פתיחת התפריט הראשי


פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)

השאלות

(א – ז)    מ"ש ובנות יולדו להם אין לו מובן שכמו שהתרבו בנות כן התרבו זכרים כנגדם. ומי הם בני האלהים שנשאו את בנות האדם והנפילים שהיו אז שהוא חידה סתומה. ומ"ש תחלה לא ידון רוחי ואמר שנית אמחה את האדם, ומה היה ההתנחמות והעצב, שלא יצדק התנחמות רק אם נתחדש איזה דבר שלא היה תחלה. וכן העצב אל לבו לא יצדק אצל ה'. ומהו ההמשך אמחה את האדם ונח מצא הן כאלו זה נמשך מזה:

(א) "ויהי". כבר הזכירו חכמי הטבע כי במדינות שאין נושאין רק אשה אחת יולדו זכרים ונקבות בשוה, ובמדינות שנושאים נשים רבות יולדו נקבות כפל מהזכרים, ותחלה לא היו נושאים רק איש אשה אחת והיו עקר הנולדים בנים. ואח"כ כשהחלו לרוב התחילו לקחת נשים הרבה שזה התחיל מימות למך בן קין ונולדו בנות יותר מבנים, כמו שכן תנהג הטבע גם עתה.


 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ב)" ויראו בני האלהים". ידוע בקורות העמים הקדמונים שהיו מאמינים שבני אלהים חושקים את בנות האדם, והיו מהבילים שכשהאשה טובה תמצא חן בעיני בני אלהים ויבאו אליהן וילדו להם וכמו שיפרש בפסוק ד', וספר שכפי מחשבת הדור ההוא והבליהם אמרו שבני אלהים הם רואים את בנות האדם כשהם טובות, אז ימצאו חן בעיניהם ויקחו להם נשים שבאופן זה זנו הנשים מתחת בעליהם עם אנשים שההבילו עליהם שהם בני אלהים, וחושקים בהן ויקחו אותן לנשים, וכמו שיבאר בפסוק ד':


 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ג) "ויאמר ה'". אז ראה ה' כי לא טוב מה שהם מאריכים ימים אחר שהנשמה שנתנה בגוף יש לה מלחמה תמידית עם הגוף שזונה אחרי יצרי התאוות, ואין ראוי שרוחי שנפחתי באפיו ידון ויתקוטט עם האדם לעולם, היינו לארך ימים, אחר שבאורך ימים ינצח הגוף את הרוח וימשכהו למטה אל תאותיו הבהמיות ואל הבשר, והרוח נעשה בשר, וע"ז אמר בשגם הוא בשר, שגם הרוח יהפך לבשר ולחמריות, ולכן והיו ימיו מאה ועשרים שנה, מעתה יהיו ימי חיי האדם ק"כ שנה. ומאז התחיל ה' לקצר ימי חיי האדם שלא יאריכו ימים כ"כ, שע"י שימותו בקוצר ימים ייראו מהמות וישובו מדרכם הרעה, וגם שלא יהיה להם עת כ"כ להרבות זדון ופשע, וע"ז אמרו חז"ל שרמז בשגם הוא משה, שמשה לא חי רק ק"כ שנה כשנים הקצובים, שמ"ש ימי שנותינו בהם שבעים שנה זה נעשה אח"ז שנתרחקו הדורות משרשם ונתמעטו הימים, אבל אז שהיתה הבריאה חדשה ובימי עלומיה והארץ והאויר לא נשחת עדיין קודם המבול, היו ראוים ע"פ הטבע להאריך ימים עד קרוב לאלף שנים רק ה' קצר ימיהם מפני רעתם:


 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ד) "הנפלים". עתה יפרש מ"ש ויראו בני האלהים את בנות האדם, מי היו בני האלהים, הם אלה שאמרו שהם בני אלהים ונפלו משמים, והגדות כאלה היו בימים האלה וגם אחרי כן. כי נודע שבכל ספורי העמים הקדמונים יספרו שבימי קדם מלכו על מדינתם בני אלהים שבאו משמים אל הארץ ומלכו עליה ונשאו נשים מבנות האדם ומהם עמדו גבורים ואדירים שרים ומושלים, כמו שימצא הקורא בספורי הדורות שראשית ספורי ממלכת מצרים וחינא ומלכות יון יתחיל מן האלהות וחצי אלהות שהתהלכו על ההרים הרמים ועל ארצם בימי קדם וספרו עליהם נפלאות וגבורות, והם נעשו להם אלילים שהקימו להם מצבות ומזבחות ועבדו אותם בכמה עבודות מתועבות, כי ספרו על אליליהם מעשים של רצח ונאוף וכל מדות רעות, עד שגם עובדיהם התדמו להם בתועבותיהם, כמו האלילה שעבודתה היתה בנאוף, ואליל שעבדו אותו בזבחי אדם, ועבודות האלה עמדו עד אמצע מלכות הרומיים וכ"ש שהיו בתקפם בימי משה, וכל ספורי קורות מצרים התחיל בהאלילים בני אלהים שנפלו משמים ארץ בימי קדם, לכן הודיע לנו מרע"ה כי הנפילים האלה שהם הענקים והעריצים שאמרו עליהם העמים בספוריהם שנפלו משמים והם היו בימים האלה וגם אחרי כן. שאז נמצאו ענקים וגבורי כח נוראים, שאמרו על עצמם שהם בני אלהים שנפלו משמים וע"כ קראן בשם נפילים ע"ש שנפלו לארץ, והעם התחילו לעבוד אותם, וזה נמשך גם אחרי כן, והם היו בני האלהים שבאו אל בנות האדם וילדו להם, עד שגם הבנים היו נחשבים לאלילים, באשר האמינו שנולדו מבני אלים. אבל דע שכל הספורים וההגדות האלה שעליהם בנו כהני האליל כל עניני הע"ז וספורי האלילים והמיטהאלאגיא שלהם הוא הכל שקר וכזב, היעשה לו אדם אלהים והמה לא אלהים, רק המה הגבורים אשר מעולם ואנשי השם, שכל גבור שעמד בימים ההם, או איש שעשה לו שם ע"י חכמתו ומעשיו היו מיחסים לו אלהות והיו אומרים שנפל משמים והיו מספרים עליו נפלאות והבלים הרבה, וכל הספורים האלה מקורם התחיל מדור המבול ואילך, וזה היה שורש להשחתת האדם ולהעבודות הזרות והנכריות ואמונת שוא והבל אשר לכן ראה ה' לקצר ימי האדם שיראו כי אדם המה ובני תמותה ולא אלהים המה:


 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ה) "וירא ה'". אמנם ה' ראה שגם מה שהמעיט מספר שנותיהם לא הועיל. כי רעת האדם רבה והולכת. וכל יצר. כי החוטא מצד התאוה יש תקוה שיחדל מלחטוא כשלא יתאוה או לעת זקנתו ורשעים כאלה מלאים חרטה, לא כן החוטא בעצת השכל שזה יוסיף תמיד ברשע, וז"ש שראה כי גם ציורי מחשבותיו רק רע ולא יעלה בנפשו ציור טוב מוסרי רק ציורי התאוות והמדות הרעות, וזה מתמיד כל היום:


 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ו) "וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ". ראה שטבע הארץ שהיתה עכורה וחזקה מאד קודם המבול שלכן היו האנשים אז ענקים וגבורי כח ומאריכים ימים ושטופים בזמה, ועי"כ גבר החומר מאד והצורה היתה חלושה, כי כל שיגבר החומר תחלש הצורה, וע"ז אמר כי רבה רעת האדם בארץ, שהארץ גרמה כל זאת, והיה החרטה על שעשה אותו בארץ הזאת, כי כפי טבע הארץ עתה א"א שיגבר בו הכח הנפשיי. והנה האומן שיעשה כלי יקר בעמל רב ויצטרך אח"כ לשבור את הכלי ולעשותו באופן אחר, זה עד על חסרון מעלת האומן שלא השכיל או לא היה ביכלתו לעשות כלי שלא יצטרך לתקנו. אבל אם הוא לא מצא חסרון בהכלי רק שבא לשם סכל אחד וקלקל את הכלי עד שאין ראוי עוד למלאכתו, והאומן מוכרח לשברו ולחזור ולעשותו, זה אינו מעיד על חסרון חכמת האומן. כן אם היה ה' מתנחם על הבריאה אשר עשה ומחריבה ומתקנה, זה מורה חסרון ח"ו, אבל אחר שמה שעשה ה' היה טוב מאד ולא היה מצטרך שבירה ותיקון, רק שהאדם שניתן לו הבחירה והחפשיות הוא קלקל את כל סדרי הבריאה אשר היו טובים, ולולא האדם לא היה הכלי אשר עשה והבנין הגדול הזה אשר בנה צריך תיקון בשום פעם, אין זה מטיל פגם וחסרון בחכמת הפועל. וכמ"ש במדרש כי בו שבת מכל מלאכתו ממלאכת עולמו שבת ולא שבת ממלאכת הצדיקים והרשעים, ר"ל שמלאכת עולמו נשלמה באופן היותר שלם ולא היה צריך שהעושה אותה יצטרך עוד לעשות בה איזה תיקון ושנוי, רק לא שבת ממלאכת הצדיקים והרשעים שאחר שהאדם בעל בחירה מקלקל סדרי הבריאה בכל עת וזה גורם שהעושה לא יוכל לשבות ממעשהו וצריך בכל פעם לתקן מה שיקלקל האדם ע"י בחירתו. וע"ז יאמר שה' לא נחם על בריאת העולם בכלל, שלא מצא בבריאתו שום חסרון רק ע"י שעשה את האדם בארץ והוא קלקל את הכל עד שהוצרך היוצר להתנחם ולשבור ולהרוס הבנין כדי לתקנו, ואין החסרון בהפועל רק ויתעצב אל לבו. והוא כפי' הרי"א אל לבו של אדם, שכבר בארנו בפי' משלי שהלב מציין כח הבחירה והממשלה אשר בנפש, ה' התעצב על בחירתו של אדם, שהוא בבחירתו ובכח החפשיות שניתן לו הרס את הבנין עד שהוצרך היוצר לבנותו מחדש:


 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ז)" ויאמר ה' אמחה את האדם". אחר שהוא המשחית את הכל, ובכ"ז אחר שאמחה את האדם אמחה מאדם עד בהמה, אחר שהכל נבראו בעבורו וכשאין אדם בארץ בריאת כולם לבטלה. ועל זה אמר במדרש משל למלך שהיה משיא את בנו ועשה לו חופה כעס על בנו והרגו התחיל לשבר את הכל, וכבר בארנו [למעלה ב יט] שכל מדות בע"ח כלולים בהאדם, ובכל בע"ח נטועה מדה אחת שהאדם ילמד ממנה איך ינהג במדה זו בכחות נפשו, כמ"ש למדנו גזל מנמלה, צניעות מחתול, ובדור המבול השחיתו כולם את דרכם, וכן האדם שכולל כולם השחית יותר מכולם, כי הוא המעלה את כל הנבראים כשהוא במעלת השלמות, כמ"ש במדרש אף בקילוס הוא בא באחרונה, שנאמר הללו את ה' מן הארץ החיה וכל בהמה וכו' מלכי ארץ וכו' שהוא המעלה את כולם בקילוס, וכן בצד האחר הם היו הפדגוג שהוציאו אותו לתרבות רעה, וז"ש במדרש משל למלך שמסר את בנו לפדגוג והוציאו לתרבות רעה אמר המלך בני אבד וזה קיים לפיכך מאדם עד בהמה. כי נחמתי על כולם אחר שכולם היו רק בעבור האדם:


 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ח)" ונח מצא חן". שאם נח לא היה מוצא חן לא היה שם לב להחריב את העולם שאז לא היה החורבן לצורך תקון, ואין דרך ה' לעשות רע רק כשהוא לתכלית טוב, שאז לא נקרא שמשחית וסותר רק שמטיב כי סותר כדי לבנות ומוחק ע"מ לתקן, רק אחר שנח מצא חן וראה שאם יניח את העולם כמו שהוא יתקלקל גם נח לכן השחית את הכל כדי שיעמוד נח בצדקו. וז"ש במדרש ר' סימון פתח כאשר ימצא התירוש באשכול, שר"ל אם נשחת כל הגפן ונשאר אשכול אחד שיש בו תירוש ואמר אל תשחיתהו כי ברכה בו, ר"ל שאז משתדל בעל הכרם שלא ישחת האשכול שלא נתקלקל וזומר וקוצץ כל האילן בל ישחית את האשכול, ומבואר בסוד חכמי חרשים שה' ערך הנהגת העולם שיתנהג כפי מעשה התחתונים אם לחסד אם לשבט, וזה רק כ"ז שיש עכ"פ אדם אחד בעולם שיחול עליו הנהגת ההשגחה לפי מעשיו, ואז ההנהגה תתנהג לפי הכנת הדור ומעשיהם. אבל כשאין שום אדם בארץ הראוי שתחול עליו ההשגחה אז לא יביט על הנהגת התחתונים רק אז תתעורר מדת החסד הבא מלמעלה מבלי השקף על הזכות והמעשה. וכמו שהיה בעת הבריאה שלא היה אדם בארץ כתיב כי אמרתי עולם חסד יבנה. ועז"א אין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי או בדור שכולו חייב, כי בדור שכולו חייב שאי אפשר שתחול ההנהגה לפי מעשה הדור אז יתנהג כמו בעת הבריאה שתתעורר מדת החסד מבלי השקף על זכות הדור, וכמ"ש ואביט ואין עוזר וכו' ותושע לי זרועי וכמ"ש בפירושי שם. ועז"א שמה שאמר ה' אמחה את האדם, היה ע"י שנח מצא חן בעיני ה', ועדיין היה איש אחד שהיה ראוי שתחול ההשגחה על העולם לדון לפי המעשה, שאם גם נח לא היה מוצא חן והיה מצטרך להשחית את הכל, היה מתעורר מדת החסד כמו בעת הבריאה ולא היה משחית בעבור עון הדור:


 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)

השאלות

(ט – יז)    הלא כבר אמר בפ' הקודמת שנח הוליד ג' בנים. ולמה כפל ד"פ שם נח למותר. למה שלש בענין ההשחתה את דבריו ותשחת. ותמלא. וירא אלהים והנה נשחתה. שכ"ז כפל ומותר. ולמה במאמר ה' לנח לא אמר רק כי מלאה הארץ חמס:

(ט) "אלה תולדות נח". האדם יוליד ג' מיני תולדות, כי כל כח הנמצא במציאות בהכרח מוליד ופורה, והאדם יתראו בו ג' מיני כחות. א] הדבר שבו יתדמה האדם אל יתר בע"ח, שהוא גופו הבהמי, ותולדותיו הם בנים ובנות לקיום המין. ב] הדבר שבו הוא אלהי, והוא נפשו הרוחנית האלהית, ותולדותיה הם המושכלות שישכיל ע"י השכל העיוני לדעת את ה' ולהכיר האמתיות. ג] הדבר שבו יתחברו שני החלקים הנפש והגויה שמצד זה הוא חי מדבר, ותולדותיו מצד זה יוליד ע"י השכל המעשיי לעשות צדק בין אדם לחברו ולנצור ארחות משפט וצדק ויושר, וז"ש שנח הוליד תולדות בשלשה חלקיו, מצד שהוא חי מדבר שמצד זה הוא מדיני בטבע היה צדיק, שזה כולל ההנהגה הטובה בין אדם לאדם. וגם היה איש תמים, שכבר התבאר בפי' משלי ובכ"מ בתנ"ך שגדר התמימות הוא שיעשה כל מעשיו שלא לשם פניה חיצונית מאהבת עצמו, למשל שיעשה צדק בעבור שמקוה להשיג ע"י כבוד או ריוח, שזה דומה כסוחר שעושה מסחר להרויח בו, ואיש כזה אם יראה שלא ישיג הכבוד או הריוח המקווה יתמוטט מצדקתו. אבל התמים הוא מי שעושה הצדק שלא בעבור פניה חיצונית רק מאהבת הצדק בעצמו ולשם ה' בלבד, ואמרו חז"ל תמים בדרכיו צדיק במעשיו, ודרכיו הם דרכי הנפש כמ"ש בפי' הנ"ך בכ"מ[א] ומצד נשמתו הרוחנית הוליד תולדות במה שאת האלהים התהלך נח, שהוא נח השני האלהי דבק באלהים להשכיל דרכיו ואורחותיו ועניני האלהות בשכלו העיוני [וז"ש במדרש אלה תולדות נח הה"ד פרי צדיק עץ חיים מה הן פירותיהם של צדיקים תורה ומע"ט], ומצד גופו הבהמי.


הערות

[א] ובמ"ש בדורותיו אמר רבי יהודה (במד') בדורותיו היה צדיק הא אם היה בדורות משה ושמואל לא היה צדיק, ורבי נחמיה אמר שכ"ש אם היה בדורו של משה שהיה צדיק. וי"ל שכל אחד מדבר בבחינה אחרת, רבי נחמיה דייק שם צדיק, שאם היה צדיק בדורו של רשעים שלא היה לו ממי ללמוד כל שכן שהיה צדיק אם היה בדורו של משה ושמואל, ורבי יהודה דייק שם תמים שהוא שיעשה מעשה הצדק לש"ש שלא לכוונה אחרת, שזה היה נקל יותר בדור המבול שהיו מבזים מעשה הצדק ומלעיגים עליו שאז לא היה לו כלל ענין שיקוה איזה כבוד או ריוח אחר ממעשה הצדק והיה קל לעשותו לש"ש, אבל אם היה בדורו של משה ושמואל שהיו מכבדים מעשה הצדק ומתפארים בו אז לא היה תמים כי יצרו היה מסיתו שיעשה הצדק בעבור תקות הכבוד או ההתפארות: עוד אומר במד' את האלהים התהלך נח ר' יהודה אומר למלך שהיו לו שני בנים א' גדול וא' קטן ואמר לקטן לך עמי ולגדול אמר שילך לפניו, כך אברהם שהיה כחו יפה א"ל התהלך לפני והיה תמים נח שהיה כחו רע אמר את האלהים התהלך נח, ר' נחמיה אומר לאוהבו של מלך שהיה משתקע בטיט הציץ המלך וראה אותו א"ל עד שאתה משתקע בטיט לך עמי הה"ד את האלהים התהלך נח, ולמה היה אברהם דומה לאוהבו של מלך שראה את המלך מהלך במבואות האפלים והתחיל מאיר לו דרך החלון, א"ל עד שאתה מאיר לי דרך החלון בוא והאר לפני, כך א"ל הקב"ה לא"א עד שאתה מאיר לי מאספמיא וחברותיה בוא והאר לי בא"י, נראה שר"י ור"נ הולכים לשטתם, שר"י שפירש מ"ש בדורותיו לגנאי שבדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום, אמר שלכן כתיב את האלהים התהלך מפני שהיה כקטן שאינו יכול לילך בלא הולכת אביו ואברהם היה כגדול שיכול לילך בעצמו, ור"נ שאמר לשבח פי' שאינו לגריעותא רק שענין נח היה משונה מענין אברהם, שבדורו של נח לא נשחתו בענין האמונה שהיו יודעים בורא העולם רק נשקעו בטיט היון ר"ל בתאוות ובחומריות שגבר החומר על הנפש, נמצא שהמלך לא היה מהלך במבואות האפלים כי זרח להם אור ההשכלה רק שהם וגם נח בכלל היו נשקעים בתאוות, וה' הוציאו מן הטיט בל יגבר החומר עליו, וכבר היה נח צדיק בענין המעשים רק היה צריך סעד מיצה"ר והתאוות בל ישקע בטיט, ובימי אברהם לא היו משוקעים בטיט והיו גדורים מעריות ומהשחתת החומר, כי אחר המבול לא גבר החומר כ"כ כמו שנפרש לקמן בענין הקשת, רק השכל הלך תועה בענין האמונה שנשכח שם ה' מהם ועבדו לכוכבים ומזלות עד שהמלך הלך במבואות האפלים ואין רואה אותו רק אוהבו של מלך האיר לפניו והודיע שם ה' ואור האמונה, ואמר לו ה' שיתהלך לפניו לקרוא בפרסום בא"י:

 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


(י) "ויולד נח" הוליד תולדות לקיום המין שלשה בנים. אולם גם בשלשה בנים שהוליד נרשמו ג' חלקיו אלה [כמו שיבואר לקמן ט יח].


 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


(יא) "ותשחת". לעומת זה אמר שבני דורו נשחתו בשלשה חלקים אלה. נגד החלק הרוחני האלהי שנח התהלך את האלהים, נשחתה הארץ לפני האלהים בהשחתת הדעות והאמונות, ונגד החלק שנקרא חי מדבר שאמר על נח צדיק תמים היה, שעשה משפט וצדק, ותמלא הארץ חמס, שהוא עשות עול נגד חברו וגזל משפט וצדק במה שנוגע בין אדם לחברו:


 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


(יב) "וירא". ונגד החלק הבהמי שבזה עכ"פ צריך שישמרו הדת הטבעי ומצות שהטבע מחייבתן כמו הרציחה ולקיחת נשי חבריהם בחזקה וכדומה, אמר שראה אלהים את הארץ והנה נשחתה כי השחית כל בשר אף את דרכו הטבעי. וכבר אמר ע"ז (ישעיה כד) כי עברו תורות שהיא התורה האלהית, חלפו חק הוא הדת הנמוסי, הפרו ברית עולם הוא הדת הטבעי שא"א שיתקיימו בלעדיו. וע"ז אמר שהשחית כל בשר את דרכו שבזה יתקיים על הארץ לפי הטבע:


 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


(יג)" ויאמר אלהים לנח". יספר כי כאשר גלה ה' לנח שרצונו לאבד את הכרם שנשחת כדי להציל את האשכול האחד שנמצא בו תירוש שהוא נח וביתו. כי ראה שא"א עוד לתקנם ולהחזירם למוטב אחר שנשחתו בשלשה חלקיהם, אומר כי עקר מה שבא לפני קץ כל בשר וכליון הכללי, הוא ע"י שמלאה הארץ חמס. כי במה שנשחתו מצד הדת הטבעי או מצד הדת האלהי ההשחתה נוגעת אל כל איש בפ"ע לא אל הכלל. אבל מה שמלאה הארץ חמס, שהוא ביטול הדת הנימוסי, שעל ידו יתקשר הקבוץ המדיני שיהיה כלל הקבוץ כגוף אחד עוזרים זל"ז ושומרים החוקים המוכרחים שיתקיים כללותם, זה השחתת הכלל, ומצד זה בא לפני קץ כל בשר להשחית את הכלל, והנני משחיתם את הארץ. שיתבאר לקמן שע"י המבול נשתנה טבע הארץ וכל יסודותיה, עד שמאז נחלש כח הגוף והחומר. ולכן נתקצרו השנים ולא עמדו עוד ענקים ורפאים אשר יתנו חתיתם בארץ החיים, עד שגם הארץ נשחתה עמהם ונשתנה טבעה וטבע האויר והמזונות מחוזק לחולשה, ור"ל הנני משחיתם ומשחית את הארץ:


 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


(יד) "עשה לך תבת עצי גפר". לפי הרמז היה בתיבה זו דוגמא אל העולם החדש שיקום אחר המבול, והוא העולם שישוט בה עתה על פני המים המשחיתים את העולם הישן, שהחומר וחלק העפרורי גבר בו על הרוחני וחלק האוירי, אבל העולם החדש יבנה מעצי גופר הקל על פני מים מפני שחלק האוירי שבו מרובה מחלק העפרורי הכבד, וזה רומז שבעולם החדש יתמעט כח העפר והחומר והרוחני יגבר בו יותר. כמו שיתבאר באות הקשת שהי' להוראה זו. וצוה שיעשה אותה קנים. ר"ל שהאנשים יפוצו אחר המבול לאקלימים ומדינות שונות, עד שאם תשחית משפחה או מדינה אחת את דרכה לא ילמדו אחרים ממנה כמו שהיה קודם המבול שדרו כולם במדינה אחת וצוה לכפור אותה (היינו לצפות עליה צפוי של טיח כי כופר הוא מענין כסוי, וקרא כן המין שיצפו בה הספינה בל יכנסו בה המים) מבית ומחוץ בכפר. והוא זפת או מין אחר המעכב את המים מלכנס. והוא משל אל שמירת ההשגחה שיציץ מלמעלה מבין החרכים על יחידי סגולה שעמדו מבני נח כמו שם ועבר ואברהם ובניו שעל ידם חפפה ההשגחה על העולם החדש להגן עליה מבית ומחוץ, בשהוא ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין:


 

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


(טו) "וזה אשר תעשה אותה". בא לרמז שה' יפרוש על העולם החדש סוכת שלום כמו שבאר בתקוני זוהר. שהוא יחוד הוי"ה ואדני. ששם הוי"ה מורה על שמהוה ומחדש, ושם אדני מורה על השמירה והשגחה, ועת יסכך הוי"ה על אדני שמנינו עולה סוכה, יצא מספר שלום, כיצד כשתכפול יו"ד של הוי"ה עם א' של אדני הוא עשרה וה"א של הוי"ה עם ד' של אדני הוא עשרים והם שלשים אמה קומתה. וא"ו של הוי"ה עם נו"ן של אדני הם שלש מאות אמה אורך התיבה. וה"א אחרונה של הוי"ה עם יו"ד של אדני הם חמשים אמה רחבה, ס"ה מספר שלום עם הכולל:


 

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)


(טז) "צהר". שיעשה חלון שיכנס בו האורה. "ואל אמה תכלנה". שיהיה להחלון משקוף שיכסה עליו שלא יכנסו הגשמים דרך שם, כמו וינועו אמות הספים שהם המשקופים של ספי הבית, וכן אמר במדרש כמין קומרוטין היתה והיה משקיף בה ועולה. ופתח התבה בצדה תשים. בצד התיבה לא באמצע. והרמז שבעולם החדש כבר יזרח להם אור הדעת והאמונה ע"י יחידי סגולה ויהיו חלוני שקופים אטומים כמו שהיו במקדש שהי' משקוף על החלון, לרמז שאור ה' תבא בצמצום לפי המקבלים. תחתים שנים ושלשים תעשה. כמו שהעולם הכללי יושפע משלשה עולמות הידועים שהם זה למעלה מזה:


 

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)


(יז) "ואני". מפני שרבים מחכמי האומות אמרו שהמבול היה אז ענין טבעי מתחייב לפי מעמד הארץ בימי ילדותה, אמר שאין המבול מחויב מצד טבע הארץ רק אני אביא את המבול בהשגחה. ויש מהחכמים אמרו שהמכסה שהארץ מכסה על התהום כמ"ש לרוקע הארץ על המים לא היתה חזקה עדיין ונפלה ועי"ז נשקעה הארץ תוך התהום ע"ז אמר מים על הארץ, לא שהארץ תפול אל המים. ויש היו אומרים שהיה צורך אל המבול לתקן הישוב, לכן אמר לשחת כל בשר. וכלל מונח אצל חכמי הטבע שאין דבר בטבע שיאבד וילך לבטלה, שגם פגרי החיים והצמחים הנרקבים יתפרדו ליסודותיהם וישובו לתועלת חיי האדמה שעי"כ תשמן הארץ ויתהוה מזון לצמחים, וחלקים המימיים והאויריים ישובו להאויר הכללי ואחרי גלגולים שונים ישובו לתועלת, עד שהגם שיושחת הבשר לא יושחת מתחת השמים כי יהיו לתועלת תחת קערורית גלגל הירח. לכן אמר שההשחתה הזאת תהיה מתחת השמים, ומבאר הטעם כי כל אשר בארץ יגוע. ולמי יהיה לתועלת אחר שיגוע כל בשר יחדו:


 

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)


(יח) "והקימותי". אחר שאפר עתה ברית עולם [יצייר שה' כרת ברית עם העולם שישארו חוקי הטבע חק עולם ולא יעבור. כמ"ש אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי]. הנה אקים את הברית הזה עמך. שאתה תכנס בברית להקמת העולם החדש, ואחר שאשחית כל אשר בארץ לכן ובאת אל התיבה שהתיבה שתהיה על פני המים אינה בכלל הארץ, וכאלו שוכן באויר ששם לא נגזרה הגזרה. אתה ובניך. ר"ל ובזכותך יבאו בניך ואשתך:


 

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)


(יט) "ומכל החי מכל בשר". ידוע שמיני בעלי החיים מחולקים, אם מצד גויותיהם אם מצד נפשם, שימצאו שני מיני בע"ח שהם מין אחד מצד תואר גופם ובנין אבריהם, והם כשני מינים נפרדים מצד הלך נפשם. למשל זה זריז וזה עצל, זה טבעו ודרכו כך וזה כך, וימצאו שני מיני בע"ח שהם מתדמים מצד תכונת נפשם ונבדלים בבנין גופם, וצוהו ה' שיקח מכל מין ומין בין אותם שהם מינים חלוקים לפי חייהם, שע"ז אמר מכל החי. בין אלה שהם מינים חלוקים מצד בשרם ותואר גופם, שע"ז אמר מכל בשר להחיות אתך. ר"ל שהם אינם ראוים לחיות מצד עצמם אחר שנבראו רק לצורך האדם והאדם יכרת במבול, רק אחר שאתה נשאר יחיו גם המה שיהיו לצרכך. וכמו שאתה לא נשארת רק זוג אחד (כי בניו נצלו רק בזכותו) כן מהם לא ישאר רק זוג אחד, וע"כ פי' שמ"ש שנים מכל הוא רק א', כי זכר ונקבה יהיו שנחשבים כאחד. ובמדרש אם ראית זכר רץ אחר נקבה קבלהו ואם לאו אל תקבלהו, ר"ל שיהי' בהם טבע הזכר והנקבה לא אם נקבה תסובב גבר:


 

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)


(כ) "מהעוף וכו'". פירש לו שאין הכוונה שהוא יחזור אחריהם לבקשם, וכן שילמד לדעת כל המינים, כי יבאו אליך מעצמם, שמ"ש תביא אל התיבה היינו שיכניסם לשם בבואם:


 

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)


(כא) "ואתה קח לך." והגם שהחיות יבאו מעצמם אל תחשוב כי יביאו עמם מזונותיהם אל התיבה כמו שכל בע"ח מכין לעצמו מזון בקיץ על החורף, כי זאת מוטל עליך, והמזונות תכין בשבילך, שע"ז אמר קח לך. ויהיה מכל מין מכל מאכל אשר יאכל. ואספת אליך והם יזונו משלחנך, וזה היה הכנה אל מה שהותר אח"כ בשר לאכילה, כי הוא פרנסם משלו עד שמציאותם יתיחס אליו כי הוא הצילם ממות ויכלכלם כל השנה ההיא:


 

פסוק כב (כל הפרק)(כל הפסוק)


(כב) "ויעש נח". מבואר שעקר הצווי הזה היה עשית התיבה שזה צוה לו לעשות תיכף, וכן הכנת המזונות, אבל הכנסת המינים לא חל עליו עד יום הזעם, וא"כ מ"ש עשה לך תיבת הוא צווי מיד, וכן מ"ש ואתה קח לך, אבל מ"ש ובאת אל התיבה ומכל החי תביא הוא ספור מה שיהיה בעתיד בעת המבול, ומ"ש ויעש נח שבנה התיבה והכין המזונות: