מ"ג שמות כג יט
מקרא
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ראשית בכורי אדמתך תביא בית יהוה אלהיך לא תבשל גדי בחלב אמו
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
רֵאשִׁ֗ית בִּכּוּרֵי֙ אַדְמָ֣תְךָ֔ תָּבִ֕יא בֵּ֖ית יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ לֹֽא־תְבַשֵּׁ֥ל גְּדִ֖י בַּחֲלֵ֥ב אִמּֽוֹ׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | רֵישׁ בִּכּוּרֵי אַרְעָךְ תַּיְתֵי לְבֵית מַקְדְּשָׁא דַּייָ אֱלָהָךְ לָא תֵיכְלוּן בְּשַׂר בַּחֲלַב׃ |
| ירושלמי (יונתן): | שֵׁירוּי בִּיכוּרֵי פֵּירֵי אַרְעָךְ תַּיְתֵי לְבֵית מַקְדְּשָׁא דַיְיָ אֱלָהָךְ עַמִּי בֵּית יִשְרָאֵל לֵית אַתּוּן רְשָׁאִין לָא לִמְבַשְׁלָא וְלָא לְמֵיכוּל בְּשַר וַחֲלַב מְעַרְבִין כַּחֲדָא דְלָא יִתְקַף רוּגְזִי וְאִיבְשֵׁיל עִיבּוּרֵיכוֹן דְּגָנָא וְקַשָׁא תְּרֵיהוֹן כַּחֲדָא: |
רש"י
"לא תבשל גדי" - אף עגל וכבש בכלל גדי שאין גדי אלא ל' ולד רך ממה שאתה מוצא בכמה מקומות בתורה שכתוב גדי והוצרך לפ' אחריו עזים כגון (בראשית לח) אנכי אשלח גדי עזים את גדי העזים (שם כז) שני גדיי עזים ללמדך שכ"מ שנא' גדי סתם אף עגל וכבש במשמע ובג' מקומות נכתב בתורה א' לאיסור אכילה וא' לאיסור הנאה וא' לאיסור בישול (פסחים כז חולין קטו)
מפרשי רש"י
[יז] אלא מז' מינין. דילפינן "ארץ ארץ" בגזירה שוה בפרשת תבא (רש"י דברים כו, ב), עיין שם:
[יח] ממה שאתה מוצא במקום אחר בתורה גדי עזים וכו'. דאין לומר דניליף מינייהו, דהוי שני כתובים הבאים כאחד, דכתיב (בראשית כ"ז, ט"ז) "את עורות גדי העזים", "גדי עזים" (בראשית ל"ח, י"ז), כך אמרו בפרק כל הבשר (חולין ריש קיג ע"ב). וראב"ע (הארוך) הקשה על פירוש רש"י דאין "גדי" בשום לשון רק על של עז ולא על מין אחר, והא דכתיב פעם "גדי" ופעם "גדי עזים", כי יש חילוק ביניהם, כי יקרא "גדי עזים" כשהוא צריך לאמו, ושאין צריך לאמו לא יקרא רק "גדי", וכן "שעיר" (ויקרא ד', כ"ד) ו"שעיר עזים" (בראשית ל"ז, ל"א), עד כאן. והוא לא הבין דברי חכמים, כי לפי דבריו למה יקרא "גדי עזים", הוי ליה ליקרא 'גדי עז', 'שעיר עז', מאי "גדי עזים", וכי שני עזים צריך. ומה שאמר שלא נקרא בשם גדי רק מין העז, הכל מודים שדווקא מן העז יקרא כך, ומכל מקום אין לשון גדי רק וולד רך, אלא שזה השם נקרא לגדי עזים מפני שהוא רך ביותר מכל הבהמות, ומכל מקום שם "גדי" אינו רק בשביל שהוא ולד רך. ומאחר ששם הזה, שהוא שם "גדי", אינו שם המין למין העז, רק נקרא על שם רכות, אין לנו לומר שדוקא מין העז אסור לבשל אבל לא שאר מיני בהמות, [ד]אם כן הוי למכתב שם המין לומר "גדי עזים", אבל מדכתיב שם "גדי" אשר נופל על ולד רך, אף על גב שלא נקרא אצל הבריות כך רק מין עז בשביל שמין העז הוא רך ביותר, אין לעשות חילוק ביניהם בדין. ומכל שכן שאם היה חילוק שהיה ראוי לכתוב "גדי עזים" שהוא שם המין, שהמין עושה החילוק, אלא אין חילוק. וכך פירוש הכתוב; "לא תבשל גדי בחלב אמו", כלומר לא תבשל ולד רך בחלב אמו, וכל אשר עליו שם 'ולד רך', שכל הבהמות יפול שם זה עליהם 'ולד רך', אף על גב שהבריות קוראים שם זה למין עז, מכל מקום שם זה שייך על כל ולד רך, שדרך הבריות לתאר את שהוא יותר ראוי להקרא בשם רכות. ובשביל כך לענין הדין אינו יוצא מן השם הזה כל ולד בהמה, ודבר זה מבואר מאוד. וכאשר מדקדק הכתוב על שם המין, והדבר תלוי במין העז, יאמר "גדי עזים":
[יט] אחד לאיסור אכילה וכו'. ובפרשת ראה (רש"י דברים יד, כא) פירש למעט חיה ועוף ובהמה טמאה. ופירש הרמב"ן (שם) דהכא מן "לא תבשל" ג' פעמים הוא דמפיק אחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה ואחד בישול, ובפרשת ראה מן יתירא ד"גדי", דלא הוי למכתב רק 'לא תבשל בחלב אמו', "גדי" שלשה פעמים למעט חיה ועוף ובהמה טמאה. וכן פירש רש"י בפרק כל הבשר (חולין דף קיג.). והקשה הרא"ם דלמה לי איסור הנאה, תיפוק ליה מן כל אשר תעבתי לך אסור (חולין דף קיד:), מדכתיב (דברים י"ד, ג') "לא תאכל כל תועבה", ותירץ הרא"ם דהא לאו שבכללות אין לוקין עליו (מנחות דף נח:), דהאי "לא תאכל תועבה" לאו שבכללות הוא, ואין לוקין עליו, לכך צריך קרא בפני עצמו. ועיין בפרשת ראה (דברים י"ד, ג') ושם מבואר:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי – אַף עֵגֶל וְכֶבֶשׂ בִּכְלַל גְּדִי, שֶׁאֵין גְּדִי אֶלָּא לְשׁוֹן וָלָד רַךְ, מִמַּה שֶּׁאַתָּה מוֹצֵא בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת בַּתּוֹרָה, שֶׁכָּתוּב "גְּדִי" וְהֻצְרַךְ לְפָרֵשׁ אַחֲרָיו "עִזִּים", כְּגוֹן: "אָנֹכִי אֲשַׁלַּח גְּדִי עִזִּים" (בראשית לח,יז), "אֶת גְּדִי הָעִזִּים" (בראשית לח,כ), "שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים" (בראשית כז,ט); לְלַמֶּדְךָ שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר "גְּדִי" סְתָם, אַף עֵגֶל וְכֶבֶשׂ בְּמַשְׁמָע. וּבִשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת נִכְתַּב בַּתּוֹרָה: אֶחָד לְאִסּוּר אֲכִילָה, וְאֶחָד לְאִסּוּר הֲנָאָה, וְאֶחָד לְאִסּוּר בִּשּׁוּל (חולין קט"ו ע"ב).
רשב"ם
לא תבשל גדי בחלב אמו: דרך העיזים ללדת שני גדיים יחד, ורגילים היו לשחוט אחד מהם ומתוך שרוב חלב בעזים כדכתיב ודי חלב עזים ללחמך וגו', היו רגילים לבשלו בחלב האם, ולפי ההוה דבר הכתוב, וגנאי הוא הדבר ובליעה ורעבתנות לאכול חלב האם עם הבנים, ודוגמא זו באותו ואת בנו ושילוח הקן, וללמדך דרך תרבות צוה הכתוב, ולפי שברגל היו אוכלין בהמות הרבה, הזהיר בפרשת הרגלים שלא לבשל ולא לאכול גדי בחלב אמו והוא הדין לכל בשר בחלבכמו שפירשו רבותינו בשחיטת חולין:
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
לא תבשל גדי בחלב אמו. הכתוב הזה נזכר בתורה שלש פעמים, ודרשו רז"ל אחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה ואחד לאיסור בשול. ומה שהוציאו הכתוב בלשון בשול לפי שדרך בשול אסרה תורה ולוקה מן התורה בבשולו וכן באכילתו דרך בשול וכל שאינו דרך בשול אינו אסור מן התורה אלא מדרבנן וכן דעת מורי ז"ל. ומה שלא הזכיר בו לא תאכל שהיה איסור הנאה בכללו שהרי אמרו כל מקום שנאמר לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע עד שיפרוט לך הכתוב, שאילו אמר לא תאכל הייתי מבין שהוא כשאר האיסורין שאין חיוב באכילתן אלא כדרך הנאתן אבל שלא כדרך הנאתן פטור ועל כן לא הוציא הכתוב בלשון אכילה ללמדך שאם אכלו שלא כדרך הנאתו כגון שבלעו חם עד ששרף גרונו חייב מלקות מן התורה מה שאין כן בשאר האיסורין. ולפי שלא הזכיר לשון אכילה לכך הוצרך פסוק שלישי לאיסור הנאה, אבל מכל מקום אינו לוקה אלא על בשולו ועל אכילתו אפילו שלא כדרך הנאתו, וכן תמצא במסכת פסחים פ"ב שאמרו בשר בחלב להכי לא כתב רחמנא אכילה בגופיה למימרא שלוקין עליו שלא כדרך הנאתו. ושתי מצות בלבד הן שאדם לוקה בהן באכילתם אפילו שלא כדרך הנאתן בשר בחלב וכלאי הכרם, וכן אמרו רז"ל הכל מודים בכלאי הכרם שלוקין עליהם אפילו שלא כדרך הנאתן מאי טעמא משום דלא כתיב בהו אכילה אלא (דברים כב) פן תקדש ודרשינן פן תוקד אש.
וע"ד הפשט טעם המצוה הזאת לפי שהוא מטמטם את הלב שהרי החלב נעשה מן הדם והדם מזגו רע ומוליד אכזריות ואחד מטעמי האיסור שבו שאינו מקבל שנוי והתפעלות בגוף כשאר הדברים הנאכלים ולכך טבעו הרע נשאר בתוכו מבלי שנוי ואע"פ שנשתנה עכשו מדם לחלב וקבל שנוי והתפעלות שהועתק לדבר אחר מ"מ כשחוזר ומערבו עם הבשר הרי חוזר לכח הדם וטבעו הראשון כבתחלה והתערבם יחד מטמטם הלב ומוליד גסות ותכונה רעה בנפש האוכל.
וכן דעת הרופאים בתערובת דג וגבינה שנתבשלו כאחד שמוליד תכונה רעה וחולי הצרעת. ומה שנזכרה מצוה זו לעולם אצל החגים כדי להזהיר את ישראל העולים בכל שנה שלש פעמים לרגל למקום הנבואה שלא יטמטמו הלב במאכלים אסורים אלא שיהיה חומר שלהם זך וצלול להתבונן בדרכי התורה ויהיה לבם הוכן להשגת ידיעתו יתברך.
והרמב"ם ז"ל כתב בזה טעם בטעמי המצות, כי מפני שהיה מנהג עובדי אלילים שהיו אוכלים בשר בחלב בבית תועבותם בימי חגיהם על כן באה התורה לאסור אותו, ויאמר הכתוב כשתבא שלש פעמים בשנה לבית ה' אלהיך לא תבשל גדי בחלב אמו כענין מנהגי עו"ג שעושים כך, ולכך נזכר הכתוב הזה בשני מקומות בכלל החגים, כי כן דרך התורה לאסור הדברים שהם לאלילים ותצוה עלינו לעשות ההפך כדי לעקור שורש אלילים מן העולם. זה כתב הרב ז"ל בטעם המצוה הזאת, ואע"פ שאין זה לשונו זה כונתו.
ומן הנראה כי הטעמים האלה בלתי מספיקים ואינם עקר בטעם המצות אלא לדחות את השואל שהרי מצוה זו מכלל החקים היא מכלל פרה אדומה ושעיר המשתלח, וכן דרשו רז"ל לעתיד לבא הקב"ה מגלה להם לישראל מפני מה צותה התורה בשר בחלב ופרה אדומה ושעיר המשתלח. וכיון שכן דעת חכמים שהמצוה הזאת מסתרי התורה כי בודאי לעתיד לבא לא יהיה שם לא טמטום הלב ולא ע"ז שהרי אנו מובטחים בהבטחת (דברים ל) ומל ה' אלהיך וגו', וכן בהבטחת (צפניה ג) כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה וגו', אבל המצוה הזאת יש לה סוד.
וע"ד הקבלה כבר ידעת כי כל המצות כלן אלהיות וכל אחת מהן מצויירת לציורי דברים של מעלה אף כי החקים זכרון ודוגמא של מעלה כי על כן נקראו חקים לפי שהם חקוקים למעלה והבשר והחלב דוגמא ורמז כנגדם למעלה דברים מיוחדים, וכשם שהבשר והחלב כל אחד מותר בפני עצמו כן הדברים ההם כל אחד ואחד מיוחד בפני עצמו, וכשם שאין עקר האסור אלא החבור והתורה הרחיקתו וגזרה ביניהם הבדל ורחוק, כן הדברים ההם יש לנו להבין כי יש ביניהם הבדל ואין להשוות קדושה של מעלה לקדושה של מטה אע"פ שהכל מיוחד זה בזה ובעוה"ז שיש בו יצר הרע נצטרך ליחד אותם ומיחדין ואומרין כי הוא ושמו אחד, וע"כ אמרו רז"ל לעתיד לבא הקב"ה מגלה להם לישראל מפני מה בשר בחלב אסור, כוונו במאמר זה כי אע"פ שהיא מצוה מוטלת עלינו נוהגת במזוננו ומאכלנו בעולם הגופני הזה אין העולם הזה כדאי ואיננו ראוי להתגלות בו הטעם והסוד מפני שהעולם הזה יש בו יצר הרע ולא תסבלהו דעת הבריות אולי יחשבו על השם ויהרהרו אחר שתי רשויות ח"ו אבל לעתיד לבא בזמן בטול יצה"ר והוא זמן תחיית המתים שם יבינו הכל הסוד מעקרו ושם יוסיף מעלה והשגה ונוכל להבדיל ונכיר שהוא אחד ושמו אחד כדבר הנביא (זכריה יד) ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד, וכ"כ באותו זמן (ישעיה נב) לכן ידע עמי שמי, וזה גלוי הטעם להקב"ה בעבור כי אין גלוי הטעם והסוד בעולם הזה אלא באותו זמן שכן יהיה איסור בשר וחלב בטל, ומכאן תתעורר למה שאכלו המלאכים בשר בחלב שנאמר (בראשית יח) ויקח חמאה וחלב ובן הבקר, כי המלאכים אין להם יצר הרע שאף בבני אדם הגופניים לא תהיה נוהגת מצוה זו בזמן בטול יצר הרע. ולכך דרשו רז"ל (ויקרא יט) את חקותי תשמרו וגו' אני ה' אני חקקתים ואין לך רשות להרהר בהם כלומר חקקתים למעלה ואין לך רשות להרהר בהם כי ההרהור בטעם מן החקים כיוצא בזה הוא מזיק בעוה"ז מצד יצר הרע המכשיל את האדם. ובפשוטו י"ל ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד לענין העבודה שלא יעבדו הכל אלא להקב"ה וזה יהיה אחד בפי הכל ושמו אחד לענין הקריאה שלא יקרא באל"ף דל"ת כמו שנקרא בעולם הזה ביו"ד ה"א ככתבו.ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
כלי יקר
• לפירוש "כלי יקר" על כל הפרק •
אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
והוא מצוה שקיים יעקב אבינו עליו השלום, דכתיב (בראשית, מט): "כחי וראשית אוני", וגמר אומרו: לא תבשל גדי בחלב אמו, לרמוז סוד גדול, כי המשחיתים זרעם סובבים[4] מיתת הקטנים מבין שדי אמם, וכמו שפירש הדבר באומרו בפסוק (מיכה, ו): "האתן בכורי פשעי פרי בטני חטאת נפשי", כי כשאדם משחית זרעו נברא ממנו משחית רע, והוא שולט אחר כך בבן היולד, והם נפשות העשוקות, כאמור בספר הזוה"ק (ח"א רי"ט א), ומי גרם? זה שלא הביא בכוריו בית ה'.
וכפי דרך הפשט טעם סמך לא תבשל וגו' עם הביכורים, להאומר (חולין דף קיד:): בשר בחלב אסור בהנאה, שהוא עיקר ההלכה, נתכוין לסומכו עם הביכורים, להיות שהם אסורים בהנאה (רמב"ם פ"ב). ועיין בספרי פרי תואר:מדרש מכילתא
• לפירוש "מדרש מכילתא" על כל הפרק •
(אשר תביא מארצך) להוציא אריסין וחכירות והגולן והסיקריקון. (אשר ה' (אלהינו) [אלהיך]) להוציא גרים ועבדים. (נותן (לנו) [לך]) להוציא נשים טומטום ואנדרוגינוס. משמע מוציאן שלא יקראו ומוציאן שלא יביאו. תלמוד לומר תביא מכל מקום. ומה הפרש בין אלו לאלו, אלו מביאין וקורין ואלו - מביאין ואין קורין.
רל. לא תבשל גדי בחלב אמו רבי שמעון אומר, מפני מה נאמר בג' מקומות. כנגד - שלש בריתות שכרת הקדוש ברוך הוא עם ישראל. אחת בחורב ואחת בערבות מואב ואחת בהר גרזים והר עיבל. רבי יאשיה אומר, הראשון תחלה נאמר, ואין דורשין תחלות. שני ((לי מה דין [למה מפני הדין]) בהמה טהורה מטמאה במשא, וטמאה מטמאה במשא. אם למדת על טהורה שכשרה, אסור להתבשל בחלבה. יכול אף טמאה אסור להתבשל בחלבה. תלמוד לומר בחלב אמו ולא בחלב טמאה. (שלישית) ולא בחלב אדם. ר' יונתן אומר, מפני מה נאמר בשלשה מקומות אחד לבהמה ואחד לחיה ואחד לעוף. אבא חנן [אומר] משום רבי אלעזר, מפני מה נאמר בשלשה מקומות. אחד לבהמה גסה ואחד לעזים ואחד לרחלים. רבי שמעון בן אלעזר אומר, מפני מה נאמר בשלשה מקומות. אחד לבהמה גסה ואחד לדקה ואחד לחיה. דבר אחר אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה ואחד איסור בשול.
דבר אחר, אחד בין בארץ בין בחוצה לארץ ואחד בפני הבית ואחד שלא בפני הבית. לפי שהוא אומר ראשית בכורי אדמתך, לא שמענו אלא בזמן שהבכורים נוהגים, שם נוהג בשר בחלב. מקום שאין הבכורים נוהגים ובזמן שאין הבכורים נוהגים לא שמענו, תלמוד לומר לא תאכלו כל נבלה (דברים יד). ונאמר לא תבשל גדי. מה נבלה נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ בין בפני הבית ושלא בפני הבית, אף בשר בחלב יהא נוהג כן. רבי עקיבא אומר, מפני מה נאמר בשלשה מקומות. פרט לחיה פרט לבהמה פרט לעוף. רבי יוסי הגלילי אומר, נאמר לא תאכלו כל נבלה, ונאמר לא תבשל גדי בחלב אמו. את שאסור בנבלה, אסור לבשל בחלב. עוף שאסור שאסור בנבלה יהא אסור לבשל בחלב, תלמוד לומר בחלב אמו. יצא עוף שאין לו חלב אם. (יצאת) בהמה טמאה אחת בשחיטתה ואחת במיתתה.
לא תבשל אין לי אלא שהוא אסור בבשול. מנין שהוא אסור באכילה. אמרת קל וחומר מה פסח שאין בו בל תבשל יש בו בל תאכל, בשר בחלב שיש בו בל תבשל דין הוא שיש בו בל תאכל. לא, אם אמרת בפסח שאוסורו בכל דבר לכך הוא אסור באכילה. תאמר בבשר בחלב שאין איסורו באכילה בכל דבר, לכך לא יהא אסור באכילה. [תלמוד לומר לא תאכלנו]. רבי עקיבא אומר אינו צריך. אם גיד הנשה שאין בו בל תבשל יש בו בל תאכל, בשר בחלב שיש בו בל תבשל, דין הוא שיש בו בל תאכל. לא, אם אמרת בגיד הנשה שאיסורו קודם מתן תורה לכך אסור באכילה. תאמר בבשר בחלב שאין איסורו קודם מתן תורה, לכך לא יהא אסור באכילה. (תלמוד לומר לא תאכלנו.) הרי נבלה תוכיח, שאין איסורה קודם מתן תורה והיא אסורה באכילה. לא, אם אמרת בנבלה שהיא מטמאה במשא, תאמר בבשר בחלב שאינו מטמא במשא. חלב ודם יוכיחו, שאין מטמאין במשא ואסורין באכילה, הם יוכיחו על בשר בחלב אף על פי שאין מטמא במשא יהא אסור באכילה. לא, אם אמרת בחלב ודם שחייבין עליהם כרת, תאמר בבשר בחלב שאין איסורו משום כרת. תלמוד לומר לא תאכלנו, להביא בשר בחלב שאסור באכילה. איסי אומר ולא תאכל הנפש עם הבשר (דברים יב), להביא בשר בחלב שאסור באכילה. איסי בן גוריא אומר, נאמר כאן קדושה ונאמר להלן קדושה. מה להלן אסור באכילה אף כאן אסור באכילה.
אין לי אלא אסור באכילה אסור בהנאה מנין. אמרת, קל וחומר. ומה ערלה שלא נעבדה בה עבירה אסורה (באכילה ובהנאה). בשר בחלב, שנעבדה בו עבירה, אינו דין שיהא אסור (באכילה ובהנאה). לא, אם אמרת בערלה שלא היה לה שעת היתר, לפיכך אסורה בהנאה. תאמר בבשר בחלב שהיה לה שעת היתר. חמץ בפסח יוכיח, שהיה לו שעת היתר ואסור בהנאה. לא, אם אמרת חמץ בפסח שחייבין עליו כרת, תאמר בבשר בחלב שאין חייבין עליו כרת. כלאי הכרם יוכיחו, שאין חייבין עליו כרת ואסורין בהנאה. רבי אומר, או מכור לנכרי לא תבשל גדי. אמרה תורה כשתמכרנו לא תבשלנו ותמכרנו. מכאן למדת שאסור בהנאה.
(לא תבשל גדי) בחלב אמו אין לי אלא חלב אמו, חלב אחותו גדולה מנין. קל וחומר הוא, ומה אמו (שאינה נכנסת) [שנבנסת] עמו לדיר להתעשר, אסור לבשל בחלבה. אחותו (שהיא) [שאינה] נכנסת עמו לדיר להתעשר, דין הוא שיהא אסור לבשל בחלבה. חלב עצמה בבשרה מנין. אמרת קל וחומר, ומה במקום שהתיר פרי עם פרי בשחיטה, אסר פרי עם האם. כאן שאסר פרי עם פרי בבשול, אינו דין שנאסור פרי עם האם. חלב עזים ברחלים מנין. אמרת קל וחומר, ומה במקום שהתיר פרי עם (פרי) ברביעה, אסר פרי עם האם. (כאן) [מקום] שנאסר פרי עם פרי ברביעה, אינו דין שנאסר פרי עם האם. הוא הדין (אף) לבקר. ומפני מה דבר הכתוב בגדי, מפני שהחלב מרובה כאמו. רבי אומר, נאמר כאן אמו ונאמר להלן אמו. מה להלן בשור כשב ועז הכתוב מדבר, אף כאן בשור וכשב ועז הכתוב מדבר.
לא תבשל גדי בחלב אמו בשר בחלב אתה אסור לבשל, ולא כל שאר האיסורין. והדין נותן, ומה בשר בחלב שזה מותר בפני עצמו וזה מותר בפני עצמו, אסורים בבשול. שאר אסורין שבתורה שזה אסור בפני עצמו וזה אסור בפני עצמו, אינו דין שיהו אסורין בבשול. תלמוד לומר לא תבשל גדי בחלב אמו. (אין לי אלא בחולין, במוקדשין מנין. אמרת, אם נאסר בחולין לא נאסר במוקדשין. לא, אם אמרת בחולין שכן אסר מליקה בחולין. תאמר במוקדשין שלא אסר מליקה במוקדשין. תלמוד לומר בית ה' אלהיך לא תבשל גדי בחלב אמו).
מלבי"ם - התורה והמצוה
רכט. ראשית בכורי אדמתך חוזר למה שאמר וחג הקציר בכורי מעשיך. ופרשת בכורים נאמר בארך במשנה תורה. ובא פה ללמד שהגם ששם נאמר ולקחת מראשית כל פרי האדמה , שיקח פרי ולא משקה. בכל זאת אם לקח פרי יכול להביא משקה. והוא אם דרך הבכורים של הפירות שלקח ועשה מהם משקה. שפה אמר בכורי אדמתך תביא ולא הזכיר שם פרי. וכמה שאמרו בירושלמי (פי"א דתרומות).
וממה שנאמר בכורי אדמתך מוציא אריסין חכירות וכו' כמה שאמרו בבכורים (פרק א). ושם אומר אשר נשבע לאבותנו לתת לנו וממעט גרים ועבדים ונשים וטומטום ואדרוגינוס. ופה אמר סתם תביא. ונקיים שני הכתובים ,שאלו מבאין ולא קורין וכמה שאמרו בבבכורים שם.
רל. לא תבשל גדי . שב אל חג הסוכות, שהיה מנהג עובדי אלילים לבשל ולאכול בעת אוסף התבואה בשר בחלב, והזהיר על זה. וקבלו חז”ל שלאו דוקא בחלב אמו ולאו דוקא גדי. כי גדי משתתף עם מגד, ונקרא כן הולד הרך שיאכלהו למגדנות. בין של עז בין של פרה ורחל. דהא הוצרך לפרט גדי העזים. ולאו דוקא בשה לבד, כי הבשול בא על תקון המאכל לאכילה. ויתכן שיבשל לצורך עצמו או לצורך אחרים. ועל כן באה האזהרה ג"כ להורות שבא בדיוק אחד לאיסור בשול ואחד שלא יבשל לצורך אכילתו היינו שלא יאכל. [ולא אמר לא תאכל כי אינו אסור רק דרך בשול] ואחד שלא יבשל אף לצורך אכילת אחרים. היינו שלא יהיה לו הנאה ממנו. וכן מה שאמר בחלב אמו לאו דוקא, כי כל חלב הוא אמו ומניקתו. ורצונו לומר החלב שממנו ינק ונתגדל, לא תבשל אותו בה. ולמדו בדרכי הלמודים שדוקא חלב ממינו שזה נקרא חלב אמו, לא חלב טמאה ולא חיה. ויש בזה דעות שונות במכלתא, ופירושו התבאר בגמרא (חולין דף קיד ודף קטו). ומפני שכבר קדמוני בזה מפרשי המקרא והמכלתא לא רציתי להאריך בזה.