כלי יקר על דברים/פרשת עקב

מתוך: כלי יקר על דברים ז (עריכה)

פסוק ז

לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם ויבחר בכם. לשון זה צריך ביאור כי קשה מהיכא תיתי לומר מרובכם חשק ה' שהרי באמת המה המעט, ועוד מהו שנתן טעם ואמר כי מאהבת ה' אתכם. נתן טעם לאהבה באהבה עצמה, ועו"ק חשק בכם ויבחר בכם תרתי בכם למה לי הל"ל חשק ויבחר ה' בכם, ומה בין חשק לבחר, ועוד יש עיון דק כי בתיבת מרבכם כלל האנשים והמספר בתיבה אחת ובאמרו כי אתם המעט יצא לחלק ביניהם.

והביאור לכל זה הוא, שראה ה' את ישראל שבאמת אינן שלמים מכל צד כי עם קשה עורף הוא. אך שהם טובים מן שאר האומות כי יש בהם ריבוי זכיות יותר מן העמים, ומיעוט עונות מכל העמים, וסד"א שמצד שיש להם קצת ריבוי זכיות חשק ה' בהם כי החשק שייך לומר בדבר הנאהב, ומצד שיש להם מיעוט עונות בחר בהם כבוחר הרע במיעוטו, ושמא יטעו לומר שעל זה האופן מעשיהם רצוים אל השי"ת קמ"ל כי מאהבת ה' אתכם. אתם רצוים ומעשיכם אינן רצוים ולא גרמו לא החשק, ולא הבחירה, וז"ש לא מרבכם מכל העמים לפי שמדבר בריבוי זכיות הדבוקים בהם, כלל האנשים והמספר בתיבה אחת לכבודם, ואמר שלא חשק ה' בכם מצד זה המקצת ריבוי זכיות שיש לכם על כל העמים, ויבחר בכם קאי ג"כ על תיבת לא כאילו אמר שגם לא בחר בכם כי אתם המעט לפי שיש לכם מיעוט עונות על כל העמים כבוחר הרע במעוטו ולכבודם חלק המספר מן האנשים שלא לחבר אליהם העונות דיבוק גמור אלא הפריד מהם. לא משני צדדים אלו חשק ה', ויבחר בכם, כי אין דבר קטן כזה מעלה ומוריד מאחר שבאמת מעשיכם אינן רצויין. כי מאהבת ה' אתכם כי אתם בעצמותיכם רצויין מצד הגזע שלכם ומשמרו את השבועה וגו' ר"ל זכות אבות היא שעמדה לכם, וזה הרמוז במלת אתכם לומר אתם לבדכם רצויין אבל מעשיכם אינן רצויין כמ"ש (דברים ט, ה) לא בצדקתך וגו'.

=פרשת עקב=

פסוק יב

והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה. פירש"י אם המצות קלות שבני אדם דשים בעקביהם תשמעון. לא רצה לפרש עקב זה מלשון עקב אשר שמע אברהם בקולי (בראשית כו, ה) לפי שקשה לו הלא בפסוק הקודם נאמר ושמרתם את החקים ואת המשפטים. ולמה הזכיר כאן משפטים בלא חקים, אלא ודאי שלשון עקב כולל החקים ורמזם בלשון עקב לפי שהשטן והאומות מונין עליהם מצד שאין טעמם נודע ובסבה זו בני אדם נוהגין קלות בהם ודשים אותם בעקב, וז"ש אם המצות קלות כו' וע"כ הזכירם בלשון עקב ולא בלשון חקים לומר לך שהחקים שהזהרתיך עליהם למעלה אולי מצד שבני אדם דשין אותם בעקביהם לא תהיה זהיר וזריז בהם כמו במשפטים ודינין שתועלתם גלוי וידוע לך, ע"כ אני אומר שאם גם החקים הרמוזים בעקב אע"פ שבני אדם דשים אותם בעקביהם מ"מ תהיה זהיר בהם כמו במשפטים, ואת הוא לשון עם כמשפטו בהרבה מקומות שלשון את משמע כמו עם וכאלו אמר שתשמעון החקים עם המשפטים, וב' חלקי מצות אלו יהיו שוים בעיניך לכל דבר כי כמו שאתה נזהר במשפטים כך תהיה נזהר בחקים ולאידך גיסא בדרך שיתבאר בסמוך.

וראיה לדברינו ממה שמסיק בילקוט (תתמו.) והיה עקב תשמעון זהו שנאמר (תהלים מט, ו) למה אירא בימי רע עון עקבי יסובני אמר דוד אין אני מתירא מן החמורות מפני שהן חמורות, אבל אני מתירא מן הקלות שמא עברתי עליהם ואתה אמרת הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, לכך נאמר והיה עקב תשמעון. אמר דוד לפני הקב"ה גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב (תהלים יט, יב) מה רב טובך (שם לא, כ) זה שכרן של מצות קלות עכ"ל. חפשתי בכל המקרא ולא מצאתי שאמר הקב"ה הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה ואיך אמר דוד ואתה אמרת כו', ואיך סמך בעל המדרש זה דבריו לפסוק והיה עקב תשמעון. ומאי משמע שפסוק רב טובך, מדבר בשכרן של מצות קלות, אלא ודאי שקשה לו והיה עקב תשמעון את המשפטים למה לא זכר גם החקים, ועוד אם מלת עקב תרמוז אל המצות קלות הל"ל ואת המשפטים כי מלת את אינו מקושר למעלה.

אלא ודאי עקב היינו החקים, והם המצות שהם קלות בעיני ההמון עם ומלת את הוא כמו עם, והיינו הך שאמר הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, מדתלי החקים במשפטים באמרו שתשמעון החקים עם המשפטים שוה ודומה להם, וע"ז דרש פסוק מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך נגד בני אדם. ר"ל המקיים החקים זהו דבר שהוא נגד בני אדם שהוא מתנגד אל רוב בני האדם, כי כרובם כן מונין עליהם והמקיים ודאי אינו מצפה כ"א לשכר עוה"ב כי בעה"ז אין תועלת שלהם נגלה כמו שנגלה לכל תועלת המשפטים והמקיימם חוסה בו ית' שלא יקפח שכרו, לכך נאמר פעלת לחוסים בך נגד בני אדם. שהם חוסים בך בדבר שהוא מתנגד לבני אדם המונין עליהם, וע"ז מביא גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב. ונזהר הוא לשון זוהר וברירות כי ע"י שמירת החקים הרמוזים בעקב המשכילים יזהירו כזוהר הרקיע לעולם הבא, ז"ש כאן ושמר ה' אלהיך לך את הברית וגו' מסיק בילקוט (תתמז.) שישמור לך שכרך לעה"ב.

וזה שאמרנו שאמר להשוות חקים למשפטים הוא לשני פנים. האחד הוא, שכבר אמרנו על הזריזות לומר כשם שאתה מזורז בעשיית המשפטים מצד שבעיניך אתה רואה התועלת, כך תהיה נזהר גם בחקים הרמוזות בעקב. ולאידך גיסא, כשם שהחקים מאחר שאין תועלתם מורגש לך ודאי אתה מקיימם לשם שמים לא לשם הנאתך כי אין ההנאה מורגשת לך לשעה, כך המשפטים לא תקיים בעבור הנאתך כ"א בעבור שמצות ה' עליך, כמ"ש (תהלים קי"ט, ק"א-ק"ב) מכל אורח רע כליתי רגלי למען אשמור דברך, ממשפטיך לא סרתי כי אתה הורתני. כשם שהחקים שאני מקיים ודאי אין כוונתי כ"א למען אשמור חקיך חקים שחקקת לי, כן ממשפטיך לא סרתי לא בעבור תועלתי המורגש כ"א בעבור שאתה הורתני. ועל דרך אמרו רז"ל (קדושים פרק יב הל' יב) אל יאמר אדם אי אפשי לאכול חזיר כו'.

וז"ש סוף פרשת ואתחנן, ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו לא יאחר לשונאו אל פניו ישלם לו, ושמרת את המצוה ואת החקים ואת המשפטים אשר אנכי מצוך היום לעשותם. פירש"י בחייו משלם לו גמולו הטוב כדי לטורדו מן עה"ב, וקשה אם הגוי מקיים איזו מצוה למה קראו שונאו בשעת קיום המצוה, אלא ודאי לפי שהגוי אפילו בשעה שהוא מקיים איזו מצוה מן המושכלות אינו עושה כ"א בעבור הנאתו המורגשת לשעה ע"כ דינו במאי דפסק אנפשיה לקבל שכרו בעה"ז אבל אתם לא תעשון כן לה' אלהיכם אלא ושמרת וגו' אשר אנכי מצוך ר"ל בעבור שאנכי צויתיך תשמרם ולא בעבור הנאתך ואז ממילא יהיו המשפטים והחקים שוים בעיניך. וע"ז אמר ההיקש והיה עקב תשמעון את המשפטים ואז ראוי שיהיה הקרן שמור לך לעה"ב ושמר ה' אלהיך לך וגו'.

וז"ש בסוף הפרשה, כגוים אשר ה' מאביד מפניכם כן תאבדון עקב לא תשמעון בקול ה' אלהיכם ופסוק זה כולו מיותר כי כבר נאמר מקודם כי אבד תאבדון, ועוד למה תלה איבודם באיבוד הגוים, אלא ודאי שפסוק זה אינו נקשר כלל עם שלמעלה כי למעלה דבר בע"ז והיה אם שכוח תשכח וגו' ועל הע"ז אמר כי אבד תאבדון, כפל האיבוד לומר שהעובד ע"ז נטרד מן העה"ז ומן העה"ב, ואח"כ אמר שיש איבוד אחר שאינו כ"א מן העה"ב לבד והוא מי שאינו מקיים העקב המרמז לחקים לפי שאין תועלתם נגלה לשעה ואז מסתמא אפילו מה שמקיים מן המצות אינו מקיים כ"א בעבור הנאת שעה, ועליו אמר כגוים אשר ה' מאביד והוא האיבוד האמור למעלה ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו, מן עה"ב. כן תאבדון, מן עה"ב. ונתן טעם לדבר ואמר עקב לא תשמעון, לפי שלא תשמעון המצוה הרמוזות בעקב משמע שמי שמקיים מה שרמוז בעקב אוכל מפירותיהן בעה"ז והקרן שמור לו לעולם הבא, לכך נאמר כאן ושמר ה' אלהיך לך את הברית ואת החסד וזה פירוש יקר.

ושמר ה' אלהיך לך את הברית וגו'. במלת לך רצה לתרץ מה שנאמר אשר נשבע לאבותיך. והלא השבועה לא היתה על תנאי, ואף אם לא יהיו זוכים וכי בעבור זה לא יקיים ה' את השבועה, אלא שאם לא תזכה אז ישמור ה' את השבועה אבל לא לך כ"א לדור אחר, או כדרך שאמר למשה ואעשה אותך לגוי גדול (שמות לב, י) ואם תזכה ישמר לך הבטחתו לדור זה. ומה שנאמר לך כמדבר ליחיד אע"פ שהתחיל כמדבר לרבים מ"מ הזכיר לך לרמוז גם על שכר עה"ב ששם עושין מדור לכל צדיק בפני עצמו.

ואמר ברוך תהיה מכל העמים. ברבתי דרש כי כל העמים יברכוך כו' על דרך מלאך רע יענה אמן. והקשה מהרי"א ע"ז ואמר מה יתרון לישראל בזה, ואומר אני לפי שארץ ישראל עיני ה' דורש אותה תחילה וע"י אותה דרישה הוא דורש כל שאר ארצות כי כל הארצות מתמצית א"י שותים, ע"כ בהכרח יברכו כל העמים את ישראל כי בשלומם יהיה שלום גם להם, וכמ"ש (תהלים קי"ז, א'-ב') הללו את ה' כל גוים שבחוהו כל האומים, כי גבר עלינו חסדו. ולפיכך ואכלת את כל העמים כי משלך יתנו לך ודווקא אשר ה' אלהיך נותן לך. המסורים תחת ידך כמ"ש כי לחמנו הם (במדבר יד, ט) ולא אותן שאינן מסורין בידך כי גזל הגוי אסור.

מתוך: כלי יקר על דברים ח (עריכה)

פסוק א

כל המצוה אשר אנכי מצוך וגו'. התחיל בלשון יחיד וסיים בלשון רבים תשמרון לעשות למען תחיון ורביתם, לפי שצדיק יסוד עולם ואפילו יחיד שעשה מצוה אחת אשרי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות כו', וכן יחיד שעשה תשובה מוחלין לו ולכל העולם כולו, לכך אמר אשר אנכי מצוך ליחיד תשמרון לעשות למען תחיון כי שמירת היחיד דומה כאלו רבים שמרו המצות ויגיע התועלת לכולם ונקט המצוה בלשון יחיד לומר לך שאפילו שמירת מצוה אחת כתקונה גורמת למען תחיון כדעת ר"י בסנהדרין (דף קיא.) שדרש פסוק ופערה פיה לבלי חק (ישעיה ה, יד) למי שלא שמר אפילו חק אחד הא אם שמר אפילו רק חק אחד ניצול מגיהנם לפי שהמצוה גוררת מצוה כמבואר בפר' שלח לך (טו.לח).

ומ"ש למען ענותך לנסותך לדעת את אשר בלבבך וגו' הוא לשון הרמת נס מלשון נסה עלינו אור פניך ה' (תהלים ד, ז) כאלו הושם לבבך על נס גבוה והושיבו בפתח עינים שהכל צופות בו, כך רצה לדעת את אשר בלבבך לכל גויי הארץ כי לדעת מלשון למען דעת כל עמי הארץ ורצה להודיעם בין התשמור מצותיו או לא. כי ממ"נ אם תשמור מצותיו ויתן ה' לך הצלחה ביתר שאת על כל העמים יהיה להם מקום ללון ולומר למה לא עשה כן לכל גוי ישמעאל ועשו יוצאי ירך אברהם, ישיב להם הקב"ה כי מי גוי אשר יעמוד בנסיון כמוהם כי הלכו אחרי ה' בארץ לא זרועה, וכן להפך אם ח"ו יהיו חוטאים וישלח ה' בהם את המארה יאמרו כל הגוים על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת, וישיב להם לפי שלא היו שלמים עם ה' וזהו שנאמר לנסותך. וכן והאלהים נסה את אברהם מבואר בדרך זה, והעד ע"ז מ"ש כאן התשמור מצותיו אם לא משמע שהנסיון הוא להראות לכל העמים את אשר בלבבו אם ישמור מצותיו או לא.

פסוק ד

שמלתך לא בלתה מעליך וגו'. עליך לא נאמר אלא מעליך, י"א שקאי על הזיעה המצוי בהולכי דרכים והזיעה מבלה את הבגדים לכך נאמר מעליך מן הדבר אשר עליך וע"כ סמך להם ורגלך לא בצקה כי הדרך סיבה לשניהם. ורש"י פירש שענני כבוד היו שפים בכסותם ובלי ספק שבמקום שהיו שם ענני כבוד אשר כבוד ה' בתוכם נדחו כל המזיקים כי אינן מצויין במחיצת השכינה ע"כ אמר שלא קבלו נזק בבגדים ורגליהם על דרך שאמרו רז"ל מסכת ברכות (דף ו.) הני מאני דרבנן דבלו מחופיא דידהו הני כרעי דמנקפן מנייהו.

פסוק ט

ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם וגו' רז"ל דרשו (תענית ד, א) ארץ אשר אבניה ברזל אל תקרי אבניה אלא בוניה אלו ת"ח שעוסקין בבנינו של עולם והם מחדדים זה את זה כברזל. ומה ראו על ככה לדרוש פסוק זה על לומדי תורה במקום שיש לפרשו כפשוטו. ונראה שקשה להם כי פסוק זה מתחיל בעניני אכילת לחם, ואח"כ אמר ואכלת ושבעת, ואיך נתן ריוח בין הדביקים והפסיק בברזל, אלא ודאי שהכל מדבר מהנהגת לומדי תורה כי כך דרכה של תורה פת במלח תאכל (משנה, אבות ו, ד). והביאור הוא שארץ זו לא בעבור מסכנות ודלות תאכל בה לחם כמות שהוא שהרי לא תחסר כל בה, אלא לפי שהיא ארץ אשר אבניה בוניה ברזל מחדדים זה לזה בהלכה וכל כך יהיה להם חשק בתורה עד שלא ידרשו איזו מקומן של זבחים הרוג צאן ושחוט בקר, אלא יסתפקו בלחם לבד. ואל תאמר שבעבור זה יותש כחם אלא עכ"פ יהיו חזקים כברזל כי התורה תוסיף תת כחה להם. ומ"ש אבניה בוניה אין צורך לזה כי מדרך הכתוב לכנות אנשי השם באבנים כמו אבן מאסו הבונים (תהלים קיח, כב) כי אבני נזר מתנוססות (זכריה ט, טז) האבן הראשה (שם ד.ז) וכן רבים. ועליהם אמר ואכלת ושבעת כי הצדיק אוכל לשובע נפשו אם מעט ואם הרבה יאכל וכן מ"ש ומהרריה. היינו מן אנשי השם שנקראו בשם הרים כמו שנאמר (מיכה ו, ב) שמעו הרים את ריב ה' מהם תחצוב נחושת כי נשיכתן נשיכת נחש (משנה, אבות ב) והלשון נופל על הלשון.

ובסמוך הזהיר על המותרות ואמר פן תאכל ושבעת. והל"ל פן תאכל ותשבע, אלא שר"ל פן תדרוש אחר המותרות ותאכל אחר שכבר שבעת ובתים טובים תבנה אע"פ שכבר ישבת שיש לך כבר דירה כדי צרכך, ולא תסתפק במוכרחות ותבנה עוד ללא צורך. ועל זה הדרך נוכל לומר שגם בפסוק זה הזכיר האכילה והבתים, שאמר ארץ אשר לא במסכנת תאכל בה לחם, היינו הסיפוק ההכרחי כאכילה כאמור, ארץ אשר אבניה היינו בוניה ברזל כי הבונה כדי צרכו הוא הבנין החזק כברזל אשר מתקיים לעד, לא כן הבונים חרבות למו, כי מבנין המותרים ודאי לחרבה יהיה ושמם מאין יושב כדרך רוב חצרות של שרים שמקויים בהם ושאיה יוכת שער (ישעיה כד, יב).

ד"א מסכנת לשון אוצרות, מלשון ויבן ערי מסכנות לפרעה (שמות א, יא) שלא יצטרכו לעשות אוצרות תבואה בארץ מפני יראת זלעפות רעב, או מלחמה, כי בעשותם רצון האל ית' נכון לבם בטוח בה' שומרם ומצילם.

וי"א לפי שמדרך העני לאכול פת כמות שהוא, אבל העשיר אינו אוכלו בלא לפתן, על כן אמר שלחם של א"י יהיה כל כך נקי וכשלג ילבין שאפילו העשיר יאכלו כמות שהיא בלא לפתן לכך נאמר לא במסכנת תאכל בה לחם.

ומ"ש וברכת את ה' אלהיך על הארץ הטובה. רמז לו"פ ארץ שהזכיר כי הם מקור הברכות כאמרו רז"ל (סוטה לח, ב) אין נותנים כוס של ברכה כ"א לטוב עין שנאמר (משלי כב, ט) טוב עין הוא יבורך קרי ביה יברך ותוספת וי"ו רמז למקור הברכות כי הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות כו' (ב"ב ט, ב) וחסרון וי"ו של עפרון שהיה רע עין יוכיח, על כן דווקא טוב עין יברך ויבורך בתוספת וי"ו בששה ברכות הנזכרות בו"פ ארץ שהזכיר כאן על כן נאמר וברכת וגו' על הארץ והוא רמז נכון.

מתוך: כלי יקר על דברים ט (עריכה)

כלי יקר על דברים ט

מתוך: כלי יקר על דברים י (עריכה)

פסוק ו

ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן. פירש"י והלא בהר ההר מת כו', יש בענין זה כמה ספקות. א' הוא, אם הכוונה להודיענו שחזרו לאחוריהם מהר ההר למוסרה הל"ל שנסעו מהר ההר לקדש כו' עד מוסרה ולמה משמיט כל המסעות ולא זכר כ"א זה שנסעו מבארות בני יעקן מוסרה. ב', למה נאמר כאן בארות בני יעקן ובפר' מסעי לא הזכיר לשון בארות. ג', כאן מסיק שחזרו לאחוריהם ח' מסעות ובפר' חקת פירש רש"י חזרו ז' מסעות. ד', שם מת אהרן פירש"י שעשו שם הספד למה דווקא שם במוסרה ולא קודם לכן. ה', מה ת"ל ויכהן אלעזר בנו תחתיו כי זה אינו מענין התוכחה. ו', משם נסעו הגדגדה ומן הגדגדה יטבתה ארץ נחלי מים למה פרט חנייה זו שביטבתה יותר מכל שאר חניות ולמה הזכיר כאן נחלי מים ולא הזכיר זה בפר' מסעי. ז', מ"ש בעת ההיא הבדיל את שבט הלוי הבדלה זו היתה בתחילת מ' ומה ענינה לכאן. ח', מ"ש ולברך בשמו עד היום הזה. על איזו יום הוא מראה באצבע לומר כי הוא זה אשר עליו אמר עד היום הזה וכי מכאן והלאה לא הובדלו. ט', מה שפירש"י בני לוי החזירום מנ"ל לרש"י לומר כן ואם קבלה נקבל. י', מה שפירש"י ללמדך שקשה מיתת הצדיקים כשבירת הלוחות והלא כל פרשה זו מדברת מלוחות שניות ומ"ש אשר שברת, לא לפסוק זה נסמכה מיתת אהרן. י"א, מה שפירש"י שקשה יום זה שאמרו נתנה ראש לפרוש ממנו כיום שעשו בו העגל, עגל מאן דכר שמיה כי לא הוזכר בכל הפרשה.

ועתה הט אזנך ושמע, והנני מבאר כל זה בהצעה קטנה אשר כבר זכרנו בפר' חקת (כ.ב) שבמיתת מרים חסרו המים כי כל צדיק דומה למעין המתגבר כדאיתא באבות (משנה, אבות ו, א) ומי שאינו מספידו כראוי אינו מרגיש בהעדר מקור מים חיים ע"כ דין הוא שיכזבו מימיו וכך קרה להם במיתת מרים שנאמר (במדבר כ, א) ותמת שם ותקבר שם. כי שם תהא קבורתה מיד ונשכחה תיכף כמת מלב ולא נאמר בה ויבכו אותה זה ראיה שלא הספידוה על כן חסרו המים, כמו כן עתה בפטירת אהרן היו יראים מחסרון המים שלא יקרה להם כאשר קרה בפטירת מרים, ועוד יעלה על ראשם מורה של מלך ערד, ומיראה הוצרכו לחזור אחוריהם ובתוך חזרה זו היה ג"כ מורא מים עליהם פן יחסר מהם הבאר ע"כ עשו חניה בכ"מ שמצאו שם מים, אע"פ שבהליכה לא עשו חניה במקומות המים לפי שהיה המסע קצר מ"מ בחזרה עשו חניה שם כי החזרה היתה אחרי מות אהרן.

והנה בין מוסרה ובין בני יעקן, היה מקום אחד שנקרא בארות לפי שהיו שם בארות הרבה, ולא היה רחוק מן בני יעקן עד שהיו אנשי בני יעקן שותים מן אותם הבארות וע"כ נקרא המקום בארות בני יעקן ר"ל בארות של בני יעקן וזה ראיה שהיה בארות סמוך לבני יעקן, והיה המסע קצר לעשות שם חניה לפיכך כשהלכו לפנים ולא לאחור הלכו בפעם אחת ממוסרה לבני יעקן ולא עשו חניה בבארות כי היה המסע קצר מלעשות שם חניה ואז לא היה מורא מים לנגד עיניהם. אבל כשחזרו לאחוריהם אחרי מות אהרן מיראת מלך ערד עשו חניה גם בבארות כי היו יראים אולי פתאום יפסק הבאר כדרך שפסק במיתת מרים, ע"כ מנה ח' מסעות בחזרה אבל בהליכה לא היו כי אם ז', וע"כ לא מנה בחזרה לאחור כ"א ויסעו מבארות בני יעקן מוסרה כי לא בא להודיע כ"א דבר חידוש זה שעשו חניה בבארות מה שלא עשו בהליכה, וכאשר באו למוסרה מקום שלא היה בו מים כל צרכם והיו יראים מן חסרון הבאר הלכו והספידו את אהרן כאילו שם מת כי אמרו שבזכות ההספד ינצלו מן חסרון הבאר, ובזה חטאו שלא נתנו אל לבם להספידו קודם לכן לפי שבטחו במקום בארות ויטבתה ארץ נחלי מים שהיה לפניהם, והכתוב אומר ויכהן אלעזר בנו תחתיו שלא היה להם לירא מן חסרון המים בעבור פטירת הצדיק כי כל המעמיד בן צדיק כאילו לא מת (ב"ב קטז, א) ואע"פ שמת אהרן מכל מקום זכות בנו קיים להצילם מן חסרון המים, ומכלל תוכחותיו שעדיין עמדו במרדם והיו מחוסרי אמנה ועשו גם אחר זה חניה ביטבתה לפי שהיתה ארץ נחלי מים משמע שלולא זה לא היו עושים שם חנייה.

ומ"ש שהלוים החזירום כו', ראייתו ממ"ש בעת ההוא הבדיל את שבט הלוי. ודאי זה נאמר על זמן עשיית העגל ומהו שאמר עד היום הזה, אלא כך פירושו אע"פ שבמעשה העגל נבחרו הלוים וזכותם שמור לדורי דורות מ"מ לא היה צורך באותו זכות כ"א עד היום הזה ולא עד בכלל, לפי שביום זה עשו מעשה טוב שאף אם לא היו נבחרים לעבודת ה' מאז ומקדם היה מן הראוי שיבחרו מן יום זה והלאה והיינו מה שהחזירום לאחור מן אותו דרך עקלתון שהלכו בו, ומדאנו רואין שהשוה השכר של הלוים על מה שעשו עכשיו אל מה שעשו בזמן העגל, ש"מ שהוקשה יום זה שאמרו נתנה ראש לפרוש ממנו כיום שעשו בו העגל.

וכן מה שפירש שקשה מיתתן של צדיקים כשבירת הלוחות, מבואר ע"ז האופן, כי מדקאמר ויכהן אלעזר בנו תחתיו. וסמך זה לפרשה זו המדברת מלוחות שניות ש"מ שקם אלעזר בנו תחתיו כמו הלוחות שניות שקמו תחת הראשונים שנשברו, וממילא נשמע שפטירת אהרן דומה לשבירת הלוחות כי ידיעת ההפכים אחד, ובא להאשימם בתוכחותיו על שחזרו לאחוריהם מיראה מפני מלך ערד והיה להם לבטוח שזכותו של אהרן ילחם להם גם במותו, כדרך שמצינו שהארון שבו היו שברי לוחות היה יוצא ובא עמהם למלחמה כך הצדיק הנפטר הדומה לשברי לוחות זכותו יעמוד להם גם במותו, שכן משה לא נענה עד שאמר זכור לעבדיך לאברהם וגו'. ולהצעה זו כל סיפור זה הוא תוכחות עלי עון וכל הענין מקושר מראשו לסופו.

פסוק יב

ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה. רז"ל אמרו (ברכות לג, א) וכי היראה מילתא זוטרתי היא אין לגבי משה זוטרתי היא, ומקשים כאן וכי בעבור זה אמר לכל ישראל מה ה' שואל מעמך. ויש מתרצים לגבי משה היינו כשהיו ישראל אצל משה שהיה מדריכם במדת היראה אז זוטרתי היא. ואני אומר שזהו כוונת הפסוק שאמר ועתה ישראל. מה הוא ועתה, אלא לפי שנאמר אח"כ וידעתם היום כי לא את בניכם אשר לא ידעו ולא ראו את מוסר ה' אלהיכם וגו', וכל הסיפור עד עיניכם הרואות את כל מעשי ה' וגו', כך ביאורו אלו בקשתי היראה מן בניכם אשר יקומו מאחריכם אשר לא ראו כל הנוראות אשר עשה ה' למען תהיה יראתו על פניהם אז ודאי הייתי שואל דבר גדול כי ודאי קשה להכניס את האדם בעול היראה כי רב הוא. אמנם ועתה ר"ל הדור הזה אתם ראו (ירמיה ב, לא) כי בעיניכם ראיתם כל הנוראות אשר עשה האלהים כדי שייראו מלפניו וכבר אתם מורגלים במדת היראה לפיכך ועתה באשר הוא שם שאלה קטנה ה' שואל מעמך, וזה"ש לגבי משה זה דור המדבר שהיו בזמן משה להם ודאי מילתא זוטרתי היא היראה, ומן היראה יבא למדריגת האהבה זש"ה ולאהבה אותו. ומסיים לטוב לך היינו קבול שכר כפירש"י והזכירו בסוף לומר שסוף השכר לבא מעצמו ולא שתהיה תחילת כוונת עשייתך לשם קיבול פרס.

פסוק יד

הן לה' אלהיך השמים וגו', רק באבותיך חשק ה'. במילת רק בא למעט השמים ושמי השמים שבכולם לא חשק ה' כ"א באבותיך, כדעת חכמי האמת שאמרו גדולים צדיקים ממעשה שמים וארץ והסכימו לומר שכולם נבראו בעבור האדם, לא כדעת הרמב"ם שכתב שהאדם עיקר בתחתונים אבל אין לו ערך עם העליונים. ולסברת הרמב"ם יש מקום לפרש פסוק זה שכל הסיפור נמשך למ"ש ואהבתם את הגר וגו' כי חפץ ה' שתדבקו בגרים אע"פ שהם נמוכים מ"מ ממנו ית' תראו וכן תעשו, כי הן לה' אלהיך השמים וגו' ועם גודל רוממתו ית' מ"מ רק באבותיך חשק ה' עם היותם נמוכים בערך העליונים הקרובים אל ה'. ועוד נתן מופת שני כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים וגו' ואף עפ"כ עושה משפט יתום ואלמנה ואוהב גר. ומפסוק זה אר"י כ"מ שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו כו' ^[1] ומשני הקדמות אלו הוציא התולדה שאמר ואהבתם את הגר.

אך עדיין יש לדקדק, מ"ש רק באבותיך חשק ה' ויבחר בזרעם אחריהם, מדעשה ב' חלוקות, ועוד שהחשק אינו ענין הבחירה כמבואר למעלה סוף פר' ואתחנן (ז.ז) ש"מ שמלת רק קאי אשלמטה, ובא לומר שרק באבותיך לבד חשק ה' בחשק ובאהבה גמורה אבל לא בכם, אלא בחר בזרעם מכל העמים. ר"ל בערך העמים אתם נראים טובים כי לשון בחירה שייך אפילו בדבר שאינו טוב מצד עצמו זולת שהוא טוב מזולתו, לכך נאמר ויבחר בזרעם אחריהם בכם. כי חסרון זה תלוי בכם, לפיכך ומלתם את ערלת לבבכם וגו' כדי שתגיעו למדריגת אבותיכם.

מתוך: כלי יקר על דברים יא (עריכה)

פרשת עקב (המשך)

פסוק ו

ואת כל היקום אשר ברגליהם. פירש"י זה ממונו של אדם המקיימו על רגליו, וכי מי שאין לו ממון חיגר ברגליו ולא עמדה לו כל חכמתו ושאר המעלות האנושית. ונראה שבגנות קנין הממון הוא מדבר כי הוא הפחות שבכל ד' מעלות שמנה הרמב"ם (בח' פרקים) והם החכמה, והגבורה, והמדות, והעושר, כי כולם דבוקים באדם, והעושר חוץ ממנו, כי החכמה מקורה בראש ובמוח ולב, והגבורה מקורה בלב כי מי שהוא רך הלבב אינו גבור, אבל העושר דבוק ברגלו כי יתרון ארץ בכל היא, (קהלת ה, ח) והארץ מדרס לרגליו ודין הוא שיהיה הפחות שבכולם ויהיה נתון תחת ממשלת האדם לעשות בממונו מה שירצה, אבל לסוף מוחלפת השיטה שממונו מתגבר עליו אל כל אשר יחפוץ יטנו ועלה מן הארץ משפל מצבו כאשר יקום איש על רעהו כך יקום ממונו עליו ושליט בו ומעבירו על דעתו ועל דעת קונו, לכך קראו היקום אשר ברגליהם כי זה העצב נבזה האחוז בחבלי בוז ונתון תחת כפות רגליו הוא היקום אשר יקום עליו למשול בו, וכאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש (דברים כג, כו). כך קנין זה מביא את בעליו בסכנות רבות והוא אשר המית את קרח כי בטח בעשרו ונפל, לכך קרא לממונם של קרח ועדתו היקום אשר ברגליהם.

פסוק יג

והיה אם שמוע תשמעו, פירש"י אם תשמעו בישן תשמעו בחדש. כי כך אמרו רז"ל (משנה, אבות ד, ב) ששכר מצוה מצוה ושמיעה גוררת שמיעה דהיינו מן הישן אל החדש. ומ"ש בכל לבבכם ובכל נפשכם ולא נאמר ובכל מאדכם לפי מה שפירש"י שלכך נאמר בכל מאדך לפי שיש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו, מדקאמר יש לך אדם ש"מ שדבר זה בלתי מצוי כ"א באדם אחד או מתי מספר שבטלה דעתם אצל כל אדם אבל לא בציבור כי לא שכיח הדבר שרבים יסכימו על דעה נפסדה זו. ולפי מה שפירש"י בכל מאדך בכל מדה שהוא מודד לך להרע או להטיב, הרי פרשה זו מדברת מזמן קבלת השכר והוא עת דודים ואין שייכת הברכה שעל הרעה לכאן כי אינה כפי הזמן אשר הוא עומד בו. ועוד נראה שאין צורך לומר כאן שיעבוד ה' בכל מדה שהוא מודד לו אפילו בזמן קבלת הרע, לפי שדבר זה כבר אמור הוא בפרשה זו שנאמר ואבדתם מהרה מעל הארץ וגו', ושמתם את דברי אלה על לבבכם. ר"ל שאפילו בזמן שצאן אובדות יהיו מ"מ יעבדו את ה' על כל פנים וישימו דבריו על לבבם וכן פירש"י (יא.יח), וא"כ ענין זה אמור בפירוש לכך לא הוצרך לומר ובכל מאדכם.

ונאמרה הפרשה בלשון רבים חוץ מן ואספת דגנך, כי כך נאמר (שמות כג, כה) ועבדתם את ה' אלהיכם וברך את לחמך. שפרשו הראשונים כי עבודת ה' טובה יותר בציבור כמ"ש (איוב לו, ה) הן אל כביר לא ימאס. אבל האכילה טובה יותר כשכל אחד אוכל פתו לבדו ולא ירבה בסעודת מרעים. ע"כ נאמר כאן ולעבדו בכל לבבכם וגו', ואספת דגנך. כי טוב הוא בזמן שכל אחד מאסף דגנו לעצמו וכן כשיושב בביתו לבדו כמ"ש בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך. כי כל אלה הדברים אינן שייכים לומר על הכלל.

פסוק כא

למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה, במס' ברכות (דף ח.) אמרו ליה לרבי יוחנן איכא סבי בבבל. תמה, והכתיב למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה משמע אבל בחוצה לארץ לא, אמרי ליה הם מקדימין ומחשיכין לבי כנשתא אמר היינו דאהני להו. וקשה על תירוץ זה כי עדיין הקושיא במקומה עומדת שהרי בפסוק זה אמר סתם על האדמה בלתי שום חלוקה, ומהיכן למד לומר שפסוק זה מדבר דווקא בזמן שאינן הולכים לבית הכנסת לומר שאז דווקא ממועט.

ונ"ל ע"ד שארז"ל (מגילה כט, א) שעתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבחו"ל שיקבעו בא"י כו'. וא"כ האדמה שבכל בתי כנסיות של חו"ל זו היא האדמה של א"י שהרי לעתיד יקבע ה' הבתי כנסיות הבנין והקרקע מכל וכל אל א"י, וא"כ ודאי האדמה ההיא אדמת קודש היא וחלק מן אדמת א"י והמשכים והמעריב בכל יום לבתי כנסיות דומה כאילו בכל יום הוא עומד על האדמה אשר נשבע ה' לאבותם ומקויים בו ייעוד למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת להם. לכם לא נאמר אלא להם פירש"י מכאן לתחיים המתים מן התורה, ומה ענין זה לכאן אלא לפי שבזמן ההוא דווקא יקבעו הבתי כנסיות שבחו"ל לא"י, ויכול להיות שזה מוסב על תחילת הפרשה שאמר ולעבדו בכל לבבכם זו תפלה כפירוש רש"י, ומדקאמר בכל לבבכם ש"מ שמדבר שרבים מתקבצים לבתי כנסיות להתפלל וע"ז ייעד השכר למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה.

ומה שתלה הדבר דווקא באקדומי ואחשוכי, תמצא מבואר יפה בחבורינו עוללות אפרים בשער התפלה מאמר תקג. ע"ד הפסוק לשקוד על דלתותי יום יום לשמור מזוזות פתחי (משלי ח, לד). לשכנו תדרשו ובאת שמה ותמצא כל הענין באר היטב.

=פרשת ראה=

פסוק כו

ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה. ראה כמדבר ליחיד, לפניכם כמדבר לרבים, לפי שאמרו רז"ל (קידושין מ, ב) לעולם ידמה לאדם כאלו היה כל העולם מחצה על מחצה זכיות ועונות עשה מצוה אחת הכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות. לכך אמר אל כל יחיד ראה שיראה בעין שכלו כי כל מעשיו יחזרו לפניכם, לכולכם, והזכיר ענין זה בפרשה זו המדברת מענין הר גריזים והר עיבל כי שם נעשו כל ישראל ערבים זה בעד זה ומצד הערבות רבים נתפסים בעון היחיד. ויש כדמות רמז לזה מה שמסיק בילקוט (תתעה) בתחילת פר' זו משל לאחד שהיה יושב על פרשת דרכים, והיו לפניו שני שבילין כו'. התחיל בדרכים הכבושים לרבים, וסיים בשבילין הכבושין ליחידים, אלא שהציע משל זה על הפסוק המתחיל ביחיד וסיים ברבים מן הטעם שנתבאר. ונקט לשון היום אע"פ שזמן קבוע לקבלת השבועה כי יביאך ה' אל הארץ. מ"מ נקט לשון היום לומר שמהיום עד אותו זמן יש לכם שהות להמלך כדי שלא יאמרו אנוסים היינו כדרך כל שבועה שנותנים זמן פן ינחם האיש, כך נתן להם זמן שלא יאמרו הממם וערבבם ואילו היה להם שהות להמלך לא היה עושין.

ד"א במלת היום רמז אל הגלגל היומי, וסמכו אל הברכה והקללה לומר לך כמו השמש שהוא באחד ופועל שני הפכים. מתיך השעוה, ומקפיא הביצה, משחיר פני הכובס, ומלבין הבגד, וכל השינוים הללו אינן באים מצד השמש כ"א מצד המקבלים כך הברכות והקללות הבאים מאתו ית' אינן מחייבים שינוי בו ית' כמ"ש (מלאכי ג, ו) אני ה' לא שניתי, אלא השינוי בא מצד המקבלים ומפי עליון לא תצא הרעות והטוב (איכה ג, לט) כדאיתא במדרש שהביא בעקידה בפרשה זו ואמרתי לקובעו במלת היום.

ד"א לפי שמצינו לרז"ל, שאמרו (נדרים ח, ב) אין גיהנם לעתיד לבא אלא הקב"ה מוציא חמה מנרתיקה כו' שנאמר (מלאכי ג, יט) ולהט אותם היום הבא. והיום היינו השמש, אבל בצדיקים כתיב (שם ג.כ) וזרחה לכם יראי שמש צדקה ומרפא בכנפיה. לכך נאמר היום ברכה וקללה מן גלגל היומי תמשך ברכה וקללה כי בהאי עלמא שכר מצוה ליכא. ולכך נתן סימן אחרי דרך מבוא השמש וגו' בפסוק זה נתן סימנים ומצרים יותר מן המוכר שדהו, ודרך מבא השמש למה לי אלא שבא לרמוז שעיקר קבלת השכר והעונש ע"י מבוא השמש.

פסוק כז

את הברכה אשר תשמעו וגו'. בכ"מ שהזכיר השמיעה יש אחריו עשיה ושמירה, או עבודה, והיה עקב תשמעון וגו' ושמרתם ועשיתם, והיה אם שמוע וגו' ולעבדו בכל לבבכם, לפי שהשמיעה אין בה כי אם קבלת דברים במחשבה לבד שיקבל עליו לעשותו, אבל מ"מ אין די בזה אלא צריך גם עשיה בפועל שכן נאמר והקללה אם לא תשמעו וגו' וסרתם מן הדרך. וא"כ קשה הל"ל את הברכה אשר תשמעו וגו' והלכתם בדרך, וכי יש די בשמיעה לבד בלא עשיה.

והנה שא נא עיניך וראה מה שכתבנו למעלה פר' לך לך, במה שנאמר ואברכה מברכיך ומקללך אאור. שלכך הקדים ברכתו למברכים, לפי שמחשבה טובה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה אבל מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה, ולפי זה הדבר אין צריך ביאור כאן כי הקללה ודאי לא תחול עד אחר שלא תשמעו וסרתם מן הדרך ממש, אבל הברכה תחול מיד אחר השמיעה לבד, כדי שקבלת הברכה יהיה לו לעזר לשיוכל להוציא מן הכח את מחשבתו הטובה ע"י הסרת המונעים.

ומ"ש אשר תשמעו ולא אמר אם תשמעו, לכבודן של ישראל אמר כן כאילו אינן חשודים בעיניו שלא ישמעו ולא יקבלו עליהם לעשות מצות ה' אפילו במחשבה כולי האי לא פקר, ומסתמא כל איש מישראל יחשב לעשות המצוה כי מחשבה קלה מאוד, אך בעשיה היה מסופק בהם כי אולי תכבד העבודה עליהם ויתרשלו בעשייתה לכך אמר את הברכה אשר תשמעו כי ידע ה' ודאי שתשמעו ותקבלו בלבבכם לעשותן ואז ישלח ה' את הברכה כדי שעל ידה יסורו ממכם כל המונעים שמבחוץ ותוכלו להוציא המחשבה אל הפועל כי האדם המתחיל וה' יגמור עליו כמ"ש (תהלים נז, ג) לאל גומר עלי. לכך נאמר את הברכה כל את לרבות בא כי הברכה באה לרבות המעשה שיוכל לבא על ידו, אבל בקללה נאמר לשון אם, בעבור וסרתם מן הדרך בפועל שאמר אחר לא תשמעו כי בזה היה מסופק אם יהיה או לא כי יכול להיות שיתרשלו בפועל כי וסרתם מן הדרך פירוש על לא תשמעו שאין הכוונה בו שמיעה במחשבה לבד אלא שמיעה שיש בה עשיה.

וי"א שלכך הקדים הברכה קודם למעשה, שהרי כל הברכות היו ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה. וא"כ כל שעה הוא קם בלא יעשה שאם אתה אומר שמא יעשה לאחר זמן א"כ אין לדבר סוף ואימתי תחול הברכה, ומסכים זה לדעת האומרים כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי (קידושין ח, א) ומלת אשר תשמעו היינו על מנת אשר תשמעו, והוא מורה על הקדמת השכר למעשה וכה"א (תהלים קה, מה) ויתן להם ארצות גוים ועמל לאומים יירשו, בעבור ישמרו חקיו. ובסמוך יתבאר מלת אשר, בדרך אחר.

את הברכה אשר תשמעו אל מצות ה' וגו'. יש לדקדק למה אמר בברכות אשר תשמעו אל מצות ה' אשר אנכי מצוה אתכם היום. פעם תלה המצות בה', ופעם בעצמו. ובקללות הפסיק ביניהם במאמר וסרתם מן הדרך. ונ"ל על דרך שמסיק בירושלמי דמסכת שבת (פ"ו ה"ט) א"ר ברכיה עתיד הקב"ה לעשות מחיצה לצדיקים לפנים ממחיצת מלאכי השרת ומה"ש שואלים אותם מה פעל אל שנאמר (במדבר כג, כג) כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל. מכאן שלעתיד ישמעו ישראל מפי הגבורה את אשר יצוה לא כעה"ז שאמרו אם יוספים אנחנו לשמוע בקול ה' ומתנו (דברים ה, כב) והוצרכו לסרסור, ולעתיד יפה כחם עד שהמה יהיו סרסורים בינו ית' ובין מלהש"ר וזהו עיקר שכר הצדיקים ותקות כל מקוה לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו (תהלים כז, ד). אבל עונש הרשעים אין די בזה שלא יזכו לחזות בנועם ה' כדעת הרמב"ם, אלא יקבלו עונש גדול בפועל כדעת הרמב"ן.

ובהצעה זו אתי שפיר מה שקשה הלא ברכה וקללה האמורה כאן המה האמורות בהר גריזים והר עיבל, ולמה נזכרו בפרשת כי תבא כל הארורים ארור האיש אשר יעשה פסל וגו' ולא נזכרו הברכות, אלא ודאי שהברכה האמורה כאן עיקרה לעוה"ב כי שם צוה ה' את הברכה. והכתוב מפרש בהדיא מהות הברכה ואמר את הברכה, זו היא הברכה אשר תשמעו לעתיד אל מצות ה' אלהיכם, כי בעולם הזה אנכי עומד בין ה' וביניכם. ז"ש אשר אנכי מצוה אתכם היום בעה"ז, אבל לעתיד תזכו לשמוע בעצמכם כאמור. אבל בקללה לא רצה לומר שאין קללה אחרת כ"א מה שלא יזכו לשלימות זה, כי לא די בזה אלא קללה ממש על ראש רשעים תחול והם אותן הארורים שנזכרו פרשת כי תבא ואותה קללה תחול אם לא תשמעו לקבל את מצות ה' אלהיכם. וכדי שלא תטעה לפרש אם לא תשמעו מעין אשר תשמעו, אמר וסרתם מן הדרך. כי מה שאמרתי אם לא תשמעו היינו הסרה מן הדרך בעה"ז ואינו מעין אשר תשמעו המדבר בשכר עה"ב.

ומ"ש אשר אנכי מצוה אתכם היום. לפי שאנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום (מכות כד, א), ע"כ עשה שתי חלוקות ואמר שתחול הקללה אם לא תשמעו אל מצות ה' אלהיכם דהיינו אנכי ולא יהיה לך שבאזניכם שמעתם אותם מפי הגבורה, ועל אלו פשיטא שתחול הקללה אם לא תשמעו לקיימם. אלא אפילו אם תסורו מן הדרך אשר אנכי מצוה אתכם ותבטחו על תהו לאמר שמלבי בדיתי אותם מ"מ לא תפטרו בזה מן העונש. ועדיין לא פירש מה הם המצות ששמעו מפי הגבורה ע"כ אמר ללכת אחרי אלהים אחרים וגו'. כי זה כנגד אנכי ולא יהיה לך והוא מוסב על תחילת המקרא שאמר אם לא תשמעו אל מצות ה' אלהיכם. ובזה יתורצו כל הספיקות אשר עליהם נתעוררו המפרשים בפרשה זו.

פסוק ל

אחרי דרך מבוא השמש וגו'. כל הסימנים והמצרים הללו נראין שאין בהם צורך כל כך, כי ההרים הללו אשר נקבו בשמות היו נכרים וידועים, ובמס' סוטה (דף לג:) מסיק היושב בערבה והלא בין הרים וגבעות היו יושבים, מול הגלגל והלא לא ראו את הגלגל, ר"א בן יעקב אומר לא בא הכתוב אלא להראות להם דרך בשניה כמו שהראה להם בראשונה. דרך, בדרך לכו ולא בשדות וכרמים. היושב, בישוב לכו ולא במדברות. בערבה, במישור לכו ולא בהרים וגבעות, וקשה לדבריו מה ענין זה להר גריזים ועיבל. ועל צד הרמז י"ל שהורה שהברכות יחולו על ראש ג' כיתות מישראל כשילכו דרך ישרה.

כת ראשונה, הם תמימי דרך ההולכים בתורת ה', מורי ההוראה בישראל להם אמר בדרך לכו ולא בשדות וכרמים, כדרך שלא היה לכהנים חלק בשדות וכרמים שלא יהיו טרודים בעבודת האדמה אלא שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו (מלאכי ב, ז), ואשכחן כל התורה דאקרי דרך כדאיתא בקידושין (דף ב:) כך כל הולכי דרך תורת ה' לא יתעסקו בשדות וכרמים.

כת שניה, הם הבעלי בתים העוסקים בישוב העולם ומחזיקים ידי לומדי תורה להם אמר בישוב לכו, שתמיד תהיו עסוקים בדברים שהם ישוב העולם ולא בדברים בטלים דברי תוהו כמדבר מקום תוהו ז"ש ולא במדברות כדרך יושבי קרנות אשר כל משאם ומתנם בדברים בטלים ולה"ר ויכלול זה לשון מדברות.

כת שלישית, הם הבעלי שררה מלכי ישראל ונשיאי כל דור ודור ומנהיגיהם, להם אמר שלא ירום לבבם אלא בערבה ילכו במישור ולא בהרים וגבעות לילך בגדולות ובנפלאות אלא בדרך ממוצע כדרך שהערבה ממוצע בין הר לשפלה, ואע"פ שכל פסוק זה מדבר בהולכי דרכים ממש כי אין המקרא יוצא מידי פשוטו וכדרך שפירש"י שצוה להם שילכו דרך הכנעני כי הוא ארץ מישור וישוב כדרך שהראה להם בראשונה, מ"מ לא לחנם חזר משה וזרזם שנית על הנהגת הדרך אלא כדי שילמדו מסתם דרך זה, הנהגת דרך ה' בתורה ומצוה אשר מצדם יזכו אל הברכות האמורות בהר גריזים בעולם הזה, ולשכר עה"ב הבא דרך מבוא השמש אחר שקיעת שמשו של האדם בעה"ז זורח הוא שם באור הנצחי. ואף אם כל זה דרך דרש מ"מ הענין מצד עצמו נכון וקרוב לשמוע ישמע חכם ויוסיף לקח.

1. (עיין מגילה לא.)