פתיחת התפריט הראשי

שולחן ערוך חושן משפט רסז ד


מקרא לצבע סימון האותיות: סמ"ע ש"ך ט"ז באר היטב קצות החושן באר הגולה

שולחן ערוך

כיצד מכריז אם מצא מעות מכריז מי שאבד לו מטבע וכן מכריז מי שאבד לו כסות או בהמה או שטרות ויבא ויתן סימניה ויטול ואינו חושש (לרמאי) מפני שהודיע מין האבידה לפי שאינו מחזירה עד שיתן סימנים מובהקים:

מפרשים

סמ"ע - מאירת עיניים

מי שאבד לו מטבע כו':    ר"ל הן שאבד מטבע הן שאר דברים לעולם מזכיר שם האבידה שמוצא בפירוש וכ"כ לאפוקי ממ"ד בגמרא שיכריז סתם אבידה מצאתי ולא יזכיר מה הוא מחשש רמאי שידע בחבירו שאבד טליתו ומכיר סימניו ויבא ויאמר אני אבדתי הטלית ואלו הסימני' וזהו שסיימו הטור והמחבר וכתבו דלא חיישינן כולי האי כיון דצריך לו' סימני' מובהקין שבה והטעם שאין מכריזין סתם אבידה כדי לקרב הדבר לבעל האבידה בכל מה דאפשר ליתן לב שאבידתו נמצא ויבא ליתן סימניו:

ויבא ויתן סימניה:    וסי' דמטבע נתברר בסי' רס"ב בטור ובדברי המחבר בסי"א וי"ב וי"ג ע"ש:

עד שיתן סימני' מובהקי':    בדרישה כתבתי ל' המ"מ דג' מיני סימנים הן סי' נקב בצד אות פלוני והדומה לו והוא סי' מובהק גמור דנחשב בשאר דברי' כעדים וסי' ארוך וגוץ ומשקל ומקום הוא סי' בינוני והוא סי' מובהק סתם מיקרי ומיניה איירי הרמב"ם והמחבר כאן וקאמר שמחזירין עליה האביד' מדין תורה (וכמ"ש בסעיף ז') וסי' חיור וסומק אינו מיקרי סי' מובהק כלל ע"ש בדרישה מ"ש עוד מזה וילפינן ליה מקרא שנא' עד דרוש אחיך ודרשו רז"ל דרוש להבא לומר שלי הוא שלא יהא רמאי ומדאורייתא כשיתן סי' מובהק תו לא חיישינן שהוא רמאי וזה שמסיק וקאמר בראשונה כו' ור"ל שדינו כדין תורה אא"כ הוחזק רמאי שבו החמיר להצריכו עדים (ואי סגי בודאי רמאי באומר נקב יש בצד אות פלוני או לא עד"ר בזה) ומשרבו הרמאי' התקינו שלא להחזיר לסתם בני אדם אא"כ יביא עדים שהוא שלו או שיביא עדים שאינו רמאי חוזר הדין לדין תורה להחזירו לו בסימני' מובהקי':

ש"ך - שפתי כהן

(ב) עד שיתן סימנים מובהקים כו'. עיין בסמ"ע ס"ק ז' עד וסי' ארוך וגוץ ומשקל כו' וכ"כ בס"ק ט' וטעות הוא דארוך וגוץ לא הוי סי' כלל וכן הוא להדיא בהרב המגיד ובהרא"ש וכן מוכח בש"ס וע"ש עד באומר נקב יש בצד אות פלוני כו' ולי נראה דזה תלוי בפלוגתא דהרמב"ם והרא"ש שהביא הטור והן הי"א שהביא הרב ס"ו ולענין דינא נ"ל כיון שאין בדברי הרא"ש הכרח כ"כ וי"ל דהרא"ש מיירי בסתם בני אדם האידנא ואפי' את"ל דפשט לשון הרא"ש משמע דמיירי אף בידוע שהוא רמאי מ"מ פשט ל' הרמב"ם משמע דלרמאי אין מחזירין בשום סי' רק בעדים וכ"כ ה"ה שזהו דעת הרמב"ם והראב"ד וכ"כ הב"ח לדעת הרמב"ם וכן משמע בהגה' אשר"י מא"ז פ' א"מ דאפי' האידנא בסתם אין מחזירין בשום סי' אלא בעדים שהא שלו ואפשר לומר דגם דעת הראב"ד דאף לרמאי מחזירין כשנותן סימן מובהק לגמרי וע"כ כ' הראב"ד דבריו אמ"ש הרמב"ם עד שיביא עדים שהיא שלו א"א סי' מובהק לגמרי ר"ל הוי כעדים וכ"כ הב"ח לדעת הראב"ד ואפשר דס"ל להראב"ד דגם דעת הרמב"ם יכול להיות כן וכ"כ בעל מגדול עוז וז"ל כ' הראב"ד ז"ל סי' מובהק לגמרי ואני אומר אין לשון מפורסם אם קורא לסימן מובהק לגמרי עדים או אם ר"ל אע"פ שיתן סימן מובהק לא יועיל ע"כ נ"ל להכריע דבסי' מובהק לגמרי כגון נקב יש בצד אות פלו' וכה"ג מחזירין האידנא לסתם בני אדם אפי' אינו מביא עדים שאינו רמאי או שהיה שלו אבל בסי' מובהק דמדה ומשקל אין מחזירין אלא כשמביא עדים שאינו רמאי או שהוא צורבא מרבנן אבל בידוע שהוא רמאי אין מחזירין אפילו בסימן מובהק לגמרי וצריך דוקא להביא עדים שהיא שלו ונראה דאף האידנא יש דין ת"ח לענין זה אף למאי דנסתפק בסמ"ע לעיל סי' רס"ב אם יש דין ת"ח האידנא לענין אבדה היינו דוקא התם דמדינא אין מחזירין לכל אדם אבל הכא דמדינא מחזירין לכל אדם אלא דמשרבו הרמאי' התקינו כך כיון שהוא ת"ח סגי בהכי אף האידנא לאפוקי מחזקת רמאי כן נ"ל עיין בב"ח מה שפלפל בדברי התוס' ומה שחלק עליהם אינו נכון כלל בראש מ"ש ותימ' היאך קס"ד דלרמאי לא יחזיר אלא בסימנים מכלל כו' דא"כ למ"ד גלימא מכריז כו' לק"מ דאפי' למ"ד גלימ' מכריז הוה ס"ד דה"פ מאי לאו בסימנים כלומר דבזה דורשים אותו אם הוא רמאי או לאו דלעולם אין מחזירין אלא בסימנים ואפי' לאינו רמאי אין מחזירין אלא בסימני' ממילא אם הוא נותן סימנים ניכר שאינו רמאי ועוד דהשתא דבעי למפשט דסי' דאורייתא ס"ל דאבידה מכריז ומ"ד גלימ' מכריז ס"ל כמ"ד דדרשהו היינו בעדים ומ"ש אכן קושייתם מעיקרא אין להם התחלה כו' תמיהני עליו דזהו ממש תירוצם השני ואדרב' תירוצם יותר נכון דלפי דבריו לא אתי שפיר מה דקאמר דרשהו בסימנים דמשמע אם נותן סימנים נותנים לו ואין חוששין שהוא רמאי אבל לתירוץ התוס' א"ש דה"ק דדרשהו אם הוא רמאי דכשנותן סי' אז אינו רמאי ונותנים לו אבל אם ידוע שהוא רמאי לא מועיל סימנים וכדקתני מתני' גם מה שחלק על דברי התוס' ור"ל דאף לאינו רמאי אין נותנין אלא בסי' מובהק לגמרי כיון דסימנים לאו דאורייתא אין נכון כלל ולפע"ד אישתמיטתי' ש"ס דפר' שנים אוחזין (סוף דף י"ח) ופ' כל הגט (דף כ"ז ע"ב) גבי הא דקאמר התם רב אשי אמר כגון דקאמר נקב יש בצד אות פלוני ודוקא בצד אות פלוני אבל נקב בעלמא לא רב אשי מספקא ליה אי סימנים דאורייתא או דרבנן מוכח להדיא דבאבידה לכ"ע לא בעינן סי' מובהק לגמרי והכי מוכח נמי פ' א"מ גבי הא דאמרי' איבעית אימא סימנים דרבנן והכא בשומא סי' מובהק קמפלגי כו' משמע להדיא באבדה א"צ סי' מובהק לגמרי לכ"ע וזאת היתה בלי ספק כוונת התוס' שכתבו דלקמן לאו סי' מובהק לגמרי קאמר (ואף שכתבתי דנראה דהרמב"ם סובר דסי' מובהק לגמרי קאמר אין זה עיקר ע"ש) עיין ברא"ש פ' א"מ שפלפל אי ס"ל לרבא סי' דאורייתא או דרבנן ולא ידעתי ל"ל כל הפלפול הזה דאפי' אם ת"ל דס"ל סימנים דאורייתא הא אמרי' בפ' שנים אוחזין ופ' כל הגט דרב אשי מספקא לי' אי סמני' דאוריי' או דרבנן ופשיטא דקי"ל כרב אשי נגד רבא וכ"כ הסמ"ג עשין ע"ד דף קנ"ג ע"א:



באר היטב

(ג) מובהקים:    עיין בסמ"ע ובש"ך שהאריכו לבאר החילוקי דינים שבסימני אבידה והחילוק שבין סתם בני אדם לצורבא מדרבנן ע"ש.







▲ חזור לראש