מ"ג שמות כה ב
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְיִקְחוּ־לִ֖י תְּרוּמָ֑ה מֵאֵ֤ת כׇּל־אִישׁ֙ אֲשֶׁ֣ר יִדְּבֶ֣נּוּ לִבּ֔וֹ תִּקְח֖וּ אֶת־תְּרוּמָתִֽי׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | מַלֵּיל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיַפְרְשׁוּן קֳדָמַי אַפְרָשׁוּתָא מִן כָּל גְּבַר דְּיִתְרְעֵי לִבֵּיהּ תִּסְּבוּן יָת אַפְרָשׁוּתִי׃ |
| ירושלמי (יונתן): | מַלֵּיל עִם בְּנֵי יִשְרָאֵל וְיִסְבוּן קֳדָמַי אַפְרְשׁוּתָא מִן כָּל דְּיִתְרְעֵי לִבֵּיהּ וְלָא בְּאַלְמוּתָא תִסְבוּן יַת אַפְרָשׁוּתִי: |
רש"י
"תרומה" - הפרשה יפרישו לי מממונם נדבה
"ידבנו לבו" - לשון נדבה והוא ל' רצון טוב פיישנ"ט (בלע"ז געשענק)
"תקחו את תרומתי" - אמרו רבותינו ג' תרומות אמורות כאן א' תרומת בקע לגלגלת שנעשו מהם האדנים כמו שמפורש באלה פקודי ואחת תרומת המזבח בקע לגלגלת לקופות לקנות מהן קרבנות צבור ואחת תרומת המשכן נדבת כל אחד וא' י"ג דברים האמורים בענין כולם הוצרכו למלאכת המשכן או לבגדי כהונה כשתדקדק בהם
[ב] תרומה הפרשה. לא תרומה הניתנת לכהן, דלא שייך הכא:
[ג] יפרישו לי מממונם נדבה. מפני שמשמעות שיקחו הפרשה, וזה לא שייך לומר, שהפרשה אין בו דבר, ולא שייך לומר 'ויקחו לי הפרשה', ולפיכך צריך לפרש 'יפרישו לי מממונם נדבה'. ומה שהוסיף 'מממונם נדבה', כדי לתרץ למה קרא אותו על שם הפרשה ולא על שם נתינה או לקיחה. ועוד, וכי אסור ליתן הכל עד שהכתוב אמר דווקא הפרשה יתנו, לכך פירש שהכונה ש'יפרשו לי מממונם נדבה', ושייך אצל נדבה הפרשה, שהמתנדב אין לו ליתן הכל, שהרי אמרו חכמים (כתובות דף נ.) המוותר אל יוותר יותר מחומש, אלא מפריש מקצת משאר. ולפי זה קשיא, למה קרא אותה של חובה 'תרומה', דהא שנים של חובה היו, ובאותה לא שייך הפרשה, דאפילו אם לא היה לו יותר צריך ליתן הכל, ויש לומר לכך קרא אותם של חובה 'תרומה' ללמוד דאותם של חובה קודמת, דחובה קודמת לנדבה, ולכך קרא הכתוב גם החובה 'תרומה', שהרי לא הפריש רק מקצת הממון, כיון שיש לו עוד ממון להתנדב. וכאן הכתוב מדבר במי שיש לו להתנדב, ואצלו נקרא גם כן החובה 'הפרשה', שהרי נשאר לו עוד:
[ד] אמרו ז"ל שלש תרומות נאמרו כאן וכו'. דאם לא כן למה לי ג' פעמים תרומה; "ויקחו לי תרומה", "תקחו את תרומתי", "וזאת התרומה" (פסוק ג). ואם תאמר, אחר שלא פירש כאן רק תרומה אחת, שהיא תרומת מלאכת המשכן, למה הזכיר שאר התרומות, דאינם שייכים לכאן. אמנם לפי אשר אמרנו למעלה (אות ג) הוי שפיר, שתרומת חובה קודמת, שאין סברא שיתן של נדבה [קודם] ושמא לא יהיה לו של חובה, ולפיכך כתב כאן של חובה לומר להם שעוד תתנו של חובה, שלא יתן לנדבה הכל, ולא יהיה לו של חובה, ואמר להם שיפרישו קודם של חובה:
אמנם יש בזה עוד דבר מופלג בחכמה, דאלו שלש תרומות שייכים זה לזה אין האחת בלא האחרת, וכולם הם כאחת. והענין הוא, כי כאשר היה מלאכת המשכן כפרה על מעשה העגל, כמו שהוא מבואר בדברי חכמים, וחטאו ישראל בשלשה דברים שהם שייכים לאדם; אם בחלק הנפשיי שהוא המחשבה, שהיו מחשבים בעגל שיש בו ממש, ובעבודה זרה אמרו חז"ל (קידושין דף מ.) "למען תפוס ישראל בלבם" (ר' יחזקאל יד, ה), במחשבה בלבד הוא נענש. ואם במעשה, שהיו זובחים לו (להלן לב, ו), וידוע כי פעולת המעשה מתייחס אל הגוף הפועל. ולפיכך חטא במעשה מתייחס אל כלי המעשה, לפי שהמעשה אי אפשר בלא כלי המעשה. אבל אפשר שיחטא בלא מחשבה, כאשר יחטא בשוגג, שחוטא האדם בלא מחשבה, וכלי הגוף אשר הם גומרים המעשה. וישראל חטאו במחשבה, ובמעשה העגל, וחטאו בממונם, כמו שנתבאר בפרשת כי תשא (רש"י להלן לב, לא) שאמר משה "עשו להם אלקי זהב", כלומר 'אתה גרמת להם שהשפעת להם זהב הרבה וכו, כמו שנתבאר לשם. והיו ישראל בשביל זה ראויים להיות נענשים בשלשתן, לפיכך היו צריכים כפרה לשלשתן:
וציוה להם לתת ג' תרומות; נגד הנפש והגוף והממון. וידוע כי כל בני אדם שוים בגוף ובנפש, אין לאחד יותר מן השני, כי כמו שיש לזה כן יש לזה, אם דל אם עשיר. לכך אמר בשני תרומות שיהיו שוים מחצית השקל. וידוע כי האדם הוא אדם על ידי נפש וגוף, וזהו השקל השלם. והנפש הוא חצי השקל, והגוף הוא חצי השקל. לכך צריך ליתן בעד כל אחד חצי שקל. וחצי שקל הוא עשרה גרה, כי השקל השלם עשרים גרה (להלן ל, יג). וידוע כי יש באדם בנפש עשרה דברים, ובגוף עשרה דברים, כדאיתא בפרק המפלת (נידה דף לא.) ג' שותפין יש באדם, הקב"ה ואביו ואמו. אביו מזריע הלובן שממנו; עצמות, וגידין, וצפורנים, ומוח שבראש, ולובן שבעין. אשה מזרעת אודם שממנו; עור, ובשר, דם, ושערות, ושחור שבעין. והקב"ה נותן בו; רוח, ונשמה, וקלסתר פנים, וראיית העין, ושמיעת האוזן, ודבור פה, והלוך רגלים, דעה, בינה, והשכל, עד כאן. הרי עשרה דברים שנותן הקב"ה, ואביו ואמו נותנים גם כן עשרה דברים. ועשרה דברים שנותן הקב"ה כולם נפשיים קדושים, ועשרה דברים שנותנים אביו ואמו הם כולם גופניים, כמו שמסיק שם (נידה דף לא.) כיון שמת האדם נוטל הקב"ה חלקו, וחלק אביו ואמו מוטל לפניהם. כי הנפש תשוב אל האלקים, והגוף מונח. ולפיכך אמרה תורה (להלן ל, יג) "עשרים גרה השקל מחצית השקל תרומה לה'":
והנה מיוחדים היו הקרבנות המכפרים על הנפשות, כדכתיב בפרשת כי תשא (להלן ל, טו) "לכפר על נפשותיכם", והוא מחצית השקל אשר היו מקריבים ממנו. וכן ממחצית השקל נעשו האדנים (רש"י כאן). וידוע כי האדנים הם בית קבול שבו היו עומדין הקרשים (רש"י להלן כו, יז), והם יסוד הבנין, וזה נאמר על החומר שהוא יסוד המקבל הכל, והוא כמו אדן המקבל צורת הבנין. והאדן הוא השפל מונח למטה, מתדמה בכל אל החומר שהוא הנושא, ודבר זה ידוע אצל חכמים, ואין כאן מקומו. והנה החומר עיקר ויסוד בנין הגוף, ולכך מחצית השקל נתנו אותו לאדנים, שהם יסוד הבנין. והיה התרומה השלישית נגד הממון, שאותה בלבד אינה שוה בבני אדם. כי ליש בני אדם הרבה וליש מעט, וציותה התורה לתת "כל איש אשר ידבנו לבו" כפי אשר יש לו לכפרה על ממונם, שלא יהיה כלה וכו':
ואם תאמר, לפעמים יהיה לאדם הרבה ממון ויתן נדבה מעט, ומי שהוא עני יתן הרבה, ולא יהיה זה שוה לפי ערך הממון, והיה ראוי שיתן אותו שיש לו ממון רב - הרבה, ואותו שיש לו מעט - מעט. כי אין הענין כן, כי אותן שיש להם הרבה, והם רע עין ועיניהם צרה ליתן, אינם עשירים בממון. אבל העשיר הוא שיש לו עין טוב ולב טוב, כי הרע עין הוא חסר, אבל מי שיש לו לב טוב ונותן בעין יפה, זהו עשיר, שהרי יש לו הרבה שנותן ומשפיע לאחרים, וזהו מפני הרבוי שנמצא אצלו, וכמו שאמרו (אבות פ"ד מ"א) איזה עשיר השמח בחלקו. ולפיכך אמרה תורה שיתנו התרומה לפי נדבת הלב, כי כאשר צריך ליתן תרומה לפי הממון ולפי העושר, זהו לפי הנדבה, כי לאותו שיש לו נדבת לב ונתן לפי נדבת לבו - נותן לפי העושר. ואם הוא עשיר, ויש לו חסרון עין, אין זה עשיר, והרי כשנותן מעט - נותן לפי מיעוט עשירותו, והכל נכון. והנה מפני שכל אלו שלשה תרומות צריכין לשלשתן כפרה על האדם, ואין האחת בלא השנית, נכתבו כלם יחד:
ויש לפרש גם כן כי כתב כל השלשה תרומות ביחד להשוות שלשתן, לומר כמו שני תרומות האחרים שבודאי צריך ליתן, אף תרומה זאת השלישית צריך ליתן, ולא תאמר כיון דנדבה באה - אם לא רצה ליתן לא צריך ליתן, לכך הקיש הכתוב שיש ליתן, דהרי מצוה הוא, אלא שיתן מה שידבנו לבו. וכן משמע מדברי רש"י (פסוק ג) שאמר כי התרומה השלישית היא באה 'כל איש מה שידבנו לבו', ולא אמר 'כל איש אשר נדבה לבו', משמע שהיו כולם חייבים בנדבה, אלא כל איש מה שידבנו לבו:
[ה] י"ג דברים האמורים בענין. אף על גב דהם ט"ו, פירש הרא"ם כי מנה "תכלת וארגמן ותולעת שני" - שהם כולם של צמר - מין אחד, ולפיכך הם י"ג. וזה לא יתכן בודאי, כי אחר שלא היה אפשר בלא שלשתן, אם כן שלשה מינים הן, דמה בכך שהיו של צמר, כיון דצבעו של זה אינו כצבעו של זה. ועוד, דבפירוש אמר (רש"י) לקמן (כו, א) "שש משזר תכלת וארגמן ותולעת שני" 'הרי ארבע מינים וכו, אם כן מנה כל אחד ואחד מין בפני עצמו. אלא צריך לומר ד"אבני שוהם ואבני מלואים" (פסוק ז) הנשיאים הביאו, כדכתיב בהדיא בקרא (להלן לה, כז), וכאן אמר (רש"י) 'נדבת כל אחד ואחד', ולא יתכן לומר שהיה נדבת כל אחד ואחד רק ט"ו דברים, דהא לא הביאו אבני השהם ואבני המלואים אלא הנשיאים. וצריך לומר מה שנאמר (פסוק ו) "בשמים לשמן המשחה ולקטורת הסמים", פירוש בשמים לשמן המשחה וכן בשמים לקטורת הסמים, ואין פירושו ולקטורת יהיו מתנדבים הסמים, דאם כן היו י"ד מינים:ויקחו לי תרומה. לי – לשמי – כתב הרא"ם דאי לאו כן קשה דהכתיב אם ארעב לא אומר לך . ומזה הטעם עצמו פירש גם "ועשו לי מקדש" - 'לי לשמי', כי כתוב "השמים ושמי השמים לא יכלכלוך אף כי הבית הזה" עכ"ל. וקשה ע"ז דא"כ אם נפרש לי לשמי לא קשה "הלא השמים ושמי השמים" כו', וא"כ קשה במה שאמר שלמה (מ"א ח, יט): "כי אם בנך היוצא מחלציך הוא יבנה הבית לשמי" וגו' (שם, כז): "הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך" וגו', מה הקשה בזה הלא לשמי קאמר. וכאן לא קשיא מידי אם תפרש לשמי. ונלע"ד דרש"י יליף לה מן דוד ד"לי" 'לשמי'. דהא כתיב בשמואל "כה אמר ה' האתה תבנה ’לי‘ בית לשבתי" וגו', ואמר אח"כ "והקימותי את זרעך אחריך" וגו' "הוא יבנה בית ’לשמי‘" וגו' הרי הבן קם תחת אביו לאותה מצוה, וא"כ גם לי האמור באביו הוי ממש מה שנאמר בבנו. ע"כ גם כאן דמיירי ממקדש "ועשו לי מקדש" ג"כ 'לשמי' קאמר, ואם כן הוא הדין בתרומה, דהא תרומה היא צורכי בנין המקדשץ וכן "מזבח אדמה תעשה לי" פירש"י 'לשמי' הוא גם כן בכלל מקדש (כנ"ל):תקחו את תרומתי כו'. י"ג דברים כו' – דהיינו זהב וכסף ונחשת ג' תכלת וארגמן ותולעת שני נחשבים לאחד אלו הג' מראה צמר הם, נמצא שיש כאן ד', ושש ועזים ועורות אילים ועורות תחשים ועצי שטים ושמן למאור ובשמים לשמן המשחה ולקטורת הסמים שהם שבעה מינים, הרי י"א, ואבני שהם ואבני מלואים שהם שתים הרי י"ג. והגור אריה הקשה ע"ז דהא לקמן אמר דשש משזר תכלת וארגמן ותולעת שני הרי ד' מינים כו', אלא צ"ל דאבני שהם ומילואים הנשיאים הביאום כמ"ש בפסוק לקמן, וכאן אמר נדבת כל אחד ואחד. וצ"ל דמ"ש בשמים לשמן המשחה ולקטורת הסמים פירוש בשמים גם לקטורת הסמים, ואין פירושו הסמים לקטורת דא"כ הוה להו י"ד מינים עכ"ל. וק"ל דהא מנה רש"י י"ג דברים הצריכים למשכן ואבני שהם ומילואים ג"כ נצרכים מה לי שהנשיאים הביאום מ"מ הציווי היה ג"כ על כולם אלא שנתקיים ע"י נשיאים, וצ"ל דעורות תחשים אינו מן החשבון הי"ג הבאים מן כל מי שנדבו לבו דהרי לא היו תחשים אלא לפי שעה שנבראו לצורך המשכן, וגם עצי שטים אינו מן המנין כי יעקב הכינם לצורך המשכן וצוה שיקחו אתם, ונדבה אין שייך אלא במה שהאדם יש לו לצרכו ומפריש ממנו למשכן, מה שאין כן באלו (כנ"ל נכון).
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
תְּרוּמָה – הַפְרָשָׁה, יַפְרִישׁוּ לִי מִמָּמוֹנָם נְדָבָה.
יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ – לְשׁוֹן נְדָבָה [כְּמוֹ "יִנְדְּבֶנוּ"], וְהוּא לְשׁוֹן רָצוֹן טוֹב, פרישנ"ט [presant = מתנה] בְּלַעַ"ז.
תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי – אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ: שָׁלוֹשׁ תְּרוּמוֹת אֲמוּרוֹת כַּאן. אַחַת תְּרוּמַת בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת שֶׁנַּעֲשׂוּ מֵהֶם הָאֲדָנִים, כְּמוֹ שֶׁמְּפוֹרָשׁ בְּ"אֵלֶּה פְקוּדֵי" (להלן לח,כו-כז). וְאַחַת תְּרוּמַת הַמִּזְבֵּחַ בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת, לַקּוּפּוֹת לִקְנוֹת מֵהֶן קָרְבְּנוֹת צִבּוּר. וְאַחַת תְּרוּמַת הַמִּשְׁכָּן, נִדְבַת כָּל אֶחָד וְאֶחָד שֶׁהִתְנַדְּבוּ. שְׁלוֹשׁ עֶשְׂרֵה דְּבָרִים הָאֲמוּרִים בָּעִנְיָן (ירושלמי שקלים א,א; מגילה כ"ט ע"ב), [זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת וְכָל הַמְּנוּיִין בָּעִנְיָן,] כֻּלָּם הוּצְרְכוּ לִמְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן אוֹ לְבִגְדֵי כְהֻנָּה כְּשֶׁתְּדַקְדֵּק בָּהֶם.
רשב"ם
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
שלמה המלך ע"ה הזהיר בכאן (משלי ח') את האדם על מדת הזריזות שישתדל ויטרח במוסרי התורה ואל ישתדל ויטרח ברבוי הכסף, לפי שבמוסרי התורה יקנה האדם תועלות רבות בעוה"ז ובעוה"ב ורבוי הכסף אין בו תועלת אבל יש בו נזקים ומכשולים רבים שהוא סבה לדאגות רבות וכמו שאמרו רז"ל מרבה נכסים מרבה דאגה. וידוע שאין בכל הרבויים שבכל המדות שום תועלת כי אם ברבוי התורה. ודעת מחרוץ נבחר, טעמו וקחו דעת התורה שהוא מחרוץ נבחר, והזכיר לשון קחו לומר שיקחו מוסר התורה והמצות בזריזות והשתדלות כמו שלוקח הדבור בידים שהוא מזדרז בו ולא שיקחם בעצלה וביאוש כי אם יתעצל בהם אי אפשר שינצל מן העונש אפילו כשהוא מקיים המצוה, כי אם מיחד הש"י בפיו ובשפתיו ולבו רחק ממנו גדול עונו מנשוא כי מצד אחד עשה מצוה ומצד אחר הוא נענש בעשותו אותה כשלא עשאה על השלמות כי אם בעצלה. והוא הדין והטעם בענין התפלה אם התפלל ולא כוון את לבו בתפלתו אלא שהוא מחשב בהבלי הזמן בסחורתו וכספו וזהבו הנה זה חוטא וכמעט שעליו נאמר (שמות כ') לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב, כלומר כשאתם אתי ועומדים בתפלה לפני אל תחשבו בכסף וזהב אשר עמכם כי המתפלל העושה זאת מתנכר במחשבתו אל המלך הש"י ולפני מלך בשר ודם לא היה עושה כן. וכן אלו הניח תפילין ונתעצל ולא נזהר שלא יישן בהם ולא יפיח בהם אין המצוה שלמה וכן המצות כולן. והא למדת שהעצל אף בעשותו אחת מן המצות יקרה לו חטא ועון בסבת העצלה. והנה התועלת שהשיג בקיום המצוה איננה מבלתי עונש כשם שתועלת החומץ שאדם שותה פעמים לרפואה איננו מבלתי נזק שהוא לשנים, או תועלת חום האש שאיננו מבלתי העשן המזיק לעינים, ועל זה אמר שלמה ע"ה (משלי י') כחמץ לשנים וכעשן לעינים כן העצל לשולחיו, וע"כ יגנה שלמה תמיד את מדת העצל, הוא שאמר (שם י"ג) מתאוה ואין נפשו עצל, יאמר כי מי שנפשו מתאוה לאיזה דבר שיהיה ואין לו כלום שלא השיגו עצל הוא כי לא השתדל בו כל הצורך, וכמו שדרשו רז"ל לא יגעתי ומצאתי אל תאמין, יגעתי ולא מצאתי אל תאמין, יגעתי ומצאתי תאמין, ועל כן יתמיד שלמה ע"ה מוסרו על העצל ויזהירנו בנמלה הוא שאמר (שם ו') לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם, כי ממנה נקח ק"ו ובה יראה דבר חכמה כי היא פחותה שברמשים ויש בה מדת הזריזות שאוספת בזמן הקיץ מה שתאכל בזמן החורף.
וידוע כי הזריז בעניני התורה והמצות גם הזריז בתקון מדותיו הנה הוא עולה ממדה למדה וממדרגה למדרגה והולך כל היום לפנים ולא לאחור, והנה העצל בהפך ממנו כי הוא הולך כל היום לאחור ולא לפנים הוא שאמר שלמה ע"ה (שם ט"ו) דרך עצל כמשוכת חדק, שאי אפשר לו ללכת ולעבור אל המקום אשר לבו חפץ ויצטרך לשוב לאחור כן העצל אינו יכול לעלות ממדה למדה אבל הוא מחריב את עצמו מבית ומחוץ כי הוא משומם נפשו וגופו, כדמיון השדה החרב מבפנים ותחת חטה יצא חוח וחרב מבחוץ שהכתלים והגדרים שהיו מסביב הכל נהרס, ועל זה אמר שלמה ע"ה (משלי כ"ד) על שדה איש עצל עברתי וגו' והנה עלה כלו קמשונים, המשיל העצל שאינו מתקן נפשו ומדותיו והוא בהנהגתו הרעה מחריב נפשו וגופו מבית ומחוץ לעצל המונע עצמו מעבוד שדהו ומניח אותו שתחרב מבית ומחוץ, ועל כן הזכיר שלמה ע"ה בכאן קחו מוסרי ואל כסף שיקחו הבריות מוסר התורה בזריזות ולא ברפיון ובעצלתים, ואמר ואל כסף בהפך מהמון העם שהם משתדלים לקנות הכסף בזריזות ובחריצות וזה דרכם כסל למו כאשר לא יעשו במוסר המצוה ככה, ולפיכך אמר קחו מוסרי ואל כסף, כלומר התורה, כי התורה נקראת מוסר כענין שכתוב (משלי ו') ודרך חיים תוכחות מוסר, ועמה אדם זוכה אל החיים הנצחיים להתענג מזיו שכינה כי שכינה דבקה בתורה, והוא שדרשו רז"ל (משלי ב') כי ישרים ישכנו ארץ, ישכינו שכינה בארץ, במתן תורה כתיב (שמות כ"ד) וישכון כבוד ה' על הר סיני כי היא הסבה שהשכינה שורה בישראל בהר סיני בנגלה, ובמשכן בנסתר, בהר סיני בנגלה הוא ששכן הכבוד בהר סיני לעיני כל ישראל שנאמר (שם) ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל, במשכן בנסתר הוא שנצטוינו לעשות לו בית מיוחד כדי שישכון עליו בנסתר, ועל זה התנדבו ישראל תרומה לעשות ממנה משכן, וזהו שכתוב.
ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי. ויקחו לי, ע"ד הפשט לשמי, ולשון תרומה הפרשה כלומר שיפרישו ישראל נדבה מממונם למלאכת המשכן. וענין המשכן היה דוגמת הר סיני, והכבוד ששכן על הר סיני בנגלה הוא ששכן על המשכן בנסתר, וכשם שמצינו בהר סיני שאמר הכתוב (דברים ה') הן הראנו ה' אלהינו את כבודו ואת גדלו, כן מצינו במשכן שחזר שני פעמים (שמות מ') וכבוד ה' מלא את המשכן. וכשם שמצינו בהר סיני שכתוב בו (דברים ד') מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה וכתיב (שם) ודבריו שמעת מתוך האש, כן במשכן היה הקול מדבר אליו מעל הכפורת מבין שני הכרובים. וכשם שמצינו בהר סיני שכתוב בו (שמות כ"ד) ויראו את אלהי ישראל, כן מצינו במשכן שהיה אלהי ישראל יושב הכרובים, הוא שכתוב בו (יחזקאל י) וכבוד אלהי ישראל עליהם מלמעלה הוא החיה אשר ראיתי תחת אלהי ישראל בנהר כבר ואדע כי כרובים המה.
תקחו את תרומתי. אחר שהזכיר נדיבות הלב יחס התרומה אליו שאמר תרומתי כי אז יהיה רצונו דבק בהם כי אין רצון ה' יתברך בצרי העין, ועוד להורות כי כיון שהתנדב המתנדב תרומת ה' הוא ואם אינו נותנה נענש ואם נתנה כבר יצאה מרשותו ואין לו בה כלום.
ויתכן לפרש כי מה שהזכיר בכאן שלש תרומות, ויקחו לי תרומה, את תרומתי, וזאת התרומה, שהם כנגד שלש תרומות שהעולם נתרומם בהם, והם החכמה והתבונה והדעת, כענין שכתוב (משלי ג') ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה, בדעתו תהומות נבקעו, ונרמז במעשה המשכן לפי שהמשכן שקול כבריאת עולם ומפני זה הזכיר בכאן ג' תרומות כנגדם. וכנגדם תרמו ישראל במדבר ג' תרומות, האחד תרומת המשכן והיא האמורה בפרשה זו, השניה תרומת שקלים והיא האמורה בפרשת שקלים בסדר כי תשא, השלישי תרומת המזבח והיא האמורה בסדר במדבר סיני שנמנו ישראל ע"י שקלים שנתן כל אחד מהם מחצית השקל ואותם שקלים היו לקרבנות צבור. וג' תרומות הללו השתים קדש והשלישית חול, השתים קדש היא התרומה שבכאן ותרומת המזבח שהם קדש כי היו שתיהן לצורך הקב"ה ולכבודו, אבל השלישית והיא תרומת שקלים היתה לצורך ישראל ולתועלתם שבה היו מתכפרין כענין שכתוב (שמות ל') ונתנו איש כופר נפשו. וכנגדם נצטוו ישראל בג' תרומות כשנכנסו לארץ השתים קדש והשלישית חול והיא תרומת חלה, ולא נצטוו ישראל בשתים להביאם בחוצה לארץ כי אם בארץ הקדושה לפי ששתיהן קדש, אבל תרומת חלה מפרישין אותה אף בחוצה לארץ כדי שלא תשתכח תורת חלה מישראל. וכדי לבאר שהמשכן שקול כנגד בריאת העולם הזכיר בו הכתוב ג' תרומות של העולם והוא שכתוב בבצלאל (שמות ל"א) ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת, ועל זה דרשו רז"ל יודע היה בצלאל לצרף אותיות שבהן נבראו שמים וארץ, כתיב הכא ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת, וכתיב התם (משלי ג') ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה בדעתו תהומות נבקעו רצו החכמים לרמוז בזה כי המשכן שקול כנגד בריאת העולם.
ותמצא בפרקי ר"א בשלשתן בנה שלמה בית המקדש שכן הזכיר הכתוב על חירם (מלכים א' ז') בן אשה אלמנה הוא ממטה נפתלי ואביו איש צורי חורש נחשת וימלא את החכמה ואת התבונה ואת הדעת, וכן בשלשתן עתיד להבנות, הוא שהזכיר עליו שלמה ע"ה ברוח הקודש (משלי כ"ד) בחכמה יבנה בית ובתבונה יתכונן ובדעת חדרים ימלאו, ושלשתן עתיד הקב"ה ליתן לישראל במתנה שנאמר (שם ב) כי ה' יתן חכמה וגו', נתן אין כתיב כאן אלא יתן, מפיו דעת ותבונה, ושלשתן ינתנו למלך המשיח שנאמר (ישעיה י"א) ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה וגו' רוח דעת ויראת ה'.
וע"ד המדרש ויקחו לי תרומה, מאחר שנתתי לכם תורתי שכתוב בה (משלי ד') כי לקח טוב נתתי לכם תורתי וגו' הביאו לי תרומה, כי לקח טוב נתתי לכם, משל לשני סוחרים אחד בידו מטכסא ואחד בידו פלפלין החליפו נטל זה פלפלין וזה מטכסא כל אחד חסר ממה שבידו, אבל התורה אינו כן זה שונה סדר זרעים למי שבידו סדר מועד וזה שונה סדר מועד למי שבידו סדר זרעים כל אחד ואחד מרויח ונשאר לו מה שבידו כבר, זהו כי לקח טוב נתתי וגו'. מעשה באדם אחד שהיה בספינה עם סוחרים הרבה והיו אומרים לו היכן פרקמטיא שלך, אמר להם פרקמטיא שלי גדולה משלכם, בדקו כל הספינה ולא מצאו כלום, התחילו שוחקים עליו, נפלו לסטים עליהם בים שללו ונטלו כל מה שהיה בספינה, יצאו ליבשה ונכנסו למדינה ולא היה להם לחם לאכול ובגד ללבוש, מה עשה אותו חכם נכנס לבהמ"ד נהגו בו כבוד וגדולי העיר מלוין אותו, כשראו הסוחרים כך באו אצלו ופייסו אותו בבקשה ממך עשה עמנו חסד ולמד עלינו זכות לפני בני העיר כדי שנתפרנס ונחיה ולא נמות שכבר ראית מה שאבדנו בספינה, אמר להם והלא אמרתי לכם שלי גדולה משלכם, שלכם אבד ושלי קיים. ועוד כל העושה פרקמטיא לא כל שעה הוא משתכר, וכשהוא משתכר פעמים שהוא עומד בידו ופעמים שאינו עומד בידו, אבל התורה עומדת לעד בעוה"ז ובעוה"ב, הוי אומר כי לקח טוב נתתי לכם.
וע"ד הקבלה ויקחו לי תרומה, ויקחו אלי כנסת ישראל שהיא תרומה והיא הנקראת זאת ולכך אמר וזאת התרומה, וכן כתיב (בראשית מ"ט) וזאת אשר דבר להם אביהם, ושם בארתי, וכתיב (תהלים קי"ח) מאת ה' היתה זאת. ואמר ויקחו לי ליחד את הכל ממטה למעלה וממעלה למטה, ולפי שהכל תלוי במחשבה ובכונת הלב על כן אמר מאת כל איש אשר ידבנו לבו.
ולזה רמוז במדרש הוא שאמרו ויקחו תרומה אין כתיב כאן אלא ויקחו לי אותי לוקחים כביכול אמר הקב"ה קחו אותי שאדור ביניכם. ועוד אמרו במדרש וזאת התרומה אשר תקחו כנסת ישראל שהיא תרומה שנאמר (ירמיה כ"ז) קדש ישראל לה' ראשית תבואתה.
ובספר הבהיר תמצא מפורש ויקחו לי תרומה ויקחו לקדש תרומה שהיא יו"ד והיא עשירית, ומנא לן דעשירי קדש דכתיב (ויקרא כז) העשירי יהיה קדש לה' לקדש ומאי נינהו קדש, וראשית כל בכורי כל, וכתיב (תהלים קיא) ראשית חכמה ע"כ.
ומה שהזכיר בסמוך ככל אשר אני מראה, הכונה כי אני הוא המראה, וכן כאשר הראה אותך בהר יחזור למלת אני ומלת אני במקום הזה מדה"ד, וכן מצינו בדוד המלך בכלי המקדש שאמר (דה"א כ"ח) הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל כל מלאכות התבנית, ויד ה' הוא מדת הדין, והוא ענין שבאר בכאן כי אני הוא המראה לו תבנית המשכן ותבנית כל כליו.
ויש לך לדעת כי מן ויקחו לי עד וזאת התרומה מדבר בתרומה העליונה, אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחשת מדבר בתרומת המשכן, ובאור הענין כי כשיביאו ישראל תרומת המשכן שהוא זהב וכסף ונחשת וכל השאר יביאו עמם התרומה העליונה, וזה באור ועשו לי מקדש זו תרומת המשכן, ושכנתי בתוכם זו תרומה עליונה, וזה סוד הכתוב יביאה את תרומת ה' זהב וכסף ונחשת שפירושו עם תרומת ה', או יאמר הכתוב קחו מאתכם תרומה לה' כל נדיב לבו יביאה את תרומת ה', קחו מאתכם תרומה זו תרומה העליונה, יביאה את תרומת ה' זו תרומת המשכן, ועל כן אמר זהב וכסף ונחשת, וזה מבואר כי כשיביאו תרומת המשכן מיד יביאו עמה התרומה העליונה וישכינו שכינה למטה ביניהם.ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
ונראה לי על דרך מה שאמרו ז"ל (יומא דף ד:) מנין שהאומר דבר לחבירו שהוא בבל תאמר? שנאמר: ״וידבר ה' אל משה לאמר״, ועל פי הדברים האלה יצטרך לומר דבר אל בני ישראל, שאם לא כן יחשוב משה כי לא בא אלא לתת רשות, שאין זה בבל תאמר חובה מנין תלמוד לומר דבר וגו'.
ולדרך זה תמצא מרגוע לנפשך בכל התורה כולה שאמר הכתוב ״לאמר״ וחזר לומר דבר, כי בכל מצוה צריך לומר לו ״לאמר״ ו״דבר״, ובאחת מהנה לא יהיה נשמע שחובה עליו הם הדברים לאומרם להם אלא רשות; ורבותינו ז"ל (ילקוט הראובני) דרשו: דבר אל בני ישראל - שלא ימנה עליהם מערב רב, ודורשים לשון דברות ושררה. עוד יתבאר בסמוך באופן אחר:
ויקחו לי. צריך לדעת למה כתב וא"ו בתחלת ענין. ואולי שירצה על דרך אומרם ז"ל (שקלים פ"א מ"ג): ״ממשכנין על השקלים״, ואמרו ז"ל (תנחומא) כי ג' תרומות שנו כאן - ב' מהם שקלים בקע לגלגולת אחת לאדנים ואחת לקרבנות צבור; והג', נדבת המשכן. עד כאן. וכפי זה נתכוון באומרו ויקחו כנגד נדבת השקלים הרמוזה בתרומה הסמוכה לה לומר שישנו בכפייה לשקול, וסמך תיבת ויקחו אל בני ישראל לרמוז שבשקלים מדבר הכתוב שאינם שוקלים אלא בני ישראל ולא בנות ישראל דכתיב (לקמן ל' י"ג) כל העובר וגו'. ולפי זה אומרו מאת כל איש פירוש שהלקיחה תהיה בהשואה מאת כל איש ואפילו את אשר ידבנו לבו תהיה לקיחה שוה מכולם ולא ירבה הנדיב ולא ימעיט הכילי. ועוד ירצה בתוספת וא"ו לרמוז שכבר קדם דבר אחר והוא נדבת לב כרמוז בסוף דבריו שאמר אשר ידבנו לבו, ולדרך זה ידבר הכתוב גם בתרומת המשכן ויחפוץ ה' שכל נדבה תהיה מלב ולא תהיה הנתינה עד שתקדם הנדבה בלב:
עוד נראה לפרש הכתוב על פי מה שאמרו במסכת בבא בתרא (דף ח:) קופה נגבית בב' ומתחלקת בג' נגבית בב' לפי שאין עושין שררות על הציבור פחות מב' ואמרו שם מנא הני מילי אמר קרא (לקמן כ"ח ה') והם יקחו ומאי שררות שממשכנים על הצדקה אם אמוד הוא עד כאן. והעלו שם התוספת והר"ן כי ב' שאמרו דוקא בדבר הקצוב אבל שאינו קצוב צריך ג'. ודע כי לענין דין אפילו יחיד אם הוא מומחה יכוף אדם בעל כרחו לדון אותו יחידי כדתניא (סנהדרין ה') אם היה יחיד מומחה לרבים כו' הרי זה דן יחידי, וכתבו התוספת שם ויכול לכוף את האדם בעל כרחו דאי בדקבליה וכו'. ומכאן אני למד שהוא הדין וכל שכן הוא שיכול להנהיג שררות יחידי ואינו צריך ב', ומה משפט הצריך ג' דן וכייף שררות שמספיק בב' לא כל שכן. ובזה נשכיל ביאור הכתוב אומרו דבר אל בני ישראל אין פירוש לשון דבור אלא לשון שררות ודברות לומר כי הוא לבדו יכול לעשות ב' משפטים שישנם בענין הא' היא ההערכה, והב' היא השררות, שהגם שההערכה צריך ג' והשררה צריכה ב' כנזכר אתה לבדך תהיה דבר על הדבר לצד שאתה יחיד מומחה תספיק במקום ג' ואין צריך למור במקום ב' לענין השררות, ודוקא אתה אבל הזולת ויקחו לשון רבים. ותמצא שכן היה דכתיב (לקמן ל"ו ג') ויקחו מלפני משה הרי כי משה לבדו קבל הנדבה בין דבר שיש בו קצבה בין דבר שאין בו קצבה. והגם שבתלמוד דרשו מפסוק (לקמן כ"ח ה') והם יקחו, אולי כי שם חדש לענין השררות שצריכה ב' וכאן לענין פרט לקיחת דבר שאין בו קצבה שלא נתן רשות לעשות הדבר ביחיד אלא למשה אבל הזולת צריך רבים. ולדרך זה יתיישב אומרו ויקחו בתוספת וא"ו לצד שקדם ואמר דברותו של משה לזה יוצדק לומר אחר כך ויקחו:
מאת כל איש וגו'. אולי שיכוין לומר כי באיש שיודעים בו שהוא נדיב לב לא יכניסוהו במשפט ההערכה לדעת מה יקבלו ממנו כיון שהוא מוחזק כי לבו נדיב יקחו ממנו את אשר יביא כי ודאי שיודע הוא עצמו שזה הוא יכלתו ואת זו אצדיק שהוא תרומתי הצריך לתת כאומרו את תרומתי. עוד ירצה לומר שאינה חשובה ליקראות תרומתי אלא המובא מנדבת לב האדם, והוא אומרו מאת אשר וגו' תקחו את תרומתי, אבל המעושה לא קראה תרומתי אלא תרומה דכתיב ויקחו לי תרומה. עוד נראה בדקדוק אומרו ג' ריבויים אלו מאת כל איש שלא היה לו לומר אלא מאשר ידבנו וגו', ואולי שנתכוין הכתוב לרבות ג' פרטים שישנם בהדרגה משונה בדין הצדקות מכל ישראל והם היתומים והנשים והשוע, היתומים כמו שאמרו במסכת בבא בתרא (דף ח.) אין פוסקים צדקה על היתומים ואם לעשות להם שם מותר, הנשים כמו שאמרו בסוף מסכת בבא (קי"ט) שאין לוקחים מהנשים אלא דבר מועט, ואמרו עוד שם כי מועט ומרובה הוא לפי ערך מה שהם הנשים וכמעשה רבינא שלקח שרשרות זהב מהם ואמר כי בערך בני מחוזא דבר מועט הוא, שוע כמו שאמרו בבבא בתרא (שם) שאסור לגבאי צדקה לתובעו ולגבות ממנו וכו' וכמעשה הובא שם (תענית דף כד.) עוד שהיו נשמטים הגבאים מהתראות לפניו לבל יהיה מצר לעצמו ויתן מה שאין בו כח ליתן. והנה בנדבת המשכן אמר ה' למשה שיקח מהג' הנזכרים, והוא מה שריבה בג' הריבויים יתומים נשים שוע, את לרבות הנשים, כל לרבות היתומים, איש אשר ידבנו לבו זה שוע כמשמעו שמשלשתם יקח אפילו דבר גדול:
ויש טעם בדבר על פי דבריהם ז"ל (תנחומא) שאמרו כי המשכן הוא כפרה על מעשה העגל. עוד אמרו (שמו"ר פל"ג), וזה לשונם: אמר משה לפני ה': וכי ישראל יכולין לבנות משכן? אמר לו: מהקטן שבהם כו', כי המן היה מוריד לישראל אבנים טובות ומרגליות. עד כאן. וגם אמרו (תנחומא) כי מביזת מצרים נטלו קטן שבכולם משא מ' חמורים כסף וזהב ואבנים טובות וכו'. ואמרו (שהש"ר פס' תורי זהב) עוד שביזת הים גדולה מביזת מצרים, הרי שהיה לישראל עושר מופלג. ולפי זה יש טעם נכון לשלשתם, כי לא אמרו אין לוקחים מהיתומים אלא במקום שאין בו שם ולא כפרה אבל במקום שיש אחד מהם כמשכן לוקחים מהם, והנשים גם כן במקום כפרה לוקחים מהם, ועוד שהגם שיתנו דבר גדול בערך עושרם המופלג דבר קטן יחשב, והשוע גם כן לצד רוב העושר לא יעשה בו רושם כל מה שיתן לנדבת המשכן אפילו יתן כל הצריך למשכן, ודקדק לומר תקחו את תרומתי לומר שלא התיר לקחת מהדרגות הנזכרים מאת כל איש וגו' אלא את תרומתי שהיא תרומת המשכן לטעמים שפירשנו. ובדרך רמז ירצה שיכוין כל אחד לדבק בה' בחינת נפשו הנקראת תרומה באמצעות המעשה, והוא אומרו ויקחו לי תרומה כי הנפש של ישראל תקרא תרומה דכתיב (ירמי', ב) קדש ישראל לה' ראשית תבואתו ותרומה נקראת ראשית ובאמצעות לקיחת מאת כל איש וגו' ישיגו שתשרה עליהם השכינה, והוא אומרו תקחו את תרומתי כי השכינה תקרא תרומת ה' והמשכיל יבין:בעל הטורים
• לפירוש "בעל הטורים" על כל הפרק •
ויקחו לי תרומה. עשו לי מקום מקדש אחד מנ' שבהר הבית כמו תרומה שהוא א' מחמשים שהרי הר הבית היה ת"ק על ת"ק ומקום החצר היה ק' על נ' שהוא א' מנ' של ת"ק על ת"ק:
סמך לילה לויקחו לי תרומה רמז זמן אכילת תרומה בלילה כדתנן משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן שהיא צאת הכוכבים: ויקחו לי. לי עולה מ' היינו עין יפה אחד ממ':
מאת כל. כל עולה נ' היינו בינוני א' מנ':
מאת כל. ר"ת עולה ס' היינו עין רעה א' מס':
אל בני ישראל ויקחו לי תרומה. בגימטרי' אך בני ישראל יהיו תורמין לא הגוים:
תקחו את תרומתי. ולא אמר תקח שאין גובין צדקה בפחות משנים. תקחו. בגימטרי' שנים קחו: