מ"ג שמות יב ו
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחדש הזה ושחטו אתו כל קהל עדת ישראל בין הערבים
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וְהָיָ֤ה לָכֶם֙ לְמִשְׁמֶ֔רֶת עַ֣ד אַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֛ר י֖וֹם לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֑ה וְשָׁחֲט֣וּ אֹת֗וֹ כֹּ֛ל קְהַ֥ל עֲדַֽת־יִשְׂרָאֵ֖ל בֵּ֥ין הָעַרְבָּֽיִם׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וִיהֵי לְכוֹן לְמַטְּרָא עַד אַרְבְּעַת עַסְרָא יוֹמָא לְיַרְחָא הָדֵין וְיִכְּסוּן יָתֵיהּ כֹּל קְהָלָא כְּנִשְׁתָּא דְּיִשְׂרָאֵל בֵּין שִׁמְשַׁיָּא׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וִיהֵי לְכוֹן קָטִיר וְנָטִיר עַד אַרְבֵּיסַר יוֹמָא לְיַרְחָא הָדֵין דְּתִנְדְּעוּן דְּלֵיתֵיכוֹן מִסְתַּפְיַן מִמִּצְרָאֵי דְחַמְיָין יָתֵיהּ וְיִכְסוֹן יָתֵיהּ כְּהִילְכָתָא כָּל קְהַל כְּנִישְׁתָּא דְיִשְרָאֵל בֵּינֵי שִׁמְשָׁתָא: |
רש"י
ומפני מה הקדים לקיחתו לשחיטתו ארבעה ימים, מה שלא צוה כן בפסח דורות? - היה ר' מתיא בן חרש אומר: הרי הוא אומר (יחזקאל טז): "ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים", הגיעה שבועה שנשבעתי לאברהם שאגאל את בניו ולא היו בידם מצות להתעסק בהם כדי שיגאלו, שנאמר (שם) "ואת ערום ועריה". ונתן להם שתי מצות, דם פסח ודם מילה שמלו באותו הלילה, שנאמר (שם) "מתבוססת בדמיך", בשני דמים. ואומר (זכריה ט): "גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו". ושהיו שטופים באלילים, אמר להם (שמות יב כא): "משכו וקחו לכם" - משכו ידיכם מאלילים וקחו לכם צאן של מצוה.
"ושחטו אותו וגו'" - וכי כולן שוחטין?! אלא מכאן ששלוחו של אדם כמותו (מכילתא, קידושין מא ב).
"קהל עדת ישראל" - קהל ועדה וישראל, מכאן אמרו: פסחי צבור נשחטין בשלש כתות זו אחר זו: נכנסת כת ראשונה - ננעלו דלתות העזרה, וכו', כדאיתא בפסחים סד א.
"בין הערבים" - משש שעות ולמעלה קרוי 'בין הערבים', שהשמש נוטה לבית מבואו לערוב. ולשון 'בין הערבים' נראה בעיני אותן שעות שבין עריבת היום לעריבת הלילה: עריבת היום בתחלת שבע שעות, מכי ינטו צללי ערב; ועריבת הלילה בתחילת הלילה. 'ערב' - לשון נשף וחשך, כמו (ישעיהו כד): "ערבה כל שמחה".
[יב] דם פסח ודם מילה. דוקא אלו שני דמים נתן הקב"ה לגאול את ישראל בהם, כי מתחלה היו ישראל עבדים לפרעה - ובשביל המילה היו עבדים להקב"ה, שהרי מפרשים טעם המילה מפני שהוא אות באדם שהוא רשום להיות עבד להקב"ה, שכל עבד צריך שיהיה לו חותם עבדות, כדתנן במסכת שבת (דף נח.) אין עבד יוצא בחותם שלו בשבת, עיין התם. וזהו שאנו אומרים "ועל בריתך שחתמת בבשרינו" (בברכת המזון). ובמילה לחוד לא סגי, כי העבד צריך שיהא עובד, ואם אינו עובד אין כאן עבדות, לכך נתן להם הפסח שהיא עבודה, דבכל מקום נקרא "עבודה", דכתיב (פסוק כו) "מה העבודה הזאת לכם", ועוד נאמר (להלן יג, ה) "ועבדת את העבודה הזאת בחדש הזה". ובפסח לחוד לא סגי להיות עובדים להקב"ה, כי המילה היא שהאדם הוא נקרא עבד להקב"ה, ואילו פסח לא הוי רק עבודה אחת, ובשביל זה אינו ראוי לגאולה עולמית, אבל כאשר הוא עבד להקב"ה והוא עובד בוראו - זה הוי עבד גמור, שבשביל שהוא רשום לעבדות והוא עובדו - זהו עבדות גמור. ולפיכך אמרה תורה "כל בן נכר לא יאכל בו" (פסוק מג), כי אחר שהפסח הוא עבודה להקב"ה, כדכתיב (להלן יג, ה) "ועבדת את העבודה הזאת וגו'", אין ראוי שיהיה ערל - ואינו רשום להיות עבד לרבו - שיהיה אוכל בו, ושלא יעשה פסח, שהיא עבודה להקב"ה, אלא הרשום להיות עבד גמור, אבל עבד עראי לא, שאין זה עבד גמור. אבל אותו שהוא רשום לעבדות, והוא עובד, זהו עבודה גמורה, ואז נקרא "כי לי בני ישראל עבדים" (ויקרא כ"ה, נ"ה) ולא עבדים לעבדים (קידושין דף כב:), וגאלם הקב"ה מן עבדות של פרעה. ובספר גבורות ה' (פל"ה) נתבאר עוד טעם אחר, והכל נכון וברור עיין שם:
ואם תאמר למה ד' ימים הקדים לקיחתו ולא ב' ימים, ויש לומר דכל דמצי להיות מתעסק קודם במצוה יש לעשות, וכאן מצינו בפסח ד' ימים מבקרים אותו ממום (פסחים דף צו.) לכך הקדים לקיחתו ד' ימים, שכך שיערה התורה דבעי ד' ימים, אם אין אדם רואה ביום זה רואה ביום אחר, ולכך צריך ביקור ד' ימים, וכיון שיוכל לעסוק בו ד' ימים יש להקדים לקיחתו ד' ימים, כדי שיעסקו בו ד' ימים, ואז יזכו לגאולה. ועוד, דכיון דאפקיה דצריך ליקח אותו קודם שחיטתו - ציוותה התורה ליקח אותו בעשור לחדש, כי עד עשרה הוא מנין הפשוט, ומן עשרה ואילך מונה מספר מורכב י"א י"ב וכו', וזה הוי מספר אחד עד י"ד שבו שחיטת הפסח, ולא נקרא קדימה, ולפיכך יקח אותו בעשרה לחודש קודם שיתחיל לספור מספר המורכב, וזה קדימה נקרא:
[יג] וכי כולם שוחטין וכו'. ואין להקשות דילמא התם שאני דיש לו שותפות בגווה בפסח, ולכך שלוחו של אדם כמותו, אבל היכי דלית ליה שותפות בגווה לא, דזה לא יתכן, דאם כן קרא למה ליה, דהא כי אית ליה ממילא נפקא, דכיון שאמרה התורה "שה לבית אבות למשפחותם" (פסוקים ג, כא), ובודאי אין כולם שוחטים כדמקשה (רש"י) 'וכי כולם שוחטין', אלא שיכול אחד לשחוט בעד כולם, ולא מצריך קרא להא מילתא כלל. אלא קרא אתיא דאף כי אין לו חלק בגווה מותר. וכך פירושו "ושחטו אותו כל הקהל עדת ישראל", יהיה השוחט מי שיהיה, אף כי אינו מן הנמנין כלל - שלוחו כמותו. ולפיכך לא מייתי ליה רש"י מהא דכתיב (ר' פסוק ג) "ויקחו איש שה לבית אבות" 'וכי כולם לוקחים', אלא מפני דהתם בודאי איכא למדחי "ויקחו איש שה לבית אבות" כיון דאיכא שותפות בגווה, והתם לא הוי קרא מיותר לומר דלמה לי קרא, דהא צריך קרא דשוחטין את הפסח על היחיד כדאיתא בקידושין (דף מב.). ולא פריך שם 'דילמא שאני היכי דאית ליה שותפות בגווה' אלא לרבי יונתן דאליביה הוי סביר שאין כאן קרא מיותר, ולכך פריך אליביה, כדאיתא התם. והתוספות מפרשים בפרק (קמא) [שני] דקדושין (מב. ד"ה ודלמא) דעל כרחך האי קרא ד"ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל" לא מצי לאוקמי דאית ליה שותפות בגוויה, דאין כל ישראל יוצאין בפסח אחד לרבי יהושע בן קרחה, דאין כזית לכל אחד ואחד, ואם כן הא דכתיב "ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל" פסחים הרבה הוא ואחד שוחט לכולם, ואף על גב דלית ליה שותפות בגוויה, דהא לית ליה שותפות בכל אחד ואחד, ואפילו הכי שחיט. ולא הבנתי זה, דמנין הוא דאחד שוחט כל הפסחים, דילמא כל חבורה ישחוט אחד מן החבורה שהוא נמנה עליו, אלא כמו שאמרנו הוא עיקר הפירוש:
[יד] ולשון בין הערביים כו'. רוצה לומר כי "ערב" מקרי כל דבר שחשך, כמו שנאמר (ר' ישעיה כד, יא) "ערבה שמחתי", ומפני כי מן תחלת שבע היום מתחיל לערוב, לפי שהיום יורד, והלילה הוא גם כן נקרא "ערב", לכך השעות שביניהם נקראו "בין הערבים". והא דכתיב (להלן טז, יב) "בין הערבים תאכלו בשר", וכתיב (שם שם ח) "בתת ה' לכם בערב בשר לאכול", דמשמע דנקרא "בין הערביים" ערב, אין זה קשיא, דהא רש"י מפרש שמן חצות היום שהשמש מתחלת לשקוע ולמעלה נקרא 'ערב' שכן אמר 'מכי ינטו צללי ערב'. ואונקלוס תרגם 'בין שמשיא', ופירשו הרמב"ן כי רוצה לומר שמש המזרח - דהיינו כשיעבור המזרח, דהוא מתחלת שעה שביעית, ושמש המערב - כאשר תהיה בסוף מערב:
ואני אומר כי הפירוש הזה רחוק מאוד, כי איך יקרא 'בין השמשות' בין שמש המזרח ובין שמש השקיעה, וידוע כי רז"ל (שבת דף לד:) שמשו בלשון 'בין השמשות' זמן שהוא ספק יום וספק לילה, ולפי זה לא היו ראוי להקרא 'בין השמשות', ואלו שני שמש לא מצאנו בשום מקום, גם אלו שני הערביים:
ואני אומר כי נקרא "בין הערביים" הזמן שהוא בין הימים, כלומר בין יום שעבר ובין יום שנכנס, שכאשר היום שעבר סר לגמרי אז מתחיל היום לערב - אז נקרא הזמן ההוא "בין הערביים", ובלשון תרגום, שהוא לשון בני אדם, יקרא 'בין השמשות', וכאילו כתיב 'בין הימים', ואז היה פירושו בודאי הזמן שהיום שעבר התחיל לערוב ויום הבא עדיין לא בא, כי בלשון הכתוב יקרא היום על שם התחלתו, שהרי כתיב (בראשית א', ה') "ויהי ערב ויהי בוקר", ובלשון בני אדם נקרא היום על שמוש השמש, ולכך כאילו כתיב 'בין הימים':
וכאשר תדקדק תדע כי אין ראוי לזמן הזה שום שם אחר רק "בין הערביים", וזה מפני שלא יתכן לומר 'בין הימים', כי זה הזמן נקרא "בין הערביים" בעבור שהוא נחשב שאינו מן היום שעבר ואין מן היום שיבא, וכל דבר שהוא כזה רוצה לומר שאינו לגמרי מן יום שעבר ואינו מן יום שיבא - הוא בעבור שיש כאן שני דברים מחולקים, בשביל כך יש דבר מה בנתיים. ומפני שחלוק הימים הוא בשביל שיש בו ב' ערבים מחולקים או ב' שמשות, לכך יאמר "בין הערביים" ולא 'בין הימים', כי חלוק הימים בעצמם מפני הערביים, שיש כאן שני ערבים מחולקים או שני שמשים מחולקים, לכך הזמן שהוא בנתיים קראו "בין הערביים" או 'בין השמשות'. לא קראו 'בין השמש' ו'בין הערב', דשמש וערב אין זה חלוק, כי לא יקרא דבר מחולק רק כאשר יש ב' דברים שווים מחולקים, וכאשר יש שני דברים מחולקים יש כאן דבר בינתיים מפני החלוק שהם מחולקים, לכך נקרא הזמן שהוא בין יום ליום "בין הערביים" או 'בין שמשיא'. ורז"ל שמשו בלשון 'בין השמשות' הזמן שהוא לגמרי בין הימים, והוא ספק מיום שלפניו ספק מיום שלאחריו - אותו קראו 'בין השמשות', מזה נדע אמתת הפירוש של 'בין שמשיא', וזהו תרגום אונקלוס 'בין שמשיא'. והכל נקרא 'בין הימים', בין שהוא לגמרי בין הימים כמו ששמשו רז"ל בלשון 'בין השמשות' על הזמן שהוא לגמרי בין הימים, או הזמן שהוא מתחיל להיות בין הימים, דהיינו מחצות ואילך, שאז מתחיל להיות 'בין הימים', וזה נקרא "בין הערבים" או 'בין שמשיא', וזהו הפירוש ברור כשמש ואין בו ספק:
וראיה לזה הפירוש, דברי חז"ל בפרק ה' דפסחים, הפסח שנשחט בארבעה עשר בבוקר בן בתירה פוסל כשנשחט שלא לשמו, אמר רבי אלעזר אמר רבי הושעיא מכשיר היה בן בתירה בפסח שנשחט בי"ד [לשמו] דכוליה יומיה זמניה, דהא כתיב "בין הערביים", [ו]אמר רבי שילה בין שני ערבים, ואי לא דמפרשים רז"ל "בין הערביים" כמו שאמרנו מנא להו לפרש כך, דילמא הוא כמשמעו בין שני ערביים כמו שפירש רש"י, אי נמי כמו שפירש הרמב"ן, אבל אומר אני שהם מפרשים "בין הערבים" כמו שאמרנו למעלה, דהיינו בין ב' הימים, ולפיכך פירשו "בין הערביים" על שם ערב דאתמול וערב שבא. ואף על גב דבן בתירה מודה גם כן דעיקר מצות הפסח הוא מחצות ואילך, היינו טעמא מפני כי "בין הערביים" הוא הזמן שלגמרי בני שני הערבים, והיינו כשסר יום ראשון ובא יום אחר, והוא אחר חצות כמו שאמרנו למעלה, שזה הזמן הוא בין ערב דאתמול ובין ערב שבא. ואף על גב דרבי יוחנן פליג וסבירא ליה דאף בן בתירה לא מכשיר פסח ששחטו שחרית (זבחים דף יב.), אין סברא כלל שיהיו חולקים בלשון של "בין הערביים", רק דרבי יוחנן סבירא ליה שפירוש "בין הערבים" זמן שהוא בין הימים כמו שאמרנו, דאחר שהיום מתחיל לערוב הוא בין הימים, אבל הכל מודים כי "בין הערביים" פירושו בין היום שלפניו ובין היום שלאחריו. והרי נתבאר לך הפירוש האמיתי של בין "ערביים", והוא דבר ברור מאוד מי שיודע להבין ענין "בין ערביים". ובספר גבורות ה' (פל"ו) התבאר עוד:בד"ה ולשון בין הערביי' כו' טעם למה כו' ואני אומר אם נקרא זו שלאחר חצות מערב לפי שנוטה לצד מערב ק"ו סמוך לערב ממש שנקרא ערב מצד שקיעתו ומבואו בקרן מערבית צפונית ודוק מהרש"ל:רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
וְשָׁחֲטוּ אוֹתוֹ וְגוֹמֵר – וְכִי כֻּלָּן שׁוֹחֲטִין? אֶלָּא מִכָּאן שֶׁשְּׁלוּחוֹ שֶׁל אָדָם כְּמוֹתוֹ (מכילתא כאן; קידושין מ"א ע"ב).
קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל – קָהָל וְעֵדָה וְיִשְׂרָאֵל. מִכָּאן אָמְרוּ: פִּסְחֵי צִבּוּר נִשְׁחָטִין בְּשָׁלֹשׁ כִּתּוֹת זוֹ אַחַר זוֹ; נִכְנְסָה כַּת רִאשׁוֹנָה, נִנְעֲלוּ דַּלְתוֹת הָעֲזָרָה וְכוּלֵּיהּ, כִּדְאִיתָא בִּפְסָחִים (ס"ד ע"א).
בֵּין הָעַרְבַּיִם – מִשֵּׁשׁ שָׁעוֹת וּלְמַעְלָה קָרוּי בֵּין הָעַרְבַּיִם, שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ נוֹטֶה לְבֵית מְבוֹאוֹ לַעֲרֹב. וּלְשׁוֹן "בֵּין הָעַרְבַּיִם" נִרְאֶה בְּעֵינַי, אוֹתָן שָׁעוֹת שֶׁבֵּין עֲרִיבַת הַיּוֹם לַעֲרִיבַת הַלַּיְלָה. עֲרִיבַת הַיּוֹם בִּתְחִלַּת שֶׁבַע שָׁעוֹת, מִכִּי יִנָּטוּ צִלְלֵי עֶרֶב, וַעֲרִיבַת הַלַּיְלָה בִּתְחִלַּת הַלַּיְלָה. "עֶרֶב" – לְשׁוֹן נֶשֶׁף וְחֹשֶׁךְ, כְּמוֹ: "עָרְבָה כָּל שִׂמְחָה" (ישעיהו כד,יא).
רמב"ן
ור' אברהם השיב מן הכתוב שאמר (שמות ל ח): "ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים", כי שם כתוב (שמות כז כא): "יערוך אותו אהרן ובניו מערב עד בקר". ועוד מן הכתוב בפסח עצמו, (דברים טז ו): "שם תזבח את הפסח בערב כבא השמש מועד צאתך ממצרים", כי 'כבא השמש' - שקיעת החמה.
ואין זה תשובה על הרב, שכבר אמרו רבותינו (ברכות ט.): "בערב אתה זובח, כבא השמש אתה אוכל, מועד צאתך ממצרים אתה שורף", וכבר כתב הרב זה.
והנכון בעיני בזה, כי הלילה נקרא "ערב", כמו שנאמר (שמות יב יח): "בערב תאכלו מצות", והוא בלילה, שנאמר (שמות יב ח): "ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות". וכן (בראשית א ה): "ויהי ערב ויהי בקר" על תחלת הלילה, כצאת הכוכבים. וכן (משלי ז ט): "בנשף בערב יום באישון לילה ואפילה". ויקרא גם-כן סוף היום "ערב", כמו שנא' (בראשית יט א): "ויבאו שני המלאכים סדומה בערב ולוט יושב בשער סדום". וכן (שמות טז יג): "ויהי בערב ותעל השלו", ולא בא השלו בלילה, וכן רבים. וכתיב (תהלים נה יח): "ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה", והנה אלה השלשה עתים כוללים כל היום. אם כן, אחרי הצהרים יקרא ערב מיד, וכעלות השמש וכל עת היותו במזרח יקרא בקר, והוא ארבע שעות, כמו שהעידו על תמיד של שחר שקרב בארבע שעות (עדיות ו א). ואחר הבקר יקרא העת צהרים, כמו שנאמר (מלכים א יח כו): "מהבקר ועד הצהרים", והן שתי השעות החמישית והשישית, והוא מלשון (בראשית ו טז): "צוהר תעשה לתיבה", כענין זוהר, ויזכיר בהן לשון רבים בעבור שהן שתים, והנה הם שני צהרים; או מפני שיצהירו כל הצדדין, כי בבקר האור במזרח ובערב הוא במערב ובאמצע היום בגובה הרקיע מאיר לכל הצדדין. וכאשר יעברו הצהרים ויסור השמש מזרוח בשני הצדדין יקרא ערבים, מפני שיערוב השמש משני הצדדין ההם. והזמן הזה הוא כל עת זרוח השמש ברקיע. אבל בשקיעת החמה, והוא כמו שעה ורביע, על דעת רבותינו (פסחים נח א) אינו זמן השחיטה, ואינו נקרא 'ערביים', אבל הוא ערב יום. ואמר בין הערבים, כי 'בין' במקום הזה איננו מבדיל, אבל הוא כענין 'בתוכם', והוא כמו (בראשית כו כח): "בינותינו בינינו וביניך", (בראשית כג טו): "ביני ובינך מה היא", (יחזקאל יט יא): "על בין עבותים", (יחזקאל י ו): "מבינות לגלגל" - כמו בתוכם, (במדבר יז ב): "מבין השריפה" - מתוכה, כענין שנאמר (משלי לא טו): "ותקם בעוד לילה" - בתוך לילה. וכן 'בין הערביים', ולא נאמר 'בערביים', שלא יהיה במשמע ערב ימים רבים.
והנה אמר הכתוב שנשחט את הפסח בתוך הערביים, כי זמן השחיטה מן התורה הוא משש שעות ולמעלה עד תחלת שקיעת החמה, וכן אמר (ויקרא כג ה): "בארבעה עשר לחדש בין הערבים פסח לה'", שהוא זמן השחיטה, וכן (במדבר ט ג): "בין הערבים תעשו אותו", על תחלת העשייה שהיא השחיטה, וכן (שמות טז יב): "בין הערבים תאכלו בשר" הם השעות הנזכרות, כי היה להם לאכילת הבשר זמן גדול. ואמר (שמות טז יג): "ויהי בערב ותעל השלו", כי עלה ביום הראשון לשעה אחת בערב.
ויתכן שיהיה הלשון, כדברי רש"י, שני עֲרָבִים - ערב בקר וערב יום, כי כן יאמר הכתוב "מנחת הבקר" ו"מנחת הערב", שנאמר (מלכים ב ג כ): "ויהי בבקר כעלות המנחה", ואומר (עזרא ט ד): "...עד למנחת הערב, ובמנחת הערב קמתי מתעניתי". ו'מנחה' לשון מנוחת השמש והשקט אורו הגדול, כדמתרגמינן (בראשית ג ח): "למנח יומא", והן 'מנחה גדולה' ו'מנחה קטנה' שהזכירו חכמים (ברכות כו ב).
והנה, כל הזמן הזה [כשר] להדלקת הנרות ולקטרת, שאינן כשרין בלילה אלא בזמן תמיד של בין הערבים וקודמין לו, ולזה יטה דעת אונקלוס שאמר "בין שמשיא" - שמש המזרח ושמש המערב, ואמר הכתוב (שמות כז יא): "יערוך אותו אהרן מערב עד בקר", שתהיינה דולקות כל הלילה.
והנה נוכל לפרש (דברים טז ו): "שם תזבח את הפסח בערב" בזמן הנזכר, כי נקרא 'ערב', ויהיה 'כבא השמש מועד צאתך ממצרים' מחובר עם 'ובשלת ואכלת', וכן רבים. אבל על דעתי אין 'תזבח את הפסח' על השחיטה, אבל יאמר "במקום אשר יבחר ה' אלהיך, שם תעשה זבח הפסח בלילה כבא השמש, שהוא מועד צאתך ממצרים", כמו שנאמר (דברים טז א): "הוציאך ה' אלהיך ממצרים לילה". ואמר על זו העשייה "ובשלת ואכלת" במקום ההוא הנזכר. והפסח עצמו יקרא 'זבח': (שמות לד כה): "לא תשחט על חמץ דם זבחי" - פסחי. וזה טעם כל הפרשה (דברים טז א): "שמור את חדש האביב, ועשית פסח לה' אלהיך, כי בחדש האביב הוציאך ה' אלהיך ממצרים לילה" וגו', "לא תאכל עליו חמץ": הזכיר העשייה והלילה, וצוה איך יאכלוהו, והזכיר שבעת הימים (שם ג-ד), ואין בכל הפרשה ההיא זכר ליום ארבעה עשר והשחיטה בו. וכן אמר (דברים טז ד): "ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבקר", והנה בערב ביום הראשון יום חמשה עשר, הראשון בשבעת הימים הנזכרים, כי יום ארבעה עשר לא הוזכר כאן כלל. וכן (שמות יב יח): "בארבעה עשר יום לחדש בערב תאכלו מצות" הוא ליל חמשה עשר. והנה פירוש "אשר תזבח בערב", שלא ילין לבקר מן הבשר אשר תעשה אותו זבח בערב יום הראשון.אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
מדרש מכילתא
• לפירוש "מדרש מכילתא" על כל הפרק •
"והיה לכם למשמרת". מפני מה הקדים לקיחתו של פסח לשחיטתו ארבעה ימים?
- היה רבי מתיא בן חרש אומר: (יחזקאל טז): "ואעבור ואראך והנה עתך עת דודים" - הגיע שבועתו שנשבע הקב"ה לאברהם שיגאל את בניו, ולא היה בידם מצות שיעסקו בהם כדי שיגאלו, שנאמר "שדים נכונו ושערך צמח ואת ערום ועריה" וגו', ערום מכל מצות. נתן להם הקב"ה שתי מצות, דם פסח ודם מילה, שיתעסקו בם כדי שיגאלו, שנאמר "ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך" וגו'. ואומר (זכריה ט): "גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו". לכך הקדים הכתוב לקיחתו של פסח לשחיטתו ארבעה ימים, שאין נוטלין שכר אלא על ידי מעשה.
- רבי אלעזר הקפר ברבי אומר: וכי לא היה בידם של ישראל ארבע מצות שאין כל העולם כדאי בהם?! שלא נחשדו על העריות, ולא על לשון הרע, ולא שנו את שמם, ולא שנו את לשונם!
- ומנין שלא נחשדו על העריות? שנאמר (ויקרא כד): "ויצא בן אשה ישראלית", להודיע שבחן של ישראל שלא היה ביניהם אלא זה ופרסמו ופרטו הכתוב. ועליהם מפורש בקבלה, (שיר השירים ד): "גן נעול אחותי כלה גל נעול מעין חתום": גן נעול אחותי כלה - אלו הזכרים, גל נעול מעין חתום - אלו הנקבות. ור' נתן אומר: גן נעול - אלו הנשואות, גל נעול - אלו הארוסות. דבר אחר: גן נעול, גל נעול - אלו שתי ביאות.
- ומנין שלא נחשדו על לשון הרע והיו אוהבין זה את זה? תלמוד לומר (שמות ג): "ושאלה אשה משכנתה", כבר היה בידם שנים עשר חדש ואי אתה מוצא אחד מהם שהלשין על חברו.
- ומנין שלא שנו שמם? כשם שמיחסן בירידתן שנאמר (שמות א): "ראובן שמעון לוי ויהודה", כך מיחסן בעלית, שנאמר (שמות ו): "ויתילדו על משפחותם לבית אבותם" וגו'. ואומר (בראשית מח): "המלאך הגואל אותי".
- ומנין שלא שנו את לשונם? שנאמר (בראשית מה): "כי פי המדבר אליכם". ואומר (שמות ה): "ויאמרו אלהי העבריים נקרה עלינו" וגו', ואומר (בראשית טו): "ויבא הפליט ויגד לאברם העברי".
ומפני מה הקדים לקיחתו של פסח לשחיטתו ארבעה ימים? - לפי שהיו שטופין בעבודה זרה במצרים, ועבודה זרה שקולה כנגד כל המצות, שנאמר (במדבר טו): "והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה" - ייחד הכתוב מצוה הזאת ואמרה ענין בפני עצמו, ואי זה זה? עבודה זרה. אתה אומר עבודה זרה, או אינו אלא אחת מכל מצות האמורות בתורה סתם? כשהוא אומר "וכי תשגו ולא תעשו" וגו', באו כל המצות ללמד על מצוה אחת. ומנין לעובר על כל מצות שהוא פורק עול ומפר ברית ומגלה פנים בתורה? - שנאמר (דברים כט): "לעברך בברית ה' אלהיך", ואין ברית אלא תורה, שנאמר (דברים כח): "אלה דברי הברית וגו'". אמר להם: "משכו ידיכם מעבודה זרה והדבקו במצות".
- רבי יהודה בן בתירא אומר: הרי הוא אומר (שמות ו): "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח וגו'", וכי יש לך אדם שהוא מתבשר בשורה טובה ואינו שמח?! (שנאמר) (ירמיה כ): "יולד לך בן זכר שמח שמחהו", רבו מוציאו לחירות ואינו שמח?! אם כן, למה נאמר "ולא שמעו אל משה"? אלא שהיה קשה בעיניהם לפרוש מעבודה זרה, שנאמר (יחזקאל כ): "ואומר אליהם איש שקוצי עיניו השליכו ובגלולי מצרים אל תטמאו", ואומר, "וימרו בי בית ישראל במדבר". הדא הוא דכתיב, (שמות ו): "וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום [אל] בני ישראל" - ציוום לפרוש מעבודה זרה.
"והיה לכם למשמרת". למה נאמר? לפי שנאמר "משכו וקחו לכם צאן וגו'", אמרו לו ישראל למשה רבינו, (שמות ח): "הן נזבח את תועבת מצרים וגו'"! אמר להן, מן הנס שהוא עושה לכם במשיכתו אתם יודעים בשחיטתו.
"והיה לכם למשמרת". שמרהו עד י"ד ושחטהו בי"ד. אתה אומר שמרהו עד י"ד ושחטהו בי"ד, או שמרהו עד י"ד ומשכהו ושחטהו [ביו"ד]? תלמוד לומר "בראשון בארבעה עשר יום", קבעו הכתוב חובה. הא אין עליך לדון כלשון האחרון אלא כלשון הראשון: שמרהו עד י"ד ושחטהו בי"ד.
"והיה לכם למשמרת". מגיד הכתוב שהיו מבקרין אותו ארבעה ימים קודם לשחיטה. מכאן אתה דן על התמיד.
נאמרה שמירה בפסח ונאמרה שמירה בתמיד, מה שמירה האמורה בפסח מבקרין אותו ארבעה ימים קודם שחיטה, אף שמירה האמורה בתמיד מבקרין אותו ארבעה ימים קודם שחיטה. (מכאן אתה דן על התמיד. נאמרה שמירה [בתמיד] ובפסח נאמרה שמירה. מה שמירה האמורה בפסח מכין אותו ארבעה ימים קודם שחיטתו, אף שמירה האמורה בתמיד (מבקרין) [מכין] אותו ד' ימים קודם לשחיטתו).
מכאן אמרו (משנה ערכין ב ה): "אין פוחתים מששה טלאים המבוקרין בלשכת הטלאים. כדי לשבת ולשני ימים טובים של ראש השנה. ומוסיפין לעולם"
(והיה לכם למשמרת . להוציא פסח דורות. שפסח מצרים מקחו בעשור ופסח דורות מקחו כל זמן).
כט.
"ושחטו אותו" - וכי כלן שוחטין אותו?! (אלא לעשות שלוחו של אדם כמותו) מכאן אמרו(משנה ברכות ה ה): "שלוחו של אדם כמותו".
ל.
"ושחטו אותו" - בין בחול בין בשבת. ומה אני מקיים (שמות לא): "מחלליה מות יומת" - בשאר מלאכות חוץ משחיטת הפסח. או אף בשחיטת פסח, הא מה אני מקיים "ושחטו אותו" בשאר כל הימים חוץ מן השבת? - תלמוד לומר (במדבר ט): "ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו", ואפילו בשבת, דברי רבי יאשיה. אמר לו ר' (נתן) [יונתן], ועדיין לא שמענו! נם לו ר' יאשיה: הרי הוא אומר (במדבר כח): "צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי וגו'" - אם ללמד על התמיד שתדחה את השבת, והלא כבר נאמר (במדבר כח): "וביום השבת שני כבשים בני שנה", ומה תלמוד לומר במועדו? אלא להקיש ולדון גזירה שו: נאמר כאן 'במועדו' ונאמר להלן 'במועדו', מה כאן דוחה שבת אף להלן דוחה שבת.
(ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל . מנין אתה אומר שאם אין להם לישראל אלא פסח אחד שכולן יוצאין בו ידי חובתן - תלמוד לומר ושחטו אותו וגו'.)
לא.
"ושחטו אותו וגו'". מכאן אמרו (משנה פסחים ה ה): "הפסח נשחט בשלש כתות קהל ועדה וישראל".
לב.
"בין הערבים". שומע אני עם דמדומי חמה? (תלמוד לומר (דברים טז): "בערב". אי בערב, יכול משתחשך? תלמוד לומר "כבא השמש". אי כבא השמש, "ובשלת ואכלת" - תלמוד לומר "מועד צאתך". הפסיק הענין: ובשלת ואכלת - משחשכה. ר' אומר:) הרי הוא אומר "שם תזבח את הפסח בערב". שומע אני כשמועו - תלמוד לומר "מועד צאתך ממצרים". אימתי יצאו (אלו) [ישראל] ממצרים? - משש שעות ולמעלה. וכן הוא אומר (שמות יב): "ויהי בעצם היום הזה יצאו וגו'".
רבי נתן אומר: מנין (ראיה) לבין הערבים שהוא משש שעות ולמעלה? אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר (ירמיה ו): "קדשו עליה מלחמה, קומו ונעלה בצהרים, אוי לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב".
רבי שמעון בן יוחאי אומר: בא הכתוב להשית ראשון אחרון ואחרון ראשון. "מועד צאתך ממצרים" - לשחיטתו, "כבוא השמש" - לצלייתו, {"בערב" - לאכילתו.
בן בתירא אומר: "בין הערביים" - [בין שני הערבים] (שחטהו - תן ערב לשחיטתו, תן ערב לאכילתו).
מלבי"ם - התורה והמצוה
כח. והיה לכם למשמרת. השמירה היא שמעמידים שומר סביב הדבר לבל יקרב אליו רע, ובא גם על הסיגים שעושים סביב הצוה בל יפגע במצוה עצמה, כמו שאמרו ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי [ספרא אחרי קנא , אמור פב, יבמות דף כ] ופה בא על בקור המומים ד"י קודם שבזה שומר בל יקריב בעל מום ולמד מזה לתמיד שגם שם כתיב לשון שמירה, ומה שאמרו אין פוחתין מששה טלאים (ערכין יג, מנחות מט). אמנם מה שאמרו והיה לכם למשמרת להוציא פסח דורות תמוה, שכבר למד לה למעלה ( בא יד) ממה שנאמר בעשור לחדש הזה ואל"פ שמוציא בקור, וכבר שאלו זה בגמררא פסחים (דף צו) ומסיק ההוא הזה בא להוציא פסח שני, ועין מה שאמרתי בפירוש ויקרא ( ויקרא כג ) .
כט. ושחטו אותו. ריב"ק למד מזה ששלוחו כמותו, ור' יונתן סבירא ליה שמלמד שכל ישראל יוצאים בפסח אחד ואי אפשר ללמוד שליחות, דשאני התם דאית ליה, שותפות בהדיה. והוא למד שליחות מן ויקחו להם איש שה , וכי כולם לוקחים (כנ"ל בא טו). ובמכילתא נדפס מאמר ר' יונתן שלא במקומו וחסרו שמות התנאים. וכאן הם דברי ריב"ק כמו שנאמר בקדושין (דף מ"ב-מ"ג) עיי"ש ולמעלה סי' הנ"ל.
ל. ושחטו אותו. מצד הסברא יש להסתפק אם דוחה שבת. בצד אחד יש לומר שאפילו בשבת דיש קל וחומר מתמיד שאין ענוש כרת ודוחה את השבת, כל שכן פסח שענוש כרת. ובצד אחד יש לדחות הקל וחומר, דמה לתמיד שכן תדיר וכליל כמו שכתבו בפסחים (דף סו). ולמד ר' יאשיה מן במועדו, ור' יונתן השיב לו, שמלשון במועדו אין הוכחה לזה, וזה מבואר כמו שאמרו התוס' פסחים [שם ד"ה מה] שפליגי תנאי ביה אם יש ללמוד מלשון במועדו שדוחה שבת.
וכבר בארתי בפירוש הספרא ( אחרי נז ) שעל מלת עת כולי עלמא מודו שאפילו בשבת, כמה שנאמר עתי- ואפילו בשבת. ועל מלת מועד יש פלוגתא דתנאי ע"ש הטעם. ואז אמר לו ר' יאשיה שאף לדבריו יש ללמוד בגזירה שוה, מועדו מועדו מתמיד. שמועדו שגבי תמיד מיותר, שידעינן שדוחה שבת ,דכתיב וביום השבת שני כבשים וכתיב עולת שבת בשבתו על עולת התמיד .
והנה דברי ר' יאשיה מוסדים ביסוד מוסד, שמה שנאמר ויעשו את הפסח במועדו, נאמר בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים, ואז חל ערב פסח בשבת כמו שאמרו בסדר עולם ובספרא (פ' שמיני) שהראשון לחדש ניסן נטל עשר עטרות שהיה ראשון למעשה בראשית. ומשמע דאין חולק על זה, כי בגמ' שבת (דף פו) מקשה מברייתא זאת, ומאמר זה כדמותו כצלמו נמצא בספרי פ' בהעלותך ( בהעלותך יד ) ופ' פנחס ( פינחס כו ).
לא. ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל. התבאר אצלי שיש הבדל בין קהל ישראל ובין עדת ישראל. שעדת ישראל מציין את הסנהדרין [כמו שאמרנו באילת השחר כלל רסז רסח ] . וכן יש הבדל בין שם ישראל ובין שם קהל ישראל. שקהל הם הנקהלים ביחד על ידי קול קריאה. ובהבנה המדויקת שם ישראל כולל כלל העם גם הפחותים, ושם קהל ישראל מציין המכובדים שנקראים ביחיד להקהל עיין מה שאמרו באחרי ( אחרי מד ) . ועל זה אמרו שהפסח נשחט בג' כתות כמו שאמרו בפסחים (דף סד). וסתם עדה היא עשרה וכן סתם קהל וסתם ישראל ועל זה מספקא ליה שם אם צריך שלשים בבת אחת.
לב. בין הערבים . כבר הזכרתי בפי' הספרא ( אמור קמט ) שעל בין הערביים יש ד' פירושים. רש"י פי' משש ולמעלה ופי' בין הערבים -שעות שבין עריבת היום לעריבת הלילה. עריבת היום בהתחלת שבע ועריבת הלילה משתחשך. וכ"כ הרד"ק בשרשיו. ודעת הראב"ע שהוא בין ביאת השמש ובין ביאת אורו, שהוא קרוב משעה ושליש שעה קודם הלילה. ודעת הפרחון שהוא בתשע שעות שהוא ממוצע בין שש ובין ערב ממש. והוא כמו שרצה ריב"ל לפרש בפסחים (דף נח) חלקהו לשני ערבים. ועוד דעת בן בתירא בזבחים (דף יא) שזמנו של פסח כל היום שפירוש בין הערבים בין ערב של אתמול ובין ערב של היום.
עוד בארתי ששם ערב כשבא מגביל אל שם בוקר הוא מחצות היום ואילך. וכשבא מגביל אל שם יום הוא בלילה ממש. ובפ' ראה אומר, שם תזבח את הפסח בערב כבא השמש מועד צאתך ממצרים ובשלת ואכלת , ופירושו שבערב תזבח, היינו בערב המגביל אל שם בקר- רצה לומר אחר חצות היום. וכבא השמש ובשלת, ומועד צאתך ממצרים ואכלת, ופי' כבא השמש - בתחלת שקיעה. וכמו שאמרו ויהי השמש לבא, ויהי השמש באה. שפי' ויהי השמש לבא, בתחלת שקיעה. כמו שאמרנו בפירושי שם.
ופי' מועד צאתך ממצרים, הוא בלילה כמו שאמרו בברכות (דף ט') עמ"ש הוציאך ה' אלהיך ממצרים לילה- מלמד שהתחילה להם גאולה מבערב. על פי זה אמר במכילתא שאם יכתב בין הערבים לבד יש לפרש עם דמדומי חמה, היינו בבקר עם הנץ החמה כפי' בן בתירא דזמן שחיטת הפסח כל היום. ולכן אמר שם תזבח את הפסח בערב, וידעינן שזמן הזביחה היא אחר חצות היום. ואם יכתב בערב לבד, נאמר שפי' בערב משתחשך [כשם ערב המגביל אל יום]. לכן אמר כבא השמש ובשלת. שיכול לבשל כבא השמש, ואם מבשל כבא השמש כבר שחט קודם לכן, וידעינן שפי' בערב אחר חצות היום. ועדיין יש לטעות שכבא השמש ובשלת ואכלת, רצה לומר שגם האכילה תהיה תיכף כבא השמש, לכן אמר - מועד צאתך ממצרים, שזה היה בלילה. ועל זה אמרו הפסיק הענין, ובשלת, ואכלת משחשכה. רוצה לומר, צריך להפסיק ולחלק המאמר. כבא השמש ובשלת, ומועד צאתך ממצרים ואכלת. שלא תאכל עד הערב לא קודם לכן.
והנה, בברכות (דף ט) בפלוגתת ראב"ע ורבנן, אמר דראב"ע שסבירא ליה דאכילת פסחים עד חצות סבירא ליה דמה שאמרו ואכלתם אותו בחפזון הוא חפזון דמצרים. וחכמים שאומרים עד עלות השחר סבירא ליה מאי חפזון- חפזון דישראל. ונראה שראב"ע שסבר שפי' חפזון, חפזון דמצרים, סבירא ליה כרבי, שמה שנאמר מועד צאתך ממצרים, הוא מו' שעות ולמעלה, שמה שנאמר ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' היינו בעצומו של יום. ואם כן חפזון דישראל לא היה בבקר רק בחצות היום. ומוכרח שפי' חפזון חפזון דמצרים. וע"כ תראה שרבי, שפי' פה שמועד צאתך ממצרים הוא בחצות היום הולך בשיטתו שסתם (בברכות דף ט פסחים קכ וזבחים נז) כראב"ע דאכילת פסחים עד חצות, ואם כן לרבי צריך לפרש שהכל קאי על זביחת הפסח שהיה בערב. ולדעת שאין פי' משתחשך, הוסיף כבא השמש, ולדעת שאין פי' כבא השמש בעת השקיעה- הוסיף מועד צאתך ממצרים שהוא בחצות היום. וידעינן שמה שנאמר בערב הוא בחצות היום, שאז מתחיל השמש לבא ולנטות למערב ואז יצאו ממצרים.
ור' נתן אומר, שמן בין הערבים עצמו ידעינן שהוא מחצות היום שאז ינטו צללי ערב. וכן סבירא ליה לר' שמעון בר יוחאי, רק שמפרש הכתוב בערב כבא השמש מועד צאתך, שרוצה לומר שי"ל ג' זמנים. מועד צאתך, שהוא בחצי היום הוא על הזביחה וכבא השמש, שהיא תחלת השקיעה מוסב על ובשלת. ובערב, שהוא בצאת הכוכבים מוסב על ואכלת. ולא בא המאמר מסודר, שהיה לו לומר מועד צאתך ממצרים כבא השמש בערב תזבח ובשלת ואכלת. ועל זה אמר בא הכתוב להשית ראשון אחרון. ובן בתירא לשיטתו במשנה דזבחים (דף יב), לשיטת ר' אושעיא שם שמכשיר בפסח ששחטו בי"ד שחרית לשמו וכדמפרש עולא בריה דרב אלעאי בין שני ערבים, ועל זה אמר בין הערבים בין שני ערבים שחטהו, היינו בין ערב השייך לי"ד שהיה פסול לשחיטה ובין ערב השייך לט"ו שכשר לאכילה.