אלך (ישעיה מה, ב). "כי עם קשי עורף הוא" - אעפ"י שעם קשי עורף הוא. "וסלחת לעוננו" - הכניס משה עצמו עם ישראל, כי הוא שלוחם, אם פירושו על מעשה העגל. והנכון בעיני שהוא לעתיד. ולא הזכיר פשעינו בעבור כבודו. "ונחלתנו" - תשימנו נחלה לך, כמו: והם עמך ונחלתך (דברים ט, כט). ויש אומרים שהוא פועל יוצא לשני פעולים, כאילו אמר "ונחלתנו" - את הארץ, וכמוהו אשר ינחלו לכם את הארץ (במדבר לד, יז):


 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)

ארוך

(י) "ויאמר הנה אנכי כרת ברית" וזהו, כי עפ"י הדברים האלה כרתי אתך ברית (שמות לד כז), והם התנאים הכתובים מתחלת שמר לך (שמות לד יא). ובעבור זה אכתוב לך הלוחות השניים, ויהיה כשטר עדות. וכל זה, שסלחתי לעונם היה בעבור כבודך, על כן אעשה עמך נפלאות, שיתמהו כל רואיך, וידעו כי נתתי הוד עליך שלא עשיתי כן מיום שבראתי שמים וארץ, וזהו דבר קרינות פניו. והנה כתוב במותו לא כהתה עינו ולא נס לחה (דבר' לד, ז), הפך תולדות כל הזקנים. וטעם "אשר לא נבראו בכל הארץ" לא נשמע זה בגוים. והגאון אמר, "אשר לא נבראו" כן בכל ארץ מצרים, שיצאתם משם, "ובכל הגוים":

קצר

(י) "ויאמר" - השם. "הנה אנכי כורת ברית" - "עמך" ועם כל ישראל, רק "עמך" - לבדך אעשה נפלאות אשר לא נבראו בכל הארץ אשר יצאתם משם, רמז לאותות שהיו במצרים, ולא בכל הגוים, וזהו כי קרן עור פניו (שמות לד, כט):


 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)

ארוך

(יא) "שמר לך" לפי דעתי עם משה ידבר, שישמור אלה הדברים ויספרם כן לבני ישראל, על דרך שמרו עדותיו וחוק נתן למו (תה' צט, ז), כאשר פירשתי במקומו. ותחלת הפרשה, שתאמר להם "הנני גרש מפניך". וזאת הפרשה דומה לפרשת הנה אנכי שולח מלאך (שמות כג, כ) עם הפרשה שהיא למעלה. ומלת "גרש" מהבנין הקל והוא פועל יוצא. וככה אלמנה וגרושה (ויקרא כא, יד):

קצר

(יא) "שמר לך את אשר אנכי מצוך היום" - עם משה ידבר, שישמור אלה התנאים, ויכתבם בספר, וישמיעם כל ישראל. וכן שמרו עדותיו (תהלים צט, ז), שהי' אומר להם השם ולא יוסיפו עליו ולא יגרעו ממנו, רק ישמרהו לאמרו כן לישראל. על כן אמרתי כי עם משה ואהרן ידבר ואין שמואל עמהם, כמו וילדו באבימלך (בראשית כ, יז). ותחלת התנאים "הנני גורש מפניך". ויאמר הגאון, כי תחסר מלת 'וגרשתמו', כי איך יצוה על ישראל והדבר תלוי בשם. ואין לנו צורך. רק טעמו, אני אגרש אותם מעט מעט, ובין כך ובין כך אל תכרות אתה להם ברית. ומלת גורש מהבנין הקל והוא יוצא, כמו הכבד:


 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)

(יב) "השמר לך" הנה זה כמו לא תשתחוה לאלהיהם (שמות כג, כד):

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)

ארוך

(יג) "כי את מזבחתם" כמו כי הרס תהרסם (שם):

קצר

(יג) "אשריו" - עצים הם:


 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)

ארוך

(יד) והזכיר "אל קנא" ככתוב בעשרת הדברים:

קצר

(יד) "אל קנא" - כבר פירשתיו (שמות כ, ה). ואחר כן באר טעם פן תכרות ברית:


 

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)

(טו) "פן תכרת" כמו לא תכרות להם ולאלהיהם ברית (שמות כג, לב). והוסיף לפרש "פן תכרות ברית... וזנו בנותיו":

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)

קצר

(טז) וטעם "והזנו את בניך" - בעבור רוב התאוה למשגל:


 

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)

ארוך

(יז) וטעם "אלהי מסכה" ומלת אלהי הגוים כוללת בעבור עגל מסכה:

קצר

(יז) "אלהי מסכה" - והטעם שאסר כל ע"ז, גם כמעשה העגל:


 

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)

ארוך

(יח) והזכיר "את חג המצות" כאשר הזכירה בפרשה העליונה, בעבור שהזכיר כי בו יצאת ממצרים (שמות כג, טו), והנה חג המצות לזכר. הזכיר דבר "פטר חמור", שגם הוא זכר ליציאת מצרים, כמו בפסוק ובקוצרכם (ויקרא כג, כב), שהזכיר עם חג הקציר. וככה הזכיר זה בפרשת קדושים תהיו (ויקרא יט, ט), ובעבור זה כל "פטר רחם לי":

קצר

(יח) וטעם "את חג המצות" - בעבור היותו שרש להזכיר, כי השם הוציאנו ממצרים, ואין ראוי לעבוד אלוה אחר:


 

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)

ארוך

(יט) ומלת "מקנך" בא במקום הזה על לשון נקבה. ושמות רבים ככה על לשון זכר גם לשון נקבה:

קצר

(יט)"כל פטר רחם לי" – זכר ליציאת מצרים, כי בעבור מכת בכורות יצאנו ממצרים. מלת מקנה - לזכר, רק במקום הזה נקבה. וכן עם, ובית ומקום, ורבים כמוהם. ופי' "תזכר" -ילקחו הזכרים, להוציא כל הנקבות:


 

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)

קצר

(כ) "פטר חמור" - מפורש. וטעם "לא יראו פני ריקם" - זכר ליציאת מצרים, כי הוציאם בכסף וזהב, ואין בשבטיו כושל (תהלים קה, לז). ואחר כן הזכיר כל הפרשה הכתובה בפרשת ואלה המשפטים (שמות כג, יב - יט). וכבר הודעתיך למה נזכרה זאת הפרשה:


 

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)

ארוך

(כא) "ששת ימים" ככה כתוב בראשונה. וטעם "בחריש ובקציר" שהם עיקר חיי האדם. אמר ענן ימחה שמו כענן, כי זה על משכב האשה. והלא תכסהו בושה, כי אם אמרנו כי ביד הגבר החריש, הלא במלת קציר יחריש. ולא הזכיר בפרשה הזאת שנת השמיטה, כי היום הידוע השלם הוא תנועת הגלגל העליון ממזרח למערב בעשרים וארבעה שעות. ויום השמש הוא שלש מאות וששים וחמשה ימים וקרוב מרביעית יום, כי הוא תקופת השמש מתחלת מערב עד שובה אל מקומה. וחכמי המזלות יבינו זה:

קצר

(כא) וטעם "בחריש ובקציר" - אפילו החריש והקציר שבו חיי האדם תלויים, כי יתכן להיות הארץ גשומה, ואם לא תזרע ביום שבת תיבש, והקציר - אם לא יאסף ישחת. ויאמר הגאון, כי כן ושאלה אשה משכנתה (שמות ג, כב), שהתיר השם אפילו אשה משכנתה, וכן: פסחים בזזו בז (ישעיה לג, כג). ושכרם שיכרית גוים וירחיב גבולם. ונכרי לא יעבר בארצם בבוא הזכרים ליראות את פני ה':


 

פסוק כב (כל הפרק)(כל הפסוק)

(כב) "וחג" כתוב בשני מקומות ושם בצאת השנה, כי סוף השנה היא תחלת השנה האחרת. וזה לאות, כי השמש תכנס במזל המאזנים סמוך ליום העשור, ולא יתאחר עד צאת סוכות, שלא תכנס השנה האחרת, על כן כתוב "תקופת השנה". ואל תסמוך על תקופת שמואל, רק על תקופת רב אדא. אעפ"י שהיא צריכה לשני תיקונים. האחד בעבור שמהלך השמש פעם בארוכה ופעם בקצרה. וזה השנוי אינו במהלך השמש, כי שוה הוא לעולם, רק הוא כנגד מראה הנקודה בגלגל המזלות. והתקון השני בעבור תנועת גלגל קטן בראש

טלה:

פסוק כג (כל הפרק)(כל הפסוק)

(כג) "שלש פעמים" הזכיר בפרשה הזאת "אלהי ישראל" בעבור דבר העגל:

פסוק כד (כל הפרק)(כל הפסוק)

ארוך

(כד) "כי אוריש" פי' בפרשה הזאת למה שלא הזכיר בראשונה כי לא הוצרך, כי אחר שהשם צוה שיעלו כל זכרי ישראל לראות פניו, הנה אין ספק כי השם ישמור ארצם מפני האויב, אחר שכל ישראל עושים רצונו, וזה הטעם באר אותו היטב. וטעם "ולא יחמוד איש את ארצך" כל כך אשלח אימה בלב השכנים, אפילו שלא יחמדו הארץ, אף שיעלה בלבם לעשות מלחמה:

קצר

(כד) וטעם "יחמוד" - כמו יגזול ויקח:


 

פסוק כו (כל הפרק)(כל הפסוק)

(כו) "ראשית" כמו בפרשה הראשונה, ואלה הם התנאים. ומתחלת ואלה המשפטים עד שש שנים משפטים הם. והכהן הגדול והשופט שהוא המלך הם חייבים ללמדם ולדעתם.

וחיוב הצבור הם הנזכרים אחרי כן כמו אלה:

פסוק כז (כל הפרק)(כל הפסוק)

ארוך

(כז) "ויאמר" ואעפ"י שכבר היו כתובים, כתבם פעם אחרת עם עשרת הדברים, על כן נכתבה הפרשה הזאת פעמים:

קצר

(כז) "כתב לך את הדברים האלה" - כאשר פרשתי בפסוק שמר לך (יא):


 

פסוק כח (כל הפרק)(כל הפסוק)

ארוך

(כח) "ויהי שם" רבים חשבו ששמונים יום עמד משה בהר עד שנתן לו השם את הלוחות. ולא דברו נכונה, רק דברי הקדמונים ז"ל אמת כמו שכבר זכרתי, כי הנה ארבעים יום עמד משה בהר עד שנתן לו השם הלוחות הראשונים. וכן כתוב ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה (שמות כד, יח). והוא אמר ואתנפל לפני ד' את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה (דבר' ט, כה). אז אמר משה פרשת ראה אתה אומר אלי (שמות לג, יב). ואחר כן ירד ופסל הלוחות והעלם עמו על הר סיני. והנה כתוב: ויעבור ד' על פניו (שמות לד ו), ואחר כך: "ויהי שם עם ד' ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכל", כמשפטו בפעם הראשונה גם בשניה. "ויכתב על הלחת" השם כתבם, כי כן כתוב: וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שברת (שמות לד א):

קצר

(כח) "ויכתוב על הלחות" - השם כתב, כי כן כתוב וכתבתי על הלחות (א). גם מפורש במשנה תורה. וטעם "דברי הברית" - שהם כלל לכל המצות. ויש אומרים, כי בלוחות הראשונים נכתבו מה שאמר השם, ובשניים - שאמר משה על פי השם. ואחרים אמרו, כי בלוח אחד דברי השם נחלקים, ובלוח השני דברי משה. ויש אומרים, כי הכתוב בלוח האחד כן בשני, רק בעבר אחד: זכור ובשני: שמור. ואחרים אמרו כי בעבר אחד דבור אנכי ובעבר השני כנגדו: לא תרצח. והטעם, כי בצלם אלהים (בראשית ט, ו). וע"ז כנגד לא תנאף, והעדות בבנות מדין (במדבר כה). גם לא תגנוב כנגד לא תשא. והעד ובא אל בית הגנב ואל בית הנשבע (זכריה ה, ד). ודבור לא תענה כנגד זכור, כי העושה מלאכה בשבת מעיד עדות שקר שלא שבת בו השם. ולא תחמוד כנגד כבד. ואנכי לא ידעתי, כי לא פורש אורך הלחות ולא רחבם, כי יש עליהם מחלוקת. ואלו היה גם מפורש לא נדע המכתב אם דק עם עב, ואף שהוא מכתב אלהים. והנה דבור לא יהיה לך גם זכור ארוכים מאד, ושלשה זה אחר זה קטנים. רק הישר בעיני, שהיו שני הלוחות כתובים מזה ומזה מתחלת אנכי עד לרעך. רק הדברים שדבר השם הכתובים בפ' וישמע הם כתובים. ובפ' ואתחנן אפרש מלת שמור וחבריה. ויתכן שנכתב בעבר האחד כל הדברים, וכמוהם בעבר השני, ושניהם הכתובים בפ' וישמע. וזה פירוש מזה ומזה, כי הם שוים:


 

פסוק כט (כל הפרק)(כל הפסוק)

ארוך

"ומשה לא ידע כי קרן עור פניו בדברו אתו" הטעם: "בדבר אתו" - השם. וזה בעבור שנראה הכבוד על פניו, על כן הזהירו כזהר הרקיע. ומלת "קרן" מגזרת קרנים מידו לו (חבקוק ג, ד), כי כן כתוב בתחלת הפסוק ונגה כאור תהיה (שם). והנה אמר אחריו קרנים מידו לו (חבקוק ג, ד). יהיה הטעם כפול כמשפט. ישתחקו עצמות חוי הפושע, שאמר כי בעבור שלא אכל לחם שבו פני משה יבשות כמו הקרן. וטעם וייראו (שמות לד ל), מפני שהיו פניו מכוערות. ואיך לא פקח זה המקולל את עיניו, כי לא יירא האדם לגשת אל האדם רק בעבור דבר פלא שנתחדש בו שלא ראה כמוהו. ואין אדם שלא ראה פני המת, ולא יירא מגשת אליו. ועוד, אלו היה ככה, למה לא היה תמיד המסוה על פניו, ולמה היה מסיר אותו תמיד בדברו עם ישראל. והלא ראה, כי בהיותו בן מאה ועשרים שנה לא כהתה עינו ולא נס לחה, ואף כי כאשר היה בן שמונים:

קצר

(כט) "כי קרן עור פניו" - כטעם זוהר, וכן קרנים מידו לו (חבקוק ג, ד):


 

פסוק ל (כל הפרק)(כל הפסוק)

וירא אהרן -שהוא הראש.

וכל בני ישראל -הם הנשיאים שהיה משפט משה לדבר אליהם. וכן כתוב: ויקרא אליהם משה.

פסוק לא (כל הפרק)(כל הפסוק)

וישובו אליו -

זה לאות כי שבו מרוב הפחד אחורנית אחרי צאתם לקראתו ואחרי כן כל בני ישראל שהיו בתחתית ההר.

פסוק לב (כל הפרק)(כל הפסוק)

}}אבן עזרא|ארוך=ויצום -אלה התנאים הנזכרים.

|קצר=(לב) "ויצום את כל אשר דבר ה'" - הם התנאים מן הנני גורש מפניך (יא), כי יתכן שלא אמר להם הפרשה הכתובה באלה המשפטים, בעבור התעסקו בדבר העגל:}}

פסוק לג (כל הפרק)(כל הפסוק)

ארוך

מסוה - כדמות כסות.

ויש אומרים:

כי כמוהו:

"ובדם ענבים סותה."

ואל תתמה בעבור היות וי"ו מסוה נראית. ולא כן וי"ו סותה. כי הנה "עַוְלָתָה" ו"עוֹלָתָה".

"עול ימים".

"גם עוילים וגו'".

"אל תוך המחנה."

"גם ויבתר אותם בתוך".

יש אומרים:

שהאור היה מתחדש בפני משה בכל עת שהיה בא אל אהל מועד וידבר עם השם והיה יוצא והאור עומד כל זמן שהיה מדבר אל בני ישראל דברי השם, ובכלותו ישים המסוה שידע שיסור האור וישובו פניו כאשר היו. וזה יהיה גירעון למשה אם יראו ישראל פניו בלי אור, ע"כ היה משים המסוה. ובבאו לדבר אל השם יסיר המסוה לקבל האור.

והגאון אמר:

כי האור לא סר מפניו עד יום מותו על כן לא כהתה עינו וזהו הנכון. רק אמר כי טעם המסוה בעבור שלא יפחדו ישראל בריבם זה עם זה.

ולפי דעתי: כי שם המסוה בעבור כבוד האור שחדש השם בפניו, שלא יראוהו ישראל בכל רגע רק כאשר ידבר אליהם דברי השם. ויסיר את המסוה בבואו אל אהל מועד שידבר עם השם פנים בפנים. וזה טעם "ובבא משה".

קצר

(לג) "מסוה" - פירושו ידוע מהטעם. וקרוב ממנו: ובדם ענבים סותה (בראשית מט, יא). ואל תתמה על הראות וי"ו "מסוה", כי כן ויבתר אותם בתוך (בראשית טו, י). ודעת רבים ששם המסוה בעבור שהוא שופט ישראל, ומרוב הפחד מזוהר פניו, שמא ישכח אדם טענתו. ובבואו אל קדש הקדשים יסיר אותו כי אין צורך למסוה, ויצא ופניו מגולות עד שישלים דבור השם וכל אשר צוהו לאמר לישראל. ולפי דעתי שאין הדבר כן, רק דבר השם עמו "וקרן עור פניו" בדברו אתו. ואם בתחלה פחדו רואיו, הנה, כאשר קראם נגשו אליו כל ישראל וסר הפחד. וקרינת עור הפנים היה מתחדש בפני משה מזוהר כבוד הכבוד בדברו אתו, על כן היה מסיר המסוה מעל פניו בבואו אל אהל מועד לקבל האור, והיה יוצא ומדבר עם ישראל את אשר יצווה. והיו רואים קרינת עור פניו להיות לעד נאמן, שהשם דבר עמו. והיה עומד עור פניו עד שישלים לדבר. ושם המסוה על פניו שלא יפול מעיני חסרי דעת, בעבור סור האור, ושוב פניו כקדמותם. ואם תסתכל היטב בפרשה תראנה כן. ואל יטעון טוען בעבור שמצאנו לא כהתה עינו (דברים לד, ז), כי אין העדרות כיהות עין ונוס לח קרינת פנים. ודע שלא מצאנו לנביאים מופת גדול מזה, כי כל פלא שיחדש השם להצדיק נביאיו היו באחרים שהוא חוץ ממנו. גם האות היה פעם אחת, וזה האות פעמים לא ידענום:


 

פסוק לה (כל הפרק)(כל הפסוק)

"וראו" והנה טעם "והשיב משה את המסוה", וכן עשה תמיד. וככה היה משפטו עם ישראל עד יום שאספו כבוד השם אליו, ולא נודע קבורתו בחמלת ד' עליו. ברוך אשר בחר בו ושם רוח קדשו בקרבו: