מלבי"ם על ישעיהו נז
<< · מלבי"ם על ישעיהו · נז · >>
פסוק א
"כי מפני הרעה נאסף הצדיק", הם אומרים שהצדיק נאסף מפני הרעה שהיה לו בחייו, שישב בצום ותענית והיה חסר כל ולכן נאסף קודם זמנו:
ביאור המילות
פסוק ב
פסוק ג
ביאור המילות
פסוק ד
פסוק ה
ביאור המילות
פסוק ו
"ואיך אנחם" על מעשים מתועבים כאלה?
ביאור המילות
פסוק ז
פסוק ח
"כי מאתי גלית ותעלי" כי גלית משכבי שהיית שוכבת אצלי ותעלי על ראש ההר אל הזונים.
"הרחבת משכבך" מדמיה לזונה שמשכבה רחב, רק יען שאינה יכולה לקחת את הזונים לשם כי בעלה עמה במטה. לכן תצא מן המשכב הרחב לשכב עם הנואפים במשכב קצר שהכינו הם אצל הגדר, וז"ש הנה הרחבת משכבך אבל יען "ותכרת לך מהם" המשכב תכרת ותבדיל אותך מן הזונים, לכן "אהבת משכבם" של הזונים, אשר היא "יד חזית", יד ואצל החזית והגדר, (והנמשל שתחת שבעודך עובד האל היה לך כל טוב ושפע רב, עזבת מקור חיים לחצוב לך בארת נשברים):
ביאור המילות
"זכרונך". הבשמים והלבונה שנושאת על צוארה נקראים זכרון, זכרו כיין לבנון. מאתי גלית, גלית מכסה המשכב, ונמצא גילוי עם יחוס שממנו (למעלה לח יב) דורי נסע ונגלה מני:
"ותכרת", נסתר לנקבה מוסב על המשכב, המשכב כרתה והפרידה אותך מהם מן הנואפים. יד חזית, יד, אצל, כמו יד הנהר, יד הירדן, ליד דרך, ליד שערים. וחזית, גבול. את שאול עשינו חוזה, בית אבנים יחזה, משכבם מאצל הגבול:פסוק ט
ביאור המילות
פסוק י
ביאור המילות
פסוק יא
ביאור המילות
פסוק יב
פסוק יג
ביאור המילות
"ישא רוח יקח הבל". הרוח ישאם למרחוק עד שיאבדו מפניך, ולא שיצטרך ע"ז רוח גדולה וחזקה כי גם הבל ודבר קל יקחם ממקומם מרוב חולשתם שאין בם ממש:
"ינחל ארץ ויירש הר קדשי", הירושה תציין הורקת הקנין מרשות המוריש לרשות היורש עד שהמוריש י ו¢ר�ש ונשאר בלא הקנין הזה, ובא בהפעיל כי תוריש גוים על הגירוש מן הרשות, והנחלה תציין המשך הקנין בידו לזרעו אחריו. ותמצא מטעם זה שם נחלה על עצמיים הגיונים. נחלו פתאים אולת. אך שקר נחלו אבותינו. וכן מצאנו פעל ירש על שם נחלה כל בת יורשת נחלה. ולכן אמר שינחל ארץ, ומוסיף כי גם ירש עוד רשות האויבים. ולא זאת הארץ כי גם הר קדשי שחשוב יותר:פסוק יד
"סלו", במקום שאין דרך סולו דרך חדש, ובמקום שיש דרך רק שאח"כ נתקלקל "פנו דרך", ובמקום שהדרך עוד מתוקן רק שנמצאו עליו אבני מכשול "הרימו מכשול מדרך עמי", (ר"ל אותם שלא ידעו דרך ה' כלל למדו אותם, ואף אותם שידעו ושכחו, ואף אותם שלא שכחו רק שיצרם היה להם למכשול)
פסוק טו
- א) מצד שה' "רם ונשא", כי יאמר הלא יעורך החטא לפי ערך מי שחטאו כנגדו, ואחר שה' רם ונשא לבלתי תכלית יחויב שיהיה עונש הממרה נגדו ג"כ לבלי תכלית ואין יכופר עונו בתשובה.
- ב) טענו מצד שהוא "שכן עד" בלתי משתנה בשום שינוי, ואיך ישתנה ע"י תשובת החוטא מלא רוצה לרוצה.
- ג) טענו מצד "שקדוש שמו" שאחר שהוא קדוש איך יתרצה למי שטמא א"ע ויצא מקדושתו, במה יתקן את אשר עוות, משיב להם, כי הגם שמרום וקדוש אשכן, מ"מ אשכן את דכא ושפל רוח, "מרום" נגד רם ונשא, "וקדוש" נגד קדוש שמו, "ואשכון" נגד שוכן עד, ר"ל כי אלה שלשה הטענות לא לבד שלא יחייבו שלא אקבל את הדכא השב לפני, כי בהפך שלש הטענות עצמם יחייבו שאקבל בתשובה. כי הטענה מצד שהוא רם ונשא היא תחייב שיקבל ה' את השב המתחרט, כי בערך גדולתו שהוא רם ונשא אין נקי לפניו, וגם שמים לא זכו בעיניו, ואם עונות ישמר יה מי יעמוד, הלא בערך גדולתו אין נמצא שיצא ידי חובתו, ובהכרח יקבל בתשובה. ומצד הטענה הב' שהוא בלתי משתנה ושהוא קדוש, זה עצמו יחייב כי לא מחשבותי מחשבותיכם כמו שבאר זה למעלה (קאפיטול נ"ה) וא"כ אלה הטענות נותנים ומחייבים את התשובה, "ואת דכא ושפל רוח", ר"ל כי השב יהיה משני סבות, או ע"י יסורים שהביא ה' עליו, וזה נקרא דכא, או ע"י שרוחו שפלה ונתן אל לבו לשוב מעצמו, וזה נקרא שפל רוח. נגד שפל רוח אומר "להחיות רוח שפלים", ונגד דכא אומר "להחיות לב נדכאים", כי הלב הוא הכלי החיצוני הנדכא, והרוח הוא הפנימי המחשביי השפל בעצמו:
פסוק טז
ביאור המילות
"כי לא לעולם אריב ולא לנצח אקצוף". יש הבדל בין לעולם ובין לנצח. לעולם מציין הזמן הנצחי המתנענע שהוא הזמן הידוע לנו, אם ההמשך הזמני עד סוף ימי עולם שהוא עד שימצא המציאות הנתונה תחת הזמן. עד שמים כעשן נמלחו ותכלה המציאות הלז המוחש. אם ההמשך הזמני המקיף את אחד מן הנמצאים משך ימי חייו, ועבדו לעולם. אבל לנצח מציין הזמן הנצחי הבלתי מתנענע, הזמן אשר הוא למעלה מן הזמן, אשר לא יצדק בו מושג הזמן רק לפי השגתנו, כמו האלהי והנשמה וכל הדברים הרוחני' אשר הם למעלה מן הזמן, והמקום. נעימות בימינך נצח. כגללו לנצח יאבד. מבלי משים לנצח יאבדו. ואומר אבד נצחי. יאמר כי הריב והעונש אל הגוף אינו לעולם כל חיי האדם. והקצף אינו לנצח כל חיי הנפש אשר היא נצחיית. ועיין מ"ש בבאורי (ירמיה ג' ה', תהלות קג ט'):
"רוח ונשמות". בארתי בפי' בראשית, כי לפעמים תהיה נשמה קטנה מרוח, אם ידבר רק על הנשמה אשר באפיו. כל אשר נשמה באפו, ובזה פרשתי (למעלה מב) נותן נשמה לעם עליה וכו' אבל כשידבר בבחינת העצם הנשגב הנקרא רוח ונשמה תהיה נשמה מדרגה גדולה מאד, על החלק האלהי הנצחי הנשגב השוכן באדם כלוא בגויה עד עת תפרד ותשוב למקומה. ובזה מצייר פה הרוח חיים המתלבש ומתעטף בגוף האדם הוא מלפני. אבל הנשמות אני בעצמי עשיתי אותם פועל ידי וחלקי, לא רק מלפני:פסוק יז
"קצפתי ואכהו הסתר ואקצף" זה מגביל נגד שני הענינים שהזכיר בפסוק הקודם, שלפעמים קצפתי ואכהו והענשתיו על חטאו, ולפעמים "הסתר ואקצף" קצפתי עם הסתרת פנים שאיני מענישו רק אסתיר פני ממנו, מ"מ איך שיהיה הלא לא עשיתי זאת רק בעון בצעו, ובעת "וילך שובב בדרך לבו" בעת "ילך" מאתו השובבות וציוריו הרעים אשר נשרשו בדרך לבו, עת יעזוב שובבתו, אז.
ביאור המילות
פסוק יח
פסוק יט
ביאור המילות
פסוק כ
פסוק כא
<< · מלבי"ם על ישעיהו · נז · >>