מ"ג בראשית ב ה
<< · מ"ג בראשית · ב · ה · >>
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח כי לא המטיר יהוה אלהים על הארץ ואדם אין לעבד את האדמה
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר יְהוָה אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וְכֹ֣ל ׀ שִׂ֣יחַ הַשָּׂדֶ֗ה טֶ֚רֶם יִֽהְיֶ֣ה בָאָ֔רֶץ וְכׇל־עֵ֥שֶׂב הַשָּׂדֶ֖ה טֶ֣רֶם יִצְמָ֑ח כִּי֩ לֹ֨א הִמְטִ֜יר יְהֹוָ֤ה אֱלֹהִים֙ עַל־הָאָ֔רֶץ וְאָדָ֣ם אַ֔יִן לַֽעֲבֹ֖ד אֶת־הָֽאֲדָמָֽה׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וְכֹל אִילָנֵי חַקְלָא עַד לָא הֲווֹ בְאַרְעָא וְכָל עִסְבָּא דְּחַקְלָא עַד לָא צְמַח אֲרֵי לָא אַחֵית יְיָ אֱלֹהִים מִטְרָא עַל אַרְעָא וַאֲנָשׁ לֵית לְמִפְלַח יָת אֲדַמְתָּא׃ |
| אונקלוס (דפוס): | וְכֹל אִילָנֵי חַקְלָא עַד לָא הֲווֹ בְּאַרְעָא וְכָל עִשְׂבָּא דְּחַקְלָא עַד לָא צְמָח אֲרֵי לָא אָחֵית יְיָ אֱלֹהִים מִטְרָא עַל אַרְעָא וְאֵינַשׁ לַיִת [נ"א: לֵית] לְמִפְלַח יַת אֲדַמְתָּא׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וְכָל אִילָנֵי חַקְלָא עַד כְּדוֹ לָא הֲווֹ בְּאַרְעָא וְכָל עִסְבֵּי חַקְלָא עַד כְּדוֹ לָא צָמַח אֲרוּם לָא אִמְטַר יְיָ אֱלהִים עַל אַרְעָא וְאֵינַשׁ לַיית לְמִפְלַח יַת אַדְמָתָא: |
רש"י
"ה' אֱלֹהִים" - ה' הוא שמו אֱלֹהִים שהוא שליט ושופט על כל העולם וכן פי' זה בכ"מ לפי פשוטו ה' שהוא אֱלֹהִים
[יא] וזה מוכיח. פירוש דכתיב אחריו "כי לא המטיר ה'", ואם פירושו מלשון 'קודם' היה צריך לכתוב אחריו מה היה קודם, שאילו היה נכתב 'וכל שיח השדה טרם יצמח אד יעלה מן הארץ', הוי שפיר, אבל לא שייך אחריו לשון "כי לא המטיר וכו'". וכן "כי טרם תראון את ה'" (ר' שמות ט, ל) לא נזכר אחריו מה היה טרם תראון, ואם כן על כרחך פירושו כמו עדיין לא הוא:
[יב] ואין מכיר בטובתם. כלומר, ואסור לעשות טובה לאיש שאין מכיר בטובה, ולפיכך כל זמן שלא היה האדם - לא המטיר. אבל מה שברא את כל הנמצאים ואין מי שמכיר בטובתם, שהרי ברא הדשאים ואין מכיר בטובתן, לפי שלעצמם הם נבראים, ולא נקרא זה 'טובה', שלא יקרא 'טובה' רק מה שנותן לאחר, כמו גשמים שהוא לצורך הנבראים:
[יג] והתפלל עליהן. כלומר, שאם לא התפלל עליהן מכל שכן שלא היה נותן המטר, שהרי האדם מכיר בטובתן, ואפילו הכי לא התפלל עליהן - אם כן הוא כפוי טובה, והוא יותר גרוע מן מי שלא מכיר בטובת המטר:
[יד] שליט ושופט. מפני כי לשון "אלקים" מלשון חוזק, כמו "ואת אילי הארץ לקח" (יחזקאל י"ז, י"ג), לכך פירושו שליט. והוסיף 'שופט' לומר שאין כל שליט נקרא "אלקים", שלא מצאנו זה רק אצל דיין, לכך כתב 'ושופט', כלומר השליט מפני כח המשפט שיש לו נקרא "אלקים", אבל המושל לבד לא נקרא "אלקים". ולפיכך הוא לשון רבים, וזה מפני שהוא משפיל ומרומם במשפט, כדכתיב (תהלים ע"ה, ח') "כי אלקים שופט זה ישפיל וזה ירים", כי יש לו חלוף כחות להשפיל זה ולהרים זה במשפט, לכך הוא לשון רבים. וכל משפט יש בו חלוף ורבוי כחות, לעשות לזה כך, ולשני אשר הוא כנגדו כך, ולפיכך נקרא "אלקים" בלשון רבים:
ומה שלא פירש למעלה (פסוק ד') אצל "ביום עשות ה' אלקים" (קושית הרא"ם), מפני שלמעלה לא קשה מה שכתב ב' שמות לומר ששתף הקב"ה מדת רחמים עם מדת הדין, כמו שפרש"י בתחלת הפרשה (לעיל א, א), אבל כאן הוקשה לרש"י דלמה הוצרך לכתוב "ה' אלקים", אם בשביל ללמוד שנברא במדת הרחמים ובמדת הדין - כבר נכתב זה למעלה "ביום עשות ה' אלקים" (כ"ה ברא"ם). ואין להקשות דאם כן שדרך הכתוב לכתוב 'ה' ששמו אלקים', אם כן מנא לן לומר ששתף מדת הרחמים עם מידת הדין, שמא במידת הדין לבד נברא העולם, והא דכתיב "ביום עשות ה' אלקים" - הרי דרך הכתוב לכתוב "ה' אלקים", ואין זה קשיא, דהא כתיב (לעיל א, א) "בראשית ברא אלקים" - שם 'אלקים' בלבד, וכאן כתב "ה' אלקים", וזה קאי מתחלת הבריאה, שהרי כתיב "ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים", ולמה שינה, אלא 'שעלה במחשבה כו (רש"י לעיל א, א):
[טו] ה' ששמו אלהים. פירוש "ה'" הוא שם העצם שלו, ו"אלהים" הוא שם התואר (כ"ה ברא"ם):כי לא המטיר. ומה טעם לא המטיר? לפי שאדם אין וגו׳ ע״כ —- הוצרך רש״י ז״ל להוסיף: ומה טעם לא המטיר, כדי שיהיה ואדם אין וגו׳ טעם ל"כי לא המטיר", ולא נאמר שיהיה ואדם אין גם כן טעם ל"וכל שיח השדה" וגו׳ "וכל עשב השדה" וגו׳, ויהיו כאן שני טעמים למה לא היו האילנות בארץ ולמה לא צמחו העשבים, לפי ש"לא המטיר" וגו׳ ולפי ש"אדם אין" וגו׳, ויהיה מלת "כי" עומד במקום שנים: "כי לא המטיר, וכי האדם אין" וגומר; ואם כן היה משמעו ששני הטעמים צריכים להויות האילנות ולצמיחות העשבים, ולומר שאף אם היה ממטיר ולא היה האדם – לא היו העשבים צומחים. וזה אינו כטבע ההויה, שהרי הרבה עשבים יש שצומחים מן המטר לבדו בלא עבודת האדם את האדמה. ועוד, שהרי עשבים הראשונים שנבראו – כולם לא היו צריכין לעבודת האדם את האדמה, לא להחרישה ולא לזריעה, כי כולם עמדו על פתח הקרקע, ולא היו חסרים אלא הצמיחה חוצה לה. לכך פירש ד"ואדם אין" וגו׳ הוא טעם ל"כי לא המטיר" וגו׳. ומה שפירש רש״י: שבא אדם מתפלל עליה כו׳, ולא פירש שבא אדם וחרש וזרע, כמו שאמר הכתוב בפירוש: "ואדם אין לעבוד את האדמה", הרי שצורך האדם הוא לעבוד את האדמה? – מפני שעל כרחך אין פירוש "לעבוד את האדמה" – שיעבוד את האדמה מיד שנברא לצורך העשבים; כי העשבים הראשונים כולם צמחו מאליהם בלא עבודת האדם, מיד שהמטיר עליהם, והיו מזונות לאדם בו ביום שנבראו, כמו שכתוב בפירוש: "הנה נתתי לכם וגו׳ לאכלה". ואם כן, על כרחך יהיה פירוש ואדם אין, מה טעם לא המטיר? לפי שאדם אין שידע ויכיר בטובת הגשמים כו׳, שיצטרכו לעבודת האדמה אחרי כן כשיחרוש ויזרע בשנה האחרת, ויתפלל עליהם גם עכשיו להצמיח מיד מן האדמה העשבים והאילנות בלא עבודתו. דאם לא כן, למה לא המטיר על עשבים הראשונים קודם בריאת האדם? נ״ל:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
כִּי לֹא הִמְטִיר – וּמַאי טַעֲמָא "לֹא הִמְטִיר"? לְפִי שֶׁ"אָדָם אַיִן לַעֲבוֹד אֶת הָאֲדָמָה", וְאֵין מַכִּיר בְּטוֹבָתָם שֶׁל גְּשָׁמִים. וּכְשֶׁבָּא אָדָם וְיָדַע שֶׁהֵם צוֹרֶךְ לָעוֹלָם, הִתְפַּלֵּל עֲלֵיהֶן וְיָרְדוּ, וְצָמְחוּ הָאִילָנוֹת וְהַדְּשָׁאִים.
ה' אֱלֹהִים – ה' הוּא שְׁמוֹ, אֱלֹהִים שֶׁהוּא שַׁלִּיט וְשׁוֹפֵט עַל כָּל. וְכֵן פֵּרוּש זֶה בְּכָל מָקוֹם לְפִי פְשׁוּטוֹ: ה' שֶׁהוּא אֱלֹהִים.
אבן עזרא
• לפירוש "אבן עזרא" על כל הפרק •
רמב"ן
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
דון יצחק אברבנאל
• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק •
מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
אלשיך
והנה על ענין צורך המטר, היה אפשר לומר כמו שאמרו במדרש פרקי רבי אליעזר (פרק ה) כי מימי המטר היורדים למטה הם מים זכרים כמימי זרע היורה כחץ, ומים שמתחת לארץ הם מים נקבות, ואין העליונים יורדים טפח שאין תהום עולה טפחיים ומתחברים, ועל ידי כן הארץ הולידה והצמיחה והוציאה תולדות. ועל כן עמדו בשלישי על פתח הקרקע, ולא הוציאה תולדותיה עד ימטר על הארץ ויבא מכח זכר ונקבה, ולשירדו המים למטה תוך הארץ הקשה להתחבר עם מים התחתונים היה צריך עבודת האדמה, אך עדיין הקושי האחרון בלתי מתיישב יפה:
לכן הנכון הוא בשתי הנחות נלמדות מתוך דברי רבותינו ז"ל. והוא האחת כי הנה אמרו (בראשית רבה יד א) כי אדם היה חלתו של עולם, והיה הענין כי כאשר אין העיסה ניתרת ליאכל עד הסיר חלתה ממנה קדש לה', כן לא יתהנה דבר מהעולם עד הפריש מכל חלקיו קדש קצת לה', וזה מיסוד העפר מן המיטב ממקום כפרתו אשר נגד שער השמים, וכן בכל יסוד מהארבעה. ועוד הנחה שנית, הלא היא כי לא היה אפשר לעשות את האדם שהוא הפרשת חלה עד ימטיר על הארץ. והוא אומרם ז"ל (בראשית רבה יד א) כאשה המקשקשת עיסתה במים ומפרשת חלה, כן הקב"ה עד המטיר על הארץ ונטל מעפר עם המים לא בראו. והענין יהיה כי כאשר בקמח ממתינים עד היות ראוי הקמח ליהנות ממנו שהוא אחר היות בו מים, כן עד היות העפר ראוי ליהנות ממנו שהוא אחר המטר לא הפריש החלה לשיותר ליהנות על ידי החלה. והענין כי כאשר על ידי זכות החלה מתברכת העיסה באכול אותה הכהן העובד את ה', כן על ידי הברא אדם לעבוד את ה', הארץ מתברכת ונותנת כחה. ועל כן יקרא האדם
עובד את האדמה, שעל ידי מצותיו האדמה מתעבדת ומתברכת. וזה ענין הכתוב "וכל שיח השדה" עדיין לא היה "בארץ" וכו'כי לא יצאו מפתח הקרקע חוצה, והטעם הוא "כי לא המטיר" וכו', ושמא תאמר ומה בכך הלא אין מעצור לה' להוציא דשא מארץ בלי מטר, הלא הוא כי על ידי מה שלא המטיר על כן "ואדם אין" שהוא חלת הארץ, כי צריך אל המים כאשה המקשקשת עיסתה במים. ומה צורך אל האדם, הלא הוא "לעבוד את האדמה" על ידי זכותו שעתיד לעשות, כאומר למטה לעבדה ואמרו ז"ל (ספרי עקב סימן מא) אלו מצות עשה. ואם כן איך יהנה העולם ותוציא הארץ צמחה עד הפריש חלתה המברכת אותה על כל שיח טרם יהיה בארץ לבל יצא דבר עד הפריש מה שישלח בה ברכה קדש לה', ועל כן (ו) "ואד יעלה וכו' והשקה", ועל ידי היות מים בעפר אז "וייצר" וכו' "את האדם עפר מן האדמה":אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
עוד יכוין הכתוב לומר בדקדק בכתוב עוד אומר, ואדם אין, מה הוא הכונה בהודעה זו. עוד למה חזר לומר וייצר וגו' עפר וגו' וכבר השמיענו ביום ברא אלהים אדם, ואם בא להשמיענו כי מן העפר בראו למה הוצרך לכפול הודעת הבריאה והיה לו להוסיף שם בהודעת הבריאה ולומר עפר מן האדמה:
אכן יתבאר על פי מה שאמרו ז"ל (ב"ר פי"ד) כי אדם הראשון חלתו של עולם ע"כ, מובן מדבריהם כי העולם דין חלה יש בו, ושנו רבותינו בפרק ב' ממסכת חלה וזה לשונם המפריש חלתו קמח וכו' אינה חלה ותנן בפרק ג' גלגל בחיטים וכו' האוכל ממנה חייב מיתה ע"כ. והנה אין מציאות לארץ להוציא ממנה צמחים זולת על ידי השקאת הארץ וזה הוא גלגול בעיסה ומעתה כל צמחי האדמה אסורים קודם שהורמה ממנה חלה שהוא יצירת האדם כי האדמה נתחייבה בחלה וכל זמן שלא הורמה חלתה טבל היא, והוא שאמר הכתוב כאן וכל שיח השדה טרם יהיה וגו' וכל עשב וגו' טרם יצמח כי לא המטיר ביום השלישי לארץ להוציאם אלא הארץ נתעברה מהם במאמרו יתברך אבל לא יצאו והטעם הוא להיות שאדם אין שהוא החלה של הארץ, ואמר התיקון שעשה ה' להוציא הצמחים ואיד יעלה מן הארץ וגלגל את כל עפר העולם כאומרו והשקה את כל וגו' וייצר ה' וגו' את האדם עפר וגו' זו היא הרמת החלה, אחר שנתחייבה כל הארץ בחלה והרים ה' חלה זו הותרה כל הארץ וצמחיה, ואם היה מגלגל במים חלק אחד מהארץ לא היה יוצא מכלל טבל אלא החלק שנתגלגל:
ויש לך לדעת כי עפר שממנו נוצר האדם לא עפר של גן עדן אלא של העולם וכמו שדייק הכתוב (ג' כ"ג) לעבוד את האדמה אשר לוקח משם, אבל גן עדן לא הוצרך להרים ממנה חלה ואחר כך יוציא ממנה נטעים כי כולה קודש, ולזה אמר ויטע ה' וגו' גן בעדן מקדם, פירוש קודם בריאת האדם כאומרם ז"ל (פסחים דף נד.) והכינה לאדם שהיה עצמו חלה קודש ליהנות מקודש וככהן האוכל בתרומה:ילקוט שמעוני
• לפירוש "ילקוט שמעוני" על כל הפרק •
וכל שיח השדה. הכא אומר וכל שיח השדה, ולהלן הוא אומר: "ויצמח ה' אלקים מן האדמה"? להלן לגן עדן, וכאן לישובו של עולם. אלו ואלו לא צמחו עד שירדו עליהן גשמים. וכל שיח השדה. כל האילנות כאילו משיחין אלו עם אלו, וכאילו משיחין עם הבריות. כל האילנות להנאתן של בריות נבראו. מעשה באדם אחד שבצר את כרמו ולן בתוכו, ובא הרוח ופגעתו. כל שיחתן של הבריות אינן אלא על הארץ, עבדא ארעא לא עבדא. כל תפילתן של ישראל אינו אלא על בית המקדש:
כי לא המטיר. מטר משקה ומרוה מזבל ומעדן וממשיך. מאי קראה? "תלמיה רוה נחת גדודיה וגו' צמחה תברך":
כי לא המטיר ה' אלקים, שם מלא הזכיר על עולם מלא. כשם שהזכיר שם מלא על עולם מלא, כך מזכיר שם מלא על ירידת גשמים. ג' דברים שקולים זה כזה: אדם, ארץ, מטר, ושלשתן משלש שלש אותיות. ללמדך שאם אין ארץ אין מטר ואם אין מטר אין ארץ, ואם אין שניהם אין אדם.
ואדם אין לעבוד את האדמה. לא נברא האדם אלא לעמל. זכה, עמלו בתורה; לא זכה, עמלו בארץ. אשרי שעמלו בתורה!
כי לא המטיר וגו'. אלמלא אדם אין ברית כרותה לארץ להמטיר עליה, שנאמר: "להמטיר על ארץ לא איש מדבר לא אדם בו".
<< · מ"ג בראשית · ב · ה · >>