מ"ג בראשית ו ז


מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויאמר יהוה אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים כי נחמתי כי עשיתם

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיֹּ֣אמֶר יְהֹוָ֗ה אֶמְחֶ֨ה אֶת־הָאָדָ֤ם אֲשֶׁר־בָּרָ֙אתִי֙ מֵעַל֙ פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֔ה מֵֽאָדָם֙ עַד־בְּהֵמָ֔ה עַד־רֶ֖מֶשׂ וְעַד־ע֣וֹף הַשָּׁמָ֑יִם כִּ֥י נִחַ֖מְתִּי כִּ֥י עֲשִׂיתִֽם׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
וַאֲמַר יְיָ אֶמְחֵי יָת אֲנָשָׁא דִּבְרֵיתִי מֵעַל אַפֵּי אַרְעָא מֵאֲנָשָׁא עַד בְּעִירָא עַד רִחְשָׁא וְעַד עוֹפָא דִּשְׁמַיָּא אֲרֵי תַּבִית בְּמֵימְרִי אֲרֵי עֲבַדְתִּנּוּן׃
ירושלמי (יונתן):
וַאֲמַר יְיָ אַבְטִיל אֱנָשָׁא בְּמֵימְרִי דִבְרֵיתִי מֵעַל אַנְפֵּי אַרְעָא מֵאֱנָשָׁא עַד בְּעִירָא עַד רִיחֲשָׁא וְעַד עוֹפָא דִשְׁמַיָא אַרוּם תָּבִית בְּמֵימְרִי אֲרוּם עֲבַדְתִּינוּן:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ויאמר ה' אמחה את האדם" - הוא עפר ואביא עליו מים ואמחה אותו לכך נאמר לשון מחוי

"מאדם עד בהמה" - אף הם השחיתו דרכם (ב"ר) ד"א הכל נברא בשביל האדם וכיון שהוא כלה מה צורך באלו

"כי נחמתי כי עשיתם" - חשבתי מה לעשות להם על אשר עשיתים

חסלת פרשת בראשית

רש"י מנוקד ומעוצב (כל הפרק)(כל הפסוק)

וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם – הוּא עָפָר, וְאָבִיא עָלָיו מַיִם וְאֶמְחֶה אוֹתוֹ. לְכָךְ נֶאֱמַר לָשׁוֹן "מִחוּי".
מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה – אַף הֵם הִשְׁחִיתוּ דַּרְכָּם. דָּבָר אַחֵר: הַכֹּל נִבְרָא בִּשְׁבִיל הָאָדָם, וְכֵיוָן שֶׁהוּא כָּלֶה מַה צֹּרֶךְ בְּאֵלּוּ?
כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם – חָשַׁבְתִּי מַה לַּעֲשׂוֹת עַל אֲשֶׁר עֲשִׂיתִים.

אבן עזרא (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויאמר — אל לבו, או אמירה למלאכים. ויש אומרים, לנח. והנכון בעיני, שהוא דבוק עם "לבו" הכתוב למעלה (בראשית ו ו):

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ז)" ויאמר ה' אמחה את האדם". אחר שהוא המשחית את הכל, ובכ"ז אחר שאמחה את האדם אמחה מאדם עד בהמה, אחר שהכל נבראו בעבורו וכשאין אדם בארץ בריאת כולם לבטלה. ועל זה אמר במדרש משל למלך שהיה משיא את בנו ועשה לו חופה כעס על בנו והרגו התחיל לשבר את הכל, וכבר בארנו [למעלה ב יט] שכל מדות בע"ח כלולים בהאדם, ובכל בע"ח נטועה מדה אחת שהאדם ילמד ממנה איך ינהג במדה זו בכחות נפשו, כמ"ש למדנו גזל מנמלה, צניעות מחתול, ובדור המבול השחיתו כולם את דרכם, וכן האדם שכולל כולם השחית יותר מכולם, כי הוא המעלה את כל הנבראים כשהוא במעלת השלמות, כמ"ש במדרש אף בקילוס הוא בא באחרונה, שנאמר הללו את ה' מן הארץ החיה וכל בהמה וכו' מלכי ארץ וכו' שהוא המעלה את כולם בקילוס, וכן בצד האחר הם היו הפדגוג שהוציאו אותו לתרבות רעה, וז"ש במדרש משל למלך שמסר את בנו לפדגוג והוציאו לתרבות רעה אמר המלך בני אבד וזה קיים לפיכך מאדם עד בהמה. כי נחמתי על כולם אחר שכולם היו רק בעבור האדם:


 

אור החיים (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויאמר ה' אמחה וגו'. הוצרך לומר כי נחמתי וגו' ולא הספיק במה שאמר בסמוך, בא לומר שטעם שאמר אמחה הוא לצד שניחם על עשייתם לא לצד מעשיהם הרעים, כי יש הפרש אם הכליון יהיה לצד מעשיהם הרעים ימצאון שלא יתחייבו כליה והם אותם שלא הגיעו לעונשין, ואם יהיה הכליון לצד כי ניחם ה' קטן וגדול שם הוא בכלל הגזרה, ולזה אמר אמחה וגו' כי נחמתי כי עשיתים ולטעם זה אין נמלט, ולזה אמר תכף ומיד ונח מצא חן בעיני ה' פירוש לא לצד מעשיו כי בבחינת החזרה שחזר ה' מבריאת האדם לא יצילנו היותו צדיק ולזה הוצרך לומר מצא חן ולא מחאו. ואין מזה הוכחה לומר כי לא היה צדיק כי הגם שהיה צדיק לא תצילנו צדקתו אלא בחינת החן שהשיג מאמצעות בחינת המצות, כי יש לך לדעת כי יש מצוה שתועלתה היא להמשיך חן על האדם, או בבחינת ג' או ד' מצות ידועות, וה' לא הודיע תועליות המצות לטעם שאמרו ז"ל (תנחומא עקב) שירוצו כל העולם לתועליות, וזה נח זכה ומצא החן גם שמו יגיד כן נח חן:

"'חסלת פרשת בראשית"'


{ט} אלה תולדות נח. אומרו אלה שיורה על פיסול זולתם. יש מקום לומר שנתכוון לפסול דורו אלא שלא היה צריך להודיע זה שכבר נפסלו ונחתמו לימחות. אכן יתבאר על דרך אומרם ז"ל (ב"ר פ"ל) עיקר תולדותיהם של צדיקים מצות ומעשים טובים ע"כ. דקדקו לומר עיקר ולא הספיק להם לומר שגם מעשים טובים יתייחס להם שם תולדות. לדייק תיבת אלה פירוש אלה הם העיקר לצדיקים ופסל בערכם הבנים המוזכרים בפרשה הקודמת דכתיב ויולד נח וגו'. עוד יתבאר על דרך אומרם ז"ל (דב"ר פי"א) וזה לשונם נח אומר למשה אני גדול ממך ומשה אומר לו אתה הצלת עצמך ולא היה בך כח להציל את דורך ע"כ. והוא אומרו אלה תולדות נח, נח לבד, ושלל זולתו כי לא היה בו תועלת לבני דורו ולא הועילו זכיותיו אלא לו לעצמו, ובזה מתיישב כפל נח. גם אומרו בדורותיו, לומר שלא הועיל כלום להטיב לדורותיו להחזירם למוטב כי אם הוא לבדו ובניו שהם ענף ממנו ובשמו נכללים. עוד ירצה להגדיל שבח נח כי יחיד הוא בשבח זה ממה שלפניו כי הגם שקדמוהו צדיקים היו לומדים מוסר השכל מבני הדור הצדיקים מה שאין כן נח שכל דורותיו הגם שהיו רשעים היה צדיק, וכנגד פרט זה אמר אלה לשלול מה שלפניו שאינם בערכו:


עוד יתבאר כל הכתוב על זה הדרך, אלה תולדות נח וגו', פירוש אלה סדר תולדותיו מה שהוליד מהטובות באמצעותו. א', נח, והוא על דרך אומרם ז"ל בב"ר (פכ"ה) וז"ל בשעה שברא הקב"ה האדם השליטו על הכל, פרה היתה נשמעת לחורש תלם וכו', מרדו בו וכו', כיון שבא נח וכו', ריש לקיש אמר קודם נח היו המים עולים ומציפין אותם מקבריהן כיון שבא נח נחו וכו', ע"כ. זה הוא שמונה בסדר תולדותיו באומרו פעם ב' נח. תולדות שנית, איש, פירוש היותו איש אדמה והוא על דרך אומרם ז"ל (תנחומא בראשית) ומעצבון ידינו עד שלא בא נח לא היה להם כלי מחרישה והוא הכין להם וכו', ע"כ. והוא שרמז בתיבת איש. ג', צדיק, רמז כי הוא יסוד העולם על דרך אומרו (משלי י) וצדיק יסוד עולם שאילו לא היה הוא לא היה העולם במציאות והיה הכל כלא היה במבול ובו יסד ה' עולמו. ד', תמים, על דרך אומרם ז"ל בחולין דף ו' (זבחים קטז. ע"ז י.) וזה לשונם צדיק במעשיו תמים בדרכיו, ופירש"י וז"ל, בדרכיו, עניו ושפל רוח, ע"כ. זה יגיד עוצם אישורו שאפי' בדורותיו הרעים את כולם היה עניו וכו', והוא לפנים משורת הדין כי שורת הדין נותנת עם חסיד וגו' ועם עקש וגו', והוא לא כן עשה. ועוד שאפילו בעיני דורותיו הוכר היותו עניו והוא אומרו תמים בדורותיו. ואמר לשון רבים להגיד מעלתו, והנה כל אדם ישיג הכרת ג' דורות הא' דור אביו וב' דורו וג' דור בניו והגיד הכתוב כי בכלם היה הוא מסוים. והגם שהיה מתושלח זה הוא לבדו נשאר מיתר הראשונים שלפני פניו. ה', את האלהים וגו', פירוש שגם עם ה' הנהיג נייחא ומנוחה, והוא על דרך אומרם ז"ל (ב"ר פכ"ה) וזה לשונם ר"א אומר על שם קרבנו נקרא שנאמר וירח ה' את ריח הניחוח ע"כ. ולזה חזר לומר פעם ב' נח ולא הספיק במה שהזכירו בתחלת הפסוק, ואמר לשון הליכה כי כן יאמר גם על הנהגה הטובה כדרך אומרו (מ"א ב') והלכת בדרכיו. ודקדק לומר התהלך לומר בתמידות היה מרצה קונו יתברך וקרבנו יוכיח על הכלל. ובזה נתישבו כל הדקדוקים. גם אומרו אלה כי אין בקודמים כיוצא בתולדותיו:

ילקוט שמעוני (כל הפרק)(כל הפסוק)

הנפילים היו בארץ. שבעה שמות נקראו להם: אמים, רפאים, גבורים, זמזומים, ענקים, עוים, נפילים. אמים, שכל מי שרואה אותם אימתן נופלת עליו. רפאים, שכל מי שראה אותם היה לבו רפה כשעוה. גבורים, רבי אבא בר כהנא בשם רבי יוחנן אמר: מוח קוליתו של אחד מהם היתה נמדדת י"ב אמה. זמזומים, אמר רבי יוסי בר חנינא: מנטרומין מגיסטי מלחמה. ענקים, רבנן ורבי אחא. רבנן אמרי: שהיו מרבים ענקים על גבי ענקים. רבי אחא אמר: שהיו עונקים גלגל חמה ואומרים: הורד לנו גשמים. עוים, שצדו את העולם ושהוצדו מן העולם, ושגרמו לעולם שיצוד, כמה דאת אמר: "עוה עוה עוה אשימנה". אמר ר' אלעזר ברבי שמעון: שהיו בקיאין בעפרות כנחשים; בגלילא צווחין לחויא "עויא". נפילים, שהפילו את העולם ושנפלו מן העולם, ושמלאו את העולם נפלים בזנות שלהם.

וגם אחרי כן. בתראי לא ילפי מקדמאי, דור המבול מדור אנוש, ודור הפלגה מדור המבול.

וגם אחרי כן אשר יבואו בני האלהים אל בנות האדם. אמר ר' ברכיה: היתה אשה יוצאה בשוק וכו', והיתה הולכת ומשמשת מטתה והיתה מעמדת בחור כיוצא בו.

אנשי השם. אמר ר' אחא: "בני נבל גם בני בלי שם", ואת אמרת אנשי השם? אלא שהשימו את העולם ושהושמו מן העולם ושגרמו לעולם שישום. רבי לוי בשם רבי שמואל בר נחמן אמר: אנשים שנתפרשו שמותן למעלן, דאמר רבי יהושע בן לוי: כל השמות הללו לשון מרדות הן. עירד, עורדן אני מן העולם. מתושאל, מתישן אני מן העולם. למך, מה לי ללמך ולתולדותיו?

אמר ר' יוחנן: המה הגבורים אשר מעולם אנשי השם. ומי פירש מעשיהן? אליפז התימני ובלדד השוחי וצופר הנעמתי. רבי אומר: אילו לא בא איוב לעולם אלא לפרט לנו מעשה המבול, דיו. אמר ר' חנין: אילו לא בא אֱלִיהוּ אלא לפרש לנו מעשה ירידת גשמים, דיו, דאמר ר' יוחנן: כל אורה שנאמר באליהו אינה אלא בירידת גשמים. רבי הושעיה רבה אמר: אינה אלא במתן תורה, כמה דאת אמר: "כי נר מצוה ותורה אור".

רבי אחא בשם רבי יהושע בן לוי אמר: קשה היא המחלוקת כדור המבול. נאמר כאן אנשי השם, ונאמר להלן: "נשיאי עדה קריאי מועד אנשי שם"; מה אנשי שם שנאמר להלן מחלוקת אף אנשי השם שנאמר כאן מחלוקת.

<< · מ"ג בראשית · ו · ז · >>