פתיחת התפריט הראשי

אבן עזרא על שמות כ


פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)

(שמות כ ו): "לא תשא את שם ה' אלהיך" - שם הוא כמו זכר, והוא מושך להיות סימן לנקרא. רק ימצא זכר בלשון הקדש פעם בלב ופעם בפה. רק השם הוא נשוא בפה, וכן מצאנו שאמר דוד (תהלים טז ד): "ובל אשא את שמותם על שפתי".

והנה טעם לזכור השם, כי כאשר הוא השם אמת, כן יהיה דברו אמת. והנה אם לא יקיים דברו כאילו מכחיש את השם. ומנהג אנשי מצרים עד היום, אם ישבע אדם בראש המלך ולא יקיים את דברו הוא בן מות, ואלו נתן כופר משקלו זהב לא יחיה, בעבור כי הוא בוזה את המלך בפרהסיא. אם כך למלך בשר ודם, כמה אלף אלפי פעמים חייב אדם להישמר שלא תכשילהו לשונו לתת את פיו לחטיא את בשרו לזכרו לשוא.

והנה ראינו בעבור שנשבעו בני ישראל ברבים על דבר פלגש בגבעה, ושם היה פנחס הכהן, ומצאנו שנהרגו העוברים על השבועה (שופטים כא ה). וכן אנשי יבש גלעד אנשים ונשים וטף (שופטים כא י). וכן לא יעשה אפילו במחללי שבת. וגם ראינו שבקש שאול להרוג יהונתן בנו, והוא לא שמע השבועה (שמואל א יד מד). וראינו שהביא השם רעב לארץ בעבור שאול וביתו, שעברו על שבועת הנשיאים שנשבעו לגבעונים (יהושע ט טו). וכאשר נהרגו בית הדמים, אז (שמואל ב כא יד): "ויעתר ה' לארץ". ושלמה אמר לשמעי (מלכים א ב מב): "הלא השבעתיך בה'".

והכלל, לא מצאנו בעשרת הדברים, שכתוב שם שכר טוב מפורש, רק בכיבוד אב ואם, ולא עונש מפורש, רק בעבודת גילולים ובנשיאות השם לשווא.

ורבים חושבים, כי הנושא השם לשוא לא עשה עבירה גדולה. ואני אראה להם כי היא קשה מכל הלאוין הבאים אחריו. כי הרוצח והנואף, שהם עבירות קשות, לא יוכל כל עת לרצוח ולנאוף, כי יפחד. ואשר הרגיל עצמו להישבע לשוא, ישבע ביום אחד שבועות אין מספר. וכל כך הוא רגיל בעבירה הזאת, שלא ידע שנשבע. ואם אתה תוכיחנו למה נשבעת עתה, אז ישבע שלא נשבע, מרוב רגילתו בה, כי לפני כל דיבור שידברו יקדימו השבועה, והוא להם לשון צחות. ואילו לא היה בישראל רק זאת העבירה לבדה, תספיק להאריך הגלות ולהוסיף מכה על מכותינו. ואני אראה שיגעונם, כי הרוצח, אם רצח אויבו, מלא תאותו בנקמתו, גם הנואף כן לפי שעתו, והגונב מצא הנאות לצרכו, ועד שקר להתרצות או להתנקם. והנה, הנשבע לשקר בכל עת שאין עליו שבועה, הוא מחלל שם שמים בפרהסיא בלא הנאה שיש לו.

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)

(שמות כ ז): "זכור טעם לקדשו" - הוא הכתוב (שמות כ ח): "ששת ימים תעבוד". וככה פירוש (שמות כ י): "ויקדשהו", שהשם שבת בו מכל מלאכתו.

וטעם להיות דבק עם "ברך ה'", כאשר הוא כתוב בפרשת (בראשית ב ג): "ויכלו", כי השם קידש זה היום וזימנו לקבל הנפשות תוספת חכמה יותר מכל הימים, על כן כתוב "ברך ה'". וכבר פירשתי זה ב(תהלים צב א): "מזמור ליום השבת".

ראינו כי שנת השמיטה דומה לשבת, כי גם היא שביעית בשנים, וצוה השם שיקראו התורה בתחלת השנה נגד האנשים והנשים והטף, ואמר הטעם (דברים לא יב): "למען ישמעו ולמען ילמדו... ושמרו". והנה, השבת ניתנה להבין מעשי השם ולהגות בתורתו. וככה כתוב, (תהלים צב ה): "כי שמחתני ה' בפעלך".

כל ימי השבוע אדם מתעסק בצרכיו, והנה זה היום ראוי להתבודד ולשבות בעבור כבוד השם, ולא יתעסק לשוא אפילו בצרכיו שעברו, או מה יועץ לעשות, וככה אמר הנביא (ישעיהו נח יג): "ממצוא חפצך ודבר דבר".

ומנהג ישראל היה ללכת סמוך לשבת אצל הנביאים, (מלכים ב ד כג): "כמו מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת".

וכבר הזכרתי, כי טעם כל עושה מלאכה בשבת הוא מכחש במעשה בראשית, רק איננו מכחש השם הנכבד.

והנה, אין ספק כי מלת "אתה" כוללת כל מי שהוא בן מצוה, על כן טעם (שמות כ ט): "בנך ובתך" - הקטנים, שביתתן עליך, ואתה חייב לשמרם שלא יעשו דבר שהוא אסור לך לעשותו. וככה "ועבדך ואמתך" - שהוא ברשותך, אתה חייב שתשמרהו ולא תניחהו שיעבוד לאחר. ואם לאו, אתה עובר על מצות לא תעשה, (דברים ה יד): "למען ינוח עבדך ואמתך כמוך", כאשר פירש משה אדוננו על הדרך שהזכרתי. ועל זה התנאי ידור הגר בשעריך, שלא יעשה מלאכה בשבת וביום הכפורים, על כן נכתב בשנייה "הגר". וככה בעריות, ועל זה התנאי ידור שישמור העריות. וככה באכילת הדם.

וראינו בירמיהו שהחמיר במצות שבת, ואמר מפורש, אף על פי שנגזרה גזרה על ירושלים שתחרב, אם ישוב ישראל לשמור השבת כאשר צוו, לא יגלו ממקומם, ויעמדו בירושלים כסאות מלכות בית דוד (ירמיה יז כא - כז).