שולחן ערוך אבן העזר יז כד


דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסעיף זה

מצאוהו הרוג או מת, אם פדחתו וחוטמו ופרצוף פניו קיימים והכירוהו בהם שהוא פלוני, מעידין עליו; ואם ניטל א' מאלו, אף על פי שיש להם סימנים מובהקים ביותר בכליו אינם כלום, דחיישינן לשאלה. אפילו היה להם סימנים בגופו ואפילו שומא, אין מעידין עליו. אבל היה להם בגופו סימנים מובהקים ביותר, מעידין עליו:

הגה: כגון שהיה לו יתר או חסר או שינוי באחד מאיבריו. אבל קטן או ארוך או חיור וסומק לא הוי סימן מובהק (תשובת הרא"ש כלל נ"א). ואפילו ק' סימנים שאינן מובהקים אינם כלום, ואפילו להצטרף לשאר אומדנות המוכיחות אינו כלום (פסקי מהר"י סימן קפ"א ורכ"ד). גבשושית גדולה על חוטמו או שחוטמו עקומה הרבה או כדומה לזה הוי סימן מובהק, אבל מעט עקומה לא (שם סימן רל"ד), והוא הדין לרושם שבגופו או באחד מאיבריו. אבל שינים גדולים, אף על פי שגדולים הרבה לא הוי סימן מובהק (סימן קס"ה בפסקי מהרא"י). וכל סימן המהני בישראל המעיד, הוא הדין בכותי המסיח לפי תומו. בתשובת מוהר"ם מהלכות נשים ומוהר"ם פאדווה (סימן ב' ול"ו):

מפרשים

 

(מא) ופרצוף פניו קיימים:    הם הלחיים עצמם ואין משגיחין לא על העיני' ולא על הפה ב"י בשם הרמ"ה (תחלת סי' קכ"ד):

(מב) דחיישי' לשאלה:    סתם וכתב אפילו ארנקי ושאר כלים דאמרינן ביבמות (דף ק"ך ע"ב דלא מושלי אינשי אפ"ה חיישינן הכא דעכ"פ לא הוי סימן מובהק גמור ולאו דוקא לשאלה דה"ה למכירה או לאבידה חיישינן הכי ועיין בפסקי מהרא"י סי' קס"א משמע קצת דלא חיישינן לשאלה באותן כלים הנזכרים בגמר' (דהיינו ארנקי וכיס וטבעת ואוכף):

(מג) ואפילו ק' סימנים שאינם מובהקים:    בפסקי מהרא"י סי' קס"א מביא דעה אחת דמצרפין סימני כליו לשאר אומדנו' וכן משמע בתשובת מהרי"ק סי' קפ"ד דכמה סימנים ביחד מצטרפין אעפ"י שכל א' לבדו לא הוי סי' בהצטרף כולם יחד הוי סי' מובהק דא"א שיזדמנו כל הסמנים יחדיו באיש א':

(מד) אבל שינים גדולים וכו':    לא הוי סי' בפסקי מהרא"י כתב זה על שהעידו ששני שיניים באמצע השורה של לחי העליון היו גדולים מהנהו שבשני צידיהם וע"ז השיב דבדקינן בהרבה בני אדם ומצינו דרובם הם כך וכו', משמע הא אלו היו שנים האחרים גדולים מה שאין נמצא כן לרוב העולם הוי סי' מובהק:

(מה) ה"ה בכותי מל"ת:    בא"ז מביא דעת ר' שמחה ור' נתן דס"ל דאין מל"ת נאמן רק כשאומר שמת או נהרג משום דלא צריך ט"ע אבל מצאתי פלו' הרוג עם סימנים היכ' דאיכ' למיחש דילמא אחר הוא וצריך ט"ע וכל ט"ע צריך עיון וט"ע זה דמל"ת שאין דעתו להעיד אלא שאומר ממיל' לא סמכינן עליה דבשלמ' (ישראל שמתכוין להעיד איכא למימר נתן בו ט"ע בכוונה וכו') הובאו דבריהם בת"ה סי' רצ"ט ובתשובת מהר"ם פדווא' סי' ך' וסי' ל"ו עיין עליהם, ועיין בקונטרס העגונות סי' ך"ו:
 

(סז) ופרצוף פנים:    הם הלחיים ואין משגיחים לא על העינים ולא על הפה ב"י בשם הרמ"ה:

(סח) והכירוה בהם:    וכאן לכ"ע די טביעות עין בלא סימנים ועיין סי' קל"ב שם מבואר דלא סמכינן על טביעות עין אלא כשיש לו מיגו וכאן לא שייך מיגו וי"ל שם החשש שמא משקר מחמת שכירות שלו או דאל יתרעם עליו אבל כאן ליכ' חשש זה לפ"ז אם יש איש אחר שאינו שליח אמר דיש לו טביעות עין בגט מהני אפילו לשיטות הרמב"ם שם דלא מהני טביעות עין כלל והיינו יש שפסקו שהבי' שם נראה דוקא שם מחמיר משום דאפשר בגט אחר אבל כאן מודה, ומצינו חילוק זה בהרא"ש אליב' דהרי"ף גם י"ל טביעות עין בגוף אדם עדיף טפי, אבל א"ל דכאן איירי דשני עדים הכירוהו אבל ע"א אינו נאמן בט"ע, דא"כ איך ס"ד דהעכו"ם היה נאמן יותר מע"א גם לקמן סעיף כ"ח מבואר אפילו ע"א נאמן בט"ע אם לא ראה הטביעה:

(סט) דחיישינן לשאלה:    בש"ס אוקמי לתירוץ הראשון סימנים דאורייתא ובמתני' דתנא אף על פי שיש סימנים בכליו לא מהני היינו משום דחיישינן לשאלה והא דמחזירים הגט כשיש לו סימנים בכלי שהיה הגט בו ולא חיישינן לשאלה כמ"ש בסי' קל"ב איירי בכלים דלא מושלי והיינו ארנקי וטבעות ולתירוץ השני אוקמי סימנים דרבנן ואז בעינן סי' מובהק ביותר לפי זה א"צ לומר דחיישינן לשאלה די"ל דלא חיישינן לשאלה והא דתנ' במתני' אף על פי שיש סימני' בכליו לא מהני איירי בסימנים שאינם מובהקים ביותר וכן מוכח מתו' כשאין מוכח בש"ס דחיישינן לשאלה לא חיישינן לשאלה דהא כתבו שם לפי תירוץ בתר' שם מה דתני במתניתין אף על פי שיש סימנים בכליו לא מהני איירי בסימנין גרועים היינו חיורי וסומקי כתבו לפי זה תו לא אמרינן חיישינן לשאלה ש"מ דס"ל כיון דאינו מוכח דחיישינן לשאלה לא חיישינן לשאלה א"כ לפי התירוץ סימנים דרבנן ג"כ לא אמרינן חיישינן וכ"כ הר"ן והנ"י כתוספת ואנן קי"ל סימנים דרבנן וחיישינן לשאלה י"ל אנן חיישינן לחומר' שני אוקימתו' בש"ס לתירוץ הראשון דחיישינן לשאלה ולתירוץ שני דסימנים דרבנן מיהו י"ל דנ"מ מזה אם נמצא סימנים אמצעי בגוף וסימנים מובהקים ביותר בכלים מהני ממ"נ אי סימנים דאוריית' כתירוץ הראשון וחיישינן לשאלה מהני סימנים שא"מ ביותר ואי סימנים דרבנן ולא מהני סימנים שא"מ ביותר לא חיישינן לשאלה כן שמעתי בשם הגאון מהר"ל מפראג, מיהו אין מוכרח כי יש לומר לפי אוקימתא סימנים דרבנן ואז בעינן סימנים מובהקים ביותר אז ממילא חיישינן לשאלה כי בעינן ס"מ ביותר ואם יש חשש שאלה אז ליכ' ס"מ ביותר וכן הוא לדעת כמה פוסקים חיישינן לשאלה ולכאורה קשה מנ"ל דחיישינן לשאלה דהא לפי התירוץ סימנים דרבנן אין מוכרח דחיישינן לשאלה לפי דעת הגאון ולפי אוקימת' סימנים דאוריית' נמי איכ' לתרץ שני תירוצים לתירוץ א' איירי מתני' בחיור וסומקי א"כ אין מוכרח לומר דחיישי' לשאלה ומנ"ל לחוש לשאלה ולמ"ש שפיר, וארנקי וטבעות דאמרינן בש"ס שם דלא מושלי פסק בתשובת ב"י דחיישינן לשאלה ובח"מ מסופק בזה וצ"ל ג"כ כמ"ש לפי התירוץ סימנים דרבנן ובעינן ס"מ ביותר אז אפילו בכלים אלו ליכא מיהת ס"מ ביותר כי אף על פי דאין שכיח להשאיל אותם מ"מ לפעמים משאיל אותם, והא דאית' בש"ס דלא חיישינן לשאלה בכלים אלו היינו דוק' לאוקימת' דסימני' דאוריית' אז א"צ ס"מ ביותר אז לא חיישינן לשאלה בכלים אלו אבל לאוקמת' סימנים דרבנן חיישינן לשאלה אפי' בכלים אלו והיינו שיטת הריטב"א שהבי' הב"י אלא קשה דהא בסוגי' זו הקשה מגט דמחזירים בסימני הכלים על מתני' דלא מהני סימנים בכלים ש"מ גט והיתר האשה שוין ולקמן סי' קל"ב פסק דלא חיישינן לשאלה בארנקי ואפשר בגט הבעל דבר בפנינו ולא אמר דהשאיל לא חיישינן לשאלה אבל כאן חיישינן לשאלה שמא השאיל הבעל מיהו הסוגי' עדיין אינו מיושב ונ"ל עיקר דלא חיישינן לשאלה בארנקי וטבעות כמשמעות הסוגי' הנ"ל גם לשיטות תוספ' והר"ן והנ"י לא חיישינן לשאלה כלל אף על גב דיש להחמיר בעלמא כמ"ש מ"מ בכלים אלו יש להקל שוב ראיתי בתשובת חוט השני סי' צ"ח בשם הגאון מוהר"ר נפתלי ז"ל כמה דברים מזה שכתבתי, ובזה מיושב שפיר מה שהקשה הגאון מהר"ל הנ"ל לפי התירוץ סימנים דרבנן אי אמרת דחיישינן לשאלה א"כ טביעות עין בכלי לא מהני א"כ קשה למה תנא במתני' אף על פי שיש סימנים בכלים לא מהני ת"ל טביעות עין שהוא דאוריית' נמי לא מהני ולמה תנא במתני' סימנים שהם דרבנן אלא ודאי לפי תירוץ סימנים דרבנן לא חיישינן לשאלה ולמ"ש לא מוכח כלו' משום די"ל במתני' תנא סימנים שאינם מובהקים ביותר לא מהני לפ"ז דין סי' בגופו ובכלים דין א' והיינו כלים דלא מושלי דמהני בהו טביעות עין מ"מ סימנים אמצעים לא מהני וכל זה איירי כשנמצא בבגדיו אשר לבוש ארנקי או נמצא בידו טבעות אבל אם נמצא ארנקי סמוך לו לא מהני כי יש לומר הארנקי מונח מאז ומקדם ואין לדמות דינים אלו להא דאיתא בפ' אלו מציאות אם נמצא פירות סמוך לכלי כמ"ש בת"ה סי' רס"ב ופשוט בעיני:

(ע) ואפילו שומ':    כן הוא ל' הרמב"ם וכללא הוא סי' ארוך וגוץ וכיוצא בזה הם סימנים גרועים לא מהני אפילו בצירוף כמה סימנים ואם נשאת בסימנים אלו תצא וסימנים אמצעים הם נקראים סימנים מובהקים ותלי' בזה אם סימנים דאורייתא מהני סימנים כאלו ואם סימנים דרבנן לא מהני סימנים כאלו, ולהמסקנ' ס"ל לרבא סימנין דרבנן והרי"ף והרא"ש הביאו רק מסקנ' זו ואם נשאת בסימנים אמצעים לא תצא רי"ו בשם הרמ"ה וכ"כ בד"מ וס"מ ביותר הם מדאוריי' לכן טביעות עין מדאוריי', ושומא איתא בש"ס לפי תירוץ ראשון דרבא סימנים דאוריי' ופליגי ר"א וחכמים אם שומ' עשוי להשתנות ש"מ לחכמים שומא אפי' סי' אמצעי לא הוי דהא אם סימנים דאוריי' מהני סי' אמצעי ושומ' לא מהני ש"מ דלא הוי כלל ס"מ ולתירוץ בתרא סימנים דרבנן ופליגי אם שומ' ס"מ ביותר א"כ י"ל סי' אמצעי הוא וברמב"ם משמע להדיא דשומא הוא סי' אמצעי לכן כתב אפילו שומ' וכ"כ בתשו' מ"ב סי' ס"ג וכ"כ ב"ח בק"א והטור שכתב שומ' לא הוי ס"מ מפני שעשוי להשתנות משמע דאינו אפילו סי' אמצעי דהא לתירוץ הראשון פליגי אם שומ' סי' אמצעי הוא וחכמים ס"ל דלא הוי ס"א משום דעשוי להשתנות ש"מ מהאי טעמא לא הוי אפילו ס"א מיהו י"ל הטור ס"ל דהוי ס"א וס"ל לתירוץ בתרא פליגי אם שומ' ס"מ ביותר וחכמי' ס"ל דלא הוי ס"מ ביותר משום דעשוי להשתנות לפעמים והוי סי' אמצעי וכן המשמעות בטור דהא איירי בסימנים מובהקים ביותר וכתב שומא לא הוי ס"מ ש"מ ס"מ ביותר לא הוי אבל סי' אמצעי הוא:

(עא) אין מעידים עליו:    הרד"ך פסק אם פרט וצמצם המקום ואמר על אבר פלוני במקום פלוני הוי ס"מ ובשו' מהרשד"מ סי' נ"ב ובתשו' מ"ב סי' ס"ג חולקים עליו, וכתב הב"י בשם מהרד"ך אם יש לו רושם באצבעו מחמת איזה חולי ונשאר אצבעו עקום איתתא שריא דעקמימו' באצבע ורושם בצדו או עליו הוי ס"מ וכתב בט"ז דא"צ לומר באיזה אצבע אלא אפילו אם אמר סתם באצבע הוי ס"מ, מצלקת כ' בתשובת מ"ב דלא הוי ס"מ ובט"ז כ' אם אמר סתם דיש לו צלקת לא הוי סימן אבל אם יודע את מקומה בצמצום היינו באותו אבר סמוך לראש האבר או בסופו או באמצע הוי סי' כמו נקב בצד אות פלוני, ואם העד מעיד על צלקת רושם בצמצום מקום וא"י תחת איזה עין לא מהני אף על גב דכתב במ"ב סי' ס"ג בשם מהר"י ברונא בא' שהיה לו נקב מפולש בשן א' וא"י באיזה שן הוי ס"מ דהנקב בעצמו הוא דבר חידוש מאד ואין צריך לומר המקום ובמ"ב מדמה הך דכאן להך דשן ואינו נכון עכ"ל הט"ז:

(עב) סימנים מובהקים:    עיין תשו' מ"ב שם וכתב הכלל הוא ס"מ הוא שלא ימצא רק א' מאלף והוא דבר זר ומופלג נקב מפולש בשן הוי ס"מ וכן צואר עקום שם ובתשו' מהר"מ מלובלין סי' קכ"ח ומנין שאמר כך וכך נפשות היה הוי ס"מ ודוקא שאמר שהלכו בדרך זה כ"כ בתשוב' בן לב ובתשו' מהרא"מ סי' ע"ו ובתשו' מ"ב ולעיל סי"ז כתבתי דהרמב"ם ס"ל דלא הוי ס"מ:

(עג) ואפילו ק' סימנים שאינן מובהקים:    בתשו' מ"ב כתב בשם תשו' מהרא"מ דוקא סימנים גרועים לא מהני הצירוף אבל סימני' אמצעים מצטרפי' דע"י הצירוף נעשה סי' מובהק ביותר ובט"ז הבי' דברי המ"ב בפשיטו' ובח"מ חולק עליו וע' בק"ע:

(עד) וה"ה רושם שבגופו:    בלבוש כ' רושם הוי ס"מ ובמ"ב שם כ' רושם לא הוי ס"מ ובט"ז כ' שני פירושים אמת וה"ק ה"ה רושם לא הוי ס"מ אבל אם מצמצם המקום הוי ס"מ וכן אם נא' ה"ה רושם לא הוי ס"מ ה"פ אם אינו מצמצם המקום לא הוי ס"מ ועדיף משומא כי רושם וצלקת אינן עשוי' להשתנות ואין מצוי בבן גילו וראוי לסמוך ע"ז עכ"ל ועיין תשו' חוט השני שם:

(עה) אבל שינים גדולים:    בפסקי מהרא"י כ"כ על שינים באמצע השורה של לחי העליון משמע בשינים אחרים גדולים מה שאינו בנמצא לרוב העולם הוי ס"מ וכ"כ בח"מ:

(עו) ה"ה בעכו"ם מל"ת:    בת"ה סי' רל"ט הביא דברי א"ז בשם הר"ש ור' נתן דס"ל בעכו"ם לא מהני היכר ע"י טביעות עין כי טביעות עין צריך עיון ומל"ת אינו דעתו להתיר אינו נותן לב ע"ז ואפילו ע"י ס"מ אפשר לא מהני אם היה מכירו בחייו ואפשר דאינו מדקדק יפה וכשראה סימנים הדומים לאותן סימנים סבר בוודאי הוא האיש שהכיר סימנים, ובתשו' מהר"מ פדווא' פסק אפילו אם מעיד ע"י טביעות עין מהני וכ"פ בתשו' מהרמ"מ סי' ל"ט וכתב כן פשט הוראה בישראל וכ"פ בתשו' רש"ך ס"א סי' ק"פ וכתב דכן פסק בתשו' בן לב ואם עדים אמרו שמענו מעדים שאמרו שהיה להם סימנים בזה ההרוג יש לחוש שמא סימנים גרועים היה כי בלשון בני אדם אף סימנים גרועים נמי נקרא סימנים נ"ל:
 

ופרצוף פניו קיימים כב"י בשם רבינו ירוחם בשם הרמ"ה הפרצוף פניו הם הלחיים הם הלחיים בעצמם ואין משגיחין לא על העינים ולא על הפה:

חיישינן לשאל' כו' ע' בתשובותיו סי' ב' דיש תועלת בסי' כליו (ע' בשו"ת בב"ח סי' קנ"ח וקפ"ה וקפ"ו):

ואפי' שומ' כו' פ' אלו מציאות דף כ"ז יש ב' לשונות דלשנ' קמא ס"ל סימנ' דאוריית' ושומא לא הוה סימן מחמת דשומא מצוי' בבן גילו שנולד עמו בשעתו במזל א' וטעם אחר דשומא עשויה להשתנות אחר מית' פי' רש"י ואם בחייו היה שומא נעשית לבנה או אפכ' ונראה דהחשש הוא שמא יהיה לו סי' ששומ' שחורה ובאמת הית' לבנ' אלא שמחמת מיתה הושחרה ואיש אחר הוא זה. וללשנ' דסי' דרבנן הוה טעמ' דשומא לא הוה סי' משום דלאו סי' מובהק הוא וכתב ב"י בשם מהרד"ך וז"ל אפי' לרבנן דסברי דשומא לאו סי' מובהק הוא קאמרו דיש סי' דהוי מובהקים ואפשר נמי דבשומא נמי אם פרט וצמצם השומא שאמר שיש שומא במקום פלוני באבר פלוני סימן מובהק חיישינן ליה ויכול להיות שלזה דקדק רש"י בדבריו ופי' באלו מציאות היה לו שומא באבר פלוני ולא פי' לומר באבר במקום פ' עכ"ל מדלא כתב ב"י מידי על דבריו משמע דהכי ס"ל גם בד"מ הביאו ולא חלק עליו ומ"ש סי' ס"ג דחה דבריו של מהרד"ך מכח דאמרינן בגמ' דשומא עשוי להשתנות לאחר מיתה והא לאו דחייה היא דמ"מ המקום לא נשתנה לאחר מיתה אלא דיש לדחוק מכח שומא מצוי' בבן גילו ואנו צריכים לחוש לחומרות כל התרוצים וחילוק בענין סימנים הוא בדרך זה במשנה סוף יבמות אית' דאין מעידים על סימני גו וכליו וכן הוא לשון הרמב"ם וכתב המ"מ וי"ל וכבר כתבתי בהל' גזילות ואבידה דיש מיני סימני מובהקים ביותר שהם מן התורה בכ"מ ואף כאן מעידים עליהם וכ"כ הרמב"ן והרשב"א וכן מוכח מהסוגי' שאמרנו דשומ' לאו סי' מובהק הוא ש"מ דבסי' מובהק לכ"ע מהני ורבינו הרמב"ם לא נתכוין כאן אלא לסימנים שמחזירין האבידה דאין מעידין עליהם כאן והב"י וכ"מ נמשך ג"כ אח"ז וכתב שמ"ש הרמב"ם פ"ז מנחלות שגם בסי' מובהק אין משיאין אשתו היינו (דוק') במובהקים קצת אבל במובהקים ביותר משיאין ומ"ש כאן אע"פ שיש סי' בגופו היינו במובהקים קצת ומ"ה אמרו ופי' שומ' דבחד לישנ' אמרינן בשומ' פליגי דרבנן ס"ל דלאו סי' מובהק הוא כלומר לאו מובהק ביותר הוא וע"ז אמר דאפי' שומ' שהיא לחד מ"ד סי' מובהק ביותר לא קי"ל כוותי' אלא כרבנן דלא הוה סימן מובהק ביותר וכתב ב"י בשם מהרד"ך בא' שה"ל רושם באצבע מצד איזה חולי שנחל' באצבעו ונשאר עקום מעט איתתי' שרי דעקמימות האצבע ורושם בצדו או עליו סי' מובהק הוא וסמכינן עליו עכ"ל ונראה שא"צ להעיד איזה אצבע הוא עקום אלא אפילו אם אמר סתם ידעתי שיש לו אצבע א' עקום סגי כיון שיש סי' מובהק מצד עצמו כמו שיתבאר בסמוך נמצא ג' חילוקים בסי' דהסימן המובהק ביותר מועיל אפילו לגבי אשה וסי' המובהק קצת אין מועיל גבי אשה אבל גבי אבידה מועיל וסי' שאינו מובהק כלל כגון ארוך וגוץ כיוצא בו אינו מועיל אפי' לגבי אבידה:

ואפי' ק' סימנים שאינם מובהקי' בתשובת מהרר"א מזרחי סי' ע"ח כתב דחיבור סימנים הוה סי' יותר מובהק מכל הסימנים וכ' מ"ב סי' בס"ג דהיינו באותן סימנים שמובהקים קצת והא דכתב כאן דלא מצטרפי היינו בסימנים שאינ' מובהקים כלל (דברי המגיה בחמ"ח סי' נ"ה הביא תשובה וכ' שם אך עדיין יש מקו' להתיר אשה מאחר שהיה לו שלשה סימנים בגוו ושני רושמי' של פיצוע והשומ' אע"ג דכל א' לאו סי' מובהק הוא וכו' וכבר כתב הרב בעל מ"ב מזה אך נראה דחבור ענינים אלו הוה סי' מובהק כו' כ"ז נראה להלכה אך למעשה יש להסתפק הרבה דמ"ש בעל מ"ב בשם המזרחי סי' ע"ח דחבורי סימנים הוה סי' מובהק לא מצאתי זה בתשובה אדרבה בסי' ע"ד כתב וא"ת לא מן השם הוא זה וכו' משמע מדבריו שאין סומכין על חיבור סימני' יחד ופשוט בעיני שהוא ט"ס בספ' מ"ב וצ"ל בסל"ח ששם כתב המזרחי הנה א"כ יותר ראוי שיקראו חסרון הגודל של רגלו הימנית וחסרון השער של ראשו כמין טבעת כו' וכ"ש חיבור שני סי' יחד כו' אבל באמת אין כאן מקו' ללמוד מדברי הרב שחיבור סימנים מועיל כסי' מובהק דהתם מיירי בסימני' של כל א' לעצמו הוא סי' מובהק לדעת הרב רק שדרך כ"ש כתב מה שמועיל נפרד כ"ש שיצדק מדובר אבל מה שלא נקר' מובהק לבדו ומה שלא יצדק נפרד אולי לא יצדק ג"כ מחובר כו' א"כ ב' בעיני להקל בלא ראיה ברורה עכ"ל הנה מ"ש אדרב' בסי' ע"ד כתב וא"ת לא מן השם הוא זה משמע שאין סומכין על חיבור סי' יחד כו' לא משמע כן משם אלא אדרב' משמע כדברי בעל מ"ב דהוי סי' מובהק ע"י החיבור דשם היה השאלה שהוציאו ג' יהודים סוחרים מירושלים סביב לר"ח כסליו עם ג' משאות בגדים בגדי יהודים הדרים בירושלים וא' מהם היה ארוך יפה תואר ויפה מראה וא' היה קצר וזקן וא' כחוש וא' מהם היה לו חרב לעוזי' ומראות הבגדים היה כך וכך כו' וכתב מנ"ל דאין לסמוך על סימני' אלו דגריעי טפי דאין שם סי' עלייהו כדאמר שילהי יבמות דמשני גופו דארוך וגוץ כליו בבחוורי וסומקי אלמ' אפילו למ"ד סי' דאורייתא דסמכינן אסימנין כל דהוא אפ"ה אין היתר בסימני' הללו משום דגריעי טפי כו' וא"ת לא מן השם הוא זה שלא סמכנו על אלו הסימנים מפני הסי' עצמן אלא על חבור אותם סימני' שחיבור אותם סימני' שהעידו על אותן האנשי' בגופם ובסחורתם ובמספר משא' ובזמן הריגתם הוא הוא בעצמו חיבור אותו הסי' שהיו לבעליה' של אלו מבלי תו' וגרעון ומבלי שום חילוף ושנוי כלל שזה אינו דבר המצוי אם כן בסימני' דכליו דמתניתין נמי נימ' הכי דמאן לימ' לן דאותן הסימני' לא היה מכמה מיני סימנים וכמה מיני מראות יחד בכל מלבוש ומתני' סתמ' קתני דבכל ענין אין לסמוך עליהם עכל הרי דאפי' בסימני' דגריעי טפי היה דעתו להתיר בחיבור יחד או לאו דהי' מוכח בהדיא בגמ' דבכל ענין אין לסמוך עליהם א"כ בסימני' אמצעים דמובהקי' קצת דלא מוכח מידי מגמ' לאסור פשיטא דמהני חבורם יחד והוי סי' מובהק וגם מ"ש דגם מסי' ל"ו אין מקום ללמוד כו' דהתם מיירי שכל א' לעצמו הוא סי' מובהק גם משם מוכח דהוי סי' על ידי חבור יחד דהחמ"ח הבין דמ"ש במזרחי וכ"ש חיבור שני סימני' יחד כו' קאי אמה שכ' לפני זה א"כ יותר ראוי שיקראו חסרון הגודל וחסרון השער של ראשו כמין טבעת לכן מפרש דקאמר מה שמועיל בפ"ע כ"ש שמועיל בצירוף שניהם יחד אבל באמת אינו כן דלא קאי אלא אמה שכ' למעלה הימנו דמהר"ר דוד בן יחייא היה רוצה לומר דסי' מובהק הוא דוקא מה שלא נמצא עוד בשום אדם כלל והרא"ם השיג עליו מהגמ' דאמרי' שם אפי' אם סימני' הם מדרבנן איכא מ"ד דס"ל שומ' סי' מובהק הוא ומתירין האשה עפ"י השומא ובוודאי ימצאו בני אדם שיהיה גם להם שומא באותו אבר ואפ"ה הוי סי' מובהק וע"ז כתב והנה יותר ראוי שיקראו חסרון גודל ושער של ראש כמין טבעת סי' מובהק וכ"ש בחבור שני סימני' הללו יחד והאי כ"ש קאי ג"כ על השומ' דאם שומא הוי סי' מובהק כ"ש דשני סימני' אלו יחד הוי סי' מובהק ר"ל אף אם יעלה על דעת מהר"ד בן יחיי' דשומא הוי יותר סי' מובהק מכל א' בפ"ע מהסימנים אלו עכ"פ כ"ש הוא דבחבור שניהם יחד דהם עדיפי דאל"כ ק' למה כ' מקודם והנה ראוי יותר שיקראו חסרון גודל כו' ולא כ' ג"כ וכ"ש שיקראו חסרון גודל כו' אלא ודאי בכל א' בפ"ע כ' הנה ראוי הוא שיקראו דכך הדעת נותנת שיקראו יותר סי' מובהק משומא רק אף אם תאמר דאין הדעת נותנת כן לזה כ' עכ"פ כ"ש הוא דבחבור שניה' יחד הוי סי' מובהק כשומא ועוד אם כמו שהבין החמ"ח לא הוה ליה להביא כלל האי וכ"ש כאן דלפ"ד קאי וכ"ש אמה שכתב והנה יותר ראוי שיקראו כו' ור"ל אם מועיל כל אחד בפ"ע כ"ש בחבור שנים יחד לצורך מה כ' זה אם כדי להתיר העגונה הנ"ל כבר התיר אותה תשובה סי' ל"ו ושם היה לו לכתוב האי וכ"ש כי שם עיקר הדין וכאן לא כ' רק להשיב על דברי מהר"ד בן יחיי' דס"ל לא הוי סי' מובהק רק מה שלא נמצא עוד בשום אדם בעול' והשיג עליו דאינו כן דאף בנמצא עוד בבני אדם מועטים הוי סי' מובהק ומביא ראיה ע"ז א"כ אין שייך כלל לומר האי וכ"ש דודאי גם מהר"ד בן יחיי' מודה לזה דאם היה בודאי כ"א בפ"ע סי' מובהק דהוא כ"ש כשיש חבור שניהם יחד ואין מזה סתירה על דבריו כלל א"ו דקאי אלמעלה הימנו דהיינו אשומא דהוא כ"ש בחבור שניהם יחד דהוי סי' מובהק נגד שומא ואף אם יעלה על דעת מהמד"ד ב"י דכל אחד בפ"ע אינו סי' מובהק א"כ מוכח מזה אפי' במקום דכל א' בפ"ע לא הוי סי' בחבורם יחד הוה סי' ולא כמו שהבין החמ"ח ונראה בעיני שגם החמ"ח עצמו חזר בו בחבורו שהרי בס"ק מ"ג כתב דעה א' שמביא מהרא"י דמצטרפין סימני כליו לשאר אומדנות וכן משמע בתשו' מהרי"ק דכמה סימנים ביחד מצטרפין כו' עכ"ל ולא הביא שום חולק ע"ז ולא כתב שיעיין בתשובתו וגם בתשובותיו לא זכר מדעות הללו א"ו כשכתב התשובה לא ראה עדיין פוסקין אלו ולא היה רוצה לסמוך על דעת המזרחי לחוד והיה נוטה לבו לפרש גם דעת המזרחי בע"א אשר לא כן אבל אחר שראה גם הפוסקים דס"ל הכי סתם דבריו לפסוק כמותם ובאמת גם מהמזרחי מוכח כן כמ"ש ובב"ש ס"ק ע"ג כתב בחמ"ח חולק ע"ז וכוונתו על התשובה הנ"ל ולמ"ש אין ראיה כלל מהתשו' הנ"ל עכד"ה):

ה"ה לרושם שבגופו או בא' מאבריו בפי' דבר זה יש מחלוקת בין בעל הלבוש ובין בעל מ"ב דבלבוש איתא דה"ק וה"ה לרושם כו' דהוא סי' ומ"ב אמר בסי' ס"ג דאין מקור לזה ואמר שכבר הוכיח דרושם וצלקת לא הוה סי' מובהק ונדון תחילה על הצלקת במ"ש במ"ב קודם לזה דמדברי הר"ן בתשובה שמביא ב"י על מי"מון מאלק"י שהיה בספינה ונטבע ועתה בא גוי במסל"ת שהכירו על שפת הים בפרצוף פנים עם חוטמו וגם סי' הוי ליה בראשו וסי' אח' מצלקת שהיתה בזרוע כו' ואסר הר"ן מטעם דלא חזינא בשעתא כו' וכ' ב"י ע"ז ונראה מדבריו שאותם סימנים שהיה בראשו ובזרועו לא חשיבי סימנים מוהקים לגמרי דאל"כ אע"ג דמשתהי ה"ל למשרי אשה זו עכ"ל ב"י ולע"ד ק' דלמה לא זכר הר"ן מהו הסי' בראשו שאינו מובהק או לכל (הפחות) ה"ל (לומר) שהיה בראשו סי' שאינו מובהק וכן במה שזכה שם צלקת ה"ל להודיענו למה אינו סי' מובהק והנלע"ד דלא נחית שם הר"ן להורות דין שאינו סי' מובהק אלא דהשואל אמר שהגוי אמר שהכירו בט"ע וגם היה יודע בו סי' בראש בצלקת אבל היהודים דלשם לא היה יודעים מאותם סימנים ומכח זה מסל"ת דהוא מכירו ובאמת אם היינו יודעים שכדבריו כן הוא בסימנים אלו אפשר שהיה סי' מועיל ולפי הנראה לע"ד בצלקת דאם יש בו סי' בסתם שאין אנו (צ"ל במקום שאנו) יודעים מקומה איה הוא בצמצום הוה סי' דאע"ג דכבר זכרנו בס"ק ו"ז דמקום ומנין לא הוה סי' מובהק היינו במקום שאינו מצומצום לגמרי אלא שיודע את מקומה באבר פלוני אבל אם יודע את מקומה בצמצום היינו באותו אבר עצמה הוא מראה בסמוך לראש האבר או בסופו או באמצעיתו הוה סי' כמו בגט דנקב יש בצד אות פלוק דהוה סי' ובצד תיבה פלונית לא הוה סי' ה"נ כן הוא אם יודע שפיר לצמצם המקום הוה סי' מובהק לא מצד הצלקת עצמה דהי' שכיחי בהרבה בני אדם אלא מצד המקום ואם כן גם אם נאמר דהר"ן בתשובה נתכוון דצלקת לא הוה סי' היינו שלא הגיד מקום הצלקת בצמצום אלא בזרוע סתם קאמר דוקא ולא זכר איזהו מקומן בראשו ובזרוע עצמו ובת"ה סי' רל"ט כ' דהיה לאותו יהודי רק עין אח' רואה והשני עורת וסתום ומאותו עין יצא לו פצע וצלקת עד סמוך לפה כו' וכתב ע"ז דכיון שהיה כן לאותו איש הנאבד דהיינו סימנים מובהקים טפי מגבשושית ומ"ב כתב על ת"ח בזה שלא סמך על צלקת לחוד אלא ע"י צירוף עורת ועין סתומה וא"א לומר כן דהא אמר שם דמהני סי' מובהקים משמע דכל א' מהם הוי סי' מובהק ואע"ג דעין סתומה נראה דלא הוי סי' מובהק כי הוא עשוי להשתנות מחמת מיתה וגם שכיח קצת מ"מ פצע וצלקת כ"א מהם הוי סי' מובהק מצד מקומם בצמצום דהיו עד סמוך לפה ע"כ הוי פצע שהוא רושם וצלקת שהוא ג"כ רושם סימנים מובהקי' ועוד כתב במ"ב דבת"ה הוה סי' מובהק מצד מדת ארכו של הצלקת לזה אומר אני דודאי הוי סי' מובהק כשאומר השיעור של אורך הצלקת אלא דשם בת"ה לא הוזכר במדה האורך כמה הוא דהא עד סמוך לפה קאמר ולא עוד הפה אלא ודאי לענין מקו' הצלקת קאמר ואם סי' האורך מועיל ודאי גם סי' המקום של הצלקת בצמצום מהני גם בתשובת ר"מ פאדווי סי' ל"ו התיר מחמת צלקת אלא שבמ"ב דחה לומר דלא בשביל צלקת לחוד התיר כו' ואין זה אלא דחייה בעלמא ולפי דברינו יש ב' פרושים לדברי רמ"א כאן ושניהם אמת דאם נפרש דה"ה דרוש' כו' לא הוי סי' היינו אם מעיד סתם ולא מזכיר בצמצום מקומ' ואם נפרש דה"ה רושם הוה סי' היינו אם הוא בצמצום מקום דגם בשומ' עלה ע"ד מהרד"ך (ועיין בשו"ת בב"ח סי' קפ"ח וקפ"ח) לומר דהוא מקום סי' אלא שהקשינו עליו לעיל דהי' מצווי' בבן גילו ועוד כתב במ"ב שם כיון שהרושם בא ע"י שמתחילה ה"ל שומ' באותה מקום ונעקרה השומא מקום מושבה ונעשה שם במקומה אותו הרושם ההוא א"כ לא יהא כח הרוש' עדיף משומ' דאתית מיניה דלא הוה סי' לכ"ע ואלו דברי דחיי' הם דאטו זכות יש כאן שנאמר לא עדיף מה דאתית מיניה כמו שרגיל זה להיות בגמ' משא"כ כאן שתלוי בסי' ודאי שפיר נימ' דקודם שהיה צלקת ורושם אלא היה שומא לא נחשב לסי' כיון שמצוי בבן גילו משא"כ כאן שנעשה ממנו רושם וצלקת וזה אינו שייך לומר מצוי בבן גילו ואין עשוי להשתנות מחמת מיתה ודאי שפיר היה סי' מובהק וזה פשוט לענ"ד וראוי לסמוך עליו להלכה ואם העד מעיד על הצלקת בצמצום מקום ואינו יודע באיזה עין לא מהני ואע"ג דכתב במ"ב סי' ס"ג בשם מהר"י ברונ' בא' שחי"ל נקב מפולש בשן א' מן השני' והתירו אשתו שאני התם דאע"ג דלא ידע מקום אותו שן דהנקב עצמו הוא דבר חידוש מאד וא"צ לפי' מקום משא"כ כאן ובמ"ב מדמה הך דכאן להך דשן שזכרתי ואינו נכו לשון ר"מ כתב הרא"ש בתשובה והבי' רבינו סי' קי"א סי' גופו כגון ארוך וגוץ חיוור וסימוק לא הוי סי' אבל אם היה חסר כו' הוי סי' מובהק וכתב רי"ו בשם הרמ"ה ומסתברא דכיון דספיקא (היא) אם ניסת בסי' שאיני מוהק לא מפקינן לה מבעלה עכ"ל וצ"ל דהאי שאינו מובהק היינו שאינו מובהק לגמרי מ"מ מובהק היא קצת דאי אינו מובהק כלל אפי' ניסת תצא וכ"כ ריב"ש סי' ש"ך עכ"ל ד"מ:
 

(סט) פניו:    הם הלחיים. ואין משגיחין לא על העינים ולא על הפה ב"י בשם הרמ"ה.

(ע) בהם:    וכאן לכ"ע די ט"ע בלא סימנים עיין ב"ש.

(עא) לשאלה:    עיין כנה"ג דף מ"ג ע"א מסעי' ש"נ. ציצית שעליו עדיף מטבעת כיס וארנקי ולא חיישינן לשאלה מהר"י מטראני חלק ב' סימן ל"ה. קמיע לא חיישינן לשאלה מהרי"ט חלק א' סימן קל"ט. אם אין מנהג המקום ללבוש אותו מלבוש אלא הוא לא חיישינן לשאלה הראנ"ח חלק א' סימן ע"ה. היה לו נזם באזנו הביא הראנ"ח חלק א' סי' נ"א תשובת מוהרר"א דס"ל דלא חיישינן לשאלה אבל הוא חולק עליו וסביר' ליה דחיישינן לשאלה: היה מוליך פקדון הוי סימן מובהק דבפקדון לא חיישינן שיתנו לאחר דאין אדם רוצה שיהא פקדונו ביד אחר תשובת ב"י סי' ז' מדיני גוי מסל"ת. הא דחיישינן לשאלה דוק' חפץ אחד או שנים שאינו צריך להם ויוכל להיות בלא אותם כלים או שיש להם כלים אחרים בבית אבל מי שיצא מביתו במלבושים שעליו לא היה משאילן הוא לאחרים וישאר הוא ערטילאי מהרי"ט ח"ב סי' ל"ה וכ"כ הר"ם פדוואה סי' ל"ו דאם הכירו במלבושיו שהיה לבוש קודם הטביעה כשהיה אתו בספינה לא חיישינן לשאלה. וכתב כנה"ג זה י"ד שנה בא מעשה לידינו בכיוצ' בזה. והיה רוצה חכם א' להתיר באמרו דאפילו ללישנ' דחיישינן לשאלה לא איתרמי שהשאיל כליו לאחרים והו' נשאר ערום ועריה כסברת הר"ם פדוואה ומהרי"ט ואני חלקתי עליו דלישנ' דחיישינן לשאלה משמע דאין חילוק אם יש לו ב' בגדים ומשאיל הא' והו' נשאר עם הב' או אפילו שאין לו אלא מלבוש א' חיישינן לשאלה והו' קנה אחרים או שהחליפם ע"ש דף מ"ג. וארנקי וטבעת בתשובת ב"י סי' ו' מדיני גוי מסל"ת פסק דחיישינן לשאלה. וכנה"ג כתב עליו אני בתשובה פלפלתי הרבה והעליתי דטבעת כיס וארנקי לכ"ע לא חיישינן לשאלה. וכ"פ מהרח"ש סי' נ"ב ובספר פני משה סי' ט'. כתב מהרח"ש סי' נ"ב אפילו לדעת תשובת ב"י היינו בחותם דעלמ' אבל בחותם שכתב שמו וכינויו שאין דרך האנשים לעשות להם חותם בשם אחרים לא חיישינן שמא שמו וכינויו כך כיון דלא הוחזק ע"ש. ועל פסק המחבר ש"ע שפסק בכליו לא מהני אפי' סימן מובהק דחיישינן לשאלה. ובגוף צריך סימן מובהק. צריך יישוב אגמ' דיבמות דף ק"כ ע"א ותוס' שם עיין ודו"ק ועיין ב"ש.

(עב) שומא:    כלל זה נקוט בידך ארוך וגוץ וכיוצ' בזה הם סימנים גרועות לא מהני אפילו בצירוף כמה סימנים ואם נשאת בסימנים אלו תצא. וסימנים אמצעים הם נקראים סימנים מובהקים. ותלי' בזה אם סימנים דאוריית' מהני סימנים כאלו ואם סימנים דרבנן לא מהני סימנים כאלו. ולהמסקנ' ס"ל סימנים דרבנן. ואם נשאת בסימנים אמצעים לא תצא. רי"ו בשם הרמ"ה. ושומא הוא סי' אמצעי מ"ב סי' ס"ג וב"ח בק"א ב"ש.

(עג) מעידין עליו:    הרד"ך פסק אם פרט וצמצם המקום ואמר על אבר פלוני במקום פלוני הוי סימן מובהק. והרשד"ם סי' נ"ב בתשובת מ"ב סי' ס"ג חולקים עליו: כתב הב"י בשם הרד"ך אם יש לו רושם באצבעו מחמת איזה חולי ונשאר אצבעו עקום איתת' שרי' דעקמימות באצבע ורושם בצדו או עליו הוי סימן מובהק. וכתב ע"ז דא"צ לומר באיזה אצבע אלא אפילו אם אמר סתם באצבע הוי סי' מובהק. וצלקת כתב בתשובת מ"ב דלא הוי ס"מ. וט"ז כתב אם אמר סתם דיש לו צלקת לא הוי סימן אבל אם יודע את מקומה בצמצום היינו באותו אבר סמך לראש האבר או בסופו או באמצע הוי סימן כמו נקב בצד אות פלוני. ואם העד מעיד על צלקת ורושם בצמצום מקום ואינו יודע תחת איזה עין לא מהני אע"ג דכתב במ"ב סי' ס"ג בא' שהיה לו נקב מפולש בשן א' וא"י באיזה שן הוי ס"מ דהנקב בעצמו הוא דבר חידוש מאוד וא"צ לומר המקום. ובמ"ב מדמה הך דכאן להך דשן ואינו נכון עכ"ל ט"ז.

(עד) מובהקים:    סימנים מובהקים הוא שלא ימצא רק א' מאלף והוא דבר זר ומופלג נקב מפולש בשן הוי ס"מ. וכן צוואר עקום מ"ב ומהר"ם מלובלין סי' קכ"ח. ומנין שאמר כך וכך נפשות היו הוי ס"מ. ודוק' שאמר שהלכו בדרך זה תשובת מהריב"ל ומהרא"ם סי' ע"ז ולעיל ס"ק נ"ט כתבתי דהרמב"ם ס"ל דמנין לא הוי ס"מ שערות שפתיו גדולות לא הוי ס"מ הר"י אדרבי סי' רע"א. עינו א' זולפת לא הוי ס"מ הרא"ש בתשובה סי' מ"ח. שבור אינו ס"מ מקור ברוך סי' י"ב. בעל קומה ובעל תואר וקוצותיו תלתלים לא הוי ס"מ מהר"י ווייל סי' ע"ב. ועיין במהר"ם גלאנטי סי' ס"ה. צולע על ירכו לא הוי ס"מ מהרי"ק שורש קע"ו. והר"ם מלובלין סי' נ"ו. רגליו עקומות והפוכות לא הוי ס"מ מהר"ם מלובלין סי' נ"ז. היה בעין כמו עדשה הוי ס"מ הר"ם פדוואה סי' כ'. היו צפרני אצבעותיו מקולקלים הוי ס"מ הר"ם פדוואה סי' כ"ב. רושם הבא ע"י שומא שנעקרה השומא ממקום מושבה ונעשה שם במקומה הרושם לא הוי ס"מ מ"ב סי' ס"ג וע"ש סי' ס"ה. אמצע שפתו העליונה מוגבהת עד שהיתה שינו העליונה נראית אפילו בהיות פיו סתומה ס"מ הוא הרא"ם ת"א סי' ע"ו ועיין מהריב"ל ח"א סי' ח' ומ"ב סי' ס"ג. פיו עקומה מחמת חולי ס"מ הוי מקור ברוך סי' כ"ג.

(עה) מאה סימנים:    בתשובת מ"ב סי' ס"ג כתב דוק' סימנים גרועים לא מהני הצירוף אבל סימנים אמצעים מצטרפין דע"י הצירוף נעשה סימן מובהק ביותר וכ"פ ט"ז. אבל בתשובת הרא"ש פסק דאפילו בסימנים אמצעים לא מצטרפי ועיין כנה"ג בהגהת ב"י סעיף שע"א דף מ"ד ע"א. בפסקי מהרא"י סי' קס"א מביא דעה א' דמצטרפין סימני כליו לשאר אומדנות. אבל הוא חולק עליו דלא מצטרפין. וכתב משפטי שמואל סי' פ"א וכדאי הרב האומר דמצטרפין לסמוך עליו בשעת הדחק וכ"ד הח"מ ס"ק מ"ג. אם יש סימנים בגופו ובכליו יחד מצטרפין מהר"י ווייל סי' ק"ן בשם מהר"ן מאיגר' שמצא כתוב בשם ספר מתת ע"ש. מהר"ם מטראני ח"א ס"ס קי"ג והראנ"ח ח"א סי' ע"ה. אבל בעל ת"ה במכתביו סי' קס"א נטה להחמיר בצירוף סימני הגוף עם סימני כליו גם מהריב"ל ח"א כלל א' סימן ח' והרשב"ם סימן נ"ב והר"מ אדרבי סימן רע"ב ובמשפטי צדק ח"ב סי' ס"ו הסכימו דסימני כלים עם סימני הגוף לא מצטרפי. וכנה"ג בהגהת ב"י סימן שע"ה דף מ"ד ע"א הביא פוסקים הרבה דס"ל דלא מצטרפי ומסיים ובתשובה צדדתי לומר בסימנים אמצעים בגופו ובכליו לכ"ע מצטרפין וכ"פ בספר פני משה סי' ט"ו. ועיין בתשובת חכם צבי שאלה קל"ד.

(עו) שבגופו:    בלבוש כתב רושם הוי ס"מ. ובמ"ב כתב רושם לא הוי ס"מ. וכתב ט"ז שני הפירושים אמת וה"ק וה"ה רושם לא הוי ס"מ אבל אם מצמצם המקום הוי ס"מ. וכן אם נאמר ה"ה רושם לא הוי ס"מ ה"פ אם אינו מצמצם המקום לא הוי ס"מ. ועדיף משומא כי רושם וצלקת אינם עשוים להשתנות ואין מצוי בבן גילו וראוי לסמוך ע"ז עכ"ל ועי' תשובת חוט השני סי' ע"ד.

(עז) גדולים:    בפסקי מהרא"י כ"כ על שיניים באמצע השורה של לחי העליון משמע בשיניים אחרים גדולים מה שאינו בנמצ' לרוב העולם הוי ס"מ ב"ש וח"מ.

(עח) המסל"ת:    בת"ה סימן רל"ט הבי' דברי א"ז דס"ל דאין מסל"ת נאמן רק כשאומר מת או נהרג משום דלא צריך ט"ע. אבל מצאתי פלוני הרוג עם סימנים היכ' דאיכ' למיחש דילמ' אחר הוא וצריך ט"ע וכל ט"ע צריך עיון וטביעת עין זה דמסל"ת שאין דעתו להעיד אלא שאומר ממיל' לא סמכינן עליה דבשלמ' ישראל שמתכוין להעיד איכ' למימר נתן בו ט"ע בכוונה אבל מסל"ת אינו דעתו להתיר אינו נותן לב ע"ז ואפילו ע"י ס"מ אפשר לא מהני אם היה מכירו בחייו דאפשר אינו מדקדק יפה וכשראה סימנים הדומים לאותו סימנים סבר בודאי הוא האיש שהכיר סימנים. ובתשובת מהר"ם פדוואה פסק אפילו אם מעיד ע"י ט"ע מהני וכ"פ מהרמ"מ סי' ל"ט וכתב שכן פשט הוראה בישראל. וכ"פ בתשובת רש"ך ח"א סי' קפ"ג. וכ"פ מהריב"ל וכ"כ כנה"ג בהגהת ב"י סעיף שפ"ב דף מ"ד ע"א וע"ב. ואם עדים אמרו שמענו מעידים שאמרו שהיה להם סימנים בזה הרוג יש לחוש שמא סימנים גרועים היו כי לשון בני אדם אף סימנים גרועים נמי נקרא סימנים ב"ש: וכנה"ג כתב בתשובה כתבתי אפילו למאן דמחמיר דבעד מפי עד לא תלינן שהכיר בסימנים היינו הוזכר בדברי העד האחרון במה הכירו הראשון ולכך אין אנו תולין שהכירו ע"י סימנים אבל כשמזכיר בפירוש שהכירו בסימנים אלא שאינו יודע באיזה סימנים הכירו אם בסימנים מובהקים או בסימנים שאינם מובהקים פשיטא דבעד מפי עד תלינן שהכירו בסימנים מובהקים ע"ש דף מ"ג ע"א וכ"כ בדף כ"ח ע"א ומבי' שם פוסקים הרבה דבעד מפי עד תולין להקל ע"ש.

פירושים נוספים


▲ חזור לראש