מ"ג ויקרא ה יז


מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ואם נפש כי תחטא ועשתה אחת מכל מצות יהוה אשר לא תעשינה ולא ידע ואשם ונשא עונו

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וְאִם נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְעָשְׂתָה אַחַת מִכָּל מִצְו‍ֹת יְהוָה אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְלֹא יָדַע וְאָשֵׁם וְנָשָׂא עֲו‍ֹנוֹ.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וְאִם־נֶ֙פֶשׁ֙ כִּ֣י תֶֽחֱטָ֔א וְעָֽשְׂתָ֗ה אַחַת֙ מִכׇּל־מִצְוֺ֣ת יְהֹוָ֔ה אֲשֶׁ֖ר לֹ֣א תֵעָשֶׂ֑ינָה וְלֹֽא־יָדַ֥ע וְאָשֵׁ֖ם וְנָשָׂ֥א עֲוֺנֽוֹ׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
וְאִם אֱנָשׁ אֲרֵי יְחוּב וְיַעֲבֵיד חַד מִכָּל פִּקּוֹדַיָּא דַּייָ דְּלָא כָשְׁרִין לְאִתְעֲבָדָא וְלָא יְדַע וְחָב וִיקַבֵּיל חוֹבֵיהּ׃
ירושלמי (יונתן):
וְאִין בַּר נַשׁ אֲרוּם יֵיחוּב וְיַעֲבֵד חֲדָא מִכָּל פִּקוּדַיָיא דַיְיָ דְלָא כַשְׁרִין לְאִתְעוֹבָדָא וְלָא יְדַע וְאִתְחַיֵיב וִיקַבֵּל חוֹבֵיהּ:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ולא ידע ואשם והביא" - הענין הזה מדבר במי שבא ספק כרת לידו ולא ידע אם עבר עליו אם לאו כגון חלב ושומן לפניו וכסבור ששתיהן היתר ואכל את האחת אמרו לו אחת של חלב היתה ולא ידע אם זו של חלב אכל הרי זה מביא אשם תלוי ומגין עליו כל זמן שלא נודע לו שודאי חטא ואם יודע לו לאחר זמן יביא חטאת

"ולא ידע ואשם ונשא עונו" - (ת"כ) ר"י הגלילי אומר הרי הכתוב ענש את מי שלא ידע עאכ"ו שיעניש את שידע רבי יוסי אומר אם נפשך לידע מתן שכרן של צדיקים צא ולמד מאדם הראשון שלא נצטוה אלא על מצות לא תעשה ועבר עליה ראה כמה מיתות נקנסו עליו ולדורותיו וכי איזו מדה מרובה של טובה או של פורענות הוי אומר מדה טובה אם מדת פורענות מעוטה ראה כמה מיתות נקנסו לו ולדורותיו מדה טובה המרובה היושב לו מן הפיגולין והנותרות והמתענה ביוה"כ עאכ"ו שיזכה לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות רע"א הרי הוא אומר (דברים יז) ע"פ ב' עדים או ג' עדים וגו' אם מתקיימת העדות בשנים למה פרט לך הכתוב ג' אלא להביא שלישי להחמיר עליו ולעשות דינו כיוצא באלו לענין עונש והזמה אם כך ענש הכתוב לנטפל לעוברי עבירה כעוברי עבירה על אחת כמה וכמה שישלם שכר טוב לנטפל לעושי מצוה כעושי מצוה ראב"ע אומר כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה הרי הוא אומר (דברים כד) למען יברכך וגו' קבע הכתוב ברכה למי שבאת על ידו מצוה בלא ידע אמור מעתה היתה סלע צרורה בכנפיו ונפלה הימנו ומצאה העני ונתפרנס בה הרי הקב"ה קובע לו ברכה

רש"י מנוקד ומעוצב (כל הפרק)(כל הפסוק)

וְלֹא יָדַע וְאָשֵׁם וְהֵבִיא – הָעִנְיָן הַזֶּה מְדַבֵּר בְּמִי שֶׁבָּא סְפֵק כָּרֵת לְיָדוֹ וְלֹא יָדַע אִם עָבַר עָלָיו אִם לָאו, כְּגוֹן חֵלֶב וְשֻׁמָּן לְפָנָיו, וּכְסָבוּר שֶׁשְּׁתֵּיהֶן הֶתֵּר, וְאָכַל אֶת הָאַחַת; אָמְרוּ לוֹ: אַחַת שֶׁל חֵלֶב הָיְתָה, וְלֹא יָדַע אִם זוֹ שֶׁל חֵלֶב אָכַל, הֲרֵי זֶה מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי (ספרא שם פרשתא יב,ג; כריתות י"ז ע"ב), וּמֵגֵן עָלָיו כָּל זְמַן שֶׁלֹּא נוֹדַע לוֹ שֶׁוַּדַּאי חָטָא; וְאִם יִוָּדַע לוֹ לְאַחַר זְמַן, יָבִיא חַטָּאת (ספרא שם פרק כא,א; כריתות שם).
וְלֹא יָדַע וְאָשֵׁם וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ – רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: הֲרֵי הַכָּתוּב עָנַשׁ אֶת מִי שֶׁלֹא יָדַע, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁיַּעֲנִישׁ אֶת מִי שֶׁיָּדַע (ספרא שם פרשתא יב,ז). רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אִם נַפְשְׁךָ לֵידַע מַתַּן שְֹכָרָן שֶׁל צַדִּיקִים, צֵא וּלְמַד מֵאָדָם הָרִאשׁוֹן, שֶׁלֹּא נִצְטַוָּה אֶלָּא עַל מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה וְעָבַר עָלֶיהָ, רְאֵה כַּמָּה מִיתוֹת נִקְנְסוּ עָלָיו וּלְדוֹרוֹתָיו. וְכִי אֵיזוֹ מִדָּה מְרֻבָּה, שֶׁל טוֹבָה אוֹ שֶׁל פֻּרְעָנוּת? הֱוֵי אוֹמֵר מִדָּה טוֹבָה. אִם מִדַּת פֻּרְעָנוּת הַמְּעֻטָּה, רְאֵה כַּמָּה מִיתוֹת נִקְנְסוּ לוֹ וּלְדוֹרוֹתָיו; מִדָּה טוֹבָה הַמְּרֻבָּה, הַיּוֹשֵׁב לוֹ מִן הַפִּגּוּלִין וְהַנּוֹתָרוֹת וְהַמִּתְעַנֶּה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁיִּזְכֶּה לוֹ וּלְדוֹרוֹתָיו וּלְדוֹרוֹת דּוֹרוֹתָיו עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת (שם, י). רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: "עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים אוֹ שְׁלֹשָׁה" וְגוֹמֵר (דברים יז,ו); אִם מִתְקַיֶּמֶת הָעֵדוּת בִּשְׁנַיִם, לָמָּה פָּרַט לְךָ הַכָּתוּב בִּשְׁלֹשָׁה? אֶלָּא לְהָבִיא שְׁלִישִׁי, לְהַחֲמִיר עָלָיו וְלַעֲשׂוֹת דִּינוֹ כַּיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ לְעִנְיַן עֹנֶשׁ זְמָמָה [ספרים אחרים: עֹנֶשׁ וַהֲזָמָה]. אִם כָּךְ עָנַשׁ הַכָּתוּב לַנִּטְפָּל לְעוֹבְרֵי עֲבֵרָה כְּעוֹבְרֵי עֲבֵרָה, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁיְּשַׁלֵּם שָֹכָר טוֹב לַנִּטְפָּל לְעוֹשֵׂי מִצְוָה כְּעוֹשֵׂי מִצְוָה (שם יא). רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: "כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה" (דברים כד,יט), הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: "לְמַעַן יְבָרְכֶךָ" וְגוֹמֵר (שם): קָבַע הַכָּתוּב בְּרָכָה לְמִי שֶׁבָּאת עַל יָדוֹ מִצְוָה בְּלֹא יָדַע. אֱמֹר מֵעַתָּה: הָיְתָה סֶלַע צְרוּרָה בִּכְנָפָיו, וְנָפְלָה הֵימֶנּוּ, וּמְצָאָהּ הֶעָנִי וְנִתְפַּרְנֵס בָּהּ, הֲרֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קוֹבֵעַ לוֹ בְּרָכָה (ספרא שם, יג).

רשב"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)

ולא ידע ואשם: באשם תלוי מדבר כמו שנא' על שגגתו אשר שגג והוא לא ידע, כשנתחלף לו חלב בשומן ואכלו ולא ידע שיש כאן חלב, אבל לבסוף כשהוא שמע שספק חלב ספק שומן אכל ואשם והביא איל תמים מן הצאן וגו' לאשם עד שיוודע שודאי חלב אכל ואז יביא חטאת:


רבינו בחיי בן אשר (כל הפרק)(כל הפסוק)


ולא ידע ואשם ונשא עונו. פרשה זו במי שבא ספק כרת לידו ולא ידע אם עבר עליו אם לאו, כגון שהיה לפניו חלב ושומן וכסבור ששניהם היתר ואכל אחת מהן אמרו לו חתיכה אחת של חלב היתה, ולא ידע אם אכל של חלב או של שומן, הרי זה מביא אשם תלוי ומגין עליו כל זמן שלא נודע לו שודאי חטא, ואם נודע לו מביא חטאת. אי נמי כגון אשה במטה ספק אשתו ספק אחותו. ודרשו רז"ל בפרק הריני נזיר, ולא ידע ואשם ונשא עונו, על דבר זה ידוו כל הדווים.

ויש לשאול שהרי בפרשה של מעלה כשהודע אליו חטאתו חייבו הכתוב קרבן וקרא שם הקרבן חטאת, וכאן שחטא בשוגג ג"כ ולא נודע לו חטאו יחייבנו הכתוב קרבן ויקראנו בשם אשם. וידוע כי לשון חטאת מלשון שגגה ולשון אשם מלשון שממה, להורות שהחוטא חטא בדבר שהוא ראוי שיהיה שמם בו, ואם כן איך יחמיר הכתוב בלא הודע יותר מהודע, שהוא קורא קרבן הודע חטאת וקרבן של לא הודע אשם, ועוד שקרבן הודע שעיר עזים וקרבן לא הודע איל שדמיו מרובים יותר.

אבל הטעם בזה מפני שהחטא הנודע לו הוא דואג ומצטער עליו והדאגה על החטא הוא מזבח כפרה ומין אחד ממיני התשובה, וכענין שכתוב (תהלים לח) כי עוני אגיד אדאג מחטאתי, אבל זה שחטא ולא נודע לו לא דאג ולא נצטער ולא התודה בו, לפיכך ראוי שתחמיר עליו התורה יותר, ומזה קרא החוטא אשם, הוא שכתוב ולא ידע ואשם, וקרא קרבנו אשם, הוא שכתוב אשם הוא אשום אשם לה', כלומר אשם הוא קרבנו של זה, אשום אשם, כשלא נודע חטאו שלא דאג ולא נצטער עליו, לה' ליודע הנסתרות, ולפי שאין לו ידיעה בחטאו זה כי אם לה' לכך הזכיר בו אשום אשם לה', וכענין שדרשו בשעיר של ראש חדש שנאמר בו (במדבר כח) לחטאת לה', חטאת שאין מכיר בו אלא ה'.

במדרש ולא ידע ואשם ונשא עונו ר' יוסי הגלילי אומר הרי הכתוב ענש את מי שלא ידע, על אחת כמה וכמה שיעניש את מי שידע. רבי יוסי אומר אם נפשך לידע מתן שכרן של צדיקים צא ולמד מאדם הראשון שלא נצטוה אלא על מצות לא תעשה, ועבר עליה ראה כמה מיתות נקנסו לו ולדורותיו, וכי איזו מדה מרובה, של טובה או של פורענות, הוי אומר מדה טובה, אם מדת פורענות מעוטה ראה כמה מיתות נקנסו לו ולדורותיו, מדה טובה מרובה היושב לו מן הפגולים והנותרות והמתענה ביום הכפורים על אחת כמה וכמה שיזכה לו ולדורותיו ולדורי דורותיו עד סוף כל הדורות. רבי עקיבא אומר הרי הוא אומר על פי שנים עדים או שלשה עדים יקום דבר, אם מתקיימת העדות בשנים למה נאמר בשלשה אלא להביא שלישי להחמיר עליו כאילו הועיל, ולעשות דינו לענין עונש והזמה כאילו על ידו תתקיים העדות, אם כן ענש הכתוב לנטפל לעוברי עבירה כעוברי עבירה, על אחת כמה וכמה שישלם שכר לנטפל לעושי מצוה כעושה מצוה. ר' אליעזר בן עזריה אומר הרי הוא אומר (דברים כד) כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו וגו' למען יברכך וגו', קבע הכתוב ברכה למי שבאה על ידו מצוה בלא ידיעה, אמור מעתה היתה סלע צרורה בכנפיו ונפלה ממנו ומצאה העני ונתפרנס בה, הרי הכתוב קובע לו ברכה.

ספורנו (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ואשם ונשא עונו" כבר קבלו ז"ל (יומא פרק יוה"כ) שזה מדבר באשם תלוי, שאינו יודע אם חטא ואם לאו. ועל זה אמר ונשא עונו כפי הראוי לו, אם חטא בשוגג, או לא נפל בחטא אבל היה עונו שלא נזהר עד שנפל בספק, וכפי עונו ישא העונש:

כלי יקר (כל הפרק)(כל הפסוק)

ולא ידע ואשם ונשא עונו. ר' יוסי הגלילי אומר ענש הכתוב את מי שלא ידע ק"ו את מי שידע, ר' יוסי אומר אם נפשך לידע מתן שכרן של מצות צא ולמד מן אדה"ר כו' היושב לו מן הפגולין והנותרות והמתענה ביום כיפורים כו' (ויקרא חובה פרשה יב ה"י) יש להתבונן למה נקט דוקא ג' אלה, ונראה לפי שאדה"ר היה נכשל באכילה של איסור, ע"כ אמר בהפכו הנזהר באכילה של איסור יש ג' מדריגות, כי היושב לו מן הפגולין הוא שם כולל לכל אכילה של איסור כי פיגול הוא, ולא זו שאינו אוכל אכילה של איסור כאדה"ר אלא אפילו מן המותר בפיו אינו אוכל כי אם המוכרחות ומתרחק מן הנותר ואינו אוכל שום מותרות יתר על המוכרחות כי הצדיק אינו אוכל כ"א לשובע נפשו לקיום הגוף לבד, ואח"כ אמר לא זו שאינו אוכל מותרות אלא אפילו מן המוכרחות הוא מתרחק לפעמים והוא המתענה ביום כיפורים כדי למרק חומרו בכור עוני עאכ"ו, ומן האכילה תקיש גם אל שאר תשמישי האדם וצרכיו. ומה שסמך רבי יוסי דבריו לפרשה זו נ"ל שבא לתרץ מה שנאמר אשם הוא אשם אשם לה'. ג' אשמות אלו מה טיבם, אלא שבא לומר שאם נאשם במה שאכל פיגול ק"ו שיאשם לאכול מותרות מן המותר בפיו, וק"ו שלא יתענה, ומכלל זה אתה למד להנזהר בשלשתן מה שכרו.

מדרש ספרא (כל הפרק)(כל הפסוק)



[א] "וְאִם" - הרי מוסיף על ענין ראשון, לומר שספק מעילות באשם תלוי. - דברי ר' עקיבא.

אמר לו ר' טרפון:  מה לזה שמביא שתי אשמות!?
אלא: מביא מעילה וחומשה, ומביא אשם בשני סלעים,
ויאמר: "אם ודאי מעלתי - זו היא מעילתי וזו היא אשמי. ואם ספק - מעות לנדבה ואשם תלוי".
- שֶמֵּמִּין שמביא על הודע מביא על לא הודע.

[ב] אמר לו ר' עקיבא:  נראים דבריך במעילה המעוטה!
הרי שבא לידו ספק מעילה במאה מנה -
לא יפה לו: שיביא אשם בשני סלעים ולא יביא ספק מעילה במאה מנה?!
- ומודה ר' עקיבא לר' טרפון במעילה המעוטה.


[ג] "וְעָשְׂתָה אַחַת" - לחייב על כל אחת ואחת -
שאם בא לפניו ספק - חֵלֶב ודם ונותר ופגול - בהעלם אחד: חייב על כל אחת ואחת.

  • חֵלֶב ושומן לפניו - ואכל את אחד מהן, ואין ידוע איזה מהן אכל,
  • אשתו ואחותו עמו בבית - שגג באחת מהן, ואינו יודע באיזו מהן שגג,
  • שבת ויום חול - עשה מלאכה באחת מהן בין השמשות, ואינו יודע באיזו מהן עשה -

- מנין שמביא אשם תלוי? - תלמוד לומר "וְאִם נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא, וְעָשְׂתָה אַחַת מִכָּל מִצְו‍ֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה - וְלֹא יָדַע, וְאָשֵׁם - וְנָשָׂא עֲו‍ֹנוֹ. וְהֵבִיא אַיִל...".


[ד] ר' יהודה אומר:

  • אשתו נדה ואחותו בבית, ושגג באחת מהן ואין ידוע באיזו מהן שגג,
  • שבת ויום הכפורים, ועשה מלאכה בין השמשות, ואין ידוע באי זו מהם עשה;,
  • חלב ונותר לפניו, אכל אחד מהם ואינו יודע אי זה מהם אכל -

- ר' אליעזר: מחייב חטאת, ור' יהושע: פוטר.

אמר ר' יהודה: פוטרו היה רבי יהושע אף מאשם תלוי שנאמר "כִּי תֶחֱטָא... וְלֹא יָדַע..." - פרט לזה שידע שחטא.

ר' שמעון אומר: זה הוא עצמו שמביא אשם תלוי! שנאמר "כִּי תֶחֱטָא וְעָשְׂתָה... וְלֹא יָדַע..." - עשה, ואינו יודע מה עשה.
אבל ספק לא עשה - צא ובקש! מנין שיביא אשם תלוי?


[ה] "וְלֹא יָדַע"-- פרט להודע.
יכול לא הודע של קלות, ולא הודע של חמורות - הכל בכלל הין?
את הודע שלהם - פטרת, אינו דין שנפטר את לא הודע?!
או חילוף:
אם את לא הודע שלהם - חייבתי, אינו דין שנחייב את הודע?

הודע פטרתי - שכן פטרתי של חמורות - שיצא לידון בחטאת!

[ו] והלא דין הוא?
ומה אם במקום שחייב את הודע של חמורות חטאת - פטר את לא הודע שלהן מחטאת,
מקום שפטר את הודע של קלות מן האשם, אינו דין שנפטור את לא הודע שלהן מן האשם?!
או חילוף:
ומה אם במקום שפטר את לא הודע של חמורות מן החטאת - חייב את הודע שלהם חטאת,
מקום שחייב את לא הודע של קלות אשם - אינו דין שנחייב את הודע שלהן אשם?!

ודין אחר:
ומה אם במקום שחִייב את הודע של חמורות חטאת - פטר את הודע של קלות מן האשם,
מקום שפטר את [לא] הודע של חמורות מן החטאת - אינו דין שנפטר את לא הודע של קלות מן אשם?!
או חילוף:
ומה במקום שפטר את לא הודע של חמורות מן החטאת - חִייב לא הודע של קלות אשם,
מקום שחייב הודע של חמורות חטאת - אינו דין שנחייב את הודע של קלות אשם?!
- תלמוד לומר "וְאָשֵׁם בחטאת: וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה מֵעַם הָאָרֶץ בַּעֲשֹׂתָהּ אַחַת מִמִּצְו‍ֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁם" "וְאָשֵׁם באשם: וְאִם נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְעָשְׂתָה אַחַת מִכָּל מִצְו‍ֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְלֹא יָדַע וְאָשֵׁם וְנָשָׂא עֲו‍ֹנוֹ" לגזירה שוה.
מה 'וְאָשֵׁם' האמור להלן (ויקרא ד, כז-כח) - דבר שזדונו כרת, ושגגתו חטאת, וספיקו אשם תלוי,
אף 'וְאָשֵׁם' האמור כאן (ויקרא ה, יז) - דבר שזדונו כרת, ושגגתו חטאת, וספיקו אשם תלוי.


[ז] "וְלֹא יָדַע וְאָשֵׁם וְנָשָׂא עֲו‍ֹנוֹ" - ר' יוסי הגלילי אומר: הרי הכתוב ענש את מי שאינו יודע!
אם כך ענש הכתוב למי שאינו יודע - על אחת כמה וכמה שיענוש למי שיודע!

[ח] ר' עקיבא אומר:

  • האוכל חֵלֶב: מביא חטאת - בסלע.
  • ספק אכל, ספק לא אכל: מביא אשם תלוי - בשתי סלעים.

אם כך ענש הכתוב למי שבא לידו ספק עבירה - על אחת כמה וכמה שיעניש את המזיד!

[ט] ר' מנחם בר' יוסי אומר: הנהנה שוה פרוטה מן הקודש מביא מעילה וחומשה, ומביא אשם בשתי סלעים.
צא וחשוב: כמה פרוטות בשתי סלעים? - קרוב לאלפַיִם!
אם כך ענש הכתוב את השוגג - על אחת כמה וכמה שיענוש את המזיד!

[י] רבי יוסי אומר:
אם נפשך לידע מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבוא - צא ולמד מאדם הקדמוני:
שלא נצטוה אלא מצוה אחת בלא תעשה, ועבר עליה -
ראה כמה מיתות נקנסו לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף דורותיו!

וכי אי זו מידה מרובה? מרובה מדת הטובה או מדת פורענות?  - הוי אומר מידת הטובה.
אם מדת פורענות מועטת - הרי כמה מיתות נקנסו לו ולדורות ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות.
הֵשָּׁב מן הפיגול ומן הנותר, והמתענה ביום הכפורים - על אחת כמה וכמה שמזכה לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות!

[יא] רבי עקיבא אומר:
הרי הוא אומר "עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים אוֹ שְׁלֹשָׁה" (דברים יז, ו) - אם נתקיימה עדות בשנים, למה פרט לך הכתוב שלשה?
אלא להביא השלישי - להחמיר עליו, לעשות דינו כיוצא באלו.
אם כך ענש הכתוב את הנטפל לעוברי עבירה - על אחת כמה וכמה שישלם שכר הנטפל לעושי מצוה כעושי מצוה!

[יב] רבי אומר:
הרי הוא אומר "וַאֲשֶׁר יָבֹא אֶת רֵעֵהוּ בַיַּעַר לַחְטֹב עֵצִים וְנִדְּחָה יָדוֹ בַגַּרְזֶן לִכְרֹת הָעֵץ וְנָשַׁל הַבַּרְזֶל מִן הָעֵץ וּמָצָא אֶת רֵעֵהוּ וָמֵת הוּא יָנוּס" (דברים יט, ה) -
- קבע הכתוב פיקוח נפש למי שבא לידו ספק נפש - ולא ידע.
אמור מעתה: המגבה הצדקות, והמפרנס את העניים, והגומל חסדים - על אחת כמה וכמה תינתן לו נפשו!

[יג] רבי אלעזר בן עזריה אומר:
הרי הוא אומר "כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה - לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ, לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה, לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אלהיך" (דברים כד, יט)
- קבע הכתוב ברכה למי שבאת לידו מצוה בלא ידיעה.
אמור מעתה: היתה סלע צרורה לו בכנפיו ונפלה ממנו, מצאה העני ומתפרנס בה - הרי הכתוב קובע לו ברכה כשוכח עומר בתוך שדהו!

<< · מ"ג ויקרא · ה · יז · >>