חלקת מחוקק על אבן העזר צ

►| חלקת מחוקק • על שולחן ערוך אבן העזר צ |◄

סעיף א

(א) בין נ"מ בין נצ"ב:    אפילו אותן נכסים שלא היה לבעל בהן אכילת פירות כמבואר לעיל סי' פ"ה אפ"ה יורש אותן:

(ב) ומת הזרע ואח"כ מת אביה:    אף על גב דאומדן דעתא הוא שאבי הבת לא היתה כוונתו על זרע קיימ' שימות בחייו רק כוונתו היה שיבא ממונו לבתו או לזרעה לא לבעלה בזמן שאין לבתו זרע ממנו מ"מ מאחר שהודה חייב להבת לא אמרינן אומדנ' בהודאה ע"כ נראה דטוב לכתוב אם תמות בתי בלא זרע קיימא אחר מיתתי ואז צריך שיהיה הזרע קיים אחרי מיתת האב וכן ראיתי נוהגין לכתוב עתה:

(ג) הבעל יורש כח אותו השטר:    דדוק' באשתו אינו נוטל בראוי אבל את זרעו יורש אף שלא בא עדיין ליד זרעו מ"מ השטר היה של זרעו והוא יורש השטר:

(ד) ופירות לאחר מיתה:    אף על פי שמתה בחיי מוריש' ולא זכתה בפירות מ"מ הבעל יורש הקרקע והפירות לאחר מיתת מורישי' דה"ל מוחזק מאחר שהיה גוף הקרקע שלה קודם מיתת מורישיה:

(ה) שהרי ברשותו השביח:    כלו' בשלמ' כתובה אינה נגבית מן השבח שהשביחו הנכסים לאחר מיתת הבעל דברשות יורשים השביח דנכסי קמי יתמי נפלו וכן הדין גבי בכור אבל גבי בעל הכל ברשותו השביח:

(ו) מלו' ביד אחרים כשנשאה:    כבר כתב בב"ח דתיבת כשנשאה הוא טעות ובפסקי הרא"ש ליתא ואין הפרש בין היה להם מלוה ביד אחרים כשנשאה או הלוה לאחרים לאחר שנשאה דסוף סוף הוי ראוי לגבי אשה מאחר שלא גבתה האשה קודם שמתה ודוק' מלוה אבל היה להם פקדונות ביד אחרים כל היכא דאיתנהו ברשותיה דמרי' איתנהו ולא הוי ראוי וכ"כ בב"ח ואם היה מלוה שיש עליה משכון, יתבאר בסמוך עוד פרטי דינים אלו:

(ז) ואפילו היו משועבדים לכתובת אלמנה:    ה"ה לשאר בעלי חובות דהא ק"ל ב"ח מכאן ולהבא הוא גובה ועיין מ"ש בזה לקמן סי' ק' לחלק בין ראוי דירושת הבעל לראוי דכתובה וכמ"ש בתשובת מהרי"ל סי' ע"ד:

(ח) וכן אם היה לה מלוה ביד אחרים כשנשאה:    במרדכי ר"פ י"נ כתב במלוה שיש עליה משכון הכל מודים דבכור נוטל פי שנים דבע"ח קונה משכון וכו' ועיין בחושן משפט סי' רע"ח סעיף ז' ונראה דכל הדינים שייכי נמי הכא דמלוה שיש עליה משכון יורש הבעל דכגבוי דמי אפילו משכון בשעת הלואה ואם היתה לאשה חוב ביד בעלה קודם שנשאה ואח"כ נשאה ומתה היה נראה דהוי מוחזק ממש ויורש החוב אעפ"י דגבי בכור אמרינן שם בסי' רע"ח היה לאב מלוה ביד בכור הרי זה ספק אם נוטל בה פי שנים הואיל וישנה תחת ידו או לא ליטול הואיל ומחמת אביו יורשה ועדיין לא באה ליד אביו לפיכך לא יטול ממנה חצי חלק בכורה שאני התם דכתיב בכל אשר ימצא לו לאב אבל הכא לא נקר' ראוי מאחר שהמעות ביד הבעל אבל בתשובת הרשב"א שהבי' ב"י פסק דיורש מחצה כמו בכור ועיין עוד שם מה שמחלק בין משכון של כותי למשכון של ישראל ובין אתר' דמסלקי במשכון של קרקע לאתר' דלא מסלקי ועיין עוד אם גנבו נ"מ של אשה ולא הוחזר עד לאחר מיתה הוה ראוי ואם גזלו קרקע אינה נגזלת וכן אם גנבו ספרים עיין בחושן משפט סי' הנ"ל ושכר פעולה שלא גבתה קודם מיתה מיקרי ראוי:

(ט) אבל אם הלותה מנ"מ ומת' וכו':    שהרי שלא כדין הלותה קרן של נ"מ שלה שהקרן ברשותו ולא עדיף ממכרה שהבעל מוציא מיד הלקוחות כ"כ הרא"ש ומשמע שאם היה בידה נ"מ שאין לבעל בהן אכילת פירות כמו שנתבאר לעיל סי' פ"ה שאז הרשות בידה להלות למי שירצה וא"כ שפיר מקרי ראוי לגבי בעל כמו מלוה שיש לה ביד אחרים קודם שנשאה מיהו יש לדחות דמאחר כשנשאה הוי כלוקח ואף שאין לו אכילות פירות מ"מ אם מתה יורשה ואין בידה להפקיע הירושה ולשווי' ראוי בע"כ של בעל וכל שאין רשות בידה למכור אין רשות בידה להלות כדי שיהיה ראוי ומ"ש הרשב"א שהנכסים שאין לבעל רשות בהן שהלותן אין הבעל יורשן אותן היינו בכתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך שמותר למוכרן דה"ה דמותר להלות אותן ועיין בב"ח:

סעיף ב

(י) והיה בן לבת:    בחושן משפט סימן רמ"ח כתב הטור אבל אם אין זרע אין שאר יורשים כגון אחי אביה וכו' עומדים במקומה ליטול ובב"י הניח הדבר בצ"ע שם ועיין בסמ"ע שם ואין להאריך כאן במה שאינו שייך לדיני נשים:

סעיף ג

(יא) אפילו נתפקחה אחר שנשאת:    והיינו בלא נתייחד עמה אחר שנתפקחה אבל אם נתפקחה ונתייחד עמה אח"כ הרי היא כאשתו גמורה לכל דבר וכמו שנתבאר למעלה סי' מ"ג וסי' ס"ז:

(יב) ודעתה נשאת וזיכתה לו ממונה:    הראב"ד השיג על זה וכתב מה שבידה זכתה לו מה שלאחר מיתה לא זכתה לו ואפשר שגם הרמב"ם מיירי דוקא כשכתבו לה ב"ד כתובה ועיין במ"מ לא משמע כן:

סעיף ד

(יג) אפילו שתק האב:    דהאי דשתק משום דמרתח רתח כן הוא בגמרא:

סעיף ה

(יד) מי שנתגרשה ספק גירושין וכו':    ל' הטור אינו כן שכתב שאין הירושה נפקעת אלא בגירושין גמורים משמע שבספק גירושין אינה נפקעת ונראה דדין ספק גירושין כדין ספק מיתה בחייו כמו שיתבאר בסעיף שאח"ז בדין נפל הבית:

(טו) ומקחו מקח טעות:    אף על גב דלענין קדושין צריכה גט מספק מ"מ לענין ממון הירושה אוקי ממון בחזקתה ואף שלא נתברר שהיה בה מום מ"מ הודאת הבעל כמא' עדים דמי:

(טז) ועיין לעיל סי' ע"ז:    ע"ש סעיף ג' בהג"ה ועיין מ"ש שם דאם קדשה ונשאה ברמאות דאין חוטא נשכר ומיהו מילת' דלא שכיחי הוא נישואין ברמאות:

(יז) ואינו נוהג עמה מנהג אישות:    לכאורה הוא סותר מ"ש לפני זה בנתן עיניו לגרשה דהא מסתמ' כשנותן עיניו לגרשה אינו נוהג עמה מנהג אישות כמבואר לקמן סי' קי"ט וכן ראיתי בד"מ שכ' וז"ל דזהו דוקא לסברת רשב"ם דס"ל דמשנתן עיניו לגרשה אינו יורשה וכ"כ הרי"ף והרא"ש דאעפ"י שיש כופין אותו לגרש כל זמן שלא גירש יורש אותה מיהו יש לדחות דשאני הכא שכופין לגרש לא פשע נגדה ורוצה לנהוג עמה מנהג אישות משא"כ במורד או מדיר דאינו נוהג מנהג אישות ולמיפק קאי לכן אינו יורשה וצ"ע עכ"ל ד"מ ומסתימת לשון הרי"ף שכתב כל מאן דכייפינן ליה לאפוקי וכו' וכללא הוא דמשמע בין במורד בין במדיר אף שכופין להוציא אם מתה קודם הגירושין הבעל ירית לה:

סעיף ו

(יח) נפל הבית וכו' יורשין עיקר הכתובה והתוספות:    ואף על פי שיחד לה נכסים לכתובה, שאם היתה בחיים לא היתה צריכה לישבע אפ"ה הכתובה והתוס' בחזקת יורשי הבעל כל זמן שלא מת הוא בודאי בחייה עיין בטור:

(יט) חולקים נכסי צ"ב:    אף על פי דק"ל לקמן סי' צ"ו דאם אין נכסי צ"ב בעין אז דברים הבאים מכחן אינה נפרעת אלא בשבועה וכאן שמתה בלא שבוע' אם כן אין אדם מוריש שבועה לבניו כבר כתב הרא"ש בשם הרשב"א פ"ק דבתר' ס"ק ט' דאין דרך להתפיס צררי אלא סמוך למית' ובנפל הבית ומת פתאום לא חיישי' לצררי לכך לא צריכה שבועה ועיין בת"ה סי' ש"ל:

סעיף ז

(כ) שכתבה כל נכסיה לאחר:    לשון הטור בד"א שלא שיירה לעצמה כדי פרנסתה וכו' עיין בטור והמחבר השמיט זה וה"ט דהמחבר פסק כדעת הרי"ף והרמב"ם דס"ל דשיור כל שהוא הוי שיור גבי ש"מ וש"מ ומברח' דין א' להם כדאיתא בב"ב דף ק"נ וכמבואר בחושן משפט סי' ר"נ סעיף ד' בש"ע והטור נמשך אחר הרא"ש שפסק שם דבעי שיור כדי פרנסתו והבי' שם מור"ם דעתו ועיין שם בסמ"ע ועיין בתשובת הרא"ש כלל ע"ח סי' נ' שם כתב שלהרי"ף די בשיור כל שהוא והוא נחלק עליו וכן דעת ראבי"ה:

(כא) בין קרוב בין רחוק:    כלו' דלא כמו שמחלק בגמרא ה"מ לאחריני אבל לברתא יהיבא אלא כרב נחמן דסבר אפי' במקום ברתה נפשה עדיפא לה ולעולם אמרינן דעתה דלהברחה כיונה ואם נתאלמנה או נתגרשה חוזרין הנכסים:

(כב) שאם נתאלמנה וכו':    ואפילו מתה אחר מות בעלה מיד קודם שחזרה בה תחזור ליורשי' כך פסק הרא"ש:

(כג) אין הבעל אוכל פירותיהם ואם מתה אינו יורש':    מה שאין הבעל אוכל פירות אף דלא קנה הלוקח אמרו בגמ' הטעם עשאום כנכסים שאין ידועים לבעל דגם כן אין הבעל אוכל פירות אף שהן ברשות האשה אבל אם מתה אין יורשה, הקשה הר"ן הא גם בנכסים שאין ידועים הבעל יורשה דהא אמרינן לא תמכור ואם איתא דאין לבעל בהן כלום למה לא תמכור אלא ודאי הבעל יורש הנכסים ובפרט למאן דס"ל ירושת הבעל דאורייתא ותי' הר"ן דאומדן דעת שלה הוא כאילו פירשה שאם היא תמות בחיי בעלה שיזכה בה מקבל המתנה אלא שלא רצתה לפרש כי היכא דלא תהוי לה איבה וגם הרא"ש כ' אמדינן דעתה דנתכונה להבריח וכו' וגם לא ירשנה אם תמות ושתוכל למכור פירות וכו' כל זמן שיושבת תחת בעלה וגם לא מכרתן ונתנן לא' נמצא דלדעת הרא"ש הרשות ביד' למכור הפירות אף בחיי בעלה ואין הלוקח יכול לעכב:

(כד) לא קנה קנין גמור עד שתרצה:    ותאמר אין ואם הבעל ירצה לזכות תאמר אין ואם הלוקח ירצה להחזיק לא תאמר אין:

(כה) ואם מתה אינו יורשה:    הר"ן תמה על הרמב"ם דמאחר דמתה ולא אמרה אין למה יפסיד הבעל ירושתו נהי דהוה כנכסים שאין ידועים לבעל שהוא סבר שתאמר אין תינח לענין אכילת פירות אבל לענין ירושה כשם שבנכסים שאין ידועים הבעל יורש כך יהיה הדין כאן ותי' דהרמב"ם לטעמיה דירושת הבעל דרבנן וכו' עיין עליו גם מ"ש בשם אחרים ופי פי' ר"ח והרא"ש לכשארצה היינו כל זמן שאשתוק תהיה המתנה קיימת ואם רצה לבטלה הרשות בידי נמצא אם מתה ולא ביטלה המתנה קיימת ביד הלוקח וע"כ בדין אין הבעל יורשה ועיין בהגהות אלפסי לשון ריא"ז:

סעיף ח

(כו) קנה לגמרי:    ומיהו היכא שהכל כותבין כן חזר הלשון לשופרי דשטרי וכל זמן שלא יעידו שאמרה להם בפי' לכתוב כן לא קנה המקבל ואם רואים שידעת שכתבה כן ולא מיחתה אף על פי שלא אמרה להם בפירוש אפש' לומר שתהא מתנתה קיימת לשון הרשב"א העתיקו הר"ן:

סעיף ט

(כז) אבל לא גוף הקרקע:    אין ללוקח תועלת בגוף הקרקע מאחר שהפירו' וכל תשמישי קרקע הכל לבעל ואם למחות ביד הבעל שלא לקלקל בקרקע ולחפור בורות שיחין מערות גם הרא"ש (דס"ל דמוציא אף גוף הקרקע וכמו שכתב בהג"ה אח"ז) יודה לזה דכל האש' יכולה למחות גם הלוקח יכול למחות ומכל מקום יש ללוקח תועלת בגוף הקרקע לענין פרוזבול:

(כח) קיימים בעצמם:    אבל אם הוציא' המעות על דבר אחר יכול הבעל לומר מיד שהוציא' המעו' קמו עלה בהלוא' ואין אני מחוייב לשלם ההלוא' שחייבת ומטלטלין שהניח' אני יורש אות' ועיין מ"ש בסי' צ"א סעיף ד' בשם נ"י:

(כט) מכרה קיים:    משמע למפרע חל המכיר' משע' ראשונ' אפילו לדעת הרא"ש שמוציא הגוף מיד הלקוחו' מ"מ אם נתאלמנ' איגלי מילתא למפרע שהמכיר' הית' כדין:

(ל) הלוקח יכול למחות:    אף אם לא מכר' היא בעצמ' יכול למחו' שלא יקלקל גוף הקרקע שאין לבעל רק פירות:

(לא) או הקדיש' אות':    המעין שם ירא' דאף דהקדיש' קדושת הגוף אפ"ה אלמוהו רבנן לשעבוד דבעל משום דידו עדיפא מידה אמנם ודאי אם נתאלמנ' חל ההקדש ע"ש:

סעיף י

(לב) מחרים שלא מכרה:    היינו בטוען שמא ואם טוען ברי צריך הבעל לישבע היסת:

(לג) ואם לעשירים יכול לחזור בו:    היינו במתנה מרובה ומתנה מועטת נקר' מחוסר אמנה וע' בחושן משפט סי' רמ"ט וסי' ר"ד:

סעיף יא

(לד) בד"א שאם מכרה משנשאה וכו':    דברי המחבר כאן אינם מסודרים כראוי ולשון הרמב"ם בפרק כ"ב מה"א דין ח', כך הוא בד"א וכו' אבל אם נפלו לה נכסים וכו' ולא ידע בהן הבעל ומכרה אות' מכרה קיים וכן ארוסה שמכרה קודם הנשואין מכרה קיים עכ"ל, והטור כתב בזה הלשון נפלו לה קודם שנתארסה ונתארסה מוכרתן לכתחלה נפלו לה משנתארסה לא תמכור לכתחלה בעודה ארוסה ואם מכרה ונתנה קיים ואח"ז מתחיל ענין אחר בד"א בנכסים ידועים לבעל אבל בנכסים שאינם ידועים אפי' נפלה משניסת אם מכרה או נתנה קיים אלא שלכתחלה לא תמכור והנה ע"פ זה צריך לפרש דברי המחבר לכתחילה לא תמכור נכסים שנפלו לה משנתארסה כלו' אפילו נכסים שנפלו לה באירוסין ומכ"ש שנפלו לה לאחר נשואין ואם מכרה קיים אפי' באותן שנפלו לה לאחר נישואין הואיל ולא ידע בהם קודם מכירה וכן ארוסה לכתחילה לא תמכור כלו' ל"מ לאחר נשואין לא תמכור מה שנפלו באירוסין אלא אפי' ארוסה לא תמכור לכתחלה מה שנפלו לה באירוסין אבל מה שנפלו קודם אירוסין מותר למכור לכתחלה בעודה ארוסה אפילו נכסים הידועים לבעל כמ"ש הטור:

סעיף יב

(לה) כשיודעו לו מיד נעשו נ"מ:    ל' הטור צריך שלא נודעו לבעל בין נפילה למכירה:

(לו) וכן הפירות שימצאו בידה וכו':    כלו' וימכרו הפירות ויקח בהן קרקע והוא אוכל הפירות:

(לז) ידועים לבעל אינה נאמנת:    כלומר אינה נאמנת להפסיד מן הבעל פירות של הירושה:

(לח) אינם ידועים נאמנת:    לשון הרשב"א אם הודאה זו היתה בב"ד קודם שידע בעלה מנפילת נכסים ק"ל כר"ש דאם מכרה ונתנה קיים והודאתה בב"ד כנתנה דמי וא"כ צריך לפרש מ"ש כאן אשה שאמרה על ירושה היינו שאמרה דרך הודאה בב"ד אבל חוץ לב"ד כל שיכולה לחזור מדברי' אין זה כמכרה ונתנה ואם נודעה לבעל קודם הנתינה וההודאה אינה נאמנת:

סעיף יג

(לט) בנצ"ב בין לבעלה בין לאחרים:    מבואר בגמ' פרק חזקת דכל הנכסים של בעל חוץ מנ"מ יכולה לו' נחת רוח עשיתי לבעלי כשמסכמת על מכירתו ומכ"ש כשמוכרת לבעל עצמו וכ"כ רשב"ם דף מ"ט והא דיכולה למכור נצ"ב לאחרים ואף ע"ג דאין הגוף שלה דהא מסרה אותם לבעלה מ"מ מאחר שגם הבעל אין יכול למוכרן משום שבח בית אביה וכשתתאלמן אינם יכולים לסלקה בשאר נכסים מועיל בה מכירה וע' בח"ה סי' תכ"ד דאשה שחבלה באחרים צריכה למכור נצ"ב לאחרים בטובת הנאה שאם תתאלמן יקח הלוקח ועוד אכתוב מזה בסמוך סעיף ט"ז במכירת נצ"ב לבעלה:

(מ) לא עשתה כלום:    ואם מכרה האשה תחלה ואח"כ מכר גם האיש והסכים למעשיה המכר קיים וכמו שיתבאר בסמוך סעיף י"ז:

(מא) דמ"מ כשתתאלמן וכו':    כבר כתבתי שכן כתבו הפוסקים באשה שחבלה באחרים שצריכה למכור בטובת הנאה נצ"ב או נכסי מלוג שלה ולכשתתאלמן או תתגרש מכרה קיים:

(מב) וכן בעל שמכר קרקע וכו':    במכירת הבעל בנצ"ב נחלקו הפוסקים אם בטל מיד או נאמר דמאחר דהגוף שלו א"כ מכרו קיים עד שעת טירפ' וזה דעת רי"ף ור"י כמבואר בטור וע' בב"ח ונראה דע"כ לא פליגי הפוסקים אלא במכר הבעל גוף ופירות וכמ"ש המ"מ בשם הרשב"א פ' ל' מה' מכירה אבל אם הבעל מוכר הפירות מיד והגוף לכשתמות אשתו נראה דהמקח קיים דומה למה שנתבאר האומר שדה זו שאירש מאבא וכו':

(מג) בין נ"מ לא עשה כלום:    בנ"מ שאין הגוף שלו כ"ע מודו שאין מכירתו כלום וכתב המ"מ שאמרו בירושל' שאפי' מתה האשה בחיי בעלה המכר בטל לפי שבשעת מכירה לא היה לבעל בגוף הקרקע כלום, וכבר כתבתי דאם הבעל מכר הפירות מיד והגוף לכשתבא לידו אפשר דמהני בין בצ"ב בין בנ"מ:

(מד) ואפי' אם מתה בחיי הבעל:    זה לא קאי לדעת היש מי שאומר שהוא דעת ר"ת דס"ל דהמקח בטל מיד דמהי תיתי שיחזור וינעור בשעת מיתתה (ל' חוזר וניעור והוא ל' הרשב"א בתשו' הביאו הב"י סי' זה ס"ק י"ב) אלא קאי לדעה הראשונה דאין המקח בטל מיד רק האשה יכולה לבטלו אם תרצה ואם שתקה ומתה הבעל יורש כחה ויכול לבטלו וזה דעת רש"י (הובאו שני הדעות בטור סי' זה):

סעיף יד

(מה) מה שעשה עשוי:    הטעם שהרי הוא יכול לבלותן לגמרי בתשמיש והם עומדים לבלות וליאבד ע"כ ממכרו ממכר משא"כ בקרקע וק"ק דטעם זה שייך גם בנ"מ לפי מה שנתבאר לעיל בסי' פ"ה סעיף י"ג:

(מו) שברשותה עשה מה שעשה נאמן בשבועה:    מלשון זה משמע אף שהאשה טוענת ברי ומכחשת את הבעל מ"מ הוא נאמן בשבועה ואינה יכולה להוציא מן הלוקח ולפי זה אף אם הוא מודה לדברי האשה שלא ברשותה עשה היה ראוי ליתן ללוקח שמא ברשותה עשה, והמעיין בתשובת הרשב"א יראה דמיירי שם שהאשה תובעת את הבעל להוציא ממנו ממון ושיקנה לה אחרים ע"ז נאמן בשבועה לפטור עצמו ומיירי שם שאין הלוקח לפנינו או שהלוקח כותי אבל אם הלוקח לפנינו צריך הלוקח להחזיר לה מה שידוע שהוא שלה ואין הבעל נאמן לו' שברשותה עשה דוגמת מה שפסק לעיל סוף סימן פ"ז באשה הנושאת ונותנת תוך הבית שהבעל מוציא מיד הלוקח בלא דמים כל זמן שלא יברר הלוקח שדרכ' תמיד למכור בלא ידיעתו כן הכא צריך הבעל לברר שברשותה עשה וכל זמן שלא יברר היא מוחזקת בנכסיה להוציא מיד הלוקח כ"ז שנכסיה הם בעין וכ"כ ב"י ס"ק י"ד מ"כ דין הר"ח וכו' אם לוה הבעל מתחל' עליהם וכו' דין הוא שיחזיר לה אם תשבע דשלא מדעתה לוה עליהם משמע אף שהבעל מכחישה לא מפיו אנו חיים:

(מז) ואין לאשה כח למחו' בו שלא למכרן:    הל' מגומגם קצת דאין לאשה כח למחות בבעל' למכור נכסים שלו רק בהגיע זמן הגביה טורפ' ואפשר לה למחות שלא למוכרן לכותי ולמי שלא תוכל לטרוף ממנו:

(מח) ואין הכותי יכול לפדותו:    בת"ה סיים שם אם החזיק הישראל כל כך בקרקע הכותי שהכניס בה פועלים לבנות ולנטוע או שהכניס דיורין בבתים איזה זמן אף על פי שביד הכותי לפדות מ"מ חשיב הקרקע כגבוי לישראל כל זמן שלא פדאה הכותי וכח שעבוד כתוב' האש' עליו וראיה מהא דשומא הדרא לעולם וכו' ומהתימ' על הרב מוהרמ"א שהשמיט זה:

סעיף טו

(מט) מטלטלין שנתן לה משלו:    משמע לכאורה דדין מטלטלין אלו שנתן לה הם כנכסי צ"ב ואם מכרן בדיעבד מכורין לדעת הרמב"ם וקשה דהא מה שנתן לה הם נ"מ ועדיפי מנ"מ דהא אין הבעל אוכל פירות ממה שנתן לה כמבואר לעיל סי' פ"ה סעיף ז' ולמה יהיה לו רשות למכור מה שנתן לה מתנה ולא דמי לנצ"ב שהם ברשותו לכל דבר רק משום שבח בית אביה אינו רשאי למכור לכתחילה ואם מכר בדיעבד אין לה היזק ממון דהא משלם לה לכשתתאלמן רק מפסדת שבח בית אביה אבל למכור מה שנתן לה מתנה ואין לו בהם אפי' פירות למה יהיה לו רשות לימכר והרב כתב לפני זה דנ"מ לכ"ע אם מכרן או משכנן בטל ע"כ נראה לפרש שלא נתן לה במתנה גמורה מיד רק שהכניס לה שום משלו ליחד לה כנגד התוס' שהוסיף לה וכמ"ש (אח"ז בסעיף ט"ז) וכמ"ש התוס' בשם ר"ח שאחד מג' שדות המשועבדים לכתובתה כמבואר (אח"ז בסעיף ט"ז) הוא שהכניס לה שום משלו וע"כ דין מטלטלין אלו כדין נצ"ב שאינו רשאי למכרן לכתחלה אבל בדיעבד מכורין לדעת הרמב"ם שדין שום זה כדין נצ"ב אבל מה שנתן לה מטלטלין מתנה מיד פשיט' שדין נ"מ להם ואינו יכול למכור כלל ע"כ דקדק בלשונו שנתן לה משלו ולא כ' שנתן לה סתם:

(נ) וה"ה למטלטלין שקנה לה וכו':    נראה אף שכתב וה"ה אין דין מטלטלין שקנה לה שוה לדין נצ"ב דהא המקדיש את נכסיו אין לו בכסות אשתו ובניו ואם ההקדש אין חל ודאי דאין המכר חל דאין יכול למכור דבר שאינו שלו:

(נא) ואין חילוק בין בגדי שבת וי"ט וכו':    כתב כאן ע"פ דעת מהר"ם שהביא מהרי"ק בשורש י' שאין לחלק בין בגדי שבת לחול רק באחים שחלקו ולא בב"ח ובעל אבל הרמב"ם פ"א ממלוה כ' דבגדי שבת וי"ט גובה אותן ב"ח וכן סתם המחבר בחושן משפט בש"ע סי' צ"ז סעיף כ"ו ואין לחלק דכאן לכתחלה קאמר דאין יכול למכור אפי' בגדי שבת דזה אינו דאין לך ב"ח גדול מאם אין לו מה יאכל ולמה לא ימכור בשעת דוחקו וע' לקמן סי' צ"ט:

(נב) ואם קרובים נתנו לה וכו':    היינו בנתנו לה סתם ולא פירשו ע"מ שלא יהיה לבעל רשות בה באופן המועיל ע"פ הדין וכמו שנתבאר לעיל סי' פ"ה סעיף י"א:

(נג) יכול הבעל למוכרם לפרנס עצמו:    זה לשון מהרי"ק בשורש י' הכא שאחרים נתנו לה ולא מצינו שנתרצה הבעל מעולם שיהיו שלה ללבוש ולהתקשט ודאי יכול הבעל לטעון ולומר איני חפץ שהיא תתקשט ביותר מהצריך לה והוא ימות ברעב או יחזיר על הפתחים וכו' ע"כ צריכים למכור המלבושים והתכשיטים אותם שאינם צריכה וינתנו המעות בריוח והוא יאכל הריוח מאותן המלבושים עכ"ל, וכן צריך לפרש כאן דברי המחבר אף על פי שסתם דבריו דיכול למוכרם דמשמע לגמרי לפרנס עצמו מן הקרן וזה אינו:

סעיף טז

(נד) שמכרה או נתנה לבעלה מנכסי צ"ב:    כבר כתב לעיל סעיף י"ג ג"כ דין זה ובאמת דין זה אינו מבואר בגמ' בהדיא וגם לשון מכירה או נתינה לא יצדק יפה בנצ"ב דהא כבר הוא ביד הבעל אם לא כשהבעל מוכר לאחרים והיא מסכמת למכירתו או שנותנה לו לאחר שתתגרש והנה בחלוקה הראשונה שייך לומר נחת רוח עשיתי אבל בחלוק' השניי' מי מזקיקה ליתן לו מתנה לאחר שתתאלמן או תתגרש ועוד אכתוב מזה בסמוך שכן דעת הרא"ש בתשו':

(נה) ה"ג בהרמב"ם או שדה שהכניסה לה שום משלו:    כלו' שכתב לה שדה נגד שום שהכניסה לו מנכסי נדוניית' ועיין בתוס' דף מ"ט מ"ש בשם ר"ח אבל לפי גירס' שלנו שדה שהכניסה לו שום משלה והיא גי' רשב"ם והיינו צ"ב דנקט ברישא ולמה חזר וכפלו:

(נו) קבלה עלי' אחריות בפירוש:    גם זה לא נתבאר בגמ' כאן רק בגיטין גבי לקח מן האיש ואח"כ מן האשה מקחו בטל עד שתכתוב אחריות ולא כרב דאמר סתם שטר הוא אחריות אלא כשמואל שתקבל אחריות בפירוש דכולי האי לא עבדא בשביל נחת רוח:

(נז) אבל אם מחלה לבעלה כל זכות וכו':    המעיין בתשובת הרא"ש כלל ל"ח סי' ז' משמעות לשונו שאין מחלק בין מכירה למחיל' רק עיקר החילוק שלו הוא כשבעל מוכר קרקעותיו והיא מסכמת למעשיו תוכל לומר הוכרחתי לעשות לו נחת רוח מאחר שהוא דחוק למכירה אם לא הסכמתי הי' אומר עיניך נתת בגירושי' וכו' אבל מי מזקיקה למחול לו זכות שלה דאין כאן איבה אם לא תמחול לו והטעם זה שייך ג"כ גבי מתנ' ומכיר' דאין כאן איבה אם לא תמכור לו מה שכבר בידו אבל הראב"ד מחלק בין מכירה למחילה כמו שמבואר בהשגות ובמ"מ ומשמעות דבריו שגם במכיר' לבעלה נצ"ב שייך נחת רוח ובמחילה לא שייך נחת רוח ודעת הרמב"ן והרשב"א לחלק בין כתוב' ותוספות לנצ"ב דבכתובה ותוספות לא שייך איבה ע"כ מהני מכירה ומחילה אבל בנצ"ב שייך איבה ולא מהני מכירה ומחילה נמצא דשלשה מחלוקת בדבר דעת הרא"ש ודעת הראב"ד ודעת הרמב"ן והרשב"א:

סעיף יז

(נח) ולא הסכימ' למעשיו:    רמב"ם פי"ז מה"א דין י"א גריס ולא הסכימ' למעשיו ונפסד המכר ותמהו עליו המ"מ והר"ן וכ"מ כתב דלאו דוקא נקט הרמב"ם ונפסד המכר עיין עליו וכן בטור השמיט תיבות אלו ובב"ח נדחק לקיים דברי הרמב"ם שהם דוקא ואין דבריו ברורים:

(נט) דאם האשה קבלה המעות וכו':    הטעם דהוי כתלוה וזבין אבל אם בחנם הסכימה הוי כתלוה ויהיב:

(ס) קודם שקנאן הבעל:    דאף ע"פ שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אדם מסתלק מדבר שלב"ל:

סעיף יח

(סא) וקנו ממנה בעדים:    פי"ז מה"א בדין י"ט כ' הרמב"ם דמוחלת כתובתה אינה צריכה קנין פסק בש"ע לקמן סי' ק"ה סעיף ה' (וא"כ קשה למה כתב כאן שקנה ממנה) ודוחק לחלק בין מחילת כתובה למחיל' צאן ברזל שנאבדו:

סעיף יט

(סב) שתעשה בבגדיה ותכשיטיה מה שתרצה וכו':    משום דיכול לפ' כוונתו להשאיל או להפקיד ביד אחר כדי שלא יוכל הבעל ליקחם אבל לא למכר' וליתנם לאחר כי הבעל חייב בכסות אשתו ואם תמכור בגדים אלו יצטרך לעשות לה אחרים ועיין בטור:

סעיף כ

(סג) קודם לגבות:    אף על פי שראובן שיעבד לשמעון כל מה שעתיד לקנות והיא מתה בחיי הבעל וא"כ יזכה ראובן/ שמעון /מכח דאקני שלו מ"מ מאחר שהיא נשתעבדה ללוי בחייה ושעבוד דאקני לא חל אלא לאחר שיבואו הנכסים לידו היינו אחר מיתת אשתו ולוי קנה השעבוד בחיי אשתו: