מ"ג בראשית ו ו


מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וינחם יהוה כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיִּנָּחֶם יְהוָה כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיִּנָּ֣חֶם יְהֹוָ֔ה כִּֽי־עָשָׂ֥ה אֶת־הָֽאָדָ֖ם בָּאָ֑רֶץ וַיִּתְעַצֵּ֖ב אֶל־לִבּֽוֹ׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
וְתָב יְיָ בְּמֵימְרֵיהּ אֲרֵי עֲבַד יָת אֲנָשָׁא בְּאַרְעָא וַאֲמַר בְּמֵימְרֵיהּ לְמִתְבַּר תּוּקְפְהוֹן כִּרְעוּתֵיהּ׃
ירושלמי (יונתן):
וְתַב יְיָ בְּמֵימְרֵיהּ אֲרוּם עֲבַד יַת אֶנָשָׁא בְּאַרְעָא וְאֵידְיָין עֲלֵיהוֹן בְּמֵימְרֵיהּ:
ירושלמי (קטעים):
וַהֲוַת תָּהִי מִן קֳדָם יְיָ בְּמֵימְרֵיהּ אֲרֵי עֲבַד יַת אֱנָשָׁא בְּאַרְעָא וַאֲמַר וְעַדְיַין עִם לִבֵּיהּ:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"וינחם ה' כי עשה" - נחמה היתה לפניו שבראו בתחתונים שאילו היה מן העליונים היה ממרידן בב"ר

"ויתעצב" - האדם

"אל לבו" - של מקום עלה במחשבתו של מקום להעציבו זהו תרגום אונקלוס ד"א וינחם נהפכה מחשבתו של מקום ממדת רחמים למדת הדין עלה במחשבה לפניו מה לעשות באדם שעשה בארץ וכן כל ל' ניחום שבמקרא ל' נמלך מה לעשות (במדבר כג) ובן אדם ויתנחם (דברים לב) ועל עבדיו יתנחם (שמות לב) וינחם ה' על הרעה (שמואל א טו) נחמתי כי המלכתי כולם לשון מחשבה אחרת הם

"ויתעצב אל לבו" - נתאבל על אבדן מעשה ידיו כמו (ש"ב יט) נעצב המלך על בנו וזה כתבתי לתשובת המינים אפיקורוס אחד שאל את רבי יהושוע בן קרחה א"ל אין אתם מודים שהקב"ה רואה את הנולד אמר לו הן אמר לו והא כתיב ויתעצב אל לבו אמר לו נולד לך בן זכר מימיך אמר לו הן אמר לו ומה עשית אמר לו שמחתי ושימחתי את הכל א"ל ולא היית יודע שסופו למות אמר לו בשעת חדותא חדותא בשעת אבלא אבלא אמר לו כך מעשה הקב"ה אע"פ שגלוי לפניו שסופן לחטוא ולאבדן לא נמנע מלבראן (וע' ברא"ם) בשביל הצדיקים העתידים לעמוד מהם

רש"י מנוקד ומעוצב (כל הפרק)(כל הפסוק)

וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה – נֶחָמָה הָיְתָה לְפָנָיו שֶׁבְּרָאוֹ בַּתַּחְתּוֹנִים, שֶׁאִלּוּ הָיָה מִן הָעֶלְיוֹנִים הָיָה מַמְרִידָן (בראשית רבה כז,ד).
וַיִּתְעַצֵּב – הָאָדָם "אֶל לִבּוֹ" שֶׁל מָקוֹם: עָלָה בְמַחֲשַׁבְתּוֹ שֶׁל מָקוֹם לְהַעֲצִיבוֹ, זֶהוּ תַּרְגוּם אוּנְקְלוּס ("וַאֲמַר בְּמֵימְרֵיהּ לְמִתְבַּר תֻּקְפְהוֹן כִּרְעוּתֵיהּ"). דָּבָר אַחֵר: "וַיִּנָּחֶם" – נֶהֶפְכָה מַחֲשַׁבְתּוֹ שֶׁל מָקוֹם מִמִּדַּת רַחֲמִים לְמִדַּת הַדִּין, עָלָה בַּמַּחֲשָׁבָה לְפָנָיו מַה לַּעֲשׂוֹת בָּאָדָם שֶׁעָשָׂה בָּאָרֶץ. וְכֵן כָּל לְשׁוֹן "נִחוּם" שֶׁבַּמִּקְרָא לְשׁוֹן "נִמְלָךְ מַה לַּעֲשׂוֹת": "וּבֶן אָדָם וְיִתְנֶחָם" (במדבר כג,יט), "וְעַל עֲבָדָיו יִתְנֶחָם" (דברים לב,לו), "וַיִּנָּחֶם ה' עַל הָרָעָה" (שמות לב,יד), "נִחַמְתִּי כִּי הִמְלַכְתִּי" (שמ"א טו,יא) – כֻּלָּם לְשׁוֹן מַחֲשָׁבָה אַחֶרֶת הֵם.
וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ – נִתְאַבֵּל עַל אָבְדַן מַעֲשֵׂה יָדָיו, כְּמוֹ (שמ"ב יט,ג): "נֶעֱצַב הַמֶּלֶךְ עַל בְּנוֹ".
וְזוֹ כָּתַבְתִּי לִתְשׁוּבַת הַמִּינִים: גּוֹי אֶחָד שֶׁשָּׁאַל אֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה, אָמַר לוֹ: אֵין אַתֶּם מוֹדִים שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹאֶה אֶת הַנּוֹלָד? אָמַר לוֹ: הֵן. אָמַר לוֹ: וְהָא כְּתִיב "וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ"? אָמַר לוֹ: נוֹלַד לְךָ בֵּן זָכָר מִיָּמֶיךָ? אָמַר לוֹ: הֵן. אָמַר לוֹ: וּמֶה עָשִׂיתָ? אָמַר לוֹ: שָׂמַחְתִּי וְשִׂמַּחְתִּי אֶת הַכֹּל. אָמַר לוֹ: וְלֹא הָיִיתָ יוֹדֵעַ שֶׁסּוֹפוֹ לָמוּת? אָמַר לוֹ: בִּשְׁעַת חֶדְוָתָא – חֶדְוָתָא, בִּשְׁעַת אֶבְלָא – אֶבְלָא. אָמַר לוֹ: כָּךְ מַעֲשֵׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אַף עַל פִּי שֶׁגָּלוּי לְפָנָיו שֶׁסּוֹפָן לַחֲטוֹא וּלְאַבְּדָן, לֹא נִמְנַע מִלְּבָרְאָן בִּשְׁבִיל הַצַּדִּיקִים הָעֲתִידִים לַעֲמוֹד מֵהֶם.

אבן עזרא (כל הפרק)(כל הפסוק)

וינחם ה' — ידוע כי לא אדם הוא להינחם, רק דיברה תורה כלשון בני אדם, כי המשחית מה שעשה, ייראה שניחם:

וטעם ויתעצב אל לבו — הפך "ישמח ה' במעשיו" (תהלים קד לא), כי טוב בעיניו שיקבלו נבראיו חסדיו. ויש אומרים כי וינחם, כמו "מתנחם לך להרגך" (בראשית כז מב), ויפרשוהו 'ויעד', ואמרו כי לבו הוא הנביא. ואלו היה כן, לא היה אחר ויתעצב מלת אל. ואנה מצאנו שנקרא הנביא לב?

רמב"ן (כל הפרק)(כל הפסוק)

"וינחם ה' ויתעצב אל לבו" - דבר תורה כלשון בני אדם והענין כי מרו ועצבו את רוח קדשו בפשעיהם וענין "אל לבו" כי לא הגיד זה לנביא שלוח אליהם וכן הלשון במחושב כדרך לדבר אל לבי (להלן כד מה) וזולתו ובבראשית רבה (כז ד) אמרו בזה ענין נכבד במשל שהביאו מן הסרסור והאדריכל והוא סוד גדול לא ניתן ליכתב והיודעו יתבונן למה אמר בכאן שם המיוחד ובכל הפרשה וענין המבול שם אלהים

רבינו בחיי בן אשר (כל הפרק)(כל הפסוק)


וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ מלת עשה מורה על הרכבת צורה בגולם כי הצלם הוא הצורה והדמות הוא הגולם, וע"כ אמר בצלם אלהים ברא אותו. ובפסוק זה ספר תולדות אדם אמר בדמות אלהים עשה אותו. הזכיר מלת בריאה בענין הצורה, והזכיר עשייה בענין הדמות. ואמר בדמות אלהים עשה אותו כלומר הרכיב הצורה בגולם. וכיון שהדמות פירושו גולם כשאמר בדמות אלהים הוא כמו עבד אלהים שהעבד חוץ ממנו, ועל כן היה מתנחם על ההרכבה הזאת לומר כי טוב היה שתשאר צורתה במקומה ושלא תתרכב עם זה הגולם, וכמו שאמרו רז"ל נוח לו לאדם שלא נברא. וזהו שאמר כי עשה את האדם בארץ לא אמר על הארץ לפי שנשתקעו בתאות הגופניות.

והסתכל כוונת שלמה ע"ה ששבח הצורה כשלא הורכבה מעולם כלל בגולם הוא שאמר (קהלת ד) ושבח אני את המתים וגו' וטוב משניהם את אשר עדן לא היה. וכבר המשילו חכמי המחקר שלש דרכים הללו, האחת הצורה שלא הורכבה מעולם כלל בגולם המשילוה למלך יושב בהיכלו. השניה הצורה שנפרדה מן הגולם המשילוה למלך שיצא מבית האסורים וחזר למלכותו. השלישית הצורה המורכבת עדין בגולם המשילוה למלך חבוש בבית האסורים. ואין ספק כי מעלת המלך גדולה יותר מאד בראשונה מבשניה ובשניה יותר מבשלישית. וראוי לשאול בכאן א"כ שהראשונה יותר מעולה למה הורכב ולמה ישבח הכתוב ההרכבה הזאת בחתימת מעשה בראשית שאמר וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, והשבח הזה ששבח את הכלל יכלול גם הרכבת הצורה בגולם באדם הנברא ביום ו', וא"כ איך שבח הכתוב הרכבת הצורה בגולם והזכיר בכלל והנה טוב מאד, ויבא שלמה ע"ה לשבח אותה כשלא הורכבה בגולם בהפך מדברי משה, ואמר וטוב משניהם את אשר עדן לא היה. ותשובת הדבר כי אע"פ שהראשונה יותר מעולה מהשתים מצד שלא השיגה צער ונזק ולא נדבקה אל הגולם, מ"מ כשנדבקה אל הגולם ונבדלה ממנו והיא טהורה כאשר באה, אז נתפרסמה מעלתה ונבחנה כזהב, וע"כ נפשות הצדיקים מתאוות לשוב למקומן הראשון, ומפני זה ישבח משה ע"ה ההרכבה בזו כי היא משובחת כשהיא חוזרת טהורה כשבאה לפי שהצליחה בשליחותה. ויהיה באור הכתוב כפשוטו האדם בארץ האדם שבארץ. כי הנחמה היתה בעבור האדם לחטאו. כיוצא בו (ישעיה סב) עד יכונן ועד ישים את ירושלים תהלה בארץ, באורו עד ישים תהלה את ירושלים שבארץ. וכן כתוב בפירוש (תהלים קכב) ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדו, ירושלים הבנויה למטה כעיר שחוברה לה יחדיו למעלה.

ועל דרך הקבלה וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ וינחם ה' השם הראשון שבי"ג מדות, כי עשה את האדם בארץ, בעבור הארץ הוא שנחם כי היא הגורמת.

ויתעצב אל לבו. ע"ד הפשט מלת לב בהקב"ה אינו אלא משל והוא הדין בשאר האברים הגופניים שבאדם המיוחסים אליו יתברך כגון פי ה' עיני ה' אזני ה' יד ה רגלי ה'. אך מפני שכבר נתברר אצלנו שהקב"ה חפץ בטוב כענין שכתוב (ישעיה מב) ה' חפץ למען צדקו, ולא חפץ ברע כענין שכתוב (תהלים ה) כי לא אל חפץ רשע אתה וגו'. מפני זה כשהכתוב רצה להודיענו כי כשנעשה מה שהקב"ה חפץ יאמר בו שישמח, כענין שכתוב (שם קד) ישמח ה' במעשיו, וכשנעשה מה שלא חפץ יאמר בו ויתעצב אל לבו, כי א"א לנו לעמוד על רצונו לעשות מצותו ולהזהר מעברות בלתי אם ישמיענו כן במדות הללו שהן מדות בני האדם, וע"כ כשהוא יתברך מחשב בו בעצמו ממקום מחשבתו יזכיר בו הכתוב לבו כי הלב באדם כלי המחשבה הבאה אליו מן המוח. וכן תראה כי הרוצה להתבודד ולמשיך שפע המחשבה יכוף ראשו ויחשוב כדי שירד שפע המחשבה מן המוח שהוא מקור המחשבה אל הלב, ואע"פ שזה משל ורחוק מן הנמשל הנה הנמשל בדמיונו, ומזה תקרא המחשבה שהשפע שלה וכחה ירד מלמעלה לבו. וכן השליח השלוח מאתו יתברך לדבר דבר בשמו יקרא פי ה' כענין שכתוב (ישעיה לד) כי פי הוא צוה, כלומר מלאכי, ורוחו הוא קבצן, כלומר ורוחו של המלאך הנקרא פי וכן תרגם יונתן ומלאכיה. גם הנביאים נקראים פי ה'. גם אורים ותומים. וכן דרשו רז"ל (יהושע ט) ואת פי ה' לא שאלו אלו אורים ותומים. וכשהוא שליח להשגיח על מעשה הבריות להענישם או לגמלם יקרא עין, הוא שכתוב (תהלים לד) עיני ה' אל צדיקים (ד"ה ב טז) ה' עיניו משוטטות וגו'. בכל מקום עיני ה' צופות וגו'. (זכריה ג) על אבן אחת שבעה עינים, באורו השגחות רבות. וכשהוא שליח לשמוע דבר או לקבל אותו יקרא אזנים כענין שכתוב (במדבר יא) ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה'. כי כשם שהאזן באדם כלי השמיעה, כן המלאך השלוח כלי לשמוע הדבר ההוא להגיעו ולקבלו ונקרא בשם כלי השמיעה שבאדם. וכן דרשו רז"ל (תהלים מ) אזנים כרית לי, אין אזנים של מעלה כרויות אלא לשמוע תפלתן של ישראל. בא לבאר כי המלאך הידוע הממתין עד שתתפלל כנסיה אחרונה שבישראל הוא וכחותיו נקראים בשם אזנים לשמוע התפלות וליטול את כלן ולעשות עטרה ולהגיע בראש המלך באשר הוא שם. וכשהוא שליח להלחם עם אומה להכותה או לעקור אותם יקרא יד ה'. כענין שכתוב בפלשתים (ש"א ה) כבדה מאד יד האלהים שם. ובמצרים (שמות ט) הנה יד ה' הויה. ובטביעתם את היד הגדולה. וכששלוחיו ופמליא שלו מתקבצים לפעול בעולם ענין מחודש נקראים רגליו. כענין שכתוב לעתיד (זכריה יד) ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים שענינו חיילותיו. וכן תמצא שהזכיר הכתוב בצבאות ישראל (במדבר כ) ברגלי אעבורה שטעמו בצבאותי, כאשר אזכיר שם בע"ה.

ועל דרך המדרש ויתעצב אל לבו אמר ר' אמי משל למלך שבנה פלטרין על ידי אדריכל ולא ערבה לו על מי להתרעם לא על אדריכל. עוד למלך שעשה סחורה ע"י סרסור ולא הצליח בה על מי להתרעם לא על הסרסור. הבן המשל הנמרץ הזה. ולפי שהיה במשל האדריכל מקום לטעות בשתי רשויות, כי יאמר אדם אע"פ שהמלך מלך האדריכל חכם ממנו באותה מלאכה, ואין הדבר כן ח"ו כי הכל אחד מיוחד בלי פרוד, ע"כ חזר רבי אמי להזכיר משל הסרסור שהסרסור אין שום כח בסחורה ואין לו חלק בה כלל, וכונת ר' אמי בשני המשלים כי האדריכל הוא הסרסור והסרסור הוא האדריכל. פי' אדריכל אומן או בנאי. תרגום (מלכים א ה) ויפסלו בוני שלמה, ובנו אדריכלי שלמה.

ועל דרך הקבלה ויתעצב אל לבו הוא האדריכל והסרסור שהזכיר במדרש ושם בארו סוד הענין, והמלך ה' ידבר עמו ואמר אמחה את האדם אשר בראתי וגו' כי נחמתי כי עשיתם כתיב. ויש לך להשכיל ולקנות לב בלשון האדם בארץ שהזכיר הכתוב ב' פעמים בשני פסוקים זה אחר זה כי בראשון ידבר למטה ובשני למעלה. ומלת ויתעצב תחזור אל האדם הוא תפארת ישראל שבסבתו עשה ה' את הארץ שבפסוק בראשית שגרמה כל הרעה הנזכרת. ויהיה באור הכתוב בסודו וינחם. הכוונה כי עשה את האדם והנחמה לא בעבו האדם אלא בארץ, כלומר בעבור הארץ הגורמת, וע"כ ויתעצב האדם אל לבו בעבור לבו שהוא היה סבה כי הוא הארץ והסרסור והאדריכל. ולפי שכתוב בתחלת הבריאה ישמח ה' במעשיו הזכיר בו עתה ויתעצב אל לבו. ואל יקשה עליך כשהזכיר לשון עצבון במקום הזה, וכן מה שכתוב (ישעיה כב) ויקרא ה' אלהים צבאות ביום ההוא לבכי וגו'. שהרי כבר אמרו בגמרא הא בבתי גוואי הא בבתי בראי, ומן הגבורה ולמטה נקרא בתי בראי, והבן זה. וכשם שמצינו בשעת הכעס קודם המבול ויתעצב אל לבו כך הזכיר הכתוב בשעת הרצון אחר המבול וקבלת הקרבן ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף עוד, וזה מבואר.

ספורנו (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ויתעצב אל לבו" כי לא יחפוץ במות המת וההפך ישמח ה' במעשיו:

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ו) "וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ". ראה שטבע הארץ שהיתה עכורה וחזקה מאד קודם המבול שלכן היו האנשים אז ענקים וגבורי כח ומאריכים ימים ושטופים בזמה, ועי"כ גבר החומר מאד והצורה היתה חלושה, כי כל שיגבר החומר תחלש הצורה, וע"ז אמר כי רבה רעת האדם בארץ, שהארץ גרמה כל זאת, והיה החרטה על שעשה אותו בארץ הזאת, כי כפי טבע הארץ עתה א"א שיגבר בו הכח הנפשיי. והנה האומן שיעשה כלי יקר בעמל רב ויצטרך אח"כ לשבור את הכלי ולעשותו באופן אחר, זה עד על חסרון מעלת האומן שלא השכיל או לא היה ביכלתו לעשות כלי שלא יצטרך לתקנו. אבל אם הוא לא מצא חסרון בהכלי רק שבא לשם סכל אחד וקלקל את הכלי עד שאין ראוי עוד למלאכתו, והאומן מוכרח לשברו ולחזור ולעשותו, זה אינו מעיד על חסרון חכמת האומן. כן אם היה ה' מתנחם על הבריאה אשר עשה ומחריבה ומתקנה, זה מורה חסרון ח"ו, אבל אחר שמה שעשה ה' היה טוב מאד ולא היה מצטרך שבירה ותיקון, רק שהאדם שניתן לו הבחירה והחפשיות הוא קלקל את כל סדרי הבריאה אשר היו טובים, ולולא האדם לא היה הכלי אשר עשה והבנין הגדול הזה אשר בנה צריך תיקון בשום פעם, אין זה מטיל פגם וחסרון בחכמת הפועל. וכמ"ש במדרש כי בו שבת מכל מלאכתו ממלאכת עולמו שבת ולא שבת ממלאכת הצדיקים והרשעים, ר"ל שמלאכת עולמו נשלמה באופן היותר שלם ולא היה צריך שהעושה אותה יצטרך עוד לעשות בה איזה תיקון ושנוי, רק לא שבת ממלאכת הצדיקים והרשעים שאחר שהאדם בעל בחירה מקלקל סדרי הבריאה בכל עת וזה גורם שהעושה לא יוכל לשבות ממעשהו וצריך בכל פעם לתקן מה שיקלקל האדם ע"י בחירתו. וע"ז יאמר שה' לא נחם על בריאת העולם בכלל, שלא מצא בבריאתו שום חסרון רק ע"י שעשה את האדם בארץ והוא קלקל את הכל עד שהוצרך היוצר להתנחם ולשבור ולהרוס הבנין כדי לתקנו, ואין החסרון בהפועל רק ויתעצב אל לבו. והוא כפי' הרי"א אל לבו של אדם, שכבר בארנו בפי' משלי שהלב מציין כח הבחירה והממשלה אשר בנפש, ה' התעצב על בחירתו של אדם, שהוא בבחירתו ובכח החפשיות שניתן לו הרס את הבנין עד שהוצרך היוצר לבנותו מחדש:


 

כלי יקר (כל הפרק)(כל הפסוק)


"וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ". בצירוף הארץ כמו שפירשתי בשם הרמב"ן בפסוק נעשה אדם אני והארץ כי הארץ נתנה בו חומר גס ועב. וענין נחמה זו וענין ויתעצב אל לבו הוא דרוש עמוק עמוק מי ימצאנו האריכו בו למעניתם כל החוקרים זה אומר בכה וזה בכה וכולם כמתנבאים וכן הרבה ענינים בתורה סתומים וחתומים אשר בכולם לבי אומר וגו' שלא להאריך בדרושים אלו כי ילאה השכל האנושי מלהשיגם כי כל הספיקות ההם באים לנו מצד שאנו משערים ידיעתו יתברך לידיעתנו והכתוב אומר בהפך זה כי לא מחשבותי מחשבותיכם וגו' (ישעיה נה.ח) ואיך נוכל לעמוד על מחשבתו ית' הבלתי נודעת אצלינו ואין בידינו כח לשער אותם.

ילקוט שמעוני (כל הפרק)(כל הפסוק)

וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ. אמר הקב"ה: יפה עשיתי שתקנתי להם קבורה; כתיב הכא וינחם, וכתיב התם: "וינחם אותם וידבר על לבם". דבר אחר: וינחם ה' כי עשה את האדם, תהות היתה לפני, שבראתי אותו מלמטה, שאילו בראתי אותו מלמעלה לא היה מורד בי. רבי נחמיה אומר: מתנחם אני שבראתי אותו מלמטה, שאילו בראתי אותו מלמעלה, כשם שהמריד בי את התחתונים כך היה ממריד בי את העליונים. תהות היתה בלבי שבראתי בו יצר הרע, שאלולי לא בראתי בו לא היה מורד בי. מתנחם אני שעשיתי אותו, וניתן בארץ.

ויתעצב אל לבו. גוי אחד שאל את רבי יהושע בן קרחה, א"ל: אי אתם אומרים שהקב"ה רואה את הנולד? א"ל הין. והא כתיב: ויתעצב אל לבו? א"ל: נולד לך בן זכר מימיך? א"ל: הין. א"ל: ומה עשית? א"ל: שמחתי ושימחתי את הכל. א"ל: ולא היית יודע שסופו למות? א"ל: בשעת חדוה חדוה, בשעת אבלא אבלא. א"ל: כך היה מעשה לפני הקב"ה. שבעת ימים נתאבל הקב"ה על עולמו קודם שלא הביא המבול, מה טעם? ויתעצב אל לבו, ואין עציבה אלא אבלות, כמה דאת אמר: "נעצב המלך על בנו".

<< · מ"ג בראשית · ו · ו · >>