מ"ג במדבר י כט
מקרא
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויאמר משה לחבב בן רעואל המדיני חתן משה נסעים אנחנו אל המקום אשר אמר יהוה אתו אתן לכם לכה אתנו והטבנו לך כי יהוה דבר טוב על ישראל
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר יְהוָה אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי יְהוָה דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֗ה לְ֠חֹבָ֠ב בֶּן־רְעוּאֵ֣ל הַמִּדְיָנִי֮ חֹתֵ֣ן מֹשֶׁה֒ נֹסְעִ֣ים ׀ אֲנַ֗חְנוּ אֶל־הַמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר אָמַ֣ר יְהֹוָ֔ה אֹת֖וֹ אֶתֵּ֣ן לָכֶ֑ם לְכָ֤ה אִתָּ֙נוּ֙ וְהֵטַ֣בְנוּ לָ֔ךְ כִּֽי־יְהֹוָ֥ה דִּבֶּר־ט֖וֹב עַל־יִשְׂרָאֵֽל׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וַאֲמַר מֹשֶׁה לְחוֹבָב בַּר רְעוּאֵל מִדְיַנָאָה חֲמוּהִי דְּמֹשֶׁה נָטְלִין אֲנַחְנָא לְאַתְרָא דַּאֲמַר יְיָ יָתֵיהּ אֶתֵּין לְכוֹן אֵיתַא עִמַּנָא וְנוֹטֵיב לָךְ אֲרֵי יְיָ מַלֵּיל לְאֵיתָאָה טָבְתָא עַל יִשְׂרָאֵל׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וַאֲמַר משֶׁה לְחוֹבָב בַּר רְעוּאֵל מִדְיָנָאָה חֲמוֹי דְמשֶׁה נַטְלִין אֲנַחְנָא מִיכָּא לְאַתְרָא דַאֲמַר יְיָ יָתֵיהּ אֶתֵּן לְכוֹן אִיתָא עִמָנָא וְנוֹטִיב לָךְ אֲרוּם יְיָ מַלֵיל לְאוֹטָבָא לְגִיוֹרָא עַל יִשְרָאֵל: |
רש"י
"נסעים אנחנו אל המקום" - (ספרי) מיד עד ג' ימים אנו נכנסין לארץ שבמסע זה הראשון נסעו ע"מ להכנס לארץ ישראל אלא שחטאו במתאוננים ומפני מה שתף משה עצמו עמהם שעדיין לא נגזרה גזרה עליו וכסבור שהוא נכנס
מפרשי רש"י
[כא] על שם שייתר וכו'. ובפרשת יתרו כתב (רש"י שמות יח, א) 'שבעה שמות היו לו', נתבאר בפרשת יתרו, עיין שם:
[כב] נוסעים אנחנו אל המקום מיד. דאם לא כן, הוי ליה למימר 'הולכים אנחנו אל המקום', דלשון 'נסיעה' משמע שהוא נוסע ממקום שהם בו אל המקום אשר הם נוסעים אליו - מסע אחד:
[כג] אלא שחטאו במתאוננים וכו'. צריך עיון, דהא רש"י סבירא ליה דחטא הראשון היה קברות התאוה (להלן יא, לד), כמו שיתבאר בסמוך (אות לג), ואם כן הוי ליה למכתב 'אלא שחטאו (במתאוננים) [במתאוים]'. וכן פירש רש"י בפרק כל כתבי (שבת ריש קטז.) בתוך שלשה ימים לנסעם התאוו האספסוף תאוה. שמא סבירא ליה לרש"י דחטא הראשון של "התאוו תאוה" (להלן יא, ד) לא היו נענשין עליו עד שנשתרשו בחטא, שחטאו שני פעמים. ולמד רש"י זה מדהקדים הכתוב חטא מתאוננים (להלן יא, א), שמע מינה שהוא הגורם שלא יכנסו לארץ מיד:
[כד] וכסבור שהוא נכנס. אף על גב שכבר אמר לו ה' בסוף פרשת שמות (שמות ו', א') "עתה תראה" 'ולא את העשוי לשלשים ואחד מלכים' (סנהדרין דף קיא.), ואם כן ידע שלא יכנס (קושית הרא"ם), הרי תירץ רש"י בעצמו שהגזירה עדיין לא נגזרה, והיה סבור שהגזירה תתבטל:
ואף על גב שהוא בעצמו היה אומר "תביאמו ותטעמו" (שמות ט"ו, י"ז), נתנבא שלא יביאם לארץ, אלא אחר יביאם (רש"י שם). וכן אמר "שלח נא ביד תשלח" (שמות ד', י"ג), [ביד] מי שסופו להכניסם לארץ (רש"י שם), כל זה אמר כשהיה מדבר עם השם יתברך, שכיון שידע שיש עליו עונש שלא יכניסם לארץ, היה מדבר כפי העונש שהוא עתה בו. ואין לעבד המדבר עם המלך, שענשו בדבר מה, לומר שאין חש לאותו עונש. לכך כל מקום שהיה מדבר עם השם יתברך היה מדבר כפי העונש. אבל כשהוא מדבר אל יתרו, דהיינו עם בני אדם, כיון שלא נגזרה הגזירה, דהיינו שלא נתפשטה הגזירה ונגלה, רק העונש הזה אצל השם יתברך, ולפיכך היה סבור משה רבינו עליו השלום שתתבטל. רק עם השם יתברך, שעונשו אצלו, היה מדבר עמו כפי העונש אשר ידע משה רבינו אשר הוא אצל השם יתברך. כלל הדבר, במקום שהיה עונשו - היה מדבר כפי העונש, ובמקום שלא היה עונשו, שלא נתפשטה הגזירה ונגלה כלל, ובשביל שלא נתפשטה הגזירה היה סבור לבטלה, לא היה מדבר כפי העונש. ובפרשת חקת (להלן פ"כ אות ח) יתבאר יותר, עיין שם:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם – מִיָּד, עַד שְׁלֹשָׁה יָמִים אָנוּ נִכְנָסִין לָאָרֶץ; שֶׁבְּמַסָּע זֶה הָרִאשׁוֹן נָסְעוּ עַל מְנָת לְהִכָּנֵס לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אֶלָּא שֶׁחָטְאוּ בַּמִּתְאוֹנְנִים. וּמִפְּנֵי מָה שִׁתֵּף מֹשֶׁה עַצְמוֹ עִמָּהֶם? שֶׁעֲדַיִן לֹא נִגְזְרָה גְזֵרָה עָלָיו, וְכַסָּבוּר שֶׁהוּא נִכְנָס (שם).
רשב"ם
רמב"ן
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
כלי יקר
• לפירוש "כלי יקר" על כל הפרק •
ונראה שלשון הליכה נופל על תנועת הרגלים לבד, המעתיקין את האדם ממקום למקום אבל יכול להיות שאף בהיותו הולך למקום אחר מ"מ עדיין דעתו קשורה במקום אשר הלך משם, אבל לשון נסיעה העתקה כוללת לגופו ולמחשבתו מכל וכל כי מטעם זה אמר הקב"ה לאברהם לך לך מארצך. (בראשית יב, א) כי בהתחלה ודאי מסתמא עדיין נפשו קשורה בבית אביו ולסוף נאמר (שם יב.ט) הלוך ונסוע הנגבה תחילה היה הולך ואח"כ נוסע הנגבה כי נשנו אלהים את כל בית אביו. וזה"ש ויאמר משה לחובב העלים ממנו שם יתרו כי אולי יחשוב שקשים גרים לישראל כספחת (יבמות מז, ב) כי כל יתר כנטול דמי ועל שם זה הוא נקרא יתרו וא"כ מסתמא לא יקרבוהו כראוי על כן שינה שמו מן יתרו לחובב לרמוז לו על מה שנאמר (דברים י, יט) ואהבתם את הגר. שיהיה חביב עליהם ע"כ שאל ממנו שילך, ואמר נוסעים אנחנו. כי לגבי אצלינו נקרא נסיעה מן המקום אשר יצאנו משם כי אין לנו שם נחלה וכרם ומשפחה אמנם לגבי דידך נקרא הליכה מארצך וממולדתך ואעפ"כ אני מבקש לכה אתנו והטבנו לך כי ה' דבר טוב על ישראל. ר"ל צוה לנו להטיב עם מי שמדבק בנו, ושייך בזה לומר על ישראל כדרך שנאמר (ישעיה יד, א) ונלוה הגר עליהם ונספחו על בית יעקב. כי לשון על משמש על התוספות שעל העיקר, ויאמר אליו לא אלך. היה חרה לו שהזכיר לו לשון הליכה לחשדו שמחשבתו עדיין משוטטת בארצו ובמקום מולדתו, כי באמת היתה התורה כל כך חביבה עליו עד שיהיה מסלק אפילו מחשבתו מכל וכל מן ארצו ומולדתו והיה לו חשק מכל וכל לדבק בשכינה.
וע"ז אמר כ"א אל ארצי ואל מולדתי אלך. זה יקרא הליכה כשאלך אל ארצי לגייר את בני משפחתי כי אז ודאי תמיד תהיה מחשבתי משוטטת במקום קדוש זה אשר נפשי קשורה בו, ויאמר אל נא תעזוב אותנו. מעולם לא חשדתיך שבשובך לביתך תשכח המעמד הקדוש הזה אלא דאגתי מאחר שאתה רואה את העם הזה כי ברע הוא וכל החניות הם בתרעומת ומחלוקת ותלונה אולי בעבור זה לא יעלה ברצונך לשוב אצלנו, וז"ש אל נא תעזוב אותנו. כי במלת אותנו חתם כל הענין ובא לומר ירא אני פן תהיה העזיבה מאתנו כי ע"כ ידעת חנותינו במדבר. וע"כ כמו שפירש"י ור"ל על אשר ידעת חנותינו שכל החניות היו בתרעומת על השכינה שסרו מאחרי ה' ע"כ אני דואג פן לא תשוב אלינו ואף בלכתך עמנו תהיה מחשבתך על ארץ מולדתך לאמר מי יתן לי אבר כיונה אעופה ואשכונה בשלום שמה, לא כחניות הללו שהם בתרעומת כאמור לכן אני מבקש שאפילו אותנו אל תעזוב כי בזה תהיה מזכה הרבים ועיני כל ישראל יהיו עליך ללמוד ק"ו ממך שאם אתה עזבת ארץ מולדתך ושררתך ובאת לדבק בשכינה ק"ו ישראל, וזה"ש והיית לנו לעינים וזכות הרבים יהיה תלוי בך, והיה כי תלך עמנו, כי עיקר צורך דבר זה הוא בהיותך הולך עמנו ומחשבתך משוטטת בארץ מולדתך בראותך קלקול הסדר שבינינו וע"כ אנו צריכין ביותר אותך כדי לזכות הרבים, והיה הטוב אשר ייטיב ה' עמנו. על יושר מעשינו, והטבנו לך. ומשלך יתנו לך כי מאחר שאתה תהיה סבה אל תיקון ענינינו וזכות הרבים תלוי בך א"כ מי יאכל ומי יחוש חוץ ממך ואז שתק יתרו ונעתר לו כי זכות הרבים גדול.
ובדרך פשוטו, מתחילה הבטיחו בטובה גופנית, באמרו והטבנו לך ולא הזכיר השם ולא רצה לקבל כי אמר אלך אל ארצי ושם יהיה לי טובה הרבה, ואח"כ הבטיחו בטובה רוחנית שיהיה מכלל הסנהדרין שנקראו עיני העדה כמ"ש והיית לנו לעינים. ואמר והיה הטוב אשר ייטיב ה' עמנו. הזכיר השם בטובה רוחנית זו כי יתן ה' את רוחו עליו ונעתר לו, וכן היה לדעת רז"ל (סנהדרין קו, א) שמבני יתרו זכו וישבו בלשכת הגזית כו' ובודאי היה זה מהבטחת והיית לנו לעינים.אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
לכה אתנו והטבנו לך וגו'. כוונת הדברים הוא לצד שאמרו ז"ל (ספרי ח"א קל"ב) ארץ ישראל נתחלקה לשבטים ולא לגרים, ומעתה אין מקום לתת חלק ונחלה לבני חובב תוך ישראל זולת בדרך מתנה מחלקם, ולזה כשבא משה להבטיחו דקדק לומר לו והטבנו לך, פירוש, מחלק ישראל יתנו לו בתורת הטבה, ולצד שחש משה שלא יחפצו במאמר משה מה' סיבות אשר יסובבו מהדבר, ג' יסובבו מבחינת המתנה, וב' מבחינת ההבטחה ג' מבחינת המתנה, א' לצד שיתבייש הנשפע מהמשפיע על דרך אומרם (ירושלמי ערלה פ"א ה"ג) מאן דאכיל דלאו דיליה וכו', ב' לצד שיתמעט כבוד המקבל מתנה בעיני הנותן ולא יהיה עומד בעיניו בכבוד הראשון, ג' לצד המעטת המתנה בערך אדם גדול תהיה לו לחרפה וימאס מציאותה מהעדרה. ב' מבחינת ההבטחה, א' מצד שיש לחוש שינחם מדברו הטוב אשר דיבר לעשות, או מצד צרות עין כי תרע עינו מתת מטובו, או כי יתמעט אהבת המובטח ממנו בלבו, והב' לצד שלא תשיג ידו עשות, וכמאמר רז"ל (ויק"ר פכ"ו) בפסוק אמרות ה' אמרות טהורות, ולזה נתחכם משה בנועם דבריו והסיר כל הה' חששות הנזכרים:
ופתח דבריו האירו במאמר לכה אתנו והטבנו וגו' פירוש בעד הליכתך עמנו הטבנו לך, ומעתה ההטבה אינה בחנם ויכול לתבוע ולהוציא בדיינים, ובדרך זה הוסר מיחוש הבושה דמאן דאכיל דלאו דיליה, גם מיחוש המעטת בכבודו לצד שנהנה ממנו, גם מיחוש ביטול ההבטחה כי יתנחם שהרי אינו הולך עמם ועוזב ארצו ונחלתו אלא בתנאי זה, ואומרו והטבנו לך כאן פירוש שיעור ההטבה שיהיה חלק בני חובב מובחר וטוב מכל חלק עם בני ישראל שיתנו לו חלק המובחר, וכן אמרו רז"ל (ספרי כאן) שנתנו לו דושנה של יריחו. ואומרו כי ה' דבר טוב בזה סתר ב' המיחושים שנשארו מהמיחושים שרשמנו והם המעטת ההטבה ומניעת השג יד לקיים הבטחון, כי ה' דבר טוב וטובת ה' מופלאת היא, ולשיעור זה תהיה ההטבה גדולת הערך וראויה להתכבד, גם חזקה ובריאה ואין בה חזרה כי ה' לא איש הוא וגו' ויתנחם ובפרט מדברו הטוב, כי דוקא על הרעה הוא שניחם דכתיב (שמות, לב) וינחם ה' על הרעה, ודקדק לומר על ישראל לתוספת חיזוק הטוב לצד שהוא לישראל ולא לאומות העולם ולא ינחם על הטובה להם:מדרש ספרי
• לפירוש "מדרש ספרי" על כל הפרק •
ר' יהושע אומר: גרים נכנסים להיכל!
והלא כל ישראל לא נכנסו להיכל!
אלא שהיו יושבים כסנהדרים, ומורים דברי תורה. ויש אומרים: מבנותיהם נשואות לכהנים, והיו מבני בניהם מקריבים לגבי מזבח.
והרי דברים ק"ו: ומה אלו, שקירבו את עצמם - כך קירבם המקום; ישראל שעושים את התורה - על אחת כמה וכמה!
וכן אתה מוצא ברחב הזונה: מהו אומר (דברי הימים א ד) "ומשפחת בית עבודת הבוץ לבית אשבוע" - עבודת הבוץ - שהטמינה את המרגלים. עבודת הבוץ - שנשבעו לה המרגלים. ר' אליעזר אומר: זו רחב הזונה, שהיתה עסוקה באכסנאי.
שמונה כהנים ושמונה נביאים עמדו מרחב הזונה, ואלו הם: ירמיהו חלקיהו ושריה ומחסיה וברוך ונריה וחנמאל ושלום. רבי יהודה אומר: אף חולדה הנביאה היתה מבני בניה של רחב הזונה, שנא' (מלכים ב כב) "וילך חלקיהו הכהן ואחיקם בן עכבור ושפן ועשייה, ואומר (יהושע ב) "הנה אנחנו באים בארץ, את תקות חוט השני הזה תקשרי".
והרי דברים ק"ו: ומה מי שהיתה מעם שנאמר בו (דברים כ) "לא תחיה כל נשמה", על שקירבה עצמה - כך קירבה המקום; ישראל שעושים את התורה - על אחת כמה וכמה!
וכן אתה אומר בגבעונים: מהו אומר (דברי הימים א ד) "ויהויקים ואנשי כוזיבא", ויהויקים - שקיים להם יהושע. כוזיבא - שכיזבו ליהושע, ואומר (יהושע ט) "מארץ רחוקה מאוד באו עבדיך" ולא באו מארץ ישראל? והרי ק"ו: ומה אלו, שהם מעם שחייבים כלייה, על שקירבו עצמם - קירבם המקום; ישראל שעושים את התורה - על אחת כמה וכמה!
וכן אתה מוצא ברות המואביה: מה אמרה לחמותה (רות א) "עמך עמי ואלהיך אלהי, באשר תמות אמות". אמר המקום: לא הפסדת כלום, הרי המלוכה שלך היא בעולם הזה ובעולם הבא!
(דברי הימים א ד) "ויואש ושרף אשר בעלו למואב". יואש ושרף - זה מחלון וכליון: יואש שנתייאשו מן הגאולה, יואש שנתייאשו מדברי תורה, שרף ששרפו בניהם לעבודה זרה. "אשר בעלו למואב" - שנשאו נשים מואביות, "אשר בעלו למואב" - שהניחו ארץ ישראל ונהפכו בשדה מואב. "והדברים עתיקים" - כל אחד ואחד מפורש במקומו. "ויושבי נטעים" - זה שלמה, שהיה דומה לנטיעה במלכותו. "וגדרה" - זו סנהדרין, שהיתה יושבת וגודרת בדברי תורה. "עם המלך במלאכתו ישבו שם" - נמצאת אומר שלא מתה רות המואביה, עד שראתה שלמה בן בנה יושב ודן דינו של זונות, שנאמר "במלאכתו ישבו שם".
והרי דברים ק"ו: ומה אם מי שהיתה מן העם שנאמר בו (מלכים א יא) "לא תבואו בם והם לא יבואו בכם", על שקירבה את עצמה - קירבה המקום; ישראל שעושים רצונו של מקום - על אחת כמה וכמה!
ואם תאמר: בישראל לא היתה כן - והרי כבר נאמר (שמות א) "ויאמר מלך מצרים למילדות העבריות". שפרה - זו יוכבד, פועה - זו מרים. שפרה - שפרה ורבה, שפרה - שמשפרת את הוולד, שפרה - שפרו ורבו ישראל בימיה. פועה - שהיתה פועה ובוכה על אחיה, שנאמר (שמות ב) "ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו".
(שמות א) "ויאמר בילדכן את העבריות... ותראן המילדות את האלהים". "בתים" אלו, איני יודע מה הם, שנאמר (מלכים א ט) "מקצה עשרים שנה אשר בנה שלמה את הבתים - את בית ה'" - זו כהונה, "ואת בית המלך" - זו המלכות. זכתה יוכבד לכהונה, ומרים למלכות, שנאמר (דברי הימים א ד) "וקוץ הוליד את ענוב ואת הובכה ומשפחות אחרחל" - זו מרים, שנאמר (שמות טו) "ותצאן כל הנשים אחריה".
"בן הרום" - זו יוכבד, שנאמר (במדבר יח) "כל חרם בישראל לך יהיה". נשאת מרים לכלב, שנאמר (דברי הימים א ב) "ותמת עזובה ויקח לו כלב את אפרת ותלד לו את חור... ואלה היו בני כלב בן חור... ודוד בן איש אפרתי היה מבית לחם יהודה". נמצא דוד מבניה של מרים! הא, כל המקרב עצמו - מן השמים מקריבים אותו:
חותן משה - זו יפה לו יותר מכולם, שנקרא חותנו של מלך:
נוסעים אנחנו - נוסעים אנחנו מיד לארץ ישראל, לא כשם שבראשונה נוסעים וחונים - אלא מיד לארץ ישראל.
וחכמים אומרים: מפני מה שיתף משה עצמו עמהם? נתעלם מעיני משה, וכסבור שנכנס עמהם לארץ ישראל.
רבי שמעון בן יוחאי אומר: אינו צריך, שהרי כבר נאמר (דברים ד) "כי אנכי מת בארץ הזאת", שאין ת"ל "אינני עובר את הירדן"! - אלא שאף עצמותיו אינן עוברות את הירדן!
אלא, מפני מה שיתף משה עצמו עמהם? - אמר: עכשיו ישראל אומרים, אם מי שהוציאנו ממצרים, ועשה לנו נסים וגבורות אינו נכנס - אף אנו אין נכנסים!
ד"א: מפני מה שיתף משה עצמו עמהן? - שלא יאמר יתרו: משה אינו נכנס - אף אני איני בא!
אל המקום אשר אמר ה' אותו אתן לכם - ואין לגרים בו חלק. ומה אני מקיים (יחזקאל מז) "והיה השבט אשר גר הגר אתו..."? אלא, אם אינו ענין לירושה - תניהו ענין לכפרה: שאם היה בשבט יהודה - מתכפר לו בשבט יהודה, בשבט בנימן - מתכפר לו בשבט בנימן.
ד"א: אם אינו ענין לירושה - תניהו ענין לקבורה: ניתן לגרים קבורה בארץ ישראל:
לכה אתנו והטבנו לך - וכי יש בן ביתו של אדם שאין מטיבים לו? והרי דברים ק"ו: ואם לבן ביתו של אדם מטיבים לו, ק"ו לבן ביתו של מי שאמר והיה העולם:
כי ה' דבר טוב על ישראל - וכי עד עכשיו אין דבר טוב על ישראל? והרי מעולם ה' דיבר טוב על ישראל: פיקד המקום לישראל להיטיב לגרים ולנהוג בהם ענוה.