מפרשי רש"י על דברים יב טו
<< | מפרשי רש"י על דברים • פרק י"ב • פסוק ט"ו | >>
• ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כ • כב • כג • כד • כז • כח • ל •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
רַק֩ בְּכׇל־אַוַּ֨ת נַפְשְׁךָ֜ תִּזְבַּ֣ח ׀ וְאָכַלְתָּ֣ בָשָׂ֗ר כְּבִרְכַּ֨ת יְהֹוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ אֲשֶׁ֥ר נָֽתַן־לְךָ֖ בְּכׇל־שְׁעָרֶ֑יךָ הַטָּמֵ֤א וְהַטָּהוֹר֙ יֹאכְלֶ֔נּוּ כַּצְּבִ֖י וְכָאַיָּֽל׃
רש"י
"רק בכל אות נפשך" - במה הכתוב מדבר אם בבשר תאוה להתירה להם בלא הקרבת אימורים (חולין יז) הרי הוא אומר במקום אחר כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך וגו' ואמרת אוכלה בשר וגו' במה זה מדבר בקדשים שנפל בהם מום שיפדו ויאכלו בכל מקום יכול יפדו על מום עובר ת"ל רק
"תזבח ואכלת" - (בכורות טו יבמות עג) אין לך בהם היתר גיזה וחלב אלא אכילה ע"י זביחה
"הטמא והטהור" - לפי שבאו מכח קדשים שנאמ' בהם (ויקרא ז) והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל הוצרך להתיר בו שטמא וטהור אוכלין בקערה אחת
"כצבי וכאיל" - שאין קרבן בא מהם
"כצבי וכאיל" - לפוטרן מן הזרוע והלחיים והקיבה
רש"י מנוקד ומעוצב
רַק בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ – בַּמֶּה הַכָּתוּב מְדַבֵּר? אִם בִּבְשַׂר תַּאֲוָה, לְהַתִּירָהּ לָהֶם בְּלֹא הַקְרָבַת אֵמוּרִים, הֲרֵי אָמוּר בְּמָקוֹם אַחֵר: "כִּי יַרְחִיב ה' אֶת גְּבוּלְךָ" וְגוֹמֵר "וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר" וְגוֹמֵר (להלן פסוק כ). בַּמֶּה זֶה מְדַבֵּר? בְּקָדָשִׁים שֶׁנָּפַל בָּהֶם מוּם, שֶׁיִּפָּדוּ וְיֵאָכְלוּ בְּכָל מָקוֹם. יָכוֹל יִפָּדוּ עַל מוּם עוֹבֵר? תַּלְמוּד לוֹמַר רַק (ספרי עא).
תִּזְבַּח וְאָכַלְתָּ – אֵין לְךָ בָּהֶם הֶתֵּר גִּזָּה וְחָלָב, אֶלָּא אֲכִילָה עַל יְדֵי זְבִיחָה (בכורות ט"ו ע"ב; תמורה ל"א ע"א).
הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר – לְפִי שֶׁבָּא מִכֹּחַ קָדָשִׁים, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם: "וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל טָמֵא לֹא יֵאָכֵל" (ויקרא ז,יט), הֻצְרַךְ לְהַתִּיר בּוֹ שֶׁטָּמֵא וְטָהוֹר אוֹכְלִים בִּקְעָרָה אַחַת (ספרי שם), כַּצְּבִי וְכָאַיָּל שֶׁאֵין קָרְבָּן בָּא מֵהֶם.
כַּצְּבִי וְכָאַיָּל – לְפָטְרָן מִן הַזְּרֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה (שם).
מפרשי רש"י
[יז] הטמא והטהור אוכלים בקערה אחת. פירוש, מדכתיב "הטמא והטהור וגו'", והאי טמא בודאי כבר נגע בבשר, ונטמא, וקמשמע לן שהטהור יכול לאכול בשר שנטמא מן הטמא הזה. והקשה הרא"ם, דלא היה (רש"י) צריך לומר 'לפי שנאמר "והבשר אשר יגע בכל טמא" (ויקרא ז', י"ט) ', דזה הוי טומאת בשר וגו', אלא הוי ליה לומר 'לפי שנאמר (ויקרא י"ב, ד') "בכל קודש לא תגע וגו'"', דזה הוי טמא שאכל קדשים (רש"י שם), לכך כתב כאן שהטמא יאכל אותו. ותירץ הרא"ם, מפני ש"בכל קודש לא תגע" לא כתיב בפירוש שאסור לטמא לאכול קדשים, אלא ממדרש חכמים (יבמות דף עה.), כך תירץ. ואין זה נכון, אף על גב שהלאו אינו מפורש, העונש מפורש - "ואיש אשר יאכל מן הקדשים וטומאתו עליו וגו'", ובודאי לא ענש אלא אם כן הזהיר (יומא דף פא.). ויראה, דבכאן כתיב "הטהור יאכלנו עם הטמא", ואי קרא לא אתי רק שיאכל הטמא בשר זה, לא היה צריך לכתוב "הטהור יאכל", רק 'הטמא יאכל', אלא קרא פירושו שהטהור יאכל אותו בטומאת הבשר שכבר נטמא מן הטמא:
ואם תאמר, כיון שכתוב שהטמא מותר לאכול הבשר אף על גב דבקדשים אסור, כל שכן שמותר לאכול בטומאת בשר. ויראה, דלא נוכל למילף טומאת בשר מטומאת הגוף, לפי שטומאת הגוף יש לו טהרה במקוה מן הטומאה, אבל טומאת בשר אין לו טהרה במקוה, וכיון שבשר אין לו טהרה במקוה הוה אמינא שאין פסולי המוקדשין מותרין. ואם תאמר, דלא לכתוב רק שהטמא יאכל, דהשתא הוי טומאת הגוף וטומאת בשר, שהרי (בשר) טמא האוכל ממנו - נטמא, ואם כן כבר נטמא, ואם כן נאכל הבשר בטומאת עצמו. ויש לומר, דהוי מוקמינן קרא כגון שתחב לו אחר בבית הבליעה, או שכרכו סיב, וכיוצא [בזה] שלא נטמא בשר, דהשתא לא נטמא הבשר. אבל השתא ליכא למימר הכי, דאם כן "הטהור" למה לי, אלא שטהור אוכל אותה בטומאת בשר:
ועוד יש לפרש, הא דנקט (רש"י) קרא ד"הבשר אשר יגע", משום דקרא "והבשר אשר יגע" הוא רבוי, דלא הוי צריך למכתב, ומרבינן מיניה דאף גחלים ולבונה של קודש מקבלים טומאה, דחבת הקדש מכשרתו לקבל טומאה. והכי איתא בפרק קמא דפסחים, והוה אמינא דאתא לרבויי פסולי מוקדשין:
[יח] שאין קרבן בא מהם כצבי וכאיל לפוטרן מזרוע ולחיים. האי טעמא שכתב הרב 'שאין קרבן בא מהם' אינו קאי על זה שכתב "כצבי ואיל" לפוטרן מזרוע ולחיים, דמה ענין זרוע ולחיים לענין קרבן, דלא מצאנו שתלה הכתוב (להלן יח, ג) זרוע ולחיים במה שחייב הבהמה בקרבן, אלא "כצבי וכאיל" קאי אמה שכתוב "הטהור והטמא יאכלנו כצבי וכאיל", ורוצה לומר שמן צבי ואיל אינו בא קרבן כלל, ובודאי טהור אוכל אותם בטומאה, דלאו קדשים, הכי נמי פסולי המוקדשים אוכל אותם בטומאה. אלא שהוקשה, למה למכתב "כצבי וכאיל", הא כבר כתיב "הטהור והטמא יאכלנו". לכך פירש שבא לאקשויי נמי לענין זה שאין צריך ליתן לכהן הזרוע והלחיים, דלגמרי יהיו כצבי וכאיל. ומכל מקום עיקר הכתוב לא בא רק לאקושינהו שיהא טהור וטמא אוכל אותם יחדיו כמו צבי ואיל, דלאו קדשים הם, ואין קרבן מהם:
בד"ה כי ירחיב כו' וכן לר"ע כו' הנה משמע מדבריו דר"ע יליף מקרא דכי ירחיב לאסור בשר נחירה ותימה דבחולין בפ"ק אמרי' בהדיא דר"ע יליף לה מקרא דכי ירחק דכתיב ביה וזבחת ואכלת גם מה שכתב דלר"י ור"ע צריך לומ' דקרא דכי ירחק קאתי לדרוש ברחוק מקום כו' ורש"י פירש שם בהדיא דדוקא לר"י הוא דאמרינן הכי ולא לר"ע ודוק כנ"ל: