מ"ג דברים יב טו
מקרא
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר כברכת יהוה אלהיך אשר נתן לך בכל שעריך הטמא והטהור יאכלנו כצבי וכאיל
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
רַק בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תִּזְבַּח וְאָכַלְתָּ בָשָׂר כְּבִרְכַּת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יֹאכְלֶנּוּ כַּצְּבִי וְכָאַיָּל.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
רַק֩ בְּכׇל־אַוַּ֨ת נַפְשְׁךָ֜ תִּזְבַּ֣ח ׀ וְאָכַלְתָּ֣ בָשָׂ֗ר כְּבִרְכַּ֨ת יְהֹוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ אֲשֶׁ֥ר נָֽתַן־לְךָ֖ בְּכׇל־שְׁעָרֶ֑יךָ הַטָּמֵ֤א וְהַטָּהוֹר֙ יֹאכְלֶ֔נּוּ כַּצְּבִ֖י וְכָאַיָּֽל׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | לְחוֹד בְּכָל רְעוּת נַפְשָׁךְ תִּכּוֹס וְתֵיכוֹל בִּשְׂרָא כְּבִרְכְּתָא דַּייָ אֱלָהָךְ דִּיהַב לָךְ בְּכָל קִרְוָךְ מְסָאֲבָא וְדָכְיָא יֵיכְלוּנֵּיהּ כִּבְשַׂר טַבְיָא וְאַיְלָא׃ |
| ירושלמי (יונתן): | לְחוֹד בְּכָל רַעֲוַות נַפְשְׁכוֹן תִּיכְסוּן וְתֵיכְלוּן בִּישְרָא הֵי כְּבִרְכָתָא דַיְיָ אֱלָהָכוֹן דִּיהַב לְכוֹן בְּכָל קִירְוֵיכוֹן דִּמְסָאֲבִין מִן לְמִיקְרַב לְקוּדְשַׁיָא וְדִדְכִין לְמִקְרַב לְקוּדְשַׁיָא כַּחֲדָא יֵיכְלוּן יָתֵיהּ כְּבִישְרֵיהּ דְּטַבְיָא וּכְאַיְלָא: |
רש"י
"תזבח ואכלת" - (בכורות טו יבמות עג) אין לך בהם היתר גיזה וחלב אלא אכילה ע"י זביחה
"הטמא והטהור" - לפי שבאו מכח קדשים שנאמ' בהם (ויקרא ז) והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל הוצרך להתיר בו שטמא וטהור אוכלין בקערה אחת
"כצבי וכאיל" - שאין קרבן בא מהם
"כצבי וכאיל" - לפוטרן מן הזרוע והלחיים והקיבה
מפרשי רש"י
ואם תאמר, כיון שכתוב שהטמא מותר לאכול הבשר אף על גב דבקדשים אסור, כל שכן שמותר לאכול בטומאת בשר. ויראה, דלא נוכל למילף טומאת בשר מטומאת הגוף, לפי שטומאת הגוף יש לו טהרה במקוה מן הטומאה, אבל טומאת בשר אין לו טהרה במקוה, וכיון שבשר אין לו טהרה במקוה הוה אמינא שאין פסולי המוקדשין מותרין. ואם תאמר, דלא לכתוב רק שהטמא יאכל, דהשתא הוי טומאת הגוף וטומאת בשר, שהרי (בשר) טמא האוכל ממנו - נטמא, ואם כן כבר נטמא, ואם כן נאכל הבשר בטומאת עצמו. ויש לומר, דהוי מוקמינן קרא כגון שתחב לו אחר בבית הבליעה, או שכרכו סיב, וכיוצא [בזה] שלא נטמא בשר, דהשתא לא נטמא הבשר. אבל השתא ליכא למימר הכי, דאם כן "הטהור" למה לי, אלא שטהור אוכל אותה בטומאת בשר:
ועוד יש לפרש, הא דנקט (רש"י) קרא ד"הבשר אשר יגע", משום דקרא "והבשר אשר יגע" הוא רבוי, דלא הוי צריך למכתב, ומרבינן מיניה דאף גחלים ולבונה של קודש מקבלים טומאה, דחבת הקדש מכשרתו לקבל טומאה. והכי איתא בפרק קמא דפסחים, והוה אמינא דאתא לרבויי פסולי מוקדשין:
[יח] שאין קרבן בא מהם כצבי וכאיל לפוטרן מזרוע ולחיים. האי טעמא שכתב הרב 'שאין קרבן בא מהם' אינו קאי על זה שכתב "כצבי ואיל" לפוטרן מזרוע ולחיים, דמה ענין זרוע ולחיים לענין קרבן, דלא מצאנו שתלה הכתוב (להלן יח, ג) זרוע ולחיים במה שחייב הבהמה בקרבן, אלא "כצבי וכאיל" קאי אמה שכתוב "הטהור והטמא יאכלנו כצבי וכאיל", ורוצה לומר שמן צבי ואיל אינו בא קרבן כלל, ובודאי טהור אוכל אותם בטומאה, דלאו קדשים, הכי נמי פסולי המוקדשים אוכל אותם בטומאה. אלא שהוקשה, למה למכתב "כצבי וכאיל", הא כבר כתיב "הטהור והטמא יאכלנו". לכך פירש שבא לאקשויי נמי לענין זה שאין צריך ליתן לכהן הזרוע והלחיים, דלגמרי יהיו כצבי וכאיל. ומכל מקום עיקר הכתוב לא בא רק לאקושינהו שיהא טהור וטמא אוכל אותם יחדיו כמו צבי ואיל, דלאו קדשים הם, ואין קרבן מהם:בד"ה כי ירחיב כו' וכן לר"ע כו' הנה משמע מדבריו דר"ע יליף מקרא דכי ירחיב לאסור בשר נחירה ותימה דבחולין בפ"ק אמרי' בהדיא דר"ע יליף לה מקרא דכי ירחק דכתיב ביה וזבחת ואכלת גם מה שכתב דלר"י ור"ע צריך לומ' דקרא דכי ירחק קאתי לדרוש ברחוק מקום כו' ורש"י פירש שם בהדיא דדוקא לר"י הוא דאמרינן הכי ולא לר"ע ודוק כנ"ל:רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
תִּזְבַּח וְאָכַלְתָּ – אֵין לְךָ בָּהֶם הֶתֵּר גִּזָּה וְחָלָב, אֶלָּא אֲכִילָה עַל יְדֵי זְבִיחָה (בכורות ט"ו ע"ב; תמורה ל"א ע"א).
הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר – לְפִי שֶׁבָּא מִכֹּחַ קָדָשִׁים, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם: "וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל טָמֵא לֹא יֵאָכֵל" (ויקרא ז,יט), הֻצְרַךְ לְהַתִּיר בּוֹ שֶׁטָּמֵא וְטָהוֹר אוֹכְלִים בִּקְעָרָה אַחַת (ספרי שם), כַּצְּבִי וְכָאַיָּל שֶׁאֵין קָרְבָּן בָּא מֵהֶם.
כַּצְּבִי וְכָאַיָּל – לְפָטְרָן מִן הַזְּרֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה (שם).
רשב"ם
מדרש ספרי
• לפירוש "מדרש ספרי" על כל הפרק •
תזבח ואכלת, ולא גיזה.
בשר, ולא חלב.
יכול יהיו אסורים לאחר זביחה, ת"ל כברכת ה' אלהיך.
יכול אם קדם מום קבוע להקדשן ונפדו, יהיו אסורים, ת"ל רק.
(מלמד) [מנין] שאין נשחטים אלא על מום קבוע - אמרת קל וחומר הוא, ומה בכור שאינו נוהג בכל הוולדות ויוצא לחולין שלא בפדיון - אינו נשחט אלא על מום קבוע; קדשים שהם נוהגים בכל הוולדות, ואינם יוצאים לחולין אלא בפידיון, אינו דין שלא יהיו נשחטים אלא על מום קבוע! לא, אם אמרת בבכור שכן קדושתו מרחם [ו]קדושתו חלה עליו על בעל מום קבוע, תאמר בקדשים שאין קדושתם מרחם ואין קדושה חלה עליהם על בע"מ קבוע. ת"ל - אשר נתן לך בכל שעריך, [ונאמר להלן (דברים טו) בשעריך תאכלנו], שעריך [שעריך] לגזירה שוה. מה שעריך האמור להלן, אין נשחטים אלא על מום קבוע; אף שעריך האמור כאן, אין נשחטים אלא על מום קבוע.
[ד]טמא יאכלנו. אין לי אלא טמא, טהור מנין - ת"ל (יאכלנו) הטמא והטהור (יחדיו) [יאכלנו], מגיד הכתוב ששניהם אוכלים בקערה אחת.
יכול אף תרומה נאכלת בקערה אחת, ת"ל יחדיו יאכלנו, זה נאכל מתוך קערה אחת, ולא תרומה נאכלת מתוך קערה אחת.
יכול יהיו חייבים במתנות - ת"ל כצבי וכאיל.אוציאנו מכלל מתנות, ולא אוציאנו מכלל חזה ושוק - ת"ל (אך) [כצבי וכאיל].
אי מה הצבי כולו מותר אף זה כולו מותר, ת"ל (רק) [אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל].
רבי שמעון אומר: יכול כשם שנתנה תורה מחיצה בין קדשי קדשים לקדשים קלים בזמן שהם (בעלי מומים) [תמימים], כך נתנה תורה מחיצה בין קדשי קדשים לקדשים קלים בזמן שהם בעלי מומים - ת"ל כצבי וכאיל, מגיד, שכשם שלא נתנה תורה מחיצה בין צבי ואיל, כך לא נתנה תורה מחיצה בין קדשי קדשים לקדשים קלים, בזמן שהם בעלי מומים.
מלבי"ם - התורה והמצוה
כה.
רק בכל אות נפשך תזבח. אי אפשר לפרש, שר"ל שתוכל לאכול בשר תאוה שהיה אסור במדבר לר' ישמעאל לקמן ( ראה לח ), שזה יאמר אח"ז כי ירחיב ה' את גבולך וכו'. וכן א"א לפרש תאכל בשר קדשים, שהלא כבר אמר שלא יאכלם רק בירושלים. וע"כ פי' חז"ל שמדבר בפסולי המוקדשים, כי כבר למד בספרא ( בחקותי עח ) שמובא בבכורות לז ובכ"מ.
וממ"ש ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה', שמדבר בבע"מ, שקדשים שנפל בהם מום קבוע - יפדה אותם ויצאו לחולין. עפ"ז אמר פה השמר לך פן תעלה עולותיך וכו', כי אם במקום אשר יבחר, שם תעלה ותעשה כל הקרבנות. ועז"א רק ר"ל רק אז יוצא מכלל זה, בעת שתזבח בכל אות נפשך. ר"ל שתזבח את העולות והקרבנות לאכלם בשר תאוה בכל שעריך. וזה אם נפל בהם מום קבוע, שאז מצוה לפדותם ולאכול את הבשר בתורת חולין.
ועז"א מילת רק שהוא מוציא מכלל הקודם, שאין לאכול הקרבנות בכ"מ, רק בעת שהותר זה, שהיינו אם נפסלו ע"י מום. וממילא מבואר שמדבר בנפל בהם מום אחר הקדשן. שאם קדם מום קבוע להקדשן - לא חל עליהם שם קרבן כלל לענין שצריך לאכלם בקדש. והוא אמר מילת רק שמוציא שיוכל לשחוט ולאכול קרבנות שחל עליהם תחלה שם קרבן, והיה צריך תחלה לאכלם בקדש.
וממ"ש תזבח, למד שלא הותר רק לזבחם ולאכול בשרם, לא לגזזם ולא לאכול חלבם. וזה רק בנפל בם מום אחר שהוקדשו, לא אם היה בם מום תחילה.
והנה אח"כ אמר כי ירחיב ה' את גבולך ואמרת אוכלה בשר כי תאוה נפשך לאכול בשר. ואמרו חז"ל שלא יאכל בשר אלא לתאבון. כי שם מדבר בחולין שהוא רשות, ובכאן שמדבר מקדשים שנפסלו שמצוה לפדות אותם ולשחטם, אמר דרך צווי - בכל אות נפשך תוכל בשר ; וכמ"ש הרמב"ם (א"מ א י).
והנה בספרא (בחקותי עח), למד למעט מום עובר, ממ"ש אשר לא יקריב ממנה בלשון עתיד. והספרי למד זה מגז"ש, ששעור הכתוב ואכלת בשר בכל שעריך. והוא דומה עם מ"ש בבכור שנפל בו מום קבוע - בשעריך תאכלנו, ורומז שגם פה מדבר במום קבוע.
ומ"ש כברכת ה' א-להיך אשר נתן לך, מלמדנו שלא נטעה. שלא הותר רק (=אלא) לאכול בשרו בעצמו, לא למכור. ועז"א שדומה כשאר דברים שנתן לך ה' בברכתו, שאתה רשאי להרויח בהם, ולעשות בהם סחורה.
וז"ש יכול יהיו אסורים לאחר זביחה וכו', ור"מ - יכול יהיו אסורים בגיזה גם לאחר שחיטה. והוא נכון.
כו.
הטמא והטהור יאכלנו. היל"ל רק הטמא יאכלנו, שזה עיקר החידוש, שלא נאמר שדינו כקדשים שלא יאכלו בטומאת הגוף. רק שא"כ לא נדע שמותר להטהור לאכול עם הטמא בקערה אחת.
ובפסוק (כב) אמר גבי בשר תאוה, הטמא והטהור יחדו יאכלנו הוסיף מלת יחדיו, כי התבאר אצלי שיש הבדל בין מילת יחד ובין מילת יחדיו - שיחדיו מורה ששניהם שוים, ובא ללמד שרק בבשר תאוה יש היתר זה שבה הטמא והטהור הם שוים, לא גבי תרומה שכהן טמא אסור בה. ותרומה טמאה אסורה באכילה ואינם שוים יחדיו.
כז.
יאכלנו כצבי וכאיל , ואצל בשר תאוה (פ' כב) אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו , וגבי בכור (טו כב) בשעריך תאכלנו וכו' , יחדיו כצבי וכאיל.
וכמ"ש בבכורות לג תלתא צבי ואיל כתיבי. ודרש בספרי, שמ"ש פה כצבי וכאיל ממעט שאינו חייב במתנות. ומ"ש גבי בשר תאוה הצבי ואת האיל ממעט שא"צ ליתן חזה ושוק, כמו שהיו נותנים בזמן איסור בשר תאוה.
ומ"ש ת"ל אך הוא ט"ס, כמו שהראה בספרי (מא), ולא תאמר שהחלב מותר כחלב צבי ואיל. ע"ז השיב שגבי בשר תאוה כתיב אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל [כן גרס בספרי לקמן (סי' כנ"ל]. ושם אאל"פ שהחלב של חולין מותר, דהא כתיב כל חלב שור וכשב ועז ל"ת.
ור"ש ס"ל שמ"ש פה כצבי וכאיל מלמד שקדשים הפסולים כולם דומים ואין להם מחיצות, שעז"א בכל שעריך הטמא והטהור יאכלנו כצבי וכאיל . שמ"ש כצבי וכאיל מפרש מ"ש בכל שעריך.
והדרוש על כצבי וכאיל שגבי בכור לא נמצא בספרי. וי"ל שהוא כדרוש הנמצא במכות (כב): המרביע שור פסולי המקדשים לוקה גוף אחד, ועשאו הכתוב שני גופים. דהיינו שהשור נחשב כשני גופים, ועז"א שם יחדיו כצבי וכאיל , כאלו אמר כצבי וכאיל יחדיו. כי גם על מלת יחדיו דשם אך דרוש מי' בסי' הקודם, ובבכורות (לג) שטה אחרת עי"ש (ועי' שם דף טו ולקמן סימן מא).