מקורו של הקישור בין פסוקנו לבין חוק ההתיישנות הוא בדברים שנשא גדעון האוזנר בכנסת ישראל: "העקרון של התיישנות הפשע, שהוא מחילת העבירה ברבות הימים, רעיון יהודי הוא ומקורו בתנ"ך, ככתוב: ״כי לא לעולם אריב ולא לנצח אקצוף״. הזמן מרפא פצעים ומצדיק הושטת יד לפושעים. אולם במה דברים אמורים? — בפושעים שהם עדיין בתחום האנושי, בחוט­אים ששכל האדם והמציאות של חברה מאורגנת מכירים אותם ויכולים לחיות עמהם..." (גדעון האוזנר, דיון בכנסת התשיעית בנושא התיישנות פשעי הנאצים, ה'תשל"ט , מטמון ) .

רוב המפרשים פירשו שהכוונה לרוח החיים שבאדם.

אך יש שדרשו שהכוונה לרוח פיסית: "בשעה שהרוח יוצאת מלפני הקב"ה, משברו בהרים ומרשלו בגבעות, ואומר לו 'הוי זהיר שלא תזיק לבריותי', שנאמר כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי, בשביל נשמות שאני עשיתי" (רבי יהושע ברבי חנינא, ויקרא רבה טו א ) .

ראו גם: רוח = תנועה מהירה של אויר, יצור חי, או מחשבות .

מה משמעות הפועל עטף? ואיך רוח יכולה לעטוף?

1. לפי פירוש אחד, התעטפות היא משל לצער, כמו בפסוקים:

• (תהלים סא ג): "מִקְצֵה הָאָרֶץ אֵלֶיךָ אֶקְרָא בַּעֲטֹף לִבִּי, בְּצוּר יָרוּם מִמֶּנִּי תַנְחֵנִי"
• (איכה ב יא): "כָּלוּ בַדְּמָעוֹת עֵינַי, חֳמַרְמְרוּ מֵעַי; נִשְׁפַּךְ לָאָרֶץ כְּבֵדִי עַל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי, בֵּעָטֵף עוֹלֵל וְיוֹנֵק בִּרְחֹבוֹת קִרְיָה"
• איכה ב יט: "קוּמִי רֹנִּי בליל[בַלַּיְלָה] לְרֹאשׁ אַשְׁמֻרוֹת, שִׁפְכִי כַמַּיִם לִבֵּךְ נֹכַח פְּנֵי אֲדֹנָי; שְׂאִי אֵלָיו כַּפַּיִךְ עַל נֶפֶשׁ עוֹלָלַיִךְ, הָעֲטוּפִים בְּרָעָב בְּרֹאשׁ כָּל חוּצוֹת"

כשאדם מצטער הוא מתכנס ו"מתעטף" בתוך עצמו, זה אחד השלבים בתהליך החזרה בתשובה והגאולה.

2-3. לפי הפירושים האחרים, התעטפות היא משל לכניסת הרוח לגוף. הגוף הוא לבוש לרוח - הרוח כביכול מתעטפת במעטה של בשר ועור: "הרוח העוטף ולובש גופם (שהגוף כלבוש לנשמה) מלפני הוא, ואני הוא שעשיתי הנשמות" ( שד"ל על בראשית ב ז ע"פ רד"ק, אברבנאל) .

4. ויש שפירשו, שהתעטפות היא משל להתעכבות, כמו בפסוק:

• (בראשית ל מב): "וּבְהַעֲטִיף הַצֹּאן לֹא יָשִׂים, וְהָיָה הָעֲטֻפִים לְלָבָן וְהַקְּשֻׁרִים לְיַעֲקֹב"(ראו רש"י) .

לפי זה, הפסוק בא ללמד שהתעכבות הרוחות והנשמות לפני ה' דווקא מעכבת את הגאולה: "אין בן דוד בא עד שיכלו נשמות שבגוף, שנאמר כי רוח מלפניי יעטוף ונשמות אני עשיתי" ( רבי יוסי בבלי עבודה זרה ה. או נידה יג: , או רב אסי בבלי יבמות סב. או יבמות סג: ) , "כי לא לעולם אריב - לאחר זמן הגאולה, ולא לנצח אקצוף - מלגאול, כי רוח אשר לפני... הוא המאחר..." (רש"י על עבודה זרה ה.) , "כי... הרוחות שלפני, שגזרתי להיות נולדים קודם... מעכב את הגאולה..." (רש"י על נידה יג:) .

פסוקנו הוא היחיד בתנ"ך שבו המילה "נשמה" נזכרת בלשון רבים - נשמות. מה משמעות הריבוי?

1-2. רוב המפרשים פירשו שהריבוי מתייחס לאנשים רבים - הנשמות של כל בני האדם הן מעשה ידי ה'.

3. אולם, המילה רוח היא בלשון יחיד, ולפיכך אפשר לפרש שהפסוק כולו מתייחס לאדם אחד, ומכאן שיש לו שתי נשמות: "על פי מה שכתב הרב חיים ויטל ז"ל... לכל איש ישראל, אחד צדיק ואחד רשע, יש שתי נשמות, וכדכתיב ונשמות אני עשיתי...  נפש אחת מצד הקליפה... וממנה באות כל המדות רעות... ונפש השנית בישראל היא חלק אלוה ממעל ממש..." ( תניא א א ) . לאדם יש רוח אחת הצריכה לנווט בין שתי נשמות המושכות אותה לכיוונים מנוגדים; פירוש זה מתאים לתיאוריית הפסיכואנליזה של פרויד (חי כ-130 שנה אחרי בעל התניא) , לפיה יש באדם שני כוחות מנוגדים - ה"איד" הפועל לפי עיקרון העונג וה"סופר אגו" הפועל לפי ערכים מוסריים, והאדם עצמו הוא ה"אגו" הצריך לנווט ביניהם.

לפי פירוש זה, שני הפסוקים הבאים מתייחסים לשתי הנשמות - הפסוק הבא מתייחס לנשמה הפורקת-עול "וילך שובב בדרך ליבו", והפסוק שאחריו מתייחס לנשמה החוזרת אל ה' "דרכיו ראיתי וארפאהו".

בעבודת יום הכיפורים, לוקח הכהן הגדול שני שעירים זהים ומפיל עליהם גורלות, (ויקרא טז ח): "וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גרלות, גּוֹרָל אֶחָד לה' וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל". שעיר אחד הוא מקריב לה', ואת השעיר השני הוא משלח אל המדבר. יש כאן משל לעבודת הנפש שהאדם צריך לעשות ביום הכיפורים - לזהות את התכונות שלו הבאות מצד הנפש הבהמית ולשלח אותן "לעזאזל" ממנו והלאה, ולזהות את התכונות הבאות מצד הנפש האלהית ולהקדיש אותן לה' ( פירושים נוספים ).

ראו גם: כמה נפשות יש לאדם? / עצור כאן חושבים .

בתלמוד נזכרו ה"רוח" וה"נשמות" כאחד הדברים שנמצאים ב"רקיע השביעי", הקרוב ביותר אל ה': "ערבות - שבו צדק משפט, וצדקה, גנזי חיים, וגנזי שלום, וגנזי ברכה, ונשמתן של צדיקים, ורוחות ונשמות שעתיד להיבראות" ( בבלי חגיגה יב ב ) . "'רוחות' ו'נשמות' חדא היא. ויש מפרשין 'רוח' היא הנשמה העשויה בדמות הגוף, 'נשמה' – נשימה: אליינ"א בלעז" (רש"י שם) .

במקומות אחרים בתלמוד אמרו, שהנשמות נמצאות במקום הנקרא "גוף", שהוא מעין מחסן לנשמות שנבראו מבראשית: "אוצר [חדר] יש ושמו 'גוף', ומבראשית נוצרו כל הנשמות העתידות להולד, ונתנם לשם" (רש"י על בבלי עבודה זרה ה א , ודומה לזה נידה יג ב ) , "גוף - פרגוד שחוצץ בין שכינה למלאכים, ושם רוחות ונשמות נתונות, שנבראו מששת ימי בראשית, העתידות להנתן בגופים העתידים להבראות" (רש"י על יבמות סג ב ) .