פתיחת התפריט הראשי
מקראות גדולות שמות


מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
זכור את יום השבת לקדשו

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
זָכ֛וֹר֩ אֶת־י֥֨וֹם הַשַּׁבָּ֖֜ת לְקַדְּשֽׁ֗וֹ׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
הֱוִי דְּכִיר יָת יוֹמָא דְּשַׁבְּתָא לְקַדָּשׁוּתֵיהּ׃
ירושלמי (יונתן):
עַמִּי בֵּית יִשְרָאֵל הֲווֹן דְּכִירִין יוֹמָא דְשַׁבַּתָּא לְמַקְדְּשָׁא יָתֵיהּ:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

(שמות כ ז): "זכור" - זכור ו(דברים ה יב): "שמור" בדבור אחד נאמרו. וכן (שמות לא יד): "מחלליה מות יומת",(במדבר כח ט): "וביום השבת שני כבשים".

וכן (דברים כב יא): "לא תלבש שעטנז", (דברים כב יב): "גדילים תעשה לך".

וכן (ויקרא יח טז): "ערות אשת אחיך", (דברים כה ה): "יבמה יבא עליה".

הוא שנאמר (תהלים סב יב): "אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי".

"זכור" - לשון פעול הוא, כמו (ישעיה כב יג): "אכול ושתו", (שמואל ב ג טז): "הלוך ובכה". וכן פתרונו: תנו לב לזכור תמיד את יום השבת, שאם נזדמן לך חפץ יפה - תהא מזמינו לשבת.

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"זכור" - זכור ושמור בדבור אחד נאמרו וכן (שמות לא) מחלליה מות יומת (במדבר כח) וביום השבת שני כבשים וכן (דברים כב) לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך וכן (ויקרא יח) ערות אשת אחיך (דברים כה) יבמה יבא עליה הוא שנ' (תהלים סב) אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי זכור לשון פעול הוא כמו (ישעיהו כב) אכול ושתו (ש"ב ג) הלוך ובכה וכן פתרונו תנו לב לזכור תמיד את יום השבת שאם נזדמן לך חפץ יפה תהא מזמינו לשבת (ביצה טז)

אבן עזרא (כל הפרק)(כל הפסוק)

(שמות כ ז): "זכור טעם לקדשו" - הוא הכתוב (שמות כ ח): "ששת ימים תעבוד". וככה פירוש (שמות כ י): "ויקדשהו", שהשם שבת בו מכל מלאכתו.

וטעם להיות דבק עם "ברך ה'", כאשר הוא כתוב בפרשת (בראשית ב ג): "ויכלו", כי השם קידש זה היום וזימנו לקבל הנפשות תוספת חכמה יותר מכל הימים, על כן כתוב "ברך ה'". וכבר פירשתי זה ב(תהלים צב א): "מזמור ליום השבת".

ראינו כי שנת השמיטה דומה לשבת, כי גם היא שביעית בשנים, וצוה השם שיקראו התורה בתחלת השנה נגד האנשים והנשים והטף, ואמר הטעם (דברים לא יב): "למען ישמעו ולמען ילמדו... ושמרו". והנה, השבת ניתנה להבין מעשי השם ולהגות בתורתו. וככה כתוב, (תהלים צב ה): "כי שמחתני ה' בפעלך".

כל ימי השבוע אדם מתעסק בצרכיו, והנה זה היום ראוי להתבודד ולשבות בעבור כבוד השם, ולא יתעסק לשוא אפילו בצרכיו שעברו, או מה יועץ לעשות, וככה אמר הנביא (ישעיהו נח יג): "ממצוא חפצך ודבר דבר".

ומנהג ישראל היה ללכת סמוך לשבת אצל הנביאים, (מלכים ב ד כג): "כמו מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת".

וכבר הזכרתי, כי טעם כל עושה מלאכה בשבת הוא מכחש במעשה בראשית, רק איננו מכחש השם הנכבד.

והנה, אין ספק כי מלת "אתה" כוללת כל מי שהוא בן מצוה, על כן טעם (שמות כ ט): "בנך ובתך" - הקטנים, שביתתן עליך, ואתה חייב לשמרם שלא יעשו דבר שהוא אסור לך לעשותו. וככה "ועבדך ואמתך" - שהוא ברשותך, אתה חייב שתשמרהו ולא תניחהו שיעבוד לאחר. ואם לאו, אתה עובר על מצות לא תעשה, (דברים ה יד): "למען ינוח עבדך ואמתך כמוך", כאשר פירש משה אדוננו על הדרך שהזכרתי. ועל זה התנאי ידור הגר בשעריך, שלא יעשה מלאכה בשבת וביום הכפורים, על כן נכתב בשנייה "הגר". וככה בעריות, ועל זה התנאי ידור שישמור העריות. וככה באכילת הדם.

וראינו בירמיהו שהחמיר במצות שבת, ואמר מפורש, אף על פי שנגזרה גזרה על ירושלים שתחרב, אם ישוב ישראל לשמור השבת כאשר צוו, לא יגלו ממקומם, ויעמדו בירושלים כסאות מלכות בית דוד (ירמיה יז כא - כז).

רמב"ן (כל הפרק)(כל הפסוק)

(שמות כ ז): "זכור את יום השבת לקדשו" - אחר שצוה שנאמין בשם המיוחד יתברך שהוא הנמצא, הוא הבורא, הוא המבין, והיכול, ושנייחד האמונה בכל אלה והכבוד לו לבדו, וצוה שנכבד זכר שמו, צוה שנעשה בזה סימן וזכרון תמיד להודיע שהוא ברא הכל, והיא מצות השבת, שהיא זכר למעשה בראשית.

ואמר "זכור את יום השבת לקדשו", ובמשנה תורה כתוב (דברים ה יב): "שמור את יום השבת לקדשו", ורבותינו אמרו בזה (ראש השנה כז א): "זכור ושמור בדבור אחד נאמרו", ולא הקפידו בלשונות אחרים שנתחלפו להם. והכונה להם ז"ל, כי:

  1. "זכור" מצות עשה, צוה שנזכור יום השבת לקדשו ולא נשכחהו,
  2. ו"שמור" אצלם מצות לא תעשה, ש(עירובין צו א): "כל מקום שנאמר "השמר" "פן" ו"אל" אינו אלא לא תעשה", יזהיר שנשמור אותו לקדשו שלא נחללהו.

ואין ראוי למשה שיחליף דברי השם ממצות עשה למצות לא תעשה. אבל אם החליף בדבור השני "וכל תמונה" ואמר "כל תמונה", בחסרון וא"ו, והוסיף אותה ב"ועל שלשים", וכן כל כיוצא בזה בשאר הדברות, אין בכך כלום, כי הכל אחד. והטעם הזה לא יסבול אותו אלא מי שאינו רגיל בתלמוד.

ומפורש אמרו (ברכות כ ב): "נשים חייבות בקדוש היום דבר תורה, שנאמר זכור ושמור, כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה, והני נשי הואיל ואיתנהו בשמירה איתנהו בזכירה", שהנשים חייבות בשמירה, שבכל מצות לא תעשה הן חייבות, ולא היו חייבות בזכירה שהיא מצות עשה שהזמן גרמא ונשים פטורות, אלא שההיקש הזה מחייב אותן.

ואני תמה, אם נאמר "זכור" ו"שמור" מפי הגבורה, למה לא נכתב בלוחות הראשונות? -ויתכן שהיה בלוחות הראשונות ובשניות כתוב זכור, ומשה פירש לישראל כי שמור נאמר עמו. וזו כוונתם באמת. ובמדרשו של רבי נחוניא בן הקנה (ספר הבהיר קפב) הזכירו עוד סוד גדול ב"זכור ושמור".

ועל הכלל תהיה הזכירה ביום והשמירה בלילה, וזהו מאמר החכמים, שאומרים בערב שבת (בבא קמא לב ב): "באי כלה באי כלה, באו ונצא לקראת שבת מלכה כלה", ויקראו לברכת היום (פסחים קו א): "קדושא רבא", שהוא הקידוש הגדול, ותבין זה.

ואמת הוא גם כן, כי:

  1. מדת "זכור" רמזו במצות עשה, והוא היוצא ממדת האהבה, והוא למדת הרחמים, כי העושה מצות אדוניו - אהוב לו ואדוניו מרחם עליו,
  2. ומדת "שמור" במצות לא תעשה, והוא למידת הדין ויוצא ממידת היראה, כי הנשמר מעשות דבר הרע בעיני אדוניו ירא אותו.

ולכן מצות עשה גדולה ממצות לא תעשה, כמו שהאהבה גדולה מהיראה, כי המקיים ועושה בגופו ובממונו רצון אדוניו הוא גדול מהנשמר מעשות הרע בעיניו, ולכך אמרו דאתי עשה ודחי לא תעשה, ומפני זה יהיה העונש במצות לא תעשה גדול ועושין בו דין כגון מלקות ומיתה, ואין עושין בו דין במצות עשה כלל אלא במורדין, כמו לולב וציצית איני עושה, סוכה איני עושה, שסנהדרין היו מכין אותו עד שיקבל עליו לעשות או עד שתצא נפשו.

וכתב רש"י בפירוש "זכור" - (רש"י על שמות כ ז): "תנו לב לזכור תמיד את יום השבת, שאם נזדמן לו חלק יפה יהא מזמינו לשבת", וזו ברייתא היא ששנויה במכילתא כך: (מדרש הלכה על שמות כ ז): "רבי אלעזר בן חנניה בן חזקיה בן גרון אומר: זכור את יום השבת לקדשו, תהא זוכרו מאחד בשבת, שאם נזדמן לך חפץ יפה תהא מתקינו לשבת". אבל בלשון יחיד שנויה, ואינה כהלכה, שהרי בגמרא אמרו (ביצה טז א): "תניא: אמרו עליו על שמאי הזקן: כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת, כיצד? - מצא בהמה נאה, אומר "תהא זו לכבוד שבת"; למחר מצא אחרת נאה הימנה, מניח השניה ואוכל את הראשונה. אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה בו, כל מעשיו היו לשם שמים, שנאמר (תהלים סח כ) "ברוך ה' יום יום יעמס לנו". תניא נמי הכי: בית שמאי אומרים: בחד בשביך לשבתיך, ובית הלל אומרים: ברוך ה' יום יום יעמס לנו".

ובמכילתא אחרת: (מכילתא דרשב"י): "שמאי הזקן אומר: זכירה - עד שלא תבא, שמירה - משתבא. ומעשה בשמאי הזקן, שלא היה זכרון שבת זז מפיו: לקח חפץ טוב, אומר "זה לשבת"; כלי חדש, אומר "זה לשבת". אבל הלל הזקן- מידה אחרת היתה בו, שהיה אומר "כל מעשיך יהיו לשם שמים"". והלכה היא כדברי בית הלל.

ועל דרך הפשט אמרו (במכילתא כאן), שהיא מצוה שנזכור תמיד בכל יום את השבת שלא נשכחהו ולא יתחלף לנו בשאר הימים, כי בזכרנו אותו תמיד יזכור מעשה בראשית בכל עת, ונודה בכל עת שיש לעולם בורא, והוא צוה אותנו באות הזה, כמו שאמר (שמות לא יג): "כי אות היא ביני וביניכם". וזה עיקר גדול באמונת האל.

וטעם "לקדשו" - שיהא זכרוננו בו להיות קדוש בעינינו, כמו שאמר (ישעיה נח יג): "וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד". והטעם, שתהא השביתה בעינינו בעבור שהוא יום קדוש, להפנות בו מעסקי המחשבות והבלי הזמנים, ולתת בו עונג לנפשינו בדרכי ה', וללכת אל החכמים ואל הנביאים לשמוע דברי ה', כמו שנאמר (מלכים ב ד כג): "מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת", שהיה דרכם כן. וכך אמרו רז"ל (ראש השנה טז א): "מכלל דבחדש ושבת בעי למיזל". וזה טעם שביתת הבהמה, שלא תהא בלבנו מחשבה עליה.

ולכך אמרו ז"ל ש(חולין ה א): "השבת שקולה כנגד כל מצות שבתורה", כמו שאמרו בעבודה זרה, מפני שבה נעיד על כל עיקרי האמונה בחדוש ובהשגחה ובנבואה.

ובמכילתא (מדרש הלכה על שמות כ ז): "רבי יצחק אומר, לא תהא מונה כדרך שהאחרים מונים, אלא תהא מונה לשם שבת". ופירושה, שהגוים מונין ימי השבוע לשם הימים עצמן, יקראו לכל יום שם בפני עצמו, או על שמות המשרתים, כנוצרים, או שמות אחרים שיקראו להם, וישראל מונים כל הימים לשם שבת, אחד בשבת, שני בשבת, כי זו מן המצוה שנצטוינו בו לזכרו תמיד בכל יום. וזה פשוטו של מקרא, וכך פירש ר"א (רבי אברהם?).

ואומר אני, שזהו מדרשו של שמאי הזקן (במכילתא דרשב"י) שפירש מצות "זכור" - עד שלא תבא, כלומר, שלא נשכחהו בשום פנים. אבל הזכירו בברייתא (בביצה טז ב) עוד מדת חסידותו, שהיה הוא מזכירו גם במאכליו, ואוכל לכבוד שבת כל ימי חייו. והלל עצמו מודה במדרשו של שמאי, אבל היתה בו מדה אחרת במאכלים מפני שכל מעשיו היו לשם שמים, והיה בוטח בה' שיזמין לו לשבת מנה יפה מכל הימים.

אבל לרבותינו עוד בו מדרש ממלת לקדשו, שנקדשהו בזכרון, כענין (ויקרא כה י): "וקדשתם את שנת החמשים שנה", שהוא טעון קדוש בית דין לומר ביובל "מקודש מקודש", אף כאן צוה שנזכור את יום השבת בקדשנו אותו. וכך אמרו במכילתא (מדרש הלכה על שמות כ ז): "לקדשו, קדשהו בברכה, מכאן אמרו מקדשין על היין בכניסתו, אין לי אלא ליום, ללילה מנין, ת"ל ושמרתם את השבת (להלן לא יד)", וזהו קידוש היום, והוא מן התורה, אינו אסמכתא. וכך אמרו (ברכות כ ב): "נשים חייבות בקדוש היום דבר תורה", וזה על קדוש הלילה, לפי שכל הטעונים קידוש מתקדשים בכניסתן פעם אחת, כגון קידוש החדש, וקידוש היובל; אבל ביום אסמכתא, ואין אומרים בו מקודש כלל, שדיינו בפעם אחת בכניסתו. וכן על היין אסמכתא ואינו קבע כלל.

ובגמרא פסחים אמרו (פסחים קו א): "זכור את יום השבת לקדשו, זכרהו על היין בכניסתו, אין לי אלא ביום, בלילה מנין, ת"ל את יום השבת, האי תנא מהדר אליליא ונסב ליה קרא דיממא, ועוד, עיקר קדושה בלילה הוא, אלא הכי קאמר, זכור את יום השבת לקדשו, זכרהו על היין בכניסתו, אין לי אלא בלילה ביום מנין, ת"ל את יום השבת". וכן הברייתא שבמכילתא יתרץ בה: "אין לי אלא בלילה שהוא עיקר הקדוש, ליום מנין וכו'", והוא אסמכתא בעלמא. ומשם תלמוד שהמצוה הזאת למדה ממלת "לקדשו", אבל "זכור את יום השבת" - מצוה לזכרו תמיד בכל יום, כמו שפירשנו, אלא שכל מצות הזכירה במנין אחד בחשבון רמ"ח מצות שנצטווינו, ודע זה.

מדרש מכילתא (כל הפרק)(כל הפסוק)

"זכור" (דברים ה יב) ו"שמור" - שניהם נאמרו בדיבור אחד.

(שמות לא יד) "מחלליה מות יומת", (במדבר כח ט) "וביום השבת שני כבשים" - שניהם בדבור אחד נאמרו.

(ויקרא יח טז) "ערות אשת אחיך" (דברים כה ה) ו"יבמה יבא עליה" - שניהם נאמרו בדיבור אחד.

(דברים כב יא) "לא תלבש שעטנז" (דברים כא יב) ו"גדילים תעשה לך" - שניהם נאמרו בדיבור אחד. מה שאי אפשר לאדם לומר כן, שנאמר (תהלים סב יב) "אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי", (ירמיה כג כט) "הלא כה דברי כאש נאם ה'".

"זכור" ו"שמור", זכור מלפניו ושמור מלאחריו. מכאן אמרו: מוסיפין מחול על הקדש, משל לזאב, שהוא טורד מלפניו ומלאחריו.

אלעזר בן חנניה בן חזקיה בן חנניה בן גרון אומר: "זכור את יום השבת לקדשו" תהא זוכרו מאחד בשבת, שאם יתמנה לך מנה יפה תהא מתקנו לשם שבת.

רבי יצחק אומר: לא תהא מונה כדרך שאחרים מונין, אלא תהא מונה לשם שבת:

"לקדשו" - לקדשו בברכה. מכאן אמרו: מקדשין על היין בכניסתו.

אין לי אלא קדושה ליום, קדושה ללילה מנין? ת"ל (שמות לא יד) "ושמרתם את השבת".
אין לי אלא שבת, ימים טובים מנין? תלמוד לומר (ויקרא כג ד) "אלה מועדי ה' וגו'"!

<< · מ"ג שמות · כ · ז · >>