פתיחת התפריט הראשי
מקראות גדולות ויקרא


מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
לא תלך רכיל בעמיך לא תעמד על דם רעך אני יהוה

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי יְהוָה.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
לֹא־תֵלֵ֤ךְ רָכִיל֙ בְּעַמֶּ֔יךָ לֹ֥א תַעֲמֹ֖ד עַל־דַּ֣ם רֵעֶ֑ךָ אֲנִ֖י יְהֹוָֽה׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
לָא תֵיכוֹל קוּרְצִין בְּעַמָּךְ לָא תְקוּם עַל דְּמָא דְּחַבְרָךְ אֲנָא יְיָ׃
ירושלמי (יונתן):
לָא תֶהֱווֹן אָזְלִין בָּתַר לִישַׁן תְּלִיתָאֵי דְהוּא קְשֵׁי הֵי כְּחַרְבָּא דִקְטַל מִן תְּרֵין חוּרְפוֹי לְמֵיכוּל קוּרְצִין לִמְעִיקָא לְבַר עַמָךְ לָא תִמְנַע זְכוּ דְחַבְרָךְ לְמִסְהֲדָא עֲלוֹי בְּדִינָא אֲנָא יְיָ:
ירושלמי (קטעים):
עַמִּי בֵּית יִשְרָאֵל לָא תֶהֱווּן בָּתַר לִישְׁנָא תְּלִיתַיָא עַל חַבְרֵיכוֹן וְלָא תִשְׁתּוֹק אִידְמָא דְחַבְרָךְ בִּזְמַן דְאַתְּ יָדַע קְשׁוֹט בְּדִינָא כְּדֵין אָמַר יְיָ:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"לא תלך רכיל" - אומר אני, על שם שכל משלחי מדנים ומספרי לשון הרע הולכים בבתי רעיהם לרגל מה יראו רע או מה ישמעו רע לספר בשוק, נקראים הולכי רכיל, הולכי רגילה, אשפיומנ"ט (spy) בלע"ז. וראיה לדברי, שלא מצינו רכילות שאינו כתוב בלשון הליכה, כמו "לא תלך רכיל", (ירמיהו ו כח): "הולכי רכיל נחשת וברזל". ושאר לשון הרע אין כתוב בו הליכה, כגון (תהלים קא ה): "מלשני בסתר רעהו", (תהלים קכ ב): "לשון רמיה", (תהלים יב ד): "לשון מדברת גדולות". לכך אני אומר, שלשון רכיל לשון הולך ומרגל, שהכ"ף נחלפת בגימ"ל, שכל האותיות שמוצאיהם ממקום אחד מתחלפות זו בזו, בי"ת בפ"א ובוי"ו, גימ"ל בכ"ף וקו"ף, נו"ן בלמ"ד, ורי"ש וזי"ן בצד"י. וכן (שמואל ב יט כח): "וירגל בעבדך", רגל במרמה לומר עליי רעה, וכן (תהלים טו ג): "לא רגל על לשונו", וכן רוכל, הסוחר ומרגל אחר כל סחורה. וכל המוכר בשמים להתקשט בהם הנשים, על שם שמחזר תמיד בעיירות נקרא רוכל, לשון רוגל.

ותרגומו "לא תיכול קורצין", כמו (דניאל ג ח): "ואכלו קרציהון די יהודיא", "אכל ביה קורצא בי מלכא" (ברכות נח.), נראה בעיני שהיה משפטם לאכול בבית המקבל דבריהם שום הלעטה, והוא גמר חזוק, שדבריו מקויימים ויעמידם על האמת, ואותה הלעטה נקראת אכילת קורצין, לשון (משלי ו יג): "קורץ בעיניו", שכן דרך כל הולכי רכיל לקרוץ בעיניהם ולרמוז דברי רכילותן, שלא יבינו שאר השומעים:

"לא תעמד על דם רעך" - לראות במיתתו ואתה יכול להצילו (תורת כהנים), כגון טובע בנהר, וחיה או לסטים באים עליו:

"אני ה'" - נאמן לשלם שכר, ונאמן להפרע:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"לא תלך רכיל" - אני אומר על שם שכל משלחי מדנים ומספרי לה"ר הולכים בבתי רעיהם לרגל מה יראו רע או מה ישמעו רע לספר בשוק נקראים הולכי רכיל הולכי רגילה אשפיי"מנט בלע"ז וראיה לדברי שלא מצינו רכילות שאין כתוב בל' הליכה לא תלך רכיל הולכי רכיל נחשת וברזל (ירמיהו ו) ושאר לה"ר אין כתוב בו הליכה (תהלים קא) מלשני בסתר רעהו (שם קכ) לשון רמיה (שם יב) לשון מדברת גדולות לכך אני אומר שהל' הולך ומרגל שהכ"ף נחלפת בגימ"ל שכל האותיות שמוצאיהם ממקום א' מתחלפות זו בזו בי"ת בפ"א וגימ"ל בכ"ף וקו"ף בכ"ף ונו"ן בלמ"ד וזי"ן בצד"י וכן (ש"ב י"ט) וירגל בעבדך רגל במרמה לאמר עלי רעה וכן (תהלים טו) לא רגל על לשונו וכן רוכל הסוחר ומרגל אחר כל סחורה וכל המוכר בשמים להתקשט בהם הנשים על שם שמחזר תמיד בעיירות נקרא רוכל ל' רוגל ותרגומו לא תיכול קורצין כמו (דניאל ג) ואכלו קורציהון די יהודאי אכל קורצא בי מלכא נראה בעיני שהיה משפטם לאכול בבית המקבל דבריהם שום הלעטה והוא גמר חזוק שדבריו מקויימים ומעמידם על האמת ואותה הלעטה נקראת אכילת קורצין לשון קורץ בעיניו (משלי ו) שכן דרך כל הולכי רכיל לקרוץ בעיניהם ולרמוז דברי רכילותן שלא יבינו שאר השומעים

"לא תעמוד על דם רעך" - לראות במיתתו ואתה יכול להצילו (ת"כ) כגון טובע בנהר וחיה או לסטים באים עליו

"אני ה'" - נאמן לשלם שכר ונאמן להפרע

אבן עזרא (כל הפרק)(כל הפסוק)

"רכיל" - כמו (יחזקאל כו יב): "רכולתך", (שיר השירים ג ו): "מכל אבקת רוכל", והטעם - המלשין, כי הרוכל מעתיק, יקנה מזה וימכור לזה, והרכיל יגלה לזה מה ששמע מזה.

"לא תעמד על דם רעך" - שלא יתחבר עם אנשי דמים.

וידוע כי כמה נרצחו ונהרגו בעבור המלשינות, ודואג האדומי לעד.

וטעם "אני ה'" - רואה מה שאתה עושה בסתר.

רמב"ן (כל הפרק)(כל הפסוק)

"לא תלך רכיל בעמך" - אומר אני, על שם שכל משלחי מדנים ומספרי לשון הרע הולכים בבית ריעיהם לרגל מה יראו רע או מה ישמעו רע לספר בשוק, נקראים "הולכי רכיל", "הולכי רגילה" וכו'.

וכן תרגם אונקלוס: "לא תיכול קורצין", (דניאל ג ח): "אכלו קרציהון דיהודאי", (בבא מציעא פו א): "אכלו קורצא בי מלכא". נראה בעיני שהיה משפטם לאכול בבית המקבל דבריהם שום הלעטה, והוא גמר חזוק, שדבריו מקויימים ויעמידם על האמת. ואותה הלעטה נקראת אכילת קורצין, לשון (משלי ו יג): "קורץ בעיניו", שכן דרך הולך רכיל לקרוץ בעיניו ולרמוז דברי רכילות שלא יבינו השומעים; כל זה לשון הרב.

ואין במה שפירש בתרגום הזה טעם או ריח, כי השומע מן הרכיל לא ישבע לו שיאמין דבריו ולא יתן לו אות ומופת, גם המלשין עבד אל אדוניו לא יבטיחנו האדון שישמע אליו, ומה טעם לאכילה הזאת?

ונבוכדנאצר, בהודאת הצדיקים עשה מה שעשה, לא האכילם למלשינים ולא נשבע להם וגם לא האמין להם, אבל שאל (דניאל ג יד): "הצדא שדרך מישך וגו'", וציווה שישתחוו מכאן ואילך, והיה מעביר על מה שעברו.

ודריוש לא היה מאכיל לו למלשיני דניאל רק לענה וראש, וכתוב בהן (דניאל ו): "די אכלו קרצוהי די דניאל".

ואפילו אם אמת הדבר שיעשה כן בזמנים ההם, אחר שהכתוב אמר "לא תלך רכיל בעמך", למה יזכיר אונקלוס מנהג השטות ההוא ואין לאזהרה ענין בו?

אבל עיקר לשון הארמית בכאן איננו אלא לשון השמעת קול, והוא מורגל בדברי חכמים (בבא בתרא ה א): "ועיזא לאו אכלויי מכלו ליה ולאו גברא בעי לאכלויי", ותרגם יונתן:

וכן במקומות רבים. והנה הוא לשון כל משמיע קול שיודיע חפצו בלא חתוך מלות, ולכן יאמר כן (בגמ' שם) בצועק לעזים הנכנסות בשדה, ויתרגם כן השורק והנוהם והצועק.

ודרך הרכילים לבא ברבים או לפני המושל, וינהמו בגרונם ויקרצו בעיניהם לרמוז כי שמעו דברים עד שיפצרו בהם ויגידו אותן, על כן נקראים "אוכלי קורצין", נוהמים ברמזים.

ואונקלוס תרגם רכילות ענינו וכן שמו בלשון הארמית, ולא חשש לפרש לשון הכתוב, וכן דרכו תמיד, כי להבין הענין הוא מתכוין. אבל בלשון הקודש היו קורין אותם "הולכי רכיל", מן (שיר השירים ג ו): "אבקת רוכל", (יחזקאל כו יב): "רכלתך", כי הרוכל הולך כל היום קונה מכאן ומכאן והולך ומוכר במקומות אחרים בכאן ובכאן כמו שמזכירין חכמים (משנה מעשרות ב ג): "רוכלין המחזירין בעיירות".

וזה טעם "בעמך", כי הוא הולך ברבים. ולהבדיל בין שניהם היה שם זה "רוכל" פועל ושם זה "רכיל" שם תואר בעצמו, כמו "סריס", "נזיר", ירמוז השם כי בנפשו הוא ועליו תשוב.

מדרש ספרא (כל הפרק)(כל הפסוק)


[ה] "לא תלך רכיל בעמך"-- שלא תהיה רך דברים לזה וקשה לזה.   דבר אחר: שלא תהיה כרוכל שהוא מטעים דברים והולך.

[ו] אמר רבי נחמיה כך הוא מנהגם של דיינים: בעלי דין עומדים לפניהם ושומעים את דבריהם ומוציאים אותם לחוץ ונושאים ונותנים בדבר. גמרו את הדבר הזה מכניסים אותם, הגדול שבדיינים אומר "איש פלוני אתה זכאי, איש פלוני אתה חייב". [ז] ומנין שכשיצא אחד מן הדיינים לא יאמר "אני מזכה וחבירי מחייבים אבל מה אעשה ורבו עלי", לכך נאמר "לא תלך רכיל בעמך". וכן הוא אומר "הולך רכיל מגלה סוד ונאמן רוח מכסה דבר" (משלי יא, יג)

[ח] ומנין שאם אתה יודע לו עדות שאין אתה רשאי לשתוק עליו? תלמוד לומר "לא תעמוד על דם רעך".  ומנין אם ראית טובע בנהר או לסטים באים עליו או חיה רעה באה עליו, חייב אתה להצילו בנפשו? תלמוד לומר "לא תעמוד על דם רעך".  ומנין לרודף אחר חבירו להורגו, ואחר הזכור, ואחר נערה המאורסה חייב אתה להצילו בנפשו? תלמוד לומר "לא תעמוד על דם רעך".

<< · מ"ג ויקרא · יט · טז · >>