• לדף התרגום על כל הפרק •

(יהושע ה י): "וַיַּחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּגִּלְגָּל, וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב בְּעַרְבוֹת יְרִיחוֹ. וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ מִמָּחֳרָת הַפֶּסַח מַצּוֹת וְקָלוּי בְּעֶצֶם היוֹם הַזֶּה. וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרַת בְּאָכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ, וְלֹא הָיָה עוֹד לבְנֵי יִשְׂרָאֵל מָן, וַיֹּאכְלוּ מתבואֶת אֶרֶץ כְּנַעַן בַּשָּׁנָה הַהִיא."

הפסוקים מתארים את חג הפסח הראשון של בני ישראל בארץ כנען (ראו חג הפסח בימי יהושע - סגירת מעגל היציאה ממצרים ).

על-פי הפשט, "ממחרת הפסח" הוא 15 בניסן - היום שאחרי הלילה שבו אוכלים את קרבן הפסח, כמו ב (במדבר לג ג): "וַיִּסְעוּ מֵרַעְמְסֵס בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח יָצְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּיָד רָמָה לְעֵינֵי כָּל מִצְרָיִם".

בני ישראל אכלו מתבואת הארץ החדשה כבר באותו יום, עוד לפני שהקריבו את קרבן העומר, כי באותה שנה עדיין לא היו חייבים בקרבן העומר. פירוש זה מתאים לאחת הדעות בתלמוד: "למאן דאמר לאחר ירושה וישיבה - ניכול לאלתר! - לא הוו צריכי, דכתיב (שמות טז) "ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה עד בואם אל ארץ נושבת את המן אכלו עד בואם אל קצה ארץ כנען"" (תלמוד בבלי, קידושין לז:-לח.) . מצוות קרבן העומר חלה רק לאחר שבני ישראל ירשו את הארץ וישבו בה, והתחילו לזרוע ולקצור את התבואה שלהם. בשנים הראשונות לכניסתם לארץ, הם לא היו חייבים בקרבן העומר, והסיבה שאכלו מעבור הארץ רק "ממחרת הפסח" היא שלא היה להם צורך בכך לפני כן - עד אותו יום היה להם מן.

לפי פירוש זה, גם המילים "וישבות המן ממחרת" מתייחסות לאותו יום, 15 בניסן, שבו אכלו מעבור הארץ: "באכלם מעבור הארץ".

2. אולם, רוב המפרשים המסורתיים פירשו ש"ממחרת הפסח" הוא 16 בניסן - היום שאחרי יום פסח, היום שבו מקריבים את קרבן העומר.

ישנה הקבלה ברורה בין הפסוקים שלנו לבין הפסוקים המצווים על הקרבת העומר:

נראה שההקבלה באה ללמד, שבני ישראל קיימו את מצוות התורה - הם חיכו עד יום 16 בניסן, הקריבו את קרבן העומר, ורק אחר-כך אכלו מהתבואה החדשה. כך פירשו חז"ל: "בשלמא למאן דאמר מושב - כל מקום שאתם יושבים משמע, היינו דכתיב ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח, ממחרת הפסח אכול, מעיקרא לא אכול, אלמא אקרוב עומר והדר אכול" (תלמוד בבלי, קידושין לז:) , "עומר שהקריבו ישראל בכניסתן לארץ, מהיכן הקריבוהו? - אם תאמר דעייל ביד נכרי, "קצירכם " אמר רחמנא ולא קציר נכרי! - ממאי דאקריבו, דלמא לא אקריבו? - לא סלקא דעתך, דכתיב " ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח ", ממחרת הפסח אכול, מעיקרא לא אכול, דאקריבו עומר והדר אכלי. - מהיכן הקריבו? - אמר להן: כל שלא הביא שליש ביד נכרי." (תלמוד בבלי, ראש השנה יג.) . כך פירשו גם רש"י, מצודת דוד ועוד.

הרמב"ם השתמש בפסוקנו כראיה לדברי חז"ל, שלפיהם הביטוי "ממחרת השבת" בספר ויקרא משמעו "ממחרת הפסח", ב-16 בניסן: " "הרי נאמר בתורה " ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה ", ונאמר "" "ויאכלו מעבור הארץ, ממוחרת הפסח מצות וקלוי" "". ואם תאמר, שאותו הפסח בשבת אירע... היאך תלה הכתוב היתר אכילתם לחדש בדבר שאינו העיקר ולא הסיבה, אלא נקרוא נקרה?!; אלא מאחר שתלה הדבר במוחרת הפסח, הדבר ברור שמוחרת הפסח היא העילה המתרת את החדש, ואין משגיחין על איזה יום הוא מימי השבוע." " (הלכות תמידין ומוספין ז י) .  וכך פירש בימינו גם פרופ' יהודה אייזנברג .

לפי זה, אפשר גם לפרש את המילים "וישבות המן ממחרת" על אותו תאריך, או על היום הבא - 17 בניסן.

הפרשייה הזאת מרמזת חזק לפרשת המועדות - "ממחרת השבת" אבל למה "ממחרת" מופיע 3 פעמים אבל בלי המילה החשובה "שבת"?

פירוש חלופי, שגם מסביר את "ממחרת השבת" ע"פ הפשט:

ממחרת הפסח זה אכן 15 בניסן. אך ביום זה לא החלו בני ישראל לאכול חדש. הם אכלו "מעבור הארץ" (זה כתוב פעמיים" ואילו בהמשך אותה שנה אכלו "מתבואת הארץ":

"וַיַּחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּגִּלְגָּל, וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב בְּעַרְבוֹת יְרִיחוֹ. וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ מִמָּחֳרָת הַפֶּסַח מַצּוֹת וְקָלוּי בְּעֶצֶם היוֹם הַזֶּה. וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרַת בְּאָכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ, וְלֹא הָיָה עוֹד לבְנֵי יִשְׂרָאֵל מָן, וַיֹּאכְלוּ מתבואֶת אֶרֶץ כְּנַעַן בַּשָּׁנָה הַהִיא."

גם רד"ק וגם אבן עזרא מבחינים בין "עבור הארץ" מלשון עבר - אוכל מן השנה שעברה כלומר ישן, לבין "תבואת הארץ" מלשון השנה הבאה - אוכל מן השנה הבאה כלומר חדש.

אז מה כן קרה ב-15 בניסן?

"וישבת המן"!

למה זה חשוב?

אם נחפש היכן מוזכת המילה "שבת" בתורה - היא איננה מוזכרת בבראשית. שם יום זה נקרא "שביעי". השבת התחדשה בירידת המן. בפרשיית המן מוזכרת השבת 7 פעמים. בכל שנות נידודי בני ישראל במדבר השבת היתה מוחשית לגמרי: בשבת לא ירד מן. זאת הסיבה שהשבת היא "זכר ליציאת מצרים" כמו שסוכות זה זכר ליציאת מצרים שבני ישראל הושבו בסוכות במדבר.

זאת גם הסיבה שהשבת נקראת "אות". אותות אחרים בתורה הם מוחשיים כמו קשת בענן, מופתים שונים. בשנות המדבר השבת היתה מוחשית. כמו "וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹקִים עַל הָהָר הַזֶּה"

עכשיו אני מציע לקרוא מחדש את הפסוקים בפרשת אמור. יש לקרוא את הפרשייה אחרת. הפרשייה כולה מתייחסת לא לשבת בראשית אלא לשבת המדבר: שביתת המן. הפרשייה מספרת על השנה הראשונה בארץ. זה גם מתאים לפתיחה "כי תבואו אל הארץ", גם להמשך "חוקת עולם לדורותיכם" שתמיד משמעותו לקחת מאורע חד פעמי ולהפכו לרב פעמי. "ממחרת השבת" פירושו "ממחרת יום שביתת המן (הסופית) בכניסתכם לארץ":

כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן. וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי ה' לִרְצֹנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן ... וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹקֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל משְׁבֹתֵיכֶם. וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה' ... חֻקַּת עוֹלָם בְּכָל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם. וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ, וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם (שמות כג י-כב)

מספר דגשים:

מתקבלת כאן משמעות להקרבת העומר: עם הכניסה לארץ אנו מכירים בכך שאמנם איננו מקבלים מן מהשמים אבל הקציר, התבואה החדשה, היא מאת ה'. מאחר שכבר לא יורד "עומר לגולגולת", אז עכשיו גם יש עניים ולכן בסיום הפיסקה כתוב לא ללקט את הלקט ולהשאירו לעניים.

גם את המן "ליקטו" - עוד פועל שחוזר 7 פעמים בפרשיית המן.

שימו לב למילה עומר שמופיעה בהקשר של ספירת העומר, בהקשר של שכיחת עומר בשדה, וכמובן 6 פעמים בפרשיית המן (אחת מן הפעמים כתוב שתי העומר אז מתקבל 7...)

בפרשיית המועדות זהו החלק היחיד שמתחיל בביאה לארץ, וזהו החלק היחיד עם חוקת עולם לדורותיכם.

הפרשייה ביהושע מקושרת במילים רבות לפרשיית המועדות: עצם היום הזה, קלי וכרמל, ממחרת (שלוש פעמים)

שימו לב לבחירה המוזרה של הפועל "וישבות המן" ולא 'פסק' או 'חדל'. זהו רמז עבה ל-"ממחרת השבת".

התשובה לשאלה בפתיחה היא ש-"שבת" כן מופיעה בקטע. "וישבות המן"

-- Nitzan Chamiel, 2017-05-29 23:50:53