מ"ג שמות יב ו


מקראות גדולות שמות


מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחדש הזה ושחטו אתו כל קהל עדת ישראל בין הערבים

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וְהָיָ֤ה לָכֶם֙ לְמִשְׁמֶ֔רֶת עַ֣ד אַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֛ר י֖וֹם לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֑ה וְשָׁחֲט֣וּ אֹת֗וֹ כֹּ֛ל קְהַ֥ל עֲדַֽת־יִשְׂרָאֵ֖ל בֵּ֥ין הָעַרְבָּֽיִם׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
וִיהֵי לְכוֹן לְמַטְּרָא עַד אַרְבְּעַת עַסְרָא יוֹמָא לְיַרְחָא הָדֵין וְיִכְּסוּן יָתֵיהּ כֹּל קְהָלָא כְּנִשְׁתָּא דְּיִשְׂרָאֵל בֵּין שִׁמְשַׁיָּא׃
ירושלמי (יונתן):
וִיהֵי לְכוֹן קָטִיר וְנָטִיר עַד אַרְבֵּיסַר יוֹמָא לְיַרְחָא הָדֵין דְּתִנְדְּעוּן דְּלֵיתֵיכוֹן מִסְתַּפְיַן מִמִּצְרָאֵי דְחַמְיָין יָתֵיהּ וְיִכְסוֹן יָתֵיהּ כְּהִילְכָתָא כָּל קְהַל כְּנִישְׁתָּא דְיִשְרָאֵל בֵּינֵי שִׁמְשָׁתָא:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"והיה לכם למשמרת" - זה לשון בקור, שטעון בקור ממום ארבעה ימים קודם שחיטה.

ומפני מה הקדים לקיחתו לשחיטתו ארבעה ימים, מה שלא צוה כן בפסח דורות? - היה ר' מתיא בן חרש אומר: הרי הוא אומר (יחזקאל טז): "ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים", הגיעה שבועה שנשבעתי לאברהם שאגאל את בניו ולא היו בידם מצות להתעסק בהם כדי שיגאלו, שנאמר (שם) "ואת ערום ועריה". ונתן להם שתי מצות, דם פסח ודם מילה שמלו באותו הלילה, שנאמר (שם) "מתבוססת בדמיך", בשני דמים. ואומר (זכריה ט): "גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו". ושהיו שטופים באלילים, אמר להם (שמות יב כא): "משכו וקחו לכם" - משכו ידיכם מאלילים וקחו לכם צאן של מצוה.

"ושחטו אותו וגו'" - וכי כולן שוחטין?! אלא מכאן ששלוחו של אדם כמותו (מכילתא, קידושין מא ב).

"קהל עדת ישראל" - קהל ועדה וישראל, מכאן אמרו: פסחי צבור נשחטין בשלש כתות זו אחר זו: נכנסת כת ראשונה - ננעלו דלתות העזרה, וכו', כדאיתא בפסחים סד א.

"בין הערבים" - משש שעות ולמעלה קרוי 'בין הערבים', שהשמש נוטה לבית מבואו לערוב. ולשון 'בין הערבים' נראה בעיני אותן שעות שבין עריבת היום לעריבת הלילה: עריבת היום בתחלת שבע שעות, מכי ינטו צללי ערב; ועריבת הלילה בתחילת הלילה. 'ערב' - לשון נשף וחשך, כמו (ישעיהו כד): "ערבה כל שמחה".

רמב"ן (כל הפרק)(כל הפסוק)

"בין הערבים" - "משש שעות ולמעלה קרוי בין הערבים, שהשמש נוטה לצד מבואו לערוב. ולשון 'בין הערבים' נראה בעיני אותן שעות שבין עריבת היום לעריבת הלילה: עריבת היום בתחלת שבע כי ינטו צללי ערב, ועריבת הלילה בתחלת הלילה. 'ערב' לשון נשף וחשך, כמו 'ערבה כל שמחה'" לשון רש"י.

ור' אברהם השיב מן הכתוב שאמר (שמות ל ח): "ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים", כי שם כתוב (שמות כז כא): "יערוך אותו אהרן ובניו מערב עד בקר". ועוד מן הכתוב בפסח עצמו, (דברים טז ו): "שם תזבח את הפסח בערב כבא השמש מועד צאתך ממצרים", כי 'כבא השמש' - שקיעת החמה.

ואין זה תשובה על הרב, שכבר אמרו רבותינו (ברכות ט א): "בערב אתה זובח, כבא השמש אתה אוכל, מועד צאתך ממצרים אתה שורף", וכבר כתב הרב זה.

והנכון בעיני בזה, כי הלילה נקרא "ערב", כמו שנאמר (שמות יב יח): "בערב תאכלו מצות", והוא בלילה, שנאמר (שמות יב ח): "ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות". וכן (בראשית א ה): "ויהי ערב ויהי בקר" על תחלת הלילה, כצאת הכוכבים. וכן (משלי ז ט): "בנשף בערב יום באישון לילה ואפילה". ויקרא גם-כן סוף היום "ערב", כמו שאמרו (בראשית יט א): "ויבאו שני המלאכים סדומה בערב ולוט יושב בשער סדום". וכן (שמות טז יג): "ויהי בערב ותעל השלו", ולא בא השלו בלילה, וכן רבים. וכתיב (תהלים נה יח): "ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה", והנה אלה השלשה עתים כוללים כל היום. אם כן, אחרי הצהרים יקרא ערב מיד, וכעלות השמש וכל עת היותו במזרח יקרא בקר, והוא ארבע שעות, כמו שהעידו על תמיד של שחר שקרב בארבע שעות (עדיות ו א). ואחר הבקר יקרא העת צהרים, כמו שנאמר (מלכים א יח כו): "מהבקר ועד הצהרים", והן שתי השעות החמישית והשישית, והוא מלשון (בראשית ו טז): "צוהר תעשה לתיבה", כענין זוהר, ויזכיר בהן לשון רבים בעבור שהן שתים, והנה הם שני צהרים; או מפני שיצהירו כל הצדדין, כי בבקר האור במזרח ובערב הוא במערב ובאמצע היום בגובה הרקיע מאיר לכל הצדדין. וכאשר יעברו הצהרים ויסור השמש מזרוח בשני הצדדין יקרא ערבים, מפני שיערוב השמש משני הצדדין ההם. והזמן הזה הוא כל עת זרוח השמש ברקיע. אבל בשקיעת החמה, והוא כמו שעה ורביע, על דעת רבותינו (פסחים נח א) אינו זמן השחיטה, ואינו נקרא 'ערביים', אבל הוא ערב יום. ואמר בין הערבים, כי 'בין' במקום הזה איננו מבדיל, אבל הוא כענין 'בתוכם', והוא כמו (בראשית כו כח): "בינותינו בינינו וביניך", (בראשית כג טו): "ביני ובינך מה היא", (יחזקאל יט יא): "על בין עבותים", (יחזקאל י ו): "מבינות לגלגל" - כמו בתוכם, (במדבר יז ב): "מבין השריפה" - מתוכה, כענין שנאמר (משלי לא טו): "ותקם בעוד לילה" - בתוך לילה. וכן 'בין הערביים', ולא נאמר 'בערביים', שלא יהיה במשמע ערב ימים רבים.

והנה אמר הכתוב שנשחט את הפסח בתוך הערביים, כי זמן השחיטה מן התורה הוא משש שעות ולמעלה עד תחלת שקיעת החמה, וכן אמר (ויקרא כג ה): "בארבעה עשר לחדש בין הערבים פסח לה'", שהוא זמן השחיטה, וכן (במדבר ט ג): "בין הערבים תעשו אותו", על תחלת העשייה שהיא השחיטה, וכן (שמות טז יב): "בין הערבים תאכלו בשר" הם השעות הנזכרות, כי היה להם לאכילת הבשר זמן גדול. ואמר (שמות טז יג): "ויהי בערב ותעל השלו", כי עלה ביום הראשון לשעה אחת בערב.

ויתכן שיהיה הלשון, כדברי רש"י, שני עֲרָבִים - ערב בקר וערב יום, כי כן יאמר הכתוב "מנחת הבקר" ו"מנחת הערב", שנאמר (מלכים ב ג כ): "ויהי בבקר כעלות המנחה", ואומר (עזרא ט ד): "...עד למנחת הערב, ובמנחת הערב קמתי מתעניתי". ו'מנחה' לשון מנוחת השמש והשקט אורו הגדול, כדמתרגמינן (בראשית ג ח): "למנח יומא", והן 'מנחה גדולה' ו'מנחה קטנה' שהזכירו חכמים (ברכות כו ב).

והנה, כל הזמן הזה [כשר] להדלקת הנרות ולקטרת, שאינן כשרין בלילה אלא בזמן תמיד של בין הערבים וקודמין לו, ולזה יטה דעת אונקלוס שאמר "בין שמשיא" - שמש המזרח ושמש המערב, ואמר הכתוב (שמות כז יא): "יערוך אותו אהרן מערב עד בקר", שתהיינה דולקות כל הלילה.

והנה נוכל לפרש (דברים טז ו): "שם תזבח את הפסח בערב" בזמן הנזכר, כי נקרא 'ערב', ויהיה 'כבא השמש מועד צאתך ממצרים' מחובר עם 'ובשלת ואכלת', וכן רבים. אבל על דעתי אין 'תזבח את הפסח' על השחיטה, אבל יאמר "במקום אשר יבחר ה' אלהיך, שם תעשה זבח הפסח בלילה כבא השמש, שהוא מועד צאתך ממצרים", כמו שנאמר (דברים טז א): "הוציאך ה' אלהיך ממצרים לילה". ואמר על זו העשייה "ובשלת ואכלת" במקום ההוא הנזכר. והפסח עצמו יקרא 'זבח': (שמות לד כה): "לא תשחט על חמץ דם זבחי" - פסחי. וזה טעם כל הפרשה (דברים טז א): "שמור את חדש האביב, ועשית פסח לה' אלהיך, כי בחדש האביב הוציאך ה' אלהיך ממצרים לילה" וגו', "לא תאכל עליו חמץ": הזכיר העשייה והלילה, וצוה איך יאכלוהו, והזכיר שבעת הימים (שם ג-ד), ואין בכל הפרשה ההיא זכר ליום ארבעה עשר והשחיטה בו. וכן אמר (דברים טז ד): "ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבקר", והנה בערב ביום הראשון יום חמשה עשר, הראשון בשבעת הימים הנזכרים, כי יום ארבעה עשר לא הוזכר כאן כלל. וכן (שמות יב יח): "בארבעה עשר יום לחדש בערב תאכלו מצות" הוא ליל חמשה עשר. והנה פירוש "אשר תזבח בערב", שלא ילין לבקר מן הבשר אשר תעשה אותו זבח בערב יום הראשון.

מדרש מכילתא (כל הפרק)(כל הפסוק)

כח.

"והיה לכם למשמרת". מפני מה הקדים לקיחתו של פסח לשחיטתו ארבעה ימים?

- היה רבי מתיא בן חרש אומר: (יחזקאל טז): "ואעבור ואראך והנה עתך עת דודים" - הגיע שבועתו שנשבע הקב"ה לאברהם שיגאל את בניו, ולא היה בידם מצות שיעסקו בהם כדי שיגאלו, שנאמר "שדים נכונו ושערך צמח ואת ערום ועריה" וגו', ערום מכל מצות. נתן להם הקב"ה שתי מצות, דם פסח ודם מילה, שיתעסקו בם כדי שיגאלו, שנאמר "ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך" וגו'. ואומר (זכריה ט): "גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו". לכך הקדים הכתוב לקיחתו של פסח לשחיטתו ארבעה ימים, שאין נוטלין שכר אלא על ידי מעשה.

- רבי אלעזר הקפר ברבי אומר: וכי לא היה בידם של ישראל ארבע מצות שאין כל העולם כדאי בהם?! שלא נחשדו על העריות, ולא על לשון הרע, ולא שנו את שמם, ולא שנו את לשונם!

  • ומנין שלא נחשדו על העריות? שנאמר (ויקרא כד): "ויצא בן אשה ישראלית", להודיע שבחן של ישראל שלא היה ביניהם אלא זה ופרסמו ופרטו הכתוב. ועליהם מפורש בקבלה, (שיר השירים ד): "גן נעול אחותי כלה גל נעול מעין חתום": גן נעול אחותי כלה - אלו הזכרים, גל נעול מעין חתום - אלו הנקבות. ור' נתן אומר: גן נעול - אלו הנשואות, גל נעול - אלו הארוסות. דבר אחר: גן נעול, גל נעול - אלו שתי ביאות.
  • ומנין שלא נחשדו על לשון הרע והיו אוהבין זה את זה? תלמוד לומר (שמות ג): "ושאלה אשה משכנתה", כבר היה בידם שנים עשר חדש ואי אתה מוצא אחד מהם שהלשין על חברו.
  • ומנין שלא שנו שמם? כשם שמיחסן בירידתן שנאמר (שמות א): "ראובן שמעון לוי ויהודה", כך מיחסן בעלית, שנאמר (שמות ו): "ויתילדו על משפחותם לבית אבותם" וגו'. ואומר (בראשית מח): "המלאך הגואל אותי".
  • ומנין שלא שנו את לשונם? שנאמר (בראשית מה): "כי פי המדבר אליכם". ואומר (שמות ה): "ויאמרו אלהי העבריים נקרה עלינו" וגו', ואומר (בראשית טו): "ויבא הפליט ויגד לאברם העברי".

ומפני מה הקדים לקיחתו של פסח לשחיטתו ארבעה ימים? - לפי שהיו שטופין בעבודה זרה במצרים, ועבודה זרה שקולה כנגד כל המצות, שנאמר (במדבר טו): "והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה" - ייחד הכתוב מצוה הזאת ואמרה ענין בפני עצמו, ואי זה זה? עבודה זרה. אתה אומר עבודה זרה, או אינו אלא אחת מכל מצות האמורות בתורה סתם? כשהוא אומר "וכי תשגו ולא תעשו" וגו', באו כל המצות ללמד על מצוה אחת. ומנין לעובר על כל מצות שהוא פורק עול ומפר ברית ומגלה פנים בתורה? - שנאמר (דברים כט): "לעברך בברית ה' אלהיך", ואין ברית אלא תורה, שנאמר (דברים כח): "אלה דברי הברית וגו'". אמר להם: "משכו ידיכם מעבודה זרה והדבקו במצות".

- רבי יהודה בן בתירא אומר: הרי הוא אומר (שמות ו): "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח וגו'", וכי יש לך אדם שהוא מתבשר בשורה טובה ואינו שמח?! (שנאמר) (ירמיה כ): "יולד לך בן זכר שמח שמחהו", רבו מוציאו לחירות ואינו שמח?! אם כן, למה נאמר "ולא שמעו אל משה"? אלא שהיה קשה בעיניהם לפרוש מעבודה זרה, שנאמר (יחזקאל כ): "ואומר אליהם איש שקוצי עיניו השליכו ובגלולי מצרים אל תטמאו", ואומר, "וימרו בי בית ישראל במדבר". הדא הוא דכתיב, (שמות ו): "וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום [אל] בני ישראל" - ציוום לפרוש מעבודה זרה.

"והיה לכם למשמרת". למה נאמר? לפי שנאמר "משכו וקחו לכם צאן וגו'", אמרו לו ישראל למשה רבינו, (שמות ח): "הן נזבח את תועבת מצרים וגו'"! אמר להן, מן הנס שהוא עושה לכם במשיכתו אתם יודעים בשחיטתו.

"והיה לכם למשמרת". שמרהו עד י"ד ושחטהו בי"ד. אתה אומר שמרהו עד י"ד ושחטהו בי"ד, או שמרהו עד י"ד ומשכהו ושחטהו [ביו"ד]? תלמוד לומר "בראשון בארבעה עשר יום", קבעו הכתוב חובה. הא אין עליך לדון כלשון האחרון אלא כלשון הראשון: שמרהו עד י"ד ושחטהו בי"ד.

"והיה לכם למשמרת". מגיד הכתוב שהיו מבקרין אותו ארבעה ימים קודם לשחיטה. מכאן אתה דן על התמיד.

נאמרה שמירה בפסח ונאמרה שמירה בתמיד, מה שמירה האמורה בפסח מבקרין אותו ארבעה ימים קודם שחיטה, אף שמירה האמורה בתמיד מבקרין אותו ארבעה ימים קודם שחיטה. (מכאן אתה דן על התמיד. נאמרה שמירה [בתמיד] ובפסח נאמרה שמירה. מה שמירה האמורה בפסח מכין אותו ארבעה ימים קודם שחיטתו, אף שמירה האמורה בתמיד (מבקרין) [מכין] אותו ד' ימים קודם לשחיטתו).

מכאן אמרו (משנה ערכין ב ה): "אין פוחתים מששה טלאים המבוקרין בלשכת הטלאים. כדי לשבת ולשני ימים טובים של ראש השנה. ומוסיפין לעולם"

(והיה לכם למשמרת . להוציא פסח דורות. שפסח מצרים מקחו בעשור ופסח דורות מקחו כל זמן).


כט.

"ושחטו אותו" - וכי כלן שוחטין אותו?! (אלא לעשות שלוחו של אדם כמותו) מכאן אמרו(משנה ברכות ה ה): "שלוחו של אדם כמותו".

ל.

"ושחטו אותו" - בין בחול בין בשבת. ומה אני מקיים (שמות לא): "מחלליה מות יומת" - בשאר מלאכות חוץ משחיטת הפסח. או אף בשחיטת פסח, הא מה אני מקיים "ושחטו אותו" בשאר כל הימים חוץ מן השבת? - תלמוד לומר (במדבר ט): "ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו", ואפילו בשבת, דברי רבי יאשיה. אמר לו ר' (נתן) [יונתן], ועדיין לא שמענו! נם לו ר' יאשיה: הרי הוא אומר (במדבר כח): "צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי וגו'" - אם ללמד על התמיד שתדחה את השבת, והלא כבר נאמר (במדבר כח): "וביום השבת שני כבשים בני שנה", ומה תלמוד לומר במועדו? אלא להקיש ולדון גזירה שו: נאמר כאן 'במועדו' ונאמר להלן 'במועדו', מה כאן דוחה שבת אף להלן דוחה שבת.

(ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל . מנין אתה אומר שאם אין להם לישראל אלא פסח אחד שכולן יוצאין בו ידי חובתן - תלמוד לומר ושחטו אותו וגו'.)

לא.

"ושחטו אותו וגו'". מכאן אמרו (משנה פסחים ה ה): "הפסח נשחט בשלש כתות קהל ועדה וישראל".

לב.

"בין הערבים". שומע אני עם דמדומי חמה? (תלמוד לומר (דברים טז): "בערב". אי בערב, יכול משתחשך? תלמוד לומר "כבא השמש". אי כבא השמש, "ובשלת ואכלת" - תלמוד לומר "מועד צאתך". הפסיק הענין: ובשלת ואכלת - משחשכה. ר' אומר:) הרי הוא אומר "שם תזבח את הפסח בערב". שומע אני כשמועו - תלמוד לומר "מועד צאתך ממצרים". אימתי יצאו (אלו) [ישראל] ממצרים? - משש שעות ולמעלה. וכן הוא אומר (שמות יב): "ויהי בעצם היום הזה יצאו וגו'".

רבי נתן אומר: מנין (ראיה) לבין הערבים שהוא משש שעות ולמעלה? אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר (ירמיה ו): "קדשו עליה מלחמה, קומו ונעלה בצהרים, אוי לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב".

רבי שמעון בן יוחאי אומר: בא הכתוב להשית ראשון אחרון ואחרון ראשון. "מועד צאתך ממצרים" - לשחיטתו, "כבוא השמש" - לצלייתו, {"בערב" - לאכילתו.

בן בתירא אומר: "בין הערביים" - [בין שני הערבים] (שחטהו - תן ערב לשחיטתו, תן ערב לאכילתו).

<< · מ"ג שמות · יב · ו · >>