רי"ף על הש"ס/ברכות/דף יג עמוד א
צורת הדף במהדורת ש"ס וילנא, באתר היברובוקס • באתר ספריאהטקסט קיים בדף הפרק. הוא אינו מוצג כאן בגלל היעדר {{דף רי"ף}} ותגי קטע. אם ברצונכם לתרום לוויקיטקסט אנא הוסיפו אותם במקום המתאים.
שלטי הגיבורים על הרי"ף/ברכות/פרק ג
חידושי אנשי שם
שיטת ריב"ב
שיטת ריב"ב על הרי"ף (רבנו יהודה בר ברכיה)
הגהות והערות
עין משפט
הגהות הב"ח
הגהות הב"ח על הרי"ף (בעל ה"בית חדש" על הטור)
הגהות חו"י
הגהות חו"י על הרי"ף (חוות יאיר)
הגהות מא"י
הגהות מא"י על הרי"ף (מעשה אילפס)
 |
שימו לב! דף זה כולל תוכן חדש (למעלה) ותוכן ישן (למטה).
יש לשלב ביניהם ואח"כ למחוק תבנית זו. |
הלכות רב אלפס
אדעתא דחובה בין אדעתא דרשות, אסור; דקיימא לן דתפילות כנגד תמידין תיקנום, וכשם שאין הציבור מביאין עולת נדבה, כך אין הציבור מתפללין תפילת נדבה. אבל היחיד מתפלל תפילת נדבה, שכן היחיד מביא עולת נדבה; הלכך אין היחיד מתפלל תפילת המוספין תפילת נדבה, שאין מתנדב בקרבן מוסף.
והא דאמר רב יהודה אמר שמואל: "היה עומד בתפילה ונזכר שכבר התפלל - פוסק, אפילו באמצע ברכה", מפרשי ליה רבנן, כגון שהתפלל תפילתו אדעתא דחובה, ושכח שכבר התפלל, ועמד להתפלל אדעתא דחובה, ונזכר שכבר התפלל - פוסק, ואפילו באמצע ברכה. שאם בא לגומרה, נמצא כמי שמקריב שני תמידין בשחרית, שהוא עובר משום בל תוסיף; ולפיכך פוסק ואפילו באמצע ברכה. ובהא אפילו רבי יוחנן מודה, דלא קאמר רבי יוחנן: "ולוואי שיתפלל אדם כל היום כולו", אלא תפילת נדבה, כגון תחנונים וכיוצא בהן; אבל תפילת חובה לא קאמר.
אמר רב יהודה אמר שמואל: התפלל ונכנס לבית הכנסת ומצא ציבור שמתפללין - אם יכול לחדש דבר בתפילתו, כדי שתהא תפילתו תחנונים, יתפלל; ואם לאו, אל יתפללשא.
אמר רב נחמן: כי הוינן בי רבה בר אבוה, איבעיא לן: הני בני (בי) רב דטעו ומתחילו בתפילת חול בשבת, מהו שיגמרו? אמר להו: גומר כל אותו ברכהשב, דבדין הוא דבעי לצלויי שמונה עשרהשג; ומשום כבוד השבת, לא אטרחוה רבנן.
אמר רב הונא: הנכנס לבית הכנסת ומצא ציבור שמתפללין, אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע שליח ציבור למודיםשד, יתפלל; ואם לאו, אל יתפללשה. רבי יהושע בן לוי אמר: אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע שליח ציבור לקדושה, יתפלל; ואם לאו, אל יתפלל.
במאי קא מיפלגי? רב הונא סבר: היחיד אומר קדושבא, ורבי יהושע בן לוי סבר: אין היחיד אומר קדוש. וכן אמר רבי יצחק: אין היחיד אומר קדוששו.
אמר רב אדא בר אהבה: מניין שאין היחיד אומר קדוש? שנאמר, "ונקדשתי בתוך בני ישראל" (ויקרא כב): כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה. וכולי עלמא מיהת, מיפסק לא פסיקשז.
איבעיא להו: מהו שיפסוק
הגהות והערות ושינויי נוסחאות
הערה בא: צ"ל קדושה, וכן להלן. ב"ח.
רש"י (ליקוטים)
אם יכול להתחיל ולגמור קודם שיגיע שליח ציבור למודים יתפלל ואם לאו לא יתפלל — שהיה נראה ככופר, כששאר הציבור היו כורעים במודים והוא לא היה כורע.
רב הונא סבר — יחיד המתפלל עם הציבור אומר קדוש, הלכך אם לא גמר עד שיגיע שליח ציבור לקדוש, לית לן בה. אבל מודים, אף על פי שיחיד אומר מודים, מכל מקום מכל מקום אם לא היה אומר עם הציבור, הרואה את כולם כורעים והוא לא יכרע נראה ככופר.
מיפסק [לא] פסיק — בב לענות קדוש עם שאר הציבור, וכן נמי
הגהות, הערות ושינויי נוסחאות
הערה בב: תפילתו. ב"ח.
תלמיד רבינו יונה
יהא המזבח בטלחא. ומה שכתב עוד: אין היחיד מתפלל תפלת המוספין נדבה, שאינו מתנדב קרבן מוסף, מקשים עליו מקצת המפרשים, דהא חזינן במוסף דראש חודש, שאף על פי שאינו יכול להביאו בתורת מוסף, אפילו הכי יכול להביא אותן הדברים עצמם בנדבה. ויש שדוחים ואומרים שמפני השעיר שיש במוסף דראש חודש, שאינו יכול להביאוגא בתורת מוסף, אפילו הכיבג גב יכול לעשות בתורת נדבה קאמר. ואכתי קשה, שהרי מוסף של שבת אין בו שעיר (והציבור יכולים)1 להביא כל אותן הדברים בתורת נדבה, ואם כן היאך אומר על כל מוסף סתם שאין (הציבור מתפללין) אותה נדבה? ומתרצינן גם את זה, ואומרים שאף על פי שיכול להביא אותם הדברים בתורת נדבה, אינו יכול להביאם בשבת בשום עניין, דהא קיימא לן דנדרים ונדבות אינן קרבין בשבת. ולפי זה התירוץ, נמצא שאפילו תפלת יוצר אין לו להתפלל אותה בשבת נדבה, כיון שאין קרבן נדבה קרב בשבת:
ויש בזה דעת אחרת לרבינו האי גאון ז"ל, שהוא אומר שמתפלל תפילת נדבה, בין תפילת שחרית ומנחה בין תפילת מוסף. ונראה למורי הרב נר"ו שאפשר לתת טעם לדבריו, מפני שאף על פי שתפילות כנגד תמידין תיקנום, מאין לנו דבתפילות של נדבה גם כן [נלך] אחר הקרבנות? ואם אמרו בתפילת חובה, [לא] נאמר בתפילת נדבה. ועוד, דכיון שהכל יכול להביא בתורת נדבה, אלא השעיר בלבד, מפני המיעוט שאינו יכול להביא נדבה נאמר שלא יתפלל נדבה? אבל נראה למורי נר"ו יותר להעמיד דברי הרב אלפס ז"ל, ולאו מטעמיה. אלא הטעם שאין מתפללים תפילת מוסף נדבה כמו שאר תפילות של שחרית ומנחה, מפני שתפילת שמונה עשרה הוא רחמים, ובתפילה שיש בה רחמים יכול האדם לאומרה לבקש על עצמו רחמים כמה פעמים שירצה; אבל בשאר תפילות של שבעה ברכות, שאין בהם אלא שבח, אין לו להתפלל בברכות של שבח בנדבה, אלא מה שהותקן בלבד. ולפי זה נראה שאפילו בשבת תפילת שחרית אין לו להתפלל אותה נדבה, כיון שהיא משבע ברכות בלבד ואין בה אלא שבח. אלא אפשר לומר שיכול להתפלל אותה נדבה אף על פי שהוא שבח, משום דכיון שהותקנה כנגד תפילה של שמונה עשרה שהוא רחמים, לגבי זה דיינינן ליה כתפילת רחמים:
היה עומד בתפילה ונזכר שכבר התפלל פוסק ואפילו באמצע ברכה — הרי"ף ז"ל מפרש דמשום הכי פוסק, מפני שאם בא לגומרה, נמצא כמי שמקריב שני תמידין, כדמפרש ואזיל. ואם תאמר: לפי פירושנו, שאנחנו מפרשים דברי ר' יוחנן בחידוש, אמאי צריך להפסיק אחר כך? והלא יכול לחדש בה ולא יהיה כמי שמקריב שני תמידין. יש לומר דכי אמרינן שהחידוש מועיל, הני מילי כשמתחיל מתחילה לדעת כן; אבל כשהתחיל מתחילה לדעת חובהגג, אין חידוש מועיל לו אחר כך, לפיכך פוסק.
ומצא ציבור שמתפללין אם יכול לחדש דבר בתפילתו וכו' — הרי"ף ז"ל סובר שהיחיד יכול להתפלל בלא חידוש, כדכתבינן לעיל; וסובר דמשום הכי נקט ציבור, לאשמועינן דדווקא בציבור צריך חידוש, מפני שנראה כמתפלל עמהם, שמתפלל לחובה, אבל ביחיד לא. ולדעת רבינו האי גאון ז"ל, לאו דווקא ציבור, אלא הוא הדין ליחיד; ומאי דנקט ציבור, רבותא קא משמע לן שאפילו [בציבור] סגיגד בד בחידוש, ולא אמרינן יחיד לגבי ציבור כמאן דלא צלי דמי כדכתבינן לעיל.
אמר ליה גומר כל אותה ברכה — היה אומר הרב ר' אשר מלוניל ז"ל, דדווקא בברכת "אתה חונן" בלבד שהיא ראשונה אמרינן גומר אותה ברכה, אבל אם נזכר בשאר הברכות, פוסק אפילו באמצע הברכה. ואין זה נכון, דהא אמרינן טעמא משום דבדין הוא דבעי לצלויי שמונה עשרה, וכיון דאתינן בה מהאי טעמא, שמעינן שאין לחלק בכל הברכות, אלא כמו שגומר בראשונה כך גומר בכולן. ודווקא כשטעה והתחיל בתפילת חול בשבת בתפילת שחרית; אבל בתפילת המוספין, אם טעה והתחיל בתפילת חול במקום "תכנת שבת" וכו', אינו גומר כל אותה ברכה, אלא פוסק מיד, דהשתא ליכא למימר דבדין הוא דבעי לצלויי שמונה עשרה, שהרי אין תפילת י"ח בחול במקום מוסף. וכן פסק רבינו מאירגה ז"ל:
במאי קא מיפלגי רב הונא סבר היחיד אומר קדוש וכו' — כלומר, רב הונא היה חושש למודים, ולא היה חושש שיאמר החזן הקדושה בעוד שהוא מתפלל, משום דסבירא ליה שהוא יכול לומר קדושה בתוך התפילה, נמצא שאין מפסיד כלום; אבל מודים אינו יכול לאומרה אלא עם הציבור, ולפיכך היה אומר שיזהר תחילה שלא יתחיל בעניין שלא יוכל לומר מודים עם הציבור. ורבי יהושע סבר שאין היחיד אומר קדושה, ולפיכך צריך ליזהר שלא יתחיל אלא בעניין שיאמר קדושה עם הציבור, וכן הלכה:
ומנהגו של רבינו יעקב ז"ל היה, שבשעה שהיה מתפלל והיו הקהל אומרים מודים, היה שוחה עמהם, כדי שלא ידמה כפורש מן הקהל ושאינו רוצה לקבל עליו לאדון למי שכל הקהל מקבלין אותו. ואף על פי שאמרו שלא ישחה אלא בארבע מקומות, ואם בא לשחות בסוף כל ברכה מלמדין אותו שלא לשחות, זה הוא לשחות לרשות; אבל לדבר הצריך, כמו זה, שלא יראה כמו שפורש מן הציבור, מותר. והוא שלא יאמר שום דבר, אלא שישחה בלבד:
ונקדשתי בתוך בני ישראל, כל דבר שבקדושה לא יהא בפחות מעשרה — דילפינן "תוך" "תוך"2 מעדת מרגלים, דהתם נמי כתיב: "הבדלו מתוך העדה הזאת"3, מה להלן עשרה בלא יהושע וכלב, אף כאן עשרה. ולעניין קדושה של ברכת "יוצר אור" וקדושה של "ובא לציון גואל" אם צריך עשרה אם לאו, נחלקו בו המפרשים: יש אומרים דבכלל דבר שבקדושה הוי, ואין אומרים אותו בפחות מעשרה, ואומר: כשמגיע ל"שפה ברורה", ידלג אותו. אבל רבני צרפת ז"ל ומקצת הגאונים ז"ל אומרים שמותר היחיד לאומרו, דלא הוי בכלל דבר שבקדושה אלא "נקדישך", שאנחנו מקדישין אותו, ובכיוצא בזה אמרו שאין לנו לעשותו בפחות מעשרה; אבל קדושה של יוצר, שאין אנו מקדשין אותו, אלא מזכירין הקדושה שאומרים לו משרתיו, מותר ביחיד, דאינו אלא כמו סיפור. וכן גם כן "ובא לציון", כיון שאינו אלא פסוקים בעלמא שאנו אומרים אותם, אין בכך כלום. ולזה נוטה דעת מורי הרב נר"ו, ודייק הכי מדאמרינן: "כל דבר שבקדושה", ובודאי בכלל דבר
הערות, הגהות ושינויי נוסחאות
חידושי אנשי שם
הערה חא: ד"ת: לא ידעתי מה מקום יש לזו הסברה, כי הפרש גדול יש בין המותר, בין שיעשו מתחילה נדבה בכוונה לקיץ המזבח.
הג"י
הערה גא: להביא ביחיד.
הערה גב: "אפילו הכי" נמחק, ונ"ב: וגם אינו.
הערה גג: נ"ב: שלא לחדש.
הערה גד: נ"ב: בעי.
הערה גה: הרמב"ם. (הג"י).
הגהות הב"ח
הערה בג: נ"ב: אפילו הכי אין יכול.
הערה בד: נ"ב: צריך חידוש, ותיבת "סגי" נמחק.
הגהות נוספות בשולי הדף
הערה 1: גירסת ד"ת: יחיד [יכול], וכן להלן.
הערה 2: "עדה" "עדה", כן צ"ל.
הערה 3: "עד מתי לעדה הרעה הזאת", כן צ"ל (במדבר יד כז).
שיטת ריב"ב
פוסק — ואפילו באמצע ברכה. ואם היתה תפילת ערבית – אינו פוסק, שלא התפלל אותה מתחילה אלא על דעת שאינה חובה.
מהו שיגמור — מהו שיגמור הברכה אם נזכר באמצעיתה.
גומר כל אותה ברכה — כתב הרב ר' משה ז"ל: במה דברים אמורים? במעריב או בשחרית או במנחה; אבל במוסף, פוסק אפילו באמצע הברכה.
רב הונא סבר היחיד אומר קדוש — יחיד המתפלל אומר קדוש, הלכך אם לא גמר עד שלא יגיע שליח ציבור לקדוש, לית לן בה. אבל אף על פי שהיחיד אומר "מודים", אם לא אמר עם הציבור, הרואה את כולם כורעים והוא אינו כורע נראה ככופר במי שחביריו משתחוים לו.
מיפסק לא פסיק — תפילתו לקדוש לענותו עם הציבור,
המאור הקטן
ומה שכתב הרב ז"ל: וצבור בין אדעתא דחובה ובין אדעתא דרשות אסור, דקיימא לן תפילות כנגד תמידין תיקנום, וכשם שאין הצבור מביא עולת נדבה כך אין הצבור מתפלל תפילת נדבה; ויחיד מתפלל תפילת נדבה, שכן יחיד מביא עולה. פליאה דעת מני נשגבה לא אוכל לה, מה ראה לומר דבר זה? וכל התלמוד מלא מזה שהצבור מביא עולות נדבה, כדאמרינן: "מותרות לנדבת צבור אזלי" (שבועות יב ב; זבחים קג א; תמורה יג ב; שם יח ב), ותניא בספרי (ספרא פרשת ויקרא דיבורא דנדבה פרק ג אות ד): "קרבנכם", מלמד שהיא באה נדבת צבור, וכמה וכמה, אין להם קץ:
השגות הראב"ד
כך אין וכו'. אמר אברהם: גם אני תמהתי עליו בהלכותיו, וכן תמהתי על הגאון, מה ראה לומר בו איסור בל תוסיף? אי משום דאמר שמואל: פוסק ואפילו באמצע הברכה, אכן אם רצה פוסק קאמרינן, אבל חובה לפסוק לא אמר לא ליחיד ולא לצבור, והרי צבור מוסיפין נעילה בחובה ואין בה משום בל תוסיף:
מלחמת ה'
ועוד ומה שכתב הרב ז"ל: וצבור בין אדעתא דחובה בין אדעתא דרשות אסור כו' וכמה וכמה אין להם קץ.
אמר הכותב: כבר תמנו חפש מחופש, ולא נמצאו בתלמוד אלא אלו אשר הועתקו כאן מדברי רבינו אפרים ז"ל. והתשובה, מה שכתבו: וכי מפרישם תחילה במותרות – אינן, אלא שהמזבח קונה שקלים שלו חובה, וריוח של[ה]ם נדבה, במסכת זבחים פרק טבול יום קרי ליה עולת הקדש. הא אילו רצו והתנדבו בתחילה צבור אחד כל ישראל, בעולת השותפין היא נקראת וטעונה סמיכה בכולה ואין נסכיה מתרומת הלשכה. ותפילות כנגד תמידין תיקנום, ואין נדבה לצבור כיוצא בהם. ומה ששנו בספרא שהיא באה נדבת צבור, גם היא מן המותרות, וכן פירש רש"י בפרשת ויקרא. ולדבריו של רבינו ז"ל, הא דאיתמר בפרק מקום שנהגו: ט' באב אינו כתענית צבור לנעילה, ואקשינן: והא אמר רבי יוחנן: ולואי? ומפרקינן, התם חובה, הכא רשות, יכול היה לפרק: התם ליחיד, הכא לצבור. אלא שלא נמנעו צבור מתפילת נדבה, אלא שלא יורידו שליח צבור לפני התיבה; אבל צבור עצמן מתפללים הן ביחידים כל היום ולואי. וט' באב אינו כתענית צבור לתפילת נעילה, לא לשליח צבור דווקא משמע. וזה חיזוק לדבריהם, שלא תיקנו תפילת שליח צבור אלא להוציא שאינו בקי, ולא לנדבה:
שלטי הגבורים
הערה שא: ואין חילוק בין אם מצא ציבור מתפללין אם לאו, לעולם אל יתפלל אלא על ידי חידוש. יש אומרים שצריך חידוש בכל ברכה וברכה מעניינה; ולא נהירא, רק שיכול לחדש בה דבר אחד. ויש אומרים, ודאי סגי בדבר אחד; ומיהו צריך שיחדש באחד משאר כל הברכות חוץ מב"שומע תפילה", דלא מיחזי כל כך חידוש מה שמוסיף בה, כיון שהיא ברכה כללית ויכול לשאול בה כל מה שירצה. אבל בשאר ברכה, שאינו יכול לשאול בהם אלא מעניין הברכה, הוי חידוש מה שמוסיף בה. והרא"ש ז"ל כתב: לא ברירא לי שפיר פירושא דהאי מילתא, כי מי הוא זה שאינו יכול לחדש דבר באחד מכל הברכות, לפרנסה או לרפואה או לתלמודו? ונראה לי אם יכול לחדש, פירושו אם נתחדש אצלו דבר שלא היה צריך לבקש עליו קודם, עד כאן.
הערה שב: ודווקא בי"ח דערבית ושחרית ומנחה; אבל במוסף, פוסק אפילו באמצע ברכה, לדעת מיימון וסמ"ג ורבינו חננאל ורבינו יונה. אבר הראב"ד והרא"ש והטור כתבו דגם בתפילת מוסף, דינו כשאר התפילות.
הערה שג: כתב הרא"ש: הר"ר אשר מלוניל היה אומר, דווקא בברכת "אתה חונן" בלבד, שהיא ברכה ראשונה, אמרינן דגומר את כולה; אבל אם נזכר בשאר ברכות, פוסק אפילו באמצע הברכה. וליתא, כיון דמפרש טעמא דמשום דבדין הוא דבעי צלויי י"ח, אם כן אין לחלק בכל הברכות, אלא כמו שגומר בראשונה כך גומר בכולן, עד כאן לשונו.
הערה שד: כתב הרא"ש: והוא הדין אם יגיע למודים או לאחת מן הברכות ששוחין בהן כשש"ץ מגיע למודים, שפיר דמי, כיון שהוא משתחוה עם חביריו. אבל תלמודא לא פסיק ליה למינקט כהאי גוונא. ולא מסתבר לפרושי דמשום מודים דרבנן צריך שיגמור תפילתו קודם מודים וכו', עד כאן.
הערה שה: כתב הטור, דאם אינו יכול לגמור קודם שיגיע ש"ץ למודים, לא יתחיל, כדי שלא יהא נראה ככופר אם אינו משתחוה עם הציבור. ואם התחיל והוא באמצע התפילה, כשמגיע ש"ץ למודים ישחה גם הוא עם הציבור, אלא אם הוא בסוף איזה ברכה. ומדברי מיימון מוכח דאין לה קפידא אפילו אם אינו יכול לגמור קודם שיגיע ש"ץ למודים, דאין הלכה כרב הונא אלא כרבי יהושע בן לוי. ודברי רבינו אין להם הכרע.
הערה שו: וקדושה דיוצר אור, מיימוני כתב דאין יחיד אומר אותה. והרא"ש כתב דיחיד אומר אותה, וכן עמא דבר. וקדושה דובא לציון, כתב הרב צמח שאין ליחיד לומר סדר קדושה, דכל דבר שבקדושה אינו פחות מעשרה. ואם הוא תלמיד, יעסוק באגדתא בפרק גיד הנשה "ויאמר שלחני" וגו', אבל סדר קדושה – זקנים ונביאים הראשונים תיקנוהו ואין לו ליחיד להשיג את גבולם, דכל דבר שבקדושה אינו פחות מי'. ויש מי שאומר, כיון שהם פסוקים הרי הוא כקורא בתורה ויחיד יכול לאומרן, ובלבד שיאמר אותן בניגונן וטעמיהם כדרך שהתינוקות קורין לפני רבם. והרא"ש ז"ל כתב שהיחיד יכול לאומרם.
הערה שז: סמ"ג ור"ת ור"י כתבו דאין לשתוק, דכיון דשומע כעונה הוי הפסק. ורש"י פסק דיש לשתוק, וכן כתב רבינו חננאל שיש לשתוק ויכוין למה שאומר ש"ץ ויהיה כעונה.