רש"י על הש"ס/ערובין/פרק י

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רמב"ן | רשב"א | ריטב"א | רבינו חננאל | תוספות רי"ד | מאירי
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: רש"י | ראשונים | אחרונים





שיש לה פצימין - עמודין קבועין במחיצותיה פחות מג':

אליבא דשמואל כ"ע לא פליגי - כלומר ודאי כדקאמרת אביי כרב ולא כשמואל דמודה אביי דלשמואל פסולה דכיון דבאכסדרה דהנך פיות תקרה לאכסדרה נעשו ואפ"ה אסר בטלטול שבת כ"ש דלא מהני לענין סוכה דלא לסוכה עבידי:

כי פליגי אליבא דרב - כלומר הא דאמר רבא כשמואל ולא כרב לא היא דרבא נמי כרב אמרה למילתיה ואמר לך ע"כ לא קא שרי רב לענין שבת:

אלא דהני מחיצות - פי' אותן הקורות הנתונים על ארבעה עמודים דאינהו פי תקרה לאכסדרה עבידי:

לאו לסוכה - לשם סוכה אע"ג דלא בעי מחיצות לשמן כולי האי מיהא לא מקילינן:

במה דברים אמורים - דצריך להודיע בפרק חלון:

ערובי חצירות - לעולם הוא זכות להן אבל עירובי תחומין פעמים שהוא חוב שמפסידין לרוח שכנגדה:

נפרצה לכרמלית - שרי כר' יהודה דאי נמי אתי לאפוקי לבר לאו איסורא דאורייתא איכא:

מתני' על גבי שני בתים - והם בשני צידי רה"ר מטלטלין תחת העלייה דפי תקרה מכאן ומכאן יורד וסותם:

וכן גשרים המפולשים - שיש להם מחיצות מלמטה בשני הצדדים:

מערבין למבוי המפולש - הואיל ואיכא שתי מחיצות:

גמ' דאורייתא - הלכה למשה מסיני כדאמרינן בפ"ק (דף ד.) שיעורין חציצין ומחיצות הלכה למשה מסיני והרי יש כאן ב' מחיצות משני הבתים דאי לאו משום פי תקרה לא הוה שרי:

יתר על כן וכו' - רישא דברייתא אחד חלון שבין שני בתים ואחד חלון שבין שתי חצירות וגשרים ונפשות ורה"ר המקורה מטלטלין תחתיהן בשבת דברי ר' יהודה יתר על כן אמר רבי יהודה דאפילו רה"ר גמורה ואין שם תקרה למימר יורד וסותם שרי בשתי מחיצות של שני צידי רה"ר:

מההיא אין - מצית למשמע דשתי מחיצות דאורייתא אבל ממתני' לא שמעינן לה דטעמא משום סתימת פי תקרה הוא:

מתני' נמי דייקא - דאית ליה לרבי יהודה שתי מחיצות דאורייתא:

אי אמרת בשלמא - טעמיה דר' יהודה דקמייתא משום דשתי מחיצות דאוריי' היינו דקתני ועוד זו דמשמע ועוד זו אע"ג דליכא פי תקרה מתיר ר' יהודה משום האי טעמא אלא אי אמרת טעמיה בקמייתא משום פי תקרה מאי ועוד הא במבוי ליכא פי תקרה לשון אחר מתני' נמי דייקא כרבה דטעמא דקמייתא משום פי תקרה הוא וה"ג אא"ב דטעמא דר"י בקמייתא משום דקסבר פי תקרה יורד וסותם ובתרייתא משום שתי מחיצות היינו דקתני ועוד זו מתיר רבי יהודה ואע"ג דליכא פי תקרה משום שתי מחיצות אלא אי אמרת קמייתא נמי משום שתי מחיצות מאי ועוד היא היא ופשיטא דמערבין ראשון שמעתי ואית דגרסי כלישנא בתרא ומסתברא כוותייהו:

פרק עשירי - המוצא תפילין


מתני' המוצא תפילין - בשדה במקום שנאבדין:

מכניסן - לעיר ולבית:

זוג זוג - אחד בראש ואחד בזרוע והיינו זוג כדרך שלובשן בחול וחוזר תמיד ומכניסן זוג אחר זוג עד שיכלו:

שנים שנים - זוג בראש וזוג בזרוע ובגמרא בעי טעמא מאי נינהו:

בישנות - שניכר הקשר העשוי כמין שדי דודאי תפילין הן ויש בהן קדושה ואסור להניחן בבזיון:

אבל בחדשות פטור - מלהכניסן דילמא קמיע הן בעלמא ואין בהן קדושה אלא בנעשים כהלכתן והיינו לשמן הלכך לא מחללינן שבתא עלייהו:

צבתים - קשרים קשרים הרבה תפילין בכל קשר ובגמ' מפרש מאי צבתים ומאי כריכות:

מחשיך עליהן - ימתין עד שתחשך וישב שם וישמרם ולכשתחשך יטלם יחד ובגמ' פריך וליעיילינהו זוג זוג:



ובסכנה - שאינו יכול להמתין שם ומתיירא מפני הליסטים:

נותנן לחבירו וחבירו לחבירו - דכל חד וחד לא ממטי להו ארבע אמות:

לחצר החיצונה - של עיר שהוא מקום המשתמר ראשון:

וכן בנו - שילדתו אמו שם בשדה בשבת:

לא תהלך זו יותר מרגלי בעליה - אינן יכולין להרחיקה מתחום שביתת בעלים הכל לפי מה שעירבו הבעלים:

גמ' לובש כל מה שיכול ללבוש - לענין הצלת דליקה תנן בכל כתבי הקודש (שבת דף קכ.):

ולשם הוא מוציא - לחצר שסמוכה לדליקה:

התם - דקאי בשאר מלבושין דכמה דבעי לביש בחול:

זוג אחד אין - דקסבר שבת זמן תפילין הוא ומשום הכי שרי ובלאו הצלה נמי אם בא להניח תפילין מניח ומשום הצלה לא שרינן ליה טפי:

מאי קסבר - דקא שרי שנים שנים אבל טפי לא:

אי קסבר שבת זמן תפילין הוא - משום הכי שרי אבל לאצולי טפי מן המצוה לא:

לאו זמן תפילין הוא - ושרו ליה רבנן דרך מלבוש משום דתכשיט הוא לגביה ולא משאוי ואע"ג דלאו אורחיה הכא משום הצלה שרי:

במקום תפילין - הראוי להניח בו תפילין שאין כל הראש כשר להניח תפילין אלא קדקד לבד וחריץ יש שם שהתפילין יושבים בו ואינן בולטין כל כך כדלקמן ובשבת נמי באתרא דלא חזו ליה לאו תכשיט הוא שבולטין יותר מדאי והוי כמשאוי:

דיד - אין כל הזרוע כשר לתפילין אלא קיבורת כדלקמן:

מנהג בזיון - להניח חבילה עליהן שרי ליה למנטרינהו התם:

ראוי מי אמר - דגבי שבת לימא דתכשיט הוא:

קיבורת - אבר אמצעי שבזרוע ובלע"ז רבדי"ן:

רופף - רך ובלע"ז פונטינ"א:

תנא קמא סבר שבת זמן תפילין הוא - ומשום הצלה לא מישרו ביה טפי מן המצוה דלאו תכשיט נינהו וכל שכן דכיון דזמן תפילין הוא ואיכא בל תוסיף אתי איסור בל תוסיף ומשוי להו עליה כמשאוי:

ר"ג סבר לאו זמן תפילין הוא - והיינו טעמא דשרו ליה רבנן להצלה משום דתכשיט הוא הלכך כל כמה דהוי תכשיט שרי ומשום בל תוסיף ליכא הכא דאין כאן מצות תפילין כלל אלא כשאר מלבוש בעלמא:

איבעית אימא דכ"ע שבת זמן תפילין הוא - ודכולי עלמא אינה תכשיט ובמצות צריכות כוונה קא מיפלגי:

ת"ק סבר מצות צריכות כוונה - שהעושה מצוה צריך שיכוין בה הלכך זוג אחד אין טפי לא דאי מכוין למצוה איכא בל תוסיף בחד ואי לא מכוין למצוה תרוייהו משאוי נינהו ואין כאן מצוה:

ורבן גמליאל סבר מצות אין צריכות כוונה - הלכך מצוה איכא בל תוסיף ליכא דאין עובר על בל תוסיף אא"כ נתכוון למצוה וזה לא נתכוון ובכל חד אמרי האי למצוה ולבי מגמגם לומר דכיון דלאו תכשיט נינהו נהי דבל תוסיף ליכא איסור שבת מיהא לא פקע והא ליכא למימר דלכולי עלמא תכשיט הם דאם כן לתנא קמא אמאי אסור לא ליכוין ולא ליתסר וליכא למימר נמי דלתנא קמא לא הוו תכשיט ולרבן גמליאל הוו תכשיט דאם כן לוקי פלוגתייהו בהכי ועוד היינו פלוגתא דלעיל דזמן ולאו זמן ונראה לי דהכי גרסינן תנא קמא סבר מצות אין צריכות כוונה ולכולי עלמא תכשיט הן הלכך כיון דלענין מיפק ידי חובתיה נפיק בלא כונה לענין בל תוסיף נמי אף על גב דלא מכוין להו למצוה איכא בל תוסיף כיון דזמן תפילין הוא ור"ג סבר צריכות כוונה לצאת ידי חובתו הלכך. בבל תוסיף נמי לא עבר עד דמיכוין למצוה:



ואיבעית אימא - לענין לצאת כולי עלמא לא פליגי דידי חובתיה נפיק אע"ג דלא איכוון ולענין בל תוסיף פליגי לת"ק כי היכי דלענין מפיק נפיק לענין בל תוסיף נמי עבר ולרבן גמליאל אי לא מכווינן למצוה לא עבר:

ואיבעית אימא אי סבירא לן - דלכ"ע שבת זמן תפילין לא לעבור ולא לצאת בעי כוונה ואיכא בל תוסיף אלא שבת לאו זמן תפילין הוא ובהא פליגי דת"ק סבר שלא בזמנו נמי אפילו בלא כוונה מצוה היא ותוספת עמה ולרבן גמליאל שלא בזמנו ואינו מתכוין אין כאן רמז מצוה ואין כאן תוספת:

זוג אחד נמי לא - דיש כאן תוספת שמוסיף שבת על החול למצות תפילין:

ועוד הישן בשמיני בסוכה ילקה - דמוסיף שמיני על השביעי ואנן מיתב יתבינן בשמיני בספק שביעי לכתחלה אלא שלא בזמנו בלא כוונה לאו תוספת הוא ולהכי שרינן דאי שמיני הוא לא מכוינן למצות סוכה:

מחוורתא כדשנינן מעיקרא - בשבת זמן ולאו זמן תפילין הוא קא מיפלגי:

ומאן - תנא דשמעת ליה דאמר שבת זמן תפילין דמוקים מתני' אליביה:

ושמרת את החוקה - בפרשת קדש לי כתיב והיא אחת מד' פרשיות של תפילין:

אלא לענין פסח - דאיירי בה לעיל מינה והאי מימים ימימה משנה לשנה דמתרגמינן מזמן לזמן אלמא מדלא דריש ר' עקיבא האי קרא בתפילין ש"מ דס"ל לילה ושבת זמן תפילין דלא קא ממעט להו קרא:

והא דתנן - בפ"ק דכריתות [דף ב.]:

הפסח והמילה - אע"פ שיש בהן כרת הואיל ואין בהן לאו אלא מצות עשה הן אין מביאין על שגגתן חטאת שאין חטאת באה אלא על לאו דכרת כדכתיב (ויקרא ד) אשר לא תעשינה וגו':

לאו נמי איכא - דהא כתיב ושמרת וכל שמירה אזהרת לאו היא כדר' אבין:

השמר דלאו לאו והשמר דעשה עשה - פירוש השמר שלא תעשה כן כגון השמר לך פן תכרות ברית וגו' (שמות לד) השמר לך פן תנקש וגו' (דברים יב) השמר בנגע הצרעת (שם כד) שלא יקוץ בהרתו השמר דעשה כי האי ושמרת את החוקה:

מי שצריכין אות - ימים שישראל צריכין להעמיד אות על עצמן להכיר שהם מחזיקים בתורתו של הקב"ה יצאו שבתות וימים טובים שהן עצמן אות בין הקב"ה לישראל דכתיב (שמות לא) כי אות היא ביני וביניכם:

הניעור בלילה - שאין לו לחוש שמא יפיח בתפיליו:

רצה מניח - ואינו כמוסיף על המצוה דלילה זמן תפילין הוא ורבנן הוא דגזור שמא יפיח כשהוא ישן:

מדלילה לת"ק זמן תפילין - אלמא לא דריש מימים ימימה למעוטי לילות דמוקים לקרא בפסח:

שבת נמי זמן תפילין הוא - מההוא קרא גופיה ממעט שבת:

ודילמא סבירא ליה לילה זמן תפילין - דלא דריש מימים ימימה לענין תפילין אבל שבת לאו זמן תפילין הוא ונפקא ליה מוהיה לך לאות כדנפקא ליה לר"ע לעיל דמוקי מימים ימימה לפסח דלא ממעט לילה מימים וקא ממעט שבת מוהיה לך לאות:

בת כושי - בת שאול כדכתיב (תהלים ז) על דברי כוש בן ימיני דהיינו שאול כדאמרי' באלו מגלחין (מו"ק דף טז:):

ולא מיחו בה חכמים - דהוי כתוספת על דברי תורה שפטרה נשים ממצות עשה שהזמן גרמא:

של יונה - בן אמיתי:

שלא הזמן גרמא - אלמא מצות תפילין כל שעה גם בלילה גם בשבת דאי מפקת חד הוי להו זמן קבוע:



דר' יוסי - לקמן:

נשים סומכות רשות - ואע"ג דכתיב (ויקרא א) דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אדם כי יקריב מכם וסמיך ליה וסמך ידו בני ישראל סומכים ולא בנות ישראל סומכות:

אוסר בחדשות - לחלל עליהן שבת דילמא קמיע בעלמא נינהו:

נשים סומכות רשות - דאין כאן בל תוסיף ומשום איסורא נמי ליכא דקסבר תכשיט נינהו:

אין מעכבין - אין ב"ד מוזהרין למונען מלתקוע ביום טוב של ר"ה דבעו לחנוכינהו במצות:

הא נשים מעכבין - אע"ג דלא חלול י"ט הוא כדתנא דבי שמואל (ר"ה דף כט:) יצאה תקיעת שופר ורדיית הפת שהיא חכמה ואינה מלאכה מיהו נראות כמוסיפות:

סתם סיפרא - תורת כהנים:

לשונות - צמר סרוק וצבוע:

פסולות - שמא לא צבע לשם ציצית ואנן עשייה לשמן בעינן:

דגלימא טוואתיה - לארוג מהן טלית ולא לעשות מהן ציצית:

שזרנהו - טוואם:

בשזורים - שאין דרך לארגם:

דשיפתא דגלימא - שכן דרך להסך שזורים בשפתו שהוא גדיל ונקרא בלע"ז צימוש"י והחוטים נקראים אורי"ל:

במופסקין דכולי האי לא טרח - לחזור ולקשרם ולהסך אותן:

וכי אדם טורח לעשות קמיע כעין תפילין - ואפ"ה חיישינן לה במתני' דקתני חדשות פטור דילמא קמיע נינהו ולא מחללין שבתא עלייהו:

פוק תני להו - להנך רבנן דבי מדרשא דקשי להו בדר' אלעזר צא ושנה להם שיש בידי ברייתא דמסייע ליה ומפרשת טעמא בהדיא: לפי שאין אדם טורח:

כיפי - מרגליות ל"א נזמים וכן עיקר:



אחד חדשות - שאין אדם טורח:

והשתא דתני אבוה דשמואל - דהאי חדשות כשיש בהן רצועות ואינן מקושרות כעין קשר של תפילין העשוי כמין אותיות וכן הוא קבוע תמיד אלמא טעמא משום קשר הוא דקשירה אב מלאכה ואסור לקשור בשבת קשר של קיימא:

דכ"ע לא טרח - דטעמא דחדשות לאו משום ספק קמיעא הוא:

ר' יהודה לטעמיה - בפרק אלו קשרים (שבת דף קיג.) חבל דלי שנפסק. כורך עליו פונדא או פסיקיא ובלבד שלא יענבנו אלמא טעמא משום דקשירה הוא וחייבין עליה משום אב מלאכה:

הא לאו הכי עניב - בתמיה:

הלכה למשה מסיני - היאך הוא עשוי שדומה לדל"ת ובתפירתן עשוי כמין שי"ן ורצועה קטנה קבועה בהן וראשה כפוף ודומה ליו"ד הרי שדי:

ונוייהן - אותו היכר האותיות:

לבר - לחוץ שאינם כלפי התפילין בין הבתים אלא כנגד מראית העין לפי שנאמר בהן וראו וגו' ותניא ר"א הגדול אומר אלו תפילין של ראש:

הלוקח תפילין - הרבה יחד ולחזור למוכרן ולוקחן ממי שאינו מומחה:

בודק שתים של יד ואחת של ראש - וכיון דהוחזק בשלש הוה מומחה ולוקח השאר בלא בדיקה:

מה נפשך - מה דעתך אי קים לך דגברא דמזבן תפילין טובא מחד גברא זבין הוא והאי מוכר נמי מחד גברא קננהו:

לבדוק שלש בשל יד או שלש בשל ראש - ותסגי ליה בהכי להתחזק בכולהו:

כל חד וחד נמי - כל תפילין ותפילין דשמא מי שמכר לו את אלו לא מכר את אלו:

רבי היא - במסכת יבמות (דף סד:) הוא דאמר בתרי זימני הויא חזקה נשאת לראשון ומת לשני ומת לשלישי לא תנשא:

וכן בצבת השני - אם יהיו לו צבתים הרבה ובכל צבת תפילין הרבה קא סלקא דעתיה דהכי קאמר בדק בצבת הראשון שני תפילין הוחזק כל אותו צבת וכן בשני הוחזק גם הוא וכן בשלישי וכיון דהוחזק בשלשה צבתים כשרין הוחזקו כל הצבתים ואין צריך עוד לבדוק כלום:

מודה רבי בצבתים - דאין אחד מוחזק בשל חבירו שדרך ליקח צבת אחד מאיש זה וצבת אחד מאיש אחר לשון צבת כמו שול תשולו לה מן הצבתים (רות ב):

לאפוקי מחזקיה - לאשמועינן דאע"ג דבעלמא תרי הוו חזקה בצבתים לית ליה לרבי חזקה מדתני שלישי וגלי ביה והוא הדין לכולם:

זווי זווי - של ראש ושל יד קשורין יחד וכן הרבה קשרי זוג בצבת אחת:

דכריכן טובא - כי הדדי ואין ב' ב' קשורים:

ואי לאו - שאינם כלות קודם שקיעת החמה דהואיל והוא צריך לטרוח ולחזור משתחשך מחשיך עכשיו עליהם ויטלם יחד:

מוליכן כולם פחות פחות מד' אמות - קודם שיגיע לארבע אמות יעמוד לפוש וחוזר והולך פחות פחות מארבע אמות וכן תמיד דהשתא כל זמנא הויא עקירה והנחה ואין כאן העברה ארבע אמות יחד:

בסכנת עובדי גלולים - דמבזו להו לתפילין מוליכן:

בסכנת ליסטים - ישראל דקטלי ליה משום ממונו ולתפילין לא מבזו להו מכסן:



הכי גרסינן במאי אוקימתא למתני' בסכנת ליסטים אימא סיפא וכו' - כיון דליסטים לא מבזו להו אמאי קא מזלזל ר"ש באיסורא דשבתא כולי האי כל שכן דהא דר"ש גריעא (כולי האי) מתנא קמא ואיכא זילזול שבת טפי דאוושא מילתא דהנך גברי דמקילינן כולי האי בשבת וכסוי דת"ק עדיף. לשון אחר ועיקר ולא לשבש הספרים מתני' בסכנת עו"ג שגזרו גזירה שלא יניחו תפילין והאי ובסכנה מכסן והולך לו אכולה מתניתין קאי והכי קאמר ובסכנה שאם ימצאו בידו או ישמע למלכות יהרג בין מעט בין צבתים מכסן בטליתו שלא יוטלו כ"כ בבזיון ומניחם שם והולך ולא יזיזן משם שמא ירגישו בו ויתחייב למלכות וברייתא בליסטים עו"ג ואסיפא קאי דקתני מחשיך עליהן ומביאן ובסכנת ליסטים שהוא ירא להחשיך שם מוליכן פחות פחות מד' אמות וכו' ולא יניחם שם שלא יזלזלו הליסטים בהם וינהגו בהם מנהג בזיון ובמאי אוקימנא למתניתין בסכנת עו"ג שלא יתחייב למלכות אימא סיפא וכו' וכ"ש דאוושא מלתא וישמע למלכות יותר משאם מכניסן זוג זוג או מחשיך עליהם לכולם וזה עיקר מדלא גרסינן ברישא כל שכן דאוושא מילתא דשבת כדגרסינן בסיפא מכלל דהאי אוושא דמילתא לאו אזלזולא דשבת קפיד אלא אסכנת נפשות קפיד:

אע"ג דקשיא ליה - שמטלטלין אותו מיד ליד:

הא עדיפא - בשבתא ולא יטלטלנו הוא לבדו פחות פחות מד' אמות:

כרגלי הבעלים - שהשואל או לוקח בהמה או כלים מחבירו ביום טוב אינו יכול להוליכם אלא למקום שהבעלים הראשונים מותרין לילך שם ואם עירבו לצפון לא יוליכנו זה לדרום:

מחבית לחבית - והשניה שלו וכן עושה תמיד ולקמיה מפרש מאי לא תהלך זו:

אין בהם ממש - לקנות שביתה אצל בעליהם הראשונים וכל אדם מותר להוליכן כרגליו:

פוטר במים - פלוגתייהו בפרק בתרא דביצה האשה ששאלה מחבירתה תבלין לקדירה ומים ומלח לעיסתה הרי הן כרגלי שתיהן אין העיסה הולכת אלא למקום ששתיהן מותרות לילך שם ואם עירבה זו לצפון וזו לדרום אין עיסה זזה ממקומה לפי שאין לזו של צפון אפילו אמה אחת בדרום וה"מ כשנתנו עירובן לסוף אלפים ר' יהודה פוטר במים שאין בעלת המים אוסרת על בעלת הקמח כלום:

ומאי לא תהלך זו - הא רבי יהודה נמי בחבית לא קאמר דיכולה חבית להלך יותר מרגלי הבעלים דהא אוקמינן מתני' במערן מחבית לחבית:

מפני רוטבה - שניכר ואם השאילה מים לקדירתה הרי היא כרגלי שתיהן:

מים שלא קנו שביתה - שנתמלאו היום ממעין הנובע או מן הנהר דתניא (לעיל דף עו.) נהרות המושכין ומעינות הנובעים הרי הן כרגלי כל אדם:

דבטלה חבית לגבייהו - מפני שהיא טפילה להן ורבנן פליגי למימר דלא תהלך זו דלא בטלה לגבייהו:

פטור אף על המטה - הואיל ופטור על החי דקיימא לן חי נושא את עצמו:

בשיירא - שחנתה בבקעה שאנוסין הן שאין להם מים שרי להו רבנן דתיבטיל:

כרבי יוחנן בן נורי - בפרק מי שהוציאוהו:

מתני' היה קורא בספר - כל ספרים העשויים בימי הראשונים עשוין (בגליון) כספר תורה שלנו:

גוללו אצלו - הואיל וראשו אחד בידו ובגמרא מפרש לה:

לעשרה טפחים - לעשרה התחתונים שברשות הרבים וכולן מפרש בגמרא:

הופכו על הכתב - האותיות כלפי הכותל שלא יהא מוטל כל כך בבזיון ומניחו עד שתחשך:

משום שבות - כגון זו שלא נפל מידו שהרי אחז בראשו אחד ואין כאן אלא משום גזירה דילמא נפיל כוליה מידיה ואתי לאתויי. כל איסור דרבנן הוי שבות:

גמ' אי נימא איסקופה רשות היחיד - גבוהה עשרה ורחבה ארבעה:

וקמה רשות הרבים - ולפניה רשות הרבים וקאמר מתני' אע"ג דמונח ראשו ברשות הרבים. גוללו ברשות היחיד:

ולא גזרינן דלמא נפל - כוליה מידיה דאיכא חיוב חטאת ואתי לאיתויי:



מני - מתני' דלא גזר:

ר"ש היא דאמר - לא גזרו שבות בכתבי הקדש דאי ר' יהודה הא אמר אם מסולק מן הארץ מלא החוט דלא נח הוא דגוללו אצלו דליכא למגזר מידי דלא דמי לנפילה כלל אבל הונח כל דהו אסור דגזרינן איגודו בידו אטו היכא דנפל כוליה:

הנדרסת - לעולם איסקופה רה"י. היא אבל נדרסת דרגל הרבים עוברת דרך לה ובמקום דדריסת רגלי בני אדם עומדין איכא בזיון כתבי הקדש ולהכי שריוה לגוללו אצלו דלא דמיא לקורא בגג דהתם ליכא בזיון כולי האי משום הכי היכא דנח גזר רבי יהודה אבל בהא מודה דכיון דאוגדו בידו ושבות בעלמא הוא לא גזרינן:

תוך ארבע אמות - אקורא על האסקופה קאי ולא ידענא היכא הוא תוך ארבע אמות שלא נתגלגל הספר עד ארבע אמות בקרקע:

מה לי חוץ לארבע - הא כולה שבות היא דאוגדו בידו ומה לי מעביר ד' אמות ברשות הרבים מה לי מכניס מרשות הרבים לאיסקופה רשות היחיד דהא קשרית לה משום דאוגדו בידו ויש כאן משום בזיון וכי היכי דשרית להכניס מרשות הרבים לאיסקופה הכי נמי אית לן למישרי להעביר ד' אמות ברה"ר:

איסקופה כרמלית - רחבה ארבעה ואין גובהה עשרה וחוצה לה רשות הרבים ולפנים הימנה רשות היחיד:

ומייתי ליה - מרה"ר לאיסקופה אין כאן חיוב חטאת ואפילו אין אוגדו בידו דהא מרשות הרבים לכרמלית מעייל הכא דאוגדו בידו שרי ליה לכתחלה:

חייב חטאת - שמעביר ארבע אמות ברה"ר הכא דאוגדו בידו לא שרו ליה לכתחלה:

נמי נגזר - לרבי יהודה דגזר שבות אף בכתבי הקדש נגזר דילמא נפל כוליה מידו ואזיל ושקיל ליה ברשות הרבים ומייתי ליה ברגליו בתוך הבית דרך האיסקופה וקא מעייל מרשות הרבים לרשות היחיד: וכי תימא וכו' דרך עליו: למעלה מראשו שעקרו מרשות הרבים והוליכו דרך למעלה מראשו והניחו לסוף ארבע חייב ואע"ג דאוירא מקום פטור דגבוה ואין בו מקום רוחב ארבע אלמא כיון דלא נח במקום פטור לא מהני הכא נמי. לא מהני כיון דלא נח באיסקופה אע"ג. דדריס עלה לאו הנחת גופו הוא אלא א"כ עמד לפוש:

באיסקופה ארוכה - שיש לה משך גדול ברחבה מרשות הרבים עד תוך הבית דאי נמי נפיל כוליה מידו לא אתי לידי חיוב חטאת דאדהכי נזכר ועומד לפוש על האיסקופה והדר מעייל ליה:

סתם כתבי הקדש עיוני מעייני בהו - כי מטי באסקופה והרי עומד בכרמלית:

ודילמא - נפיל כוליה לרה"ר ושקיל ליה ומעיין ביה התם ומעייל להו להדיא לבית ולא קאי אאיסקופה מידי:

מהלך כעומד דמי - הלכך ליכא למיגזר מידי דאי נפיל כוליה ומעייל ליה כיון דדריס על האיסקופה הרי הוא כעומד בכרמלית ואין כאן חיוב חטאת:

דא"ר יוחנן - בפ"ק דשבת (דף ו.) דזורק לאו כעומד דמי:

להפוך - יריעת קלף על פניה להגין עליה שלא יעלה אבק על האותיות:

לא אפשר - שאין לו בגד לפרוס:

והא לא נח - ואפי' שבות ליכא:

בכותל משופע - דכיון דבולט למטה נח על בליטתו:



למטה משלשה - הגיע. ראש הספר לשלשה סמוך לקרקע ארעא סמיכתא הוא והרי הוא כמונח:

אלא הא דאמר רבא - בפ' הזורק במס' שבת (דף ק.):

תוך שלשה לרבנן - דפליגי עליה דר"ע בקלוטה כמי שהונחה ואמרי דהזורק מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים למטה מעשרה לא אמרינן הואיל ונקלטה ביו"ד תחתונים שהן רה"ר הרי היא כמי שהונחה לחייבו אפי' זרק למטה משלשה לא מיחייב אם עד שלא הגיע לארץ נשרף או בלעו כלב אלא אם כן נח על גבי משהו ואפילו לא הוי מקום ארבעה הויא הנחה ולמעלה משלשה אם נח פטור ואפי' לר"ע דאי מקום ארבעה הוא כרמלית הוא ואי לית ביה ארבעה מקום פטור הוא:

נימא כתנאי אמרה לשמעתיה - דהא תנא קמא אפילו כי לא נח נמי גזר למטה מג' משום דילמא זמנין דאין אגדו בידו ולרבא כי אין אגדו בידו נמי כי האי גוונא דלא נח לא מיחייב אם קלטו והחזירו קודם שנח:

מתני' זיז שלפני החלון - בולט מן הכותל גבוה י' ורחב ד':

נותנין עליו - בני עלייה דרה"י הוא:

גמ' דמפיק להיכן - להיכן בולט:

דמפיק לרה"י - לחצר:

כלים הנשברים - כלי חרס וזכוכית שאם נפלו ישברו דליכא למימר דילמא אזיל ומייתי להו:

קערות וכוסות וקיתוניות - כולם כלים הנשברים הם דסתמייהו דחרס:

משתמש בכל הכותל - אם הזיז מוטל לארכו אצל הכותל על פני כולו משתמש בכל הזיז:

עד עשרה התחתונים - כלומר כל מקום שהוא בין סמוך לחלון מיד בין מופלג הימנו הרבה ובלבד שלא יהא בתוך עשרה תחתונים שברשות הרבים:

למטה הימנו - למעלה מעשרה:

משתמש בו - בתחתון ע"פ כל הכותל אם מונח לאורכו אצל הכותל:

האי זיז - עליון היכי דמי:

אי דלית ביה ארבעה מקום פטור הוא - ואפילו כנגד חלונו לא לשתמש נהי דמקום פטור הוא ומותר לכתף עליו כדקי"ל מקום שאין בו ארבעה מותר לבני רה"ר ולבני רה"י לכתף עליו מיהו תשמיש תדיר לא משתרי ביה דלא חזי לתשמישתא ושכיחי כלים למיפל לרה"ר ואע"ג דאוקמינן בכלים הנשברים הני מילי בדאית ביה ד' דלא שכיחי למיפל כולי האי אבל הכא דרובא נפלי מחזי כמאן דשדי להדיא לרשות הרבים:

חורי חלון הוא - כלומר זוית החלון והרחבתו הוא ולשון חורי דנקט משום דגבי שבת שייך. למימר חורי רשות הרבים כרשות הרבים וכן חורי רה"י כרה"י דמי כגון כותל הסמוכה לרה"ר ויש בה חורין פתוחין לרה"ר למטה מיו"ד הוי רה"ר: מתני' עומד אדם ברה"י: בבית או על הגג ושוחה ונוטל חפץ ברה"ר כאן ומניחו כאן:

ובלבד שלא יוציאנו מארבע אמותיו - ממקום שהיה מונח בו ואשמועי' . מתניתין דלא גזרינן שמא יכניסנו אצלו:

וישתין ברה"ר - דמפיק מרה"י לרה"ר:

משנתלש רוקו בפיו - משנתגאל ונאסף לצאת:

לא יהלך ארבע אמות עד שירוק - דכיון דלמשדייא קאי משאוי הוא:

גמ' מתני ליה רב כו' - גזירה שמא יכניסנו אצלו:

ועבדת כר"מ - דאיהו הוא דגזר שמא יביא אצלו כדלקמן בפירקין [דף קא.] לא יעמוד ברשות היחיד ויפתח ברשות הרבים שיטול מפתח ברשות הרבים ויפתח בו פתח הסמוך לרשות הרבים שמא יכניס אצלו במקום שהוא.:



מדסיפא ר"מ - הא דלא יפתח דאיירי ר"מ בהו:

הא הוציא - החפץ מד' אמות חייב אע"ג דהוא עומד בגבוה והגביהו למעלה מי' והעבירו לא אמרי' העברת מקום פטור הוא אלמא בתר הנחה ועקירה אזלינן והרי נטלו מתחילת ארבע והניחו לסוף ארבע:

פטור אבל אסור - מדרבנן דילמא אתי לעבורי דרך למטה מעשרה:

מחשבתו - שהוא צריך לכך משווא לה הוצאה חשובה:

זרק - מתחילת ד' לסוף ד':

בפי הכבשן - שקלטה שלהבת ונשרפה:

בתר עקירה - מן הגוף אזלינן והן נעקרין מן החלל של הגוף וחייב דמוציא מן הגוף שהוא רה"י לרה"ר:

או בתר יציאה - שיוצא מן הגוף ממנו והרי פי אמה ברה"ר ואין כאן עקירה מרה"י:

ואע"ג דלא היפך - בתמיה דמשום תליש' לחודיה אמר ר' יהודה דאסור דלמיפק קאי ואפי' דלא היפך בה בתוך פיו:

היה אוכל דבילה - של תרומה:

בידים מסואבות - סתם ידים שלא נטלו הוו שניות ופוסלות את התרומה:

ר"מ מטמא - שהרי הוכשרה התרומה ברוק שבפיו:

ר' יוסי מטהר - דקסבר כל זמן שהרוק בתוך פיו לאו משקה הוא והרי הוא כגופו של אדם ואינו מכשיר:

היפך - ברוק להוציאו לחוץ טמא דלמשדייה קאי ומכשיר:

מוחלפת השיטה - החליף ר' יהודה שיטתו ויצא הימנה:

לא תחליף - לא תימא מוחלפת היא דמתניתין דקאמר אע"ג דלא היפך קאי למשדיי' בכיחו עסקינן ליחה שנתלשה מן הגוף ע"י חולי שקורין טו"ש:

כיחו ונתלש - לא יהלך ד' אמות עד שירוק:

מאי לאו - תרתי קתני כיחו וכן רוקו:

כדשנינן מעיקרא - מוחלפת השיטה:

חייב מיתה - בידי שמים:

כל משנאי אהבו מות - תורה אמרה להאי קרא בפרשת ה' קנני:

אלא למשניאי - למשניאים דעתו באנינות:

והא מינס אניס - שעל כרחו הוא ע"י חולי או הצינה:

כיח ורק קאמרינן - שרקק אותו בפני רבו והיה לו להסתלק משם או להבליעו בכסותו:

מתני' וישתה ברה"ר - ויושיט צוארו לרה"ר וישתה גזירה שמא יכניס הכלי אצלו:

וכן בגת - מפרש בגמ' לענין מעשר:

גמ' רישא רבנן - לעיל אוקימנא להא דקתני עומד אדם ברה"י ומטלטל ברה"ר כרבנן דפליגי עליה דר"מ במתני' גבי מפתח ולא גזרינן שמא יכניס והכא גזר שמא יכניס כר"מ והא ליכא למימר דשתיית המים תהוי הכנסה כמשתין ורוק דלא דמי דהתם קא עקר מרשות זו וקא עבד הנחה לרשות זו אבל שותה עביד עקירה והנחה בחדא רשותא דהא ברשות שהוא שותה בה פיו עומד ובפיו הן נחין מיד:

בחפיצין הצריכין לו - אפי' רבנן מודו דגזר בהו דמתוך שהוא צריך להם יכניסם אצלו הלכך משקין הללו צריכין לו וגזרינן:

כרמלית מאי - מהו שיעמוד בכרמלית וישתה ברה"י או ברה"ר:

היא היא - כי היכי דלא יעמוד ברה"ר וישתה ברה"י כך לא יעמוד בכרמלית וישתה ברה"י:

היא גופה גזירה - אי דעייל לגביה כלי ליכא איסורא דאורייתא אלא גזירה דרבנן דלא ליתי לאפוקי מרה"י לרה"ר ואנן ניקום ונגזר שתיה אטו הכנסת כלי:



וכן בגת - והאי גת מאי היא אי רה"י וקאמר דלא יעמוד ברה"ר ויושיט צוארו בגת ויטול כלי וישתה הא תנא ליה רישא אלא לאו בגת כרמלית כגון שאינה גבוהה י':

שותין על הגת - עומד על הגת ושותה דכל זמן שלא הוציאו לחוץ לאו שתיית קבע היא ופטור מן המעשר בין שמזגו בחמין בין שמזגו בצונן:

מחייב - במזיגה שמוזגו במים משויא ליה קבע:

על החמין חייב - דאין ראוי לחזור המותר שמקלקל היין הלכך כי מזג ליה בחמין אדעתא למשתייה כוליה מזג ליה ומשוייא ליה מזיגת קבע אבל מזיגת צונן לא משויי' ליה קבע דילמא שתי פורתא ומהדר הלכך כל כמה דשתי הוי עראי ומתני' דקתני וכן בגת ר"מ היא וקתני לא יעמוד ע"ג קרקע וישתה בגת בלא הפרשת מעשר אא"כ הכניס ראשו ורובו לגת:

מתני' קולט אדם מן המזחילה - למטה מי' טפחים גגין שלהן חלקים היו וטחים בטיט ומרזבין קטנים הרבה היו לגג להוציא המים ונותנין למטה מהם דף כנגד אורך הכותל בשיפוע וכל המרזבין שופכין עליו והוא מביא כל המים למקום אחד שלא יזיקו את הכותל ועומד אדם ברה"ר וקולט בכלי למטה מי' טפחים מן המים היורדין מן המזחילה וקולט דוקא כדמפרש בגמ' אבל לא יצרף פיו או כלי למזחילה שהוא בפחות משלשה סמוך לגג ואף על פי שהוא למטה מי' מ"ט דהואיל ומוטלת לאורך הכותל ובתוך ג' לגג דמיא לגג והוי כמוציא מן הגג שהוא רה"י לרה"ר:

ומן הצינור מ"מ - כלומר בין קולט בין מצרף משום דצינור לעולם ארוך ויוצא לרה"ר וליכא למימר לבוד וכיון דלמטה מעשרה הוא ליכא איסורא ובגמרא מוקים לה כשאין בפיו ארבעה ולא גזרינן אטו היכא דאית ביה ארבעה דאי נמי אית ביה ד' כרמלית הוא דלא גבוה עשרה ומש"ה נקט מתני' גבי מזחילה למטה מי' משום דבעי' למתני ומן הצינור מ"מ ואי למעלה מי' לא משתרי צירוף הצינור גזירה אטו צינור שבפיו ארבע' דקא מפיק מרה"י לרה"ר אבל קליטה אפי' למעלה מי' נמי משתרי דאוירא הוא מקום פטור:

גמ' מצרף - פיו או חבית למזחילה והוי כשואב ממנה:

תניא נמי הכי - דפחות מג' סמוך לגג כגג דמי והמצרף משם כמצרף בגג:

עומד אדם ברה"י - כגון בגג:

וקולט - מן האויר מים שיורדים מגגו של חבירו אבל לא יצרף. ובמתניתין נמי שמעתי דהכי גרסינן מן הצינור ומ"מ ולא גרסינן מכל מקום בלא וי"ו למשרי צירוף אלא ומ"מ כלומר מ"מ המקלח קולט ומצאתי בתוספתא דצירוף מותר בצינור למטה מי' ועוד הא דקאמר תנא אם יש בצינור ארבעה אסור אהיכא קאי אקליטה מאי מרשות לרשות איכא ואי אצירוף מתני' נמי אסר אפי' כשאין בו ארבעה ואני שמעתי דאתירוצא דמתני' נמי קאי דאוקימנא בפחות מג' לגג הא לאו הכי מצרפין ואין דרך לשון הש"ס כן לומר תנא אתירוץ אמוראים שלא הוזכר במשנה אלא ה"ג ומן הצינור מ"מ וכו' מתני' היא ואלמטה מעשרה קאי ולא סיפא דברייתא היא:

תנא אם יש בצינור ארבעה - ברוחב:

אסור - לצרף ואע"ג דלמטה מי' הואי ולבוד נמי ליכא אפ"ה כרמלית מיהא הוי ומפיק מכרמלית לרשות הרבים:

גמ' אי נימא בסמוכה - שהבור סמוכה לכותל בתוך ארבעה טפחים:

למה לי חוליא עשרה - בור גופיה רה"י ועומקה עשרה והרי אין רשות הרבים מפסקת בינתים:

וטעמא דאיכא חוליא עשרה - דלא מטי דלי לרה"ר:

הא קמ"ל כו' - ומתניתין לאו כדס"ד דתיהוי חוליא עשרה לבד מבור אלא ה"ק בור ברה"ר וחולייתו סביביו וסך הכל גבוה י' מקרקעית הבור רה"י וממלאין ממנה לחלון:

שופכין לתוכה - דאשפה רה"י. היא. ולא חיישינן שמא תנטל אשפה. ותעמוד על פחות מי' ואתי למשרי ביה נמי כמעיקרא:

במבוי - ראשו אחד פתוח לרה"ר וראשו אחד סתום ושני צדדיו אחד ים וגידודיו גבוהים י' ואחד אשפה ובתים וחצירות פתוחין לו בדופן אמצעי:

שירטון - לימו"ן בלע"ז שמעלה טיט לשפתיו ומתיבש ונעשה קרקע עולם:

דרבים - מתני' באשפה דרבים:

מתני' המיסך - שנופו נוטה למטה מכל צדדיו סביב:

מטלטלין תחתיו - דאמרי' לבוד והרי יש כאן מחיצה עשרה:

שרשיו גבוהים - שאין הענפים נמוכין אלא בראשן הולכין ומגביהין לצד חיבורן:

לא ישב עליהן - דכיון דגבוהין שלשה כאילן חשיבי ואין משתמשין באילן:

גמ' אלא בבית סאתים - אם היה היקיפו יותר על בית סאתים אין מטלטלין בו אלא בארבע ואפילו נטעו מתחילה לכך דהוי מוקף לדירה:

מ"ט - הא כל היקף לדירה אפילו עשרה כורים מותר:



משום דהוי דירה שתשמישה לאויר - אינה לדור בה תמיד אלא להסתופף בה שומרי (אויר) השדה:

מלמעלה מג' לתוך ג' - דלאחר שהגביהו שלשה חזרו וכפפו:

דדמו כי משוניתא - כשן סלע כהר זה שמשופע לצדדין כך יוצאין שרשיו קטנים מתוך הגדולין לצדדין וכפופין לארץ מכאן ומכאן הגדולים הולכין ומגביהין באלכסון יותר מג':

דסלקי לעילאי - הגדילים משהגביה למעלה מג':

אסורין - לדברי הכל:

דנחתי לתתאי - הגדילים לראשו של צד האילן כל שלא גבוה ג' וכן קטנים היוצאין מן הגדילים בשיפולו:

שרו - לדברי הכל דאכתי לאו לכלל איסור אתו:

לצדדין - השרשים הקטנים היוצאים מתוך גובה של גדולים ומטין לארץ לתוך ג' לרב ששת אסירי דמכח איסורא אתו לרבה שרו:

וכן אניגרא - אילן היוצא מתוך חריץ קצר העשוי להוליך המים לשדות ושני צידי האילן של צד גידודי החריץ נכנסין בגידודיו ואם בא למדוד מצדדין שבתוך הנגר הרי הוא גבוה ג' ויותר ואם בא למדוד מצדדיו השניים שהן מגידודי החריץ ולמעלה אין גבוה ג' לרבה דמודד הגידודים שרו דכל פחות מג' לארעא כארעא לרב ששת מעומקו מודד והרי גבוה ג' ומכח איסורא אתו:

וכן קרן זוית - אילן העולה במקצוע שני כותלים של חצר וג' צדדיו נכנסין בתוך המקצוע שבכותלים ואין נראה אלא צדו שמבחוץ והולך ועולה עד למעלה לכותל פחות מג' לרבה כל פחות מג' לאו אילן הוא דמעולם לא גבוה שלשה ולרב ששת מארעא משחינן ומכח איסורא אתו ודוקא קרן זוית אבל אצל כותל בעלמא מודה רבה דהואיל ושלשת צדדיו . גבוהין והרביעי שוה לארץ או לכותל דאסור אפי' צדו דשוה לכותל:

דהוה סליק באיפומא - בתוך הבית היה עומד ועולה דרך פי ארובה למעלה מן הגג פחות מג':

ושרא ליה - דאינו נראה מן הגג ג' אפי' באחד מצדדיו:

כרבה שרא לך - דאמר לא אמרי' מכח איסורא אתי דהא הכא בתוך הבית הוא דאסור שגובהו נראה שם:

דמלי - כארעא סמיכתא היא דהא אמרן לעיל חלון שבין שני בתים למעלה מי' כמאן דמלי דמי:

דהדרי כיפי - ואשמעינן דלא ישב על הכפופין דאי על הגבוהין פשיטא אכתי לא אשמעינן אלו הן משום שבות. לא. עולין באילן במס' ביצה (דף לז:):

דצדו אחד שוה לארץ - שהקרקע גבוה בצדו האחד מודה רבה היכא דשלשת צדדיו גבוהין מן הארץ דאסורה צד השוה לארץ:

ואין ניתלין באילן - אשטנדליי"ר:

בור ושיח ומערה - בין שיש בהן מים בין שאין בהם מים:

מטפס - דנפיי"ר מטפס ויורד דטעמא. לאו משום דטרחא אלא שלא יתלוש מן המחובר במתכוין:

אם עלה - באילן אסור לירד דכל דרך ירידתו הוא משתמש במחובר:

עלה מבעוד יום - וקדש עליו היום לא קנסינן ליה ויורד: הניתנין במתנה אחת וכו': כגון דם הבכור שנתערב בדם בכור אחר:

ינתנו במתנה אחת - ועולה אותה מתנה לזה ולזה:

מתן ארבע במתן ארבע - דם חטאת זו נשפך לדם חטאת זו ינתנו ד' מתנות ועולה לזו ולזו:

ינתנו במתן ארבע - דקסבר קום עשה מצוה עדיף אע"ג דבהאי מצוה איכא צד עבירה דעבר אבכור אבל תוסיף אתי עשה דחטאת דכתיב (ויקרא ד) ונתן על קרנות ודחי לבל תוסיף דבכור:

ורבי יהושע אומר נותנו במתנה אחת - כיון דקיימא לן כל הניתנין על מזבח החיצון שנתנן במתנה אחת . כיפר הכא דלא אפשר סמכינן עלה אפילו לכתחילה ולא עברינן אבל תוסיף ואי משום בל תגרע דחטאת כדקאמר טעמא מוטב שיעקר בל תגרע מאליו שהוא יושב ואינו עוקר הלאו בידים מעבור על בל תוסיף שהוא עוקרו בידים:

ה"נ יורד - דהך ירידה מצוה היא דהא כל זמן שהוא יושב משתמש והרי זה תשמיש הלכך אע"ג דהשתא משתמש תשמיש אחר כשיורד יותר ויותר עדיף משישב שם:

דקא עביד מצוה - דמקיים עשה:

לא קא עביד מצוה - פורש מן העבירה הוא ע"י עבירה אבל קיום מצוה אין כאן:



דלא קא עביד איסורא - כשהוא יושב ואינו נותן הלאו דבל תגרע והעשה דונתן על קרנות נעקרין מאליהן אבל זה ישיבתו תשמיש הוא שהוא משתמש באילן:

יבש - שאין בו לחלוח ולאו מחובר הוא:

בימות החמה - יבש מותר דליכא אפי' משום מראית העין שהרי ניכר לכל שהוא יבש שאינו מוציא עלין והא דקתני אסור בימות הגשמים שאין ניכר בין לח בין יבש ואיכא משום מראית העין:

קא נתרי פירי - שנשארו בו משנה שעברה ואתי למשרי ביה תלישה דלח נהי דעליה דיבש אטו עליה דלח לא גזרי' דהיא גופא גזירה מיהו תלישה אטו תלישה נגזר:

בגדודא - יחור שנשרו ענפיו כולם:

בקעה מצא - כלומר אינן בני תורה שידעו להזהר כבקעה זו שאין לה שומר והכל פרוץ:

ואץ ברגלים חוטא - אלמא הלוך נמי חטא קרי ליה והכא איכא חטא שתולש עשבים:

לחים - אסור דהוי תולש יבשין כתלושין דמי:

סיים מסאני - שרי:

לא סיים מסאני - אסור שעשבים נדבקין בקשרי אצבעותיו ונתלשין:

עוקצא - אשפי"א כפול מתחתיו והעשבים נדבקים שם ותולשן:

שרבא - פתילה ארוכה שהעשב ארוך אסור:

בימות החמה - זרע יש בגבעולין ומשירן:

כר"ש - דאמר דבר שאין מתכוין מותר:

לדבר מצוה - תשמיש: ברגלים לשון תשמיש דכתיב (שופטים ה) בין רגליה כרע נפל שכב:

גם בלא דעת - . רישא דהאי קרא אץ ברגלים הוא:

נפש לא טוב - לא טובים הבנים הנעשים בלא דעת האשה שהיה בעלה אץ ברגלים:

הבועל ושונה - שמטריחה:

לדעת - האשה:

יבעול וישנה - שמחמת ביאה ראשונה נתאוה האשה והולבשה תאוה וכשבא ביאה שניה היא מזרעת תחילה והיכא דהיא מזרעת תחילה יולדת זכר:

לדבר מצוה - תשמיש:

נבונים - מבינים. דבר מתוך דבר:

יששכר - לאה תבעה את יעקב לדבר מצוה ותאמר אלי תבוא כי שכר שכרתיך וגו':

צער עבור - עוברות חולות הן:

כמשמעו - צער הלידה:

משתוקקת - מתאוה לתשמיש:

והוא ימשל בך - שהוא מושל לומר בפה תאות לבו והאשה בלב ובושה להוציא בפה: דמרצייא ארצויי קמיה מראה לפניו עניני חיבה:

עטופה כאבל - בושה לצאת בראשה פרוע:

מנודה לכל אדם - לקמיה מפרש שאסורה לכל אדם חוץ מבעלה והאיש נושא נשים הרבה:

וחבושה בבית האסורים - כל כבודה בת מלך פנימה:

כלילית - שד:

כבהמה - שכורעת כשהיא משתנת ודרך פרידה לעשות כן:

כר לבעלה - שהוא למעלה בשעת תשמיש:

שבח הוא לה - יושבת ומשתנת בצניעות ואינה חסרה כלום בדבר. ונעשית כר לבעלה אין לה טורח כל כך. טורחו מרובה משלה:

מלפנו - מלמדנו:

מבהמות ארץ - שנתן בהם חכמה להורות לנו:

שמפייס - הולך ופושט כנפיו והוא פיוס כדאמר לקמן שאומר לה לקנות מלבוש. שמגיע לארץ:

צניעות מחתול - שאינו מטיל רעי בפני אדם ומכסה צואתו:

וגזל מנמלה - דכתיב (משלי ו) (אגרה) בקיץ לחמה ואין אחת גוזלת מאכל חברתה:

ועריות מיונה - שאינו נזקק אלא לבת זוגו:

זיגא - מלבוש שקורין קוט"ה:

לבתר הכי - לאחר בעילה שמנענע וכופף ראשו לה לארץ:

אי אית ליה - במה ליקח:



מתני' הדלת שבמוקצה - רחבה שאחורי הבתים ומשום הכי נקט לה משום שאין משתמשין בה תדיר ואין בעל הבית חושש לעשות לה דלת תלויה כראוי וקבועה אלא זקופה כנגד הפתח וכשהוא פותח מטילה לארץ ויש שתלויות אבל נגררות לארץ:

אין נועלין בה - בשבת משום דעביד בנין או אפילו כשהיא תלויה ונגררת אין זה קבועה וכשהוא מגביהה על המשקוף כיון דאינה קבועה שם מחזי כבונה:

וחדקים שבפרצה - קוצים שעשאם חבילות והתקינם לסתום בהם פרצה ופעמים שהוא פותחה:

ומחצלת - של קנים שקורין גליד"א:

גמ' קנקן - הוא כלי שאוחזין בו מאחורי המחרישה כשהן חורשין יש שנועלים ומעמידים אותו במקום דלת כנגד הפתח:

בזמן שקשורים ותלויין - אלמא אתלויין הוא דקפיד אבל אגבוהים מן הארץ לא חייש:

כשיש להן ציר - דמוכחא מילתא דדלת גמורה היא והרי היא קשורה ותלויה ולא מחזי כבונה:

כשהיה להן ציר - ואע"ג דהשתא ליכא היכירא הוא דאיכא ל"א טעמא דמתני' משום דחופר בארץ וקשיא ליה בגוה דא"כ מאי תרצתיה דרבא דאמר כשהיה להם ציר כיון דהשתא ליכא : הא קא עביד חריץ ועוד אם כן כר' יהודה בעי לאוקומיה דאמר דבר שאין מתכוין אסור:

וגבוהין - אלמא תרוייהו בעינן:

דלת אלמנה - דלת שהיא אלמנה מתקוניה:

דחד שיפא - עשויה מקרש אחד דהכא ודאי מחזי כבונה ונתן קרש בכותל שאין בה היכר דלת:

גשמה - דילי"ש בריחים המחברין אותה:

מדורתא - היסק גדול:

מלמעלה למטה - לאחוז העצים העליונים באויר ולתת תחתונים מלמטה:

שרי - ביו"ט דאין זה בנין אהלים:

מלמטה למעלה אסור - לתת התחתונים תחלה לצדדין ברבוע כדרך שעושין לפני השרים ולסדר עליונים למעלה דהיינו כעין בנין אהל וגגו אסור הכי גרסי' מלמעלה למטה שרי מלמטה למעלה אסור וכך מצאתי בתשובת הגאונים וכן עיקר:

וכן ביעתא - לסדר הביצים על הגחלים על כלי ברזל שקורין גרדי"ל או על גבי שני עצים שמקיפין זה אצל זה צריך לאחוז ביצים בידו על האור וחברו יתן העצים תחתיהן:

וכן קדרה - כדתנן במסכת ביצה (דף לב:) אין מקיפין שתי חביות לשפות עליהן את הקדרה ואמר רב יהודה אסור להקיף חביות תחלה להקריבן זה אצל זה ואח"כ יתן הקדרה עליהן שזה דרך בנין אבל יאחוז הקדרה באויר ואחר כך יקיף חביות תחתיה:

וכן פוריא - מטה שנושאין שרים בדרכים ושל פרקים היא ויש להם עור ארוך מוקף לולאות וקושר הלולאות בארוכות המטה וכשהוא פורקן מתיר הלולאות והעור נופל והמתקנו ביו"ט צריך לאחוז העור שטוח מלמעלה ואח"כ יביאו הרגלים עם הארוכות ויושיבוהו תחתיו אבל לא יושיבוהו תחלה על רגליו ואח"כ ישטח העור:

וכן חביתא - כשמסדר חביות במרתף שורה על שורה חביות של חרס הן כעין כדין גדולים ומדנקט לרב יהודה הכא גבי מתני' ש"מ טעמא דמתני' משום בנין ולא משום חופר:

חידקאה - משול כקוץ:

טובם כחדק - טובים שבהם כקוצים:

שפיל לסיפיה דקרא - השפל עיניך לשפלו של מקרא לסופו תראה שלשבח הוא:

ישר ממסוכה - הישרים שבנו מגינים עלינו כסוכה מהדקין כמו ושחקת ממנה הדק (שמות ל):

קומי ודושי כו' - סיפיה דקרא והדיקות עמים:

מתני' לא יעמוד ברשות היחיד - ויטול מפתח המונח ברשות הרבים ויפתח בו פתח חנות שברשות הרבים ואע"פ שאין ממקום מפתח לפתח ארבע אמות גזירה שמא יכניס המפתח אצלו וכן לא יעמוד אדם ברשות הרבים ויושיט ידו למעלה גבוה מעשרה ורוחב ארבעה כגון מפתח חנות המונח על גגו ויטול שם המפתח ויפתח בה החנות והוא גבוה למעלה מעשרה גזירה שמא יביאנה אצלו לתוך עשרה:

אא"כ עשו לה מחיצה - ויעמוד בתוכה ואסיפא קאי:

פטמין - קצבים:

נועלין - פתח חנותן ועומדין ברשות הרבים והמנעול למעלה מעשרה:

צמרים - מוכרי צמר:

גמ' ומהדרו ליה אינהו כרמלית - בתמיה דהא ירושלים כולה כרמלית היא שהיא כולה כחצר של רבים שלא עירבו דהואיל ודלתותיה ננעלות בלילה מערבין את כולה:

חייבין עליה - דעיר של רבים היא שאוכלוסין הרבה באין לה אבל עכשיו דדלתותיה ננעלות לאו רשות הרבים שאינה כדגלי מדבר שהוא דרך פתוח כל שעה וכיון דכרמלית לית לן למיגזר שלא יעמוד בה ויפתח ברשות היחיד דילמא מייתי ליה דאי נמי מייתי לגביה שבות בעלמא היא וגזירה לגזירה לא גזרינן: מתניתין לאחר שנפרצה בה פרצות הוא:

סיפא אתאן - רבנן אתו לאיפלוגי אשערי גינה לשער גינה שהיא כרמלית וקאסר ר' מאיר לעמוד בה ולהושיט ידו על מקום גבוה עשרה ורוחב ארבעה שהוא רשות היחיד ויטול מפתח המנעול הגבוה מי':

לא יעמוד ברה"י - כגון בחצירו ויושיט ידו לגנות דרך חור או סדק ויטול בו מפתח ויפתח בה מנעול מתוך הגינה שמא ימשך המפתח אליו ומחמיר רבי מאיר אפילו ברשויות דרבנן וכן לא יעמוד בגינה ויושיט ידו למקום גבוה עשרה ורוחב ארבעה שהוא רשות היחיד ומפתח מונח בו ויפתח מנעול למעלה מעשרה. גינה כרמלית היא דהויא יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה:



אלא אם כן עשו וכו' - אסיפא קאי דהשתא כי קאי בגינה קאי ברשות היחיד ועולה עד לרקיע:

שערי גינה - סתם מנעוליהן גבוהין עשרה ורחבין ארבעה ורשות היחיד הן:

בית שער - בית קטן ופתח הגינה פתוח בו ובשערי הגינה הסמוכין לרשות הרבים עסקינן מדקתני סיפא וכן חנויות הפתוחות לרשות הרבים:

פותח ונועל בפנים - דבית שער רשות היחיד הוא וכן כשהוא מחוץ לא לכאן ולא לכאן אסורין מכאן ומכאן. דהמנעול רשות היחיד הוא ואע"פ שהמפתח מונח עליו גזר ר' מאיר שלא יעמוד ברשות הרבים ולא בגינה ויטול מפתח של רשות היחיד שמא יביאנו אצלו לרשות הרבים או לכרמלית:

וכן חנויות - לקמן מפרש האי וכן דבאיסקופת כרמלית בגינה קאמר שערי חנויות פעמים שמנעוליהם גבוהין ופעמים שהן נמוכין לפיכך נתן בהן חילוק (למחר פותח ומניחו על האיסקופה. לקמיה מפרש דמהכא שמעינן דהדר ביה ר' מאיר משערי גינה ולא גזר בעומד ברשות הרבים שלא יטלטל בכרמלית דהא איסוקפה כרמלית היא דרחבה ד' ואינה גבוהה י' וכשנוטל מפתח משם והוא עומד ברשות הרבים ומוליכו דרך אויר האיסקופה למנעול שעל גביו למטה מעשרה קא מטלטל מכרמלית לכרמלית ולא גזר רבי מאיר שמא יביאנו אצלו חוץ לעובי האיסקופה):

למחר פותח ונועל כו' - ועל האיסקופה הוא עומד ומטלטל מפתח מאיסקופה למנעול על דרך אויר האיסקופה דאין טלטול אלא בכרמלית:

ומחזירו למקומו - לאיסוקפה:

מניחו במנעול - אבל לא באיסקופה דכי ממטי ליה מאיסקופה למנעול הא מפיק מכרמלית לרשות היחיד:

למקומו - למנעול על גביו כגון מנעולין הללו של עץ שעושין עניים בפתחיהן וראשיהן רחבין ובלע"ז שרדור"א:

וחכמים אומרים וכו' - לקמן מפרש טעמא דלא משוו ליה להאי מנעול רשות היחיד:

למקומו - לאיסקופה או לחלון שאין בו ארבעה דאף על גב דגבוה עשרה מקום פטור בעלמא הוא:

שמוציא מרשות לרשות - מאיסקופה שהוא כרמלית לחלון שהוא רשות היחיד ואף על גב דהניחו תחילה במנעול שהוא מקום פטור לרבנן ובטל אצל כל הרשויות כרב דימי קיימא לן דאמר בפ"ק ובלבד שלא יחליפו:

מקום פטור הוא - וכי הוי למעלה מעשרה היכי משוי ליה רבי מאיר רשות היחיד ואסר:

ויש בו לחוק - בתוך הדלת אצל ראש המנעול בעוביו של דלת ולהשלים ראש המנעול לארבעה:

חוקקין להשלים - רואין אותו כאילו חקוק:

אין חוקקין - הלכך מקום פטור בעלמא הוא:

הדר ביה רבי מאיר משערי גינה - מדקא שרי לעמוד (ברשות הרבים ליטול מפתח מאיסקופת כרמלית ולהוליכו דרך אוירא למנעול שלמטה מעשרה ולא גזר שמא יביאנו אצלו לרשות הרבים וש"מ סיפא נמי מדקא שרי לעמוד) על האיסקופה כרמלית וליטול מפתח במנעול למעלה מי' באיסקופת כרמלית ולהוליכו דרך אוירא למנעול ולא גזר שמא יביאנו אצלו לאיסוקפה שהיא כרמלית:

וש"מ מדרבנן - דאמרי אם יש ארבעה על ארבעה אסור ליטול מפתח מאיסקופה ולנעול במנעול שהוא מקום פטור וליטלו משם ולהניחו בחלון שהוא רשות היחיד משום דקא מחליף מאיסקופת כרמלית לחלון שהוא רשות היחיד על ידי הנחת מקום פטור:

איתא לדרב דימי - דאמר ובלבד שלא יחליפו:

מתני' נגר - קבילי"א שתוחבין אותו בחור שבאיסקופה לנעול הדלת:

שיש בראשו גלוסטרא - שראשו עבה וראוי לבוכנא לכתוש ולשחוק בו פלפלין ואפילו הכי דתורת כלי עליו ר"א אוסר אלא אם כן קשור ותלוי בדלת כדמפרש בגמרא:

ור' יוסי מתיר - דתורת כלי עליו משום גלוסטרא ולא מיחזי כבונה:

גמ' בניטל באגדו - כשהוא קשור ותלוי בחבל של קיימא וראוי לטלטלו על ידי אותו חבל ואינו נפסק בידיה:

כולי עלמא לא פליגי - דשרי דכיון דקשור ותלוי יפה מוכחא מלתא דלנעול קאי ולא מיחזי כבונה:



כשאין ניטל באיגדו - שהחבל דק ואם היה רוצה ליטלו משם לטלטלו ע"י אותו חבל מיד נפסק ר"א סבר כיון דאינו ניטל באיגדו דהוה כמי שאינו קשור ותנן לקמן נגר המונח שאינו קשור בדלת אין נועלין בו והאי נמי מונח הוא משום גלוסטרא לא שרי ליה ורבי יוסי סבר גלוסטרא מהניא ליה דכיון דכלי הוא לא הוי כבנין:

מתני' נגר הנגרר - שקשור בדלת אבל אינו תלוי שהחבל ארוך ומתוך שנגרר אינו נראה כקשור וכשאין בראשו גלוסטרא קאמר:

נועלין בו במקדש - דשבות בעלמא הוא דאינו בונה ממש הואיל וקשור לכך אלא הואיל ונגרר מיחזי כבונה ואין שבות דרבנן במקדש דלא גזרו שם:

והמונח - שאינו קשור כלל הוי בנין ממש ור' יהודה סבר לאו בנין ממש הוא אלא דומה לבנין ובמקדש לא גזרו שבות:

גמ' זה אפי' במדינה מותר - הואיל וקשור אף על פי שאינו תלוי:

הלכה כר' יהודה בנגרר - דמותר אפילו במדינה אבל לא במונח דשרי ליה רבי יהודה במקדש לית הלכתא כוותיה דכיון שאינו קשור שם בנין גמור הוא כשאר נגרים שנועצים בכותלים והבונה כל שהוא חייב ומלאכה דאורייתא לא הותרה במקדש חוץ מהקרבת תמידין ומוספין וקרבנות צבור שדוחין את השבת מגזירת הכתוב:

והוא שקשור בדלת - עצמה דמוכח שפיר ולא שקשור במזוזה:

ניטל באיגדו - כלומר קשור היה בחבל חזק:

דין לא נטרוק - זה לא ינעול שאינו קשור דכמאן דליתיה לגמי דמי:

נקמז מהו - שנכנס הנגר בחור האסקופה ונפחת אותו החור ויוצא הנגר לצד הקרקע ונועץ בקרקע ועד השתא איירי כשהאסקופה גבוהה ואין החור ניקב עד לארץ:

נשמט - שנפסק החבל שהוא קשור בו והרי הוא מונח בקרן זוית כשפותח אותו:

עשה לו בית יד - לנגר שאינו קשור כלל ותחב בית יד באמצעיתו ודומה למקבת דהשתא ודאי מוכח מילתא הוא דכלי הוא מהו לנעול בו:

בוכנא קאמרת - הא ודאי שרי בוכנא מקבת וכותשין בו חטין ותבלין:

שריתא - קורה כמו בצל קורתי (בראשית יט) בטלל שרותי:

בי עשרה - כלומר משאוי עשרה בני אדם היה בה ואפילו הכי לא אסר עלייהו:

ושדו ליה אדשא - לסומכה בלילה:

תורת כלי - שראויה לישב עליה:

אסיתא - מורטיי"ר:

אדריבא - לתך חטין ט"ו סאין חצי כור:

כיפי דארבא - אולמות שעושין בספינה שנועצין כעין מעגלין שקורין צרק"ל ראשו אחד בדופן זה של ספינה וראשו שני בדופן זה והוא כפוף כמו אולם ועומד כמו כיפה ומרחיק כחצי אמה ונועץ אחר וכן על פני כולה ופורסין בגדים ומחצלות של גמי להגין מפני הצנה והגשמים:

שיש בהם טפח - שרוחב של מעגל טפח דבציר מטפח לא הוי אהל אבל כשרוחב טפח מקרי אהל נמצא שם אהל עליו מבעוד יום וכשהוא פורס עליו הבגד למחר אינו אלא מוסיף:

אי נמי אין ברחבו טפח ואין בין זה לזה שלשה - דאיכא למימר לבוד:

דכרי - אילים:

דביממא בעו טולא - מפני השרב:

ובליליא בעו אוירא - הנאת הקור מפני הבל הקיץ ובימות החול היו פורסין עליהן מחצלות ביום ונוטלין בלילה:

אתא לקמיה דרב - מה נעביד להו בשבתא:

כרוך בודיא - כשתסתלק המחצלת מעליהן לפנות ערב שבת אל תסלקנה כולה משם אלא הוי גולל אותה וכורך מעל הגג ושייר בה טפח פרוסה דלהוי עליה שם אהל:

ולמחר פשטיה - דהוי תוספת ושרי:

וילון - כנגד הפתח לצניעות:

מותר לנטותו - דלאו אהל הוא דלא קביעא התם אלא כן דרכו לינתן ולהסתלק כדלת בעלמא:

כילת חתנים - לאו אהל הוא מפני שאין לה גג למעלה רוחב טפח מפני שהיא נתונה בשיפוע והיא יריעה שפורסין סביב למטה לישן:

שאין בפחות משלשה סמוך לגג טפח - שנתונה באלכסון קצר שכשאתה מודד רחבה למטה משלשה לגגה אין בו רוחב טפח דהוי כוליה דופן ואין כאן אהל כלל אבל הרחיבה עד טפח בתוך שלשה לגגה כאילו גגה טפח דמי ואסור לנטותה:



בשיפועה - מכנגד אמצעית גגה עד מקום ששפת יריעה כלה שם לא הרחיב טפח דהוי כולה כדופן ואין כאן אהל כלל אבל הרחיבה כל דופן ודופן באלכסונה טפח הוי ההוא אלכסון אע"פ שהוא משופע קרוי אהל כרבנן דפליגי אדרבי אליעזר במסכת סוכה (דף יט:) כך שמעתי וקשיא לי איזו מטה שאין ברחבה שני טפחים או ג' חסר משהו שיהיה בגגה פחות מטפח ושני שיפועיה כל אחד פחות מטפח וי"ל שהמטה רחבה כמשפטה ונקליטין הרבה יוצאין הימנה לשני ראשיה ועולין למעלה סדורין אחד נמוך ואחד גבוה וקנים נתונים עליהם מנקליטין שבראשה לנקליטין שברגליה ופורס על המטה שתים ושלש כילות קטנות בגגה ויריעה גדולה פרוסה סביב המטה לדפנות:

סיינא שרי - כובע של לבד שקורין פלטרי מותר לצאת בו בשבת:

הא דאית ביה טפח - שיוצא טפח רוחב שפתו להלן מראשו אסיר דהוי אהל:

שרביב בגלימיה - האריך בטליתו להלן מראשו והוציאה טפח הכי נמי דאסור:

אלא הא דמיהדק הא דלא מיהדק - וטעמא לא משום אהל הוא אלא דילמא נפיל מרישיה ואתי לאתויי הלכך כי מיהדק וקשור ברצועה תחת צוארו שרי ואי לא אסור:

מתני' מחזירין ציר התחתון - של דלת חלון שידה תיבה ומגדל שפתחיהם מצדיהן דציר התחתון כל זמן שלא יצא העליון נוח להחזירו ואין כאן בנין:

אבל לא במדינה - גזירה שמא יתקע בגרזן או במקבות דהויא מלאכה:

והעליון כאן וכאן אסור - דכיון שיצא העליון כולו נופל והוי כבונה וקא סבר יש בנין בכלי ומלאכה לא הותרה אפילו במקדש:

גמ' במקדש מחזירין - כגון שצריכין לו לדבר קרבן כגון שהיה שם מלח או לבונה או קטורת ואין שבות במקדש:

ובמדינה דוחקין - אם לא יצא כולו מחור האסקופה אלא התחיל לשמט דוחקין לחור בלע"ז אנפיינדר"א:

והעליון כאן וכאן אסור להחזיר - דהוי כבונה ממש:

שמא יתקע - שמא יחזיקנו במקבות ובגרזן והויא מלאכה ואתחתונה במדינה קאי דאי אעליון קאי ובמקדש הוה ליה שבות דהך חזרה גזירה משום שמא יתקע ואמאי מיתסר במקדש דאמר והעליון כאן וכאן אסור והא שבות במקדש לא גזרו:

של בור ושל דות - דהוי בנין המחובר לקרקע חשיב בנין בכל דהו:

בור - בחפירה דות בבנין בתוך הקרקע אישקדיינ"א:

מתני' מחזירין רטיה - כהן שלקה בידו ונתן עליה רטיה מבעוד יום והוצרך לעבוד עבודה בשבת או ביו"ט ונטל רטיה מעל ידו שלא תהא חוצצת בינו ובין ידו לעבודה דחציצה פוסלת בה דבעינן ולקח הכהן וכיון דחייץ לא הוי לקיחה בכהן מחזירה במקדש דאי לא שרית ליה להחזירה לא שקיל ליה מידיה וממנע ולא עביד עבודה וזה אחד משלשה דברים האמורים במסכת ביצה שהותרו סופן משום תחילתן:

אבל לא במדינה - גזירה שמא ימרח הרטיה ומירוח היינו מוחק האמור באבות מלאכות של שבת:

אם בתחלה - שלא היתה קשורה מבעוד יום וכהן זה לא סלק' לצורך עבודה:

כאן וכאן אסור - והכא ליכא למימר אין שבות במקדש דהא ודאי האי שבות לאו צורך גבוה הוא אלא לצורך עצמו:

גמ' רטיה שפרשה - שנפלה ובמדינה קא מיירי ולהכי נקט פרשה שהרי לא נטלה מדעת:

מחזירין - דמילתא דלא שכיחא הוא ולא גזור בה רבנן:

רבי יהודה אומר - אם נפלה אין מחזירין אבל אם הוחלקה דוחקה [ומחליקה למכה]:

שהוא ממרח - מחליק גומות שברטיה מירוח חייב משום ממחק:

לא שנו - דתנא קמא שרי להחזירה:

אלא שפרשה ע"ג כלי - על הכר או על הכסת:

ע"ג קרקע - כלכתחלה דמי:

אבי סדיא - נפלה לו על הכר שבמראשותיו כמו שמתרגם מראשותיו איסדוהי:

לא סבר לה מר להא דרב חסדא - דמוקי לפלוגתייהו בשנפלה על הכלי ואפילו הכי אסר רבי יהודה ואמר שמואל הלכה כרבי יהודה:

לא שמיע לי - הא דרב חסדא דאנא סבירא לי דכי פליג ר' יהודה בנפילה על גבי קרקע אבל בנפילה על גבי כלי מודה דהוה כהוחלקה בעלמא:

מתני' קושרין נימא - נימת כנור של שיר הלוים לקרבן אם נפסקה בשבת ובגמרא מפרש טעמא דקסבר מכשירי מצוה שלא היה יכול לעשותן מאתמול דהא היום נפסקה דוחה את השבת ואף על גב דקשר אב מלאכה הוא במסכת שבת (דף עג.):

ואם בתחילה - שלא היתה שם מעולם דיכול לעשות מאתמול אסור:

גמ' פלוגתא דר"א ורבנן גבי מילה (שבת דף קל.) שר"א מתיר לחטוב עצים ולעשות פחמין בשבת לעשות איזמל למול בו:

קרבן צבור הוה מצוה הדוחה את השבת ושיר הוי מכשירין דידה:

אפי' לכתחלה נמי - דאפי' לעשות פחמין שהוא מכשיר שרי:

לר' יהודה - דאמר עניבה אב מלאכה במסכת שבת (דף קיג.) אין חילוק בין עניבה לקשירה וקושר דקסבר מכשירי מצוה דוחין והא דתניא עונבה רבנן דאמרי לאו מלאכה היא וכיון דאפשר בעניבה לא מחללינן שבת:

ורבי יהודה - דמוקמינן מתני' אליביה וקושר אב מלאכה היא אליבא דמאן:



אי אליבא דר"א קאמר - כלומר כמאן ס"ל במכשירין על כרחך כר"א ס"ל וכיון דכר"א ס"ל אמאי הוי לכתחילה אסור:

אלא הא ר' שמעון והא רבנן - מתני' רבנן דפליגי עליה דר"ש ואמרי קושרה. דסבירא להו כר"א בחדא דמכשירי מצוה דוחין וכו' וכגון בשאי אפשר לעשות מאתמול כדקתני שנפסקה לו נימא בכנורו ופליגי עליה בשאפשר לעשות מבעוד יום הלכך בתחילה אסור ומעיקרא כי הוה מוקמינן לה כר' יהודה מ"ט לא שנינן הכי משום דלא שמעינן בהדיא דאית ליה האי סברא למפלג בין אפשר לאי אפשר וכל כמה דלא אשכח תנא דאמר הכי בהדיא מיבעיא לן סתמא דמתניתין מני:

אף היא - אם היה עונבה או קושרה אינה משמעת את הקול והואיל וקשירה נמי אב מלאכה היא הא עדיפא שתשמיע את הקול וטוב לנו לחלל את השבת בשלשולו לקיים השמעת קול שיר של לוים מלחלל שבת בקשירה שהיא אב מלאכה ולא נקיים בה שום מצוה דלא מצי השמע קול:

משלשל מלמטה וכורך מלמעלה - שהרי יש יתדות מלמעלה ולמטה שראשי הנימין כרוכין בהן וכשהוא רוצה מגלגל היתד והנימא נארכת כעין שעושין למיני כלי זמר ארפ"א דמאריך עד שיגיע ליתד שלמעלה וכורכה בו והרי היא כבתחלה ומגלגלין היתד עד שמתפשטת כהלכתה ומשמעת קולה ולרבנן עדיפא למשרי קשירה דהא משלשל נמי אב מלאכה הוא דמתקן כלי כהלכתו וכיון (דדמי) [דשרי] לכתחלה מחליף ואתי נמי להתיר נימין בכנור חדש לכתחלה הלכך קשירה עדיפא:

הא והא רבנן - דמכשירין שא"א מבעוד יום דוחין והא דקתני מתניתין קושרה כשנפסקה באמצעית שאילמלי עונבה לא תשמע קולה והא דקתני עונבה כשנפסקה בראשיה שאין צריכה שם חיזוק כל כך וסגי ליה בעניבה:

ואי בעית אימא הא והא באמצע - הא ר"ש והא רבנן וברייתא דקתני לא היה קושרה מדאורייתא שרי דס"ל לר"ש מכשירין דמצוה דוחין היכא דלא אפשר להו מאתמול ומשום גזירה הוא דגזר אמצע אטו מן הצד אבל בעלמא דליכא למיגזר מידי דחי:

מתני' יבלת - ורוא"ה והוא מום לתמיד שדוחה את השבת כדכתיב (ויקרא כב) או חרוץ או יבלת יבלת דקרא קרינן יבלת שאין שם דבר אלא כמו חיגרת דומיא דשבור ולא כתיב שבר ועורת נמי לא כתיב עיורון אבל יבלת דמתני' הוא שם דבר של המום:

חותכין יבלת - ביד קאמר:

אם בכלי כאן וכאן אסור - ואע"ג דכי עביד נמי ביד מתקן הוא והוה ליה חותך מבעלי חיים. והוי תולדה דגוזז את הצמר אפ"ה כיון דכלאחר יד קא עביד שאין כן דרך לחותכה אלא בסכין אין כאן אלא שבות:

ואם בכלי כאן וכאן אסור - דאב מלאכה הוי הואיל ואינו משנה מכמות שעושין בחול:

גמ' הרכיבו - בפסח הבא בשבת קאמר הרכיבו על כתיפו ברה"ר או להביאו מחוץ לתחום:

וחתיכת יבלתו אין דוחין - קשיא סתמא אסתמא:

הא - דפסחים בכלי וה"נ קאמר תנא דמתניתין ור"א אפילו בכלי שרי דס"ל מכשירי מצוה דוחין שבת כגון מלאכה שאפשר לעשותה מבעוד יום כגון בקור המום מכשירי קרבן הוא והקרבן דוחה השבת ובמכשירין פליגי:

מתני' ביבישה - ואפ"ה בכלי אסור משום דמתקן לה וענין מלאכה קא עביד ודפסחים בלחה ותרוייהו ביד:

אמר לך בכלי - למה לי לאשמועינן בפסחים דאסור הא כבר שמעינן לה הכא ולמה ליה לתנא לסתמיה בתרי דוכתי:

ואידך - להכי הדר תניא התם משום פלוגתא דרבי אליעזר דאשמועינן דאפילו בכלי שרי:

ואידך - להכי לא מוקמינן לההיא דפסחים בלחה ובכלי דאם כן הוה ליה אב מלאכה והתם הא דשבות הוא דאיירי:

דומיא דהרכיבו - דלא מיתסר אלא מדרבנן דחי נושא עצמו ותחומין נמי דרבנן ואפ"ה הואיל ואפשר מאתמול לא דחי:

ואידך - הרכיבו והבאתו גופה מלאכה גמורה היא דלא ס"ל להאי תנא בפסחים כר' נתן דאמר במס' שבת בפ' המצניע (דף צד.) חי נושא את עצמו ובתחומין סבר לה כרבי עקיבא דאמר במס' סוטה בפרק כשם שהמים בודקין (דף כז:) תחומין דאורייתא:

א"ר אליעזר ק"ו - התם גבי פלוגתייהו תנינן לה בפ' אלו דברים (פסחים סה:):

אלו שמשום שבות - אלמא ת"ק משום שבות קא אסר להו וש"מ דלאו בכלי מתוקמא:

אלא אמר רב יוסף הא והא ביד - ומיהו מתני' ביבישה לא מוקמינן לה דאם כן אפילו בכלי שרי אלא בלחה וביד היינו טעמא דשרי דשבות הוא ובמקדש שתמידין וקרבנות צבור במקדש הם מבקרין אותן ובפסחים היינו טעמא דאסור דאע"ג דשבות הוא וצורך מקדש הוא אפ"ה כיון דכל אחד ואחד מבקר פסחו ומתקנו בביתו ואח"כ מביאו למקדש לא התירו לעבור על השבות במדינה:

להא שמעתא - דרב יוסף:

גוללו אצלו - דכיון דאיגדו בידו אע"ג דאיכא שבות דילמא נפיל כוליה לרה"ר ואתי לאיתויי ספר נמי שבות דמקדש קרי ליה שהרי קדש הוא אלמא שבות דצורך מקדש הותר אף במדינה:

הא אוקימנא - בריש פירקין באסקופה כרמלית וכו' דאפילו שבות ליכא למגזר דא"נ נפיל כוליה כי ממטי ליה לתוך הבית דרך האסקופה אין כאן חיוב חטאת:

משלשלין וכו' - לצלותו והוא יצלה מעצמו ובבשר דעלמא אמרינן אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום גזירה שמא יחתה בגחלים בפ"ק דשבת (יט:):

והא הכא - דכל אחד צולה פסחו בביתו וקשרי ליה נמי במדינה:

בני חבורה - הנמנין על הפסח זריזין הן דכל העוסקין בקדשים זריזין וחכמים הלכך לא מחתי:

ואביי - דאישתיק סבר כהנים זריזין הן אמרינן בכמה דוכתי דכיון שנכנס לעבודה בידוע שלמדוהו הלכות קדש אבל בני חבורה זריזין הן לא אמרינן שאין לך אדם שאינו עושה פסח:

רבא אמר - הא והא ביד כדאמר דבכלי ליכא לאוקמי לפסחים משום מלאכה והא והא בלחה דאי ביבישה לא מיתסר בכלי אלא מתני' דקתני שבות דאפשר לה מאתמול מידחי מקמי מכשירי מצוה ר"א היא דפליג נמי עלה דההוא דפסחים ואמר דוחין דאפילו אב מלאכה מידחי מקמייהו וכ"ש שבות והא דקתני במתני' דבכלי אסור מודה ר"א דכמה דאפשר לשנויי משנינן ליה ולא מחללינן שבתא והיכא דלא אפשר כגון גבי איזמל דחינן אפילו אב מלאכה:



מאי היא - מנא תימרא דמודי ר' אליעזר דכמה דאפשר לשנויי משנינן דתניא כהן שעלתה בו יבלת וכו':

בשיניו אין - דשבות הוא בכלי לא ואפי' בשיניו חבירו אין ואיהו לא דחבירו לא מתקן ליה שפיר והכי אמר במסכת שבת בפרק המצניע דפליגי רבי אליעזר ורבנן בנוטל צפורניו זו בזו או בשיניו שר"א מחייב חטאת וחכמים אוסרין משום שבות ואוקימנא התם דכי מחייב ר"א בנוטל לעצמו אבל לחבירו דברי הכל פטור:

מני - הא דקאמר בכלי לא ובעצמו לא:

אילימא רבנן - דאמרי מכשירי מצוה לא דחו אב מלאכה ואשמעינן דשבות דחו כגון בשיניו בחבירו וכגון שעלתה לו בשבת דלא אפשר ליה למשקליה מאתמול:

כיון דאמרי רבנן - לגבי דבר הרשות דנוטל לעצמו זו בזו או בשיניו אין כאן אלא משום שבות:

הכא - דקשרו בחבירו משום שבות דמקדש לישתרי נמי לעצמו דהא איהו גופיה נמי שבות הוא:

אלא לאו ר' אליעזר היא - דאמר בנוטל בשיניו לעצמו דעלמא שלא למצוה דחייב חטאת ומש"ה ה"נ כיון דאפשר בחבירו דהוי שבות לא שרינן ליה למידחי אב מלאכה ולמשקליה לנפשיה ואע"ג דאמר ר"א מכשירי מצוה דוחין אב מלאכה כמה דאפשר לשנויי משנינן:

לעולם רבנן - דאי לר' אליעזר לא בעי שינוי ואפילו לעצמו ואפילו בכלי שרי ודקשיא לרבנן כיון דנוטל לעצמו נמי שבות הוא נישקליה איהו לנפשיה:

אי דעלתה לו בכריסו - מקום שאפשר לו ליטלה בידו או בשיניו. הכי נמי:

הכי גרסינן ואי רבנן לישקליה ניהליה ביד ותפשוט דר"א וכו' - כלומר אי אמרת בשלמא ר"א היא ומשום שינוי מתוקמא שפיר כמו שמתרץ לקמיה אלא אי אמרת רבנן וטעמא דבכלי לא משום דמכשירין לא דחו אב מלאכה ורבנן אשבות הוא דמהדרי נהי דאיהו גופיה משניה ליה דלא אפשר למשקליה דבגבו הוא חבירו מיהא לאשמעינן דנוטלה ביד דהא ידו נמי שבות היא והכי שפיר למתני דשמעינן מיניה תרתי חדא דמכשירין שבות דחו ולא אב מלאכה כדמשמע לן השתא ועוד שמעינן מינה מדשרי ליה ביד ולא בכלי דהכא הוא כדר"א דאמר התם בפרק המצניע (שבת דף צד:) מחלוקת ביד אבל בכלי מודו רבנן דחייב חטאת דחשבינן ליה תולדה דגוזז את הצמר שהוא חותך מן המחובר לבעלי חיים אבל השתא לא מצינו למיפשטיה מינה ולמידק דהא בכלי לא משום דאב מלאכה הוא דהא ביד נמי שבות הוא ולא קשרי ליה:

ולטעמיך לר"א נמי - נהי דטעמא משום שנוי הוה נשקליה ניהליה ביד דהא איכא שנוי דמודה ר"א בנוטל לחבירו שאינו אלא שבות:

אי אמרת בשלמא ר"א - לגבי מכשירי מצוה שבות ואיסור דאורייתא היתר משוי להו וטעמא משום דאפשר לשנויי משנינן כי היכי דמשנינן מאב מלאכה לשבות משנינן נמי משבות החמורה לשבות הקלה הלכך יד חמורה משינים דאורחיה בהכי ודומה לכלי ואיכא למגזר בה טפי יד אטו כלי:

אלא אי רבנן - וטעמייהו משום דאב מלאכה לא מידחי למה להו לאהדורי (אלא) אשבות כל דהו:

ותו ליכא - לאקשויי מידי:

מתני' כורך עליה גמי - ואע"פ שהגמי מרפא את המכה הואיל והשתא מיהא צורך עבודה היא דלאו אורח ארעא שתראה מכתו עם העבודה מכסה אותה בגמי:

אבל לא במדינה - שמרפא בשבת ורפואה בשבת שבות היא ואסור:

ואם להוציא דם - שמהדקה בגמי כדי להוציא דמה:

כאן וכאן אסור - שאין זה צורך עבודה ועוד דהוה ליה חובל ואב מלאכה לא משתרי לגבייהו:

גמ' צלצול קטן - אזור קטן נאה כמו היא חגרה בצלצול (קטן) דסוטה (דף ט:) ובלע"ז בנדי"ל:

הוי יתור בגדים - ותניא בשחיטת קדשים בפרק שני (זבחים דף יח.) לבש שני מכנסים שני אבנטים חסר אחת או יותר אחת או שהיתה לו רטיה על בשרו תחת בגדו ועבד עבודה עבודתו פסולה ויליף לה התם מקראי בני אהרן הכהנים בכהונם כלומר בבגדי הדיוט הזקוקין להם כהן הדיוט שלבש בגדי כהן גדול ועבד עבודתו פסולה דהיינו יתור בגדים:

לא אמרו - באותה משנה יתור בגדים אלא במקום בגדים אבל שלא במקום בגדים כגון באצבע לא הוי יתור בגדים:

ותיפוק ליה - בין גמי בין צלצול משום דחייץ בין ידיו לעבודה ואנן (ולקח בעינן) ולקח הכהן וזרק הכהן בעינן דמשמע בעצמו על ידו ולא ע"י אחרים:

בשמאל - שאין עבודה כשרה בה כדאמר בשחיטת חולין כל מקום שנאמר אצבע או (בהן) [כהן] אינו אלא ימין:

אי נמי בימין שלא במקום עבודה - כגון על גב האצבע:

ופליגא - הא דר' יוחנן דאמר שלא במקום בגדים לא הוי יתור בגדים ואפי' בגד ג' על שלשה משמע דלא פסיל:

אדרבא - דאמר במקום בגדים אפי' נימא אחת חוצצת ואע"ג דמשום יתור בגדים ליכא למימר דהא לאו בגד הוא חציצה מיהא הויא דכתיב (ויקרא ו) ומכנסי בד ילבש על בשרו שלא יהא דבר חוצץ:

ג' על ג' חוצצות - דכיון דבגד מקרי הוי יתור בגדים והאי דנקט בלשון חציצה משום דרישא איירי בנימא אחת במקום בגדים דלא מצי למתנייה יתור בגדים דלאו בגד הוא:

פחות מג' אין חוצצות - דאיידי דלא חשיב בגד יתור בגדים אין כאן דלאו בגד הוא וחציצה נמי אין כאן דשלא במקום בגדים הוא ושלא במקום עבודה:

אדר' יוחנן ודאי פליגא - הא דרבא כדאמרן שלא במקום בגדים ר' יוחנן לא חשיב יתור כלל אפי' בבגד גדול:

אדרב יהודה בריה דר' חייא מי נימא פליגא - הא דרבא דאמר שלא במקום בגדים פחות מג' אין חוצצות ואיהו אמר דצלצול קטן חייץ ואף על גב דלא הוי שלש על שלש:

צלצול קטן חוצץ - משום יתור בגדים והיינו נמי כלישנא קמא ואין בה חילוק אלא במילתיה דר"י והאי דנקטי לה במילתיה דרב יהודה בלשון חציצה משום הך פלוגתא דר' יוחנן דלא מצי למתנייה משום יתור בגדים דקאמר פחות משלש על שלש חוצץ במקום בגדים ופחות מג' לא מצי למימר יתור בגדים אלא משום חציצה להכי נקט לה לכולה בלשון חציצה:



שלש על שלש חוצצות - ומשום יתור בגדים:

לימא פליגא - הא דרבא אדרב יהודה בריה דרבי חייא דחשיב צלצול קטן יתור בגדים:

שאני צלצול דחשיב - ואיכא למימר דמודה בה רבא אבל רבי יוחנן פליג עליה דהא עלה קאי ופליג:

ולרבי יוחנן - דאמר צלצול נמי שרי:

לישמעינן - תנא דמתניתין צלצול קטן דלא חייץ וכ"ש גמי:

דגמי מסי - משום שבת איצטריך למתני גמי דאף על גב דמסי שרי במקדש:

מתני' בוזקין מלח - מפזרין ומכתתין על הכבש מפני שחלק הוא וכשהגשמים נופלין עליו הוא מחליק. בוזקין לשון כיתות כדאמר בפרק ב' דיומא (דף כב:) ממאי דהאי ויפקדם בבזק מידי דמיבזק הוא ועוד כמראה הבזק מפרש בחגיגה (דף יג:) כאור היוצא בין החרסים שצורפין בהן זהב והם נקובים וסדוקים ולהב היוצא בנקב יש בו כמראה ירקרק או אדמדם:

וממלאין מבור הגדול כו' - כך שמן ושניהם בלשכת העזרה:

בגלגל - טור"ן בלע"ז אבל במדינה לא טעמא מפרש בגמרא משום שמא ימלא לגינתו ולחורבתו:

ומבאר הקר בי"ט - ולא בשבת ובגמרא מפרש מאי ניהו:

גמ' מפשרוניא - מקום:

ומרדה בה - שוטח בה:

דלא מבטל ליה - וליכא משום אשוויי גומות דמלאכה הוא בשבת דהוי כבנין דמידי דחזי למאכל בהמה או לטיט החומות לא מבטיל ליה התם אבל מלח משנדרס ברגל לא חזי ומסתמא מבטיל ליה ובמדינה אסור:

קא מוסיף אבנין - ואפילו בחול אסור להוסיף על המזבח דכתיב הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל שהבנין נמסר לדוד על ידי הנביאים שלא להוסיף ושלא לגרוע ואית דנקטי ליה משום שבת ולא היא דהא בכסוי הדם בשחיטת חולין (חולין פג:) דאיירי בחול הכי נמי פרכינן:

הא קא הוי חציצה - בין רגליהם לכבש וחציצה כי האי גוונא פסולה דתנן בשחיטת קדשים (זבחים טו:) כל הזבחים שקבל דמן זר ואונן וערל יושב ועומד על גבי כלי על גבי רגל בהמה וע"ג רגל חבירו פסול והתם יליף טעמא:

בהולכת אברים לכבש דלאו עבודה היא - לעולם לא מבטל ליה אלא לאחר דריסה מולחין ממנו עורות קדשים ודקשיא לך הא הוי חציצה לא תקשה דהא דקתני בוזקין מלח בהולכת אברים לכבש קאמר דלאו עבודה דקא ס"ד השתא דכיון דכל הכפרה תלויה בדם אע"ג דהקטר חלבים הוה עבודה הולכה דידהו מיהא לא חשיב:

והקריב את הכל - רישא דקרא והקרב והכרעים ירחץ במים אלמא באברים קמשתעי קרא ומדבעי כהונה שמע מינה עבודה היא:

ומרדה בה - לדרוס עליה:

לא בסל ולא בקופה - כדרך חול:

שולי הקופה - שנשתברה ונשארו השולים:

טרף אבבא - הקיש על הדלת באגרופו והשמיע קול:

דקא מחיל שבת - דקסבר כל אולודי קלא אסיר:

בקול של שיר - הנשמע כעין שיר בנעימה ובנחת:

מעלין בדיופי - מעלין יין מחבית לחבית ע"י שני קנים החתוכים באלכסון ומניח ראשין המשופעים זה כנגד זה ונותן אחד מן הקנים בחבית ומוצץ בפיו בראש הקנה האחר מעט מן היין אליו ומסלק משם והיין יוצא כולו מאליו דיופי שתי פיות:

ומטיפין מיארק לחולה - כלי הוא ופיו צר ושל מתכת הוא ומנוקב בתחתיתו נקבים נקבים דקין וממלא מים וסותם פיו העליון וכל זמן שפיו סתום אין המים יוצאין בנקבים התחתונים וכשרוצה נוטל פקק העליון והמים יוצאין בנקבים טיף אחר טיף ונותן כלי מתכת וכופהו תחתיו וקולן נשמע לחולה:

וקא בעי לאתעורי - ע"י קול זה ומתיראין להקיצו בידים שמא יבעית וכיון דלהקיץ הוא לא בנעימה ובנחת נשמע שהרי קול נעים מרדימו והולך אפ"ה לבריא לא:

זמזומי - צינב"ש:

לא יטפח - ידיו על לבו:

יספוק - כף אל כף:

ירקד - ברגל להשמיע קול להבעית העופות:

שמא יטול צרור - ויזרוק לרה"ר להבריח העופות:

משחקות באגוזים - לגלגלן דרך דף ומכות זו את זו כדרך שמשחקות הנשים:

לאשוויי גומות - להכין דרך לגלגל האגוז:

בתפוחים - נמי כה"ג:

אולודי קלא - שהגלגל משמיע קול:

גזרה שמא ימלא לגינתו - מתוך שממלאין בו בלא טורח אתי להשקות בו בגינתו וחורבתו בשבת:



תרו בה כיתנא - שורין בו פשתן בחול ואית דגרסי בונתא כוסמין:

תרו - שורין:

שהקרו עליה דברים - כשעלו מן הגולה הוצרכו לה כדלקמן ונימנו והתירוה ובטלו תקנת השבות ממנה למלאות הימנה בגלגל ולא התירו אלא אותה לבדה הקרו לשון קריאה (ע"י מקרה) שהביאו בה ראיות לדבריהם שיש בהן כח לעקור שבות מפני דוחקן:

מאי זו בלבד - היאך יקראו לשאר בורות בור הקר הרי לא הוקרו דברים אלא על זו ומדקתני בור הקר פשיטא דההוא לחודיה קשרי:

אלא אמר רב נחמן בר יצחק - ע"י שמים חיים היתה קרי ליה בור הקר לשון מקור כמו כהקיר ביר מימיה כמו שמעין מקור (מימיה) הנובע מתחדש והולך ומוסיף תמיד כך הקרה רעתה:

ביר - כמו באר:

נביאים שביניהם - חגי זכריה ומלאכי:

מנהג אבותיהם - באותו הבור:

מתני' כהן מוציאו בהמיינו - בשבת ולא חייש לטלטול דאין שבות במקדש בהמיינו באבנטו ואף על גב דמטמי ליה לאבנט שהוא קדוש הכי עדיף שלא לשהות את הטומאה בעזרה ולחזר אחר צבת של עץ שהיא פשוטי כלי עץ שאינה מקבלת טומאה ובידיו לא נגע בה דלא ניטמי כהן גופיה הלכך בהמיינו אוחזו דלא נגע ביה ושרץ אינו מטמא במשא והאבנט שמיטמא בשרץ אינו מטמא הכהן האוחזו דהוה ליה אבנט ראשון לטומאה והלכה רווחת היא בכל הש"ס שאין אדם וכלים מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה בלבד וגם במקרא לא מצינו טומאה לכלים ולאדם אלא מן השרץ והנבלה וכיוצא בהן שהוא אב הטומאה אבל ראשון לטומאה מטמא אוכלין ומשקין כדכתיב (ויקרא יא) וכל כלי חרש אשר יפול מהם וגו' דהוה ליה כלי חרס ראשון לטומאה מכיון שנתלה שרץ באוירו ואף על פי שלא נגע והכלי חוזר ומטמא מה שבתוכו יכול אם כלים היו בתוכו יטמאו מחמת כלי ראשון תלמוד לומר כל אשר בתוכו יטמא וסמיך ליה מכל האוכל אשר יאכל אוכלין ומשקין מקבלין טומאה מחמת הכלי ואין כלי אחר מיטמא מחמתו בשלהי הכל שוחטין:

בצבת של עץ - שהיא פשוטי כלי עץ:

שלא לרבות את הטומאה - לטמא האבנט ונוח לו לשהותו שם ולחזר אחרי הצבת מלרבות הטומאה:

מהיכן מוציאין אותו - בשבת:

מן ההיכל ומן האולם - אבל בעזרה אם נמצא שם מכסהו בסיר ומניחו עד שתחשך:

כל מקום שחייבין על זדונו כרת - אם יכנס לו בטומאה דהיינו כולה עזרה:

ושאר כל המקומות - למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה לבן ננס כולה עזרה לרבי עקיבא לשכות:

כופין עליו פסכתר - סיר של נחשת לכסותו עד שתחשך למוצ"ש. סירותיו מתרגמינן. פסכתרוותיה (שמות כז):

ר"ש אומר - מפרש בגמרא אהיכא קאי:

משלך נתנו לך - כדמפרש בגמרא:

גמ' המכניס טמא שרץ - כלי שנטמא בשרץ:

חייב - חטאת בשוגג וכרת על זדונו משום כי את מקדש ה' טמא (במדבר יט):

מזכר ועד נקבה תשלחו - במקדש קאי כדכתיב בסיפיה ולא יטמאו את מחניהם אשר אני שוכן בתוכם דומיא דזכר ונקבה אדם שיש לו טהרה בטבילה:

פרט לכלי חרס - טמא שאם הכניסו למקדש פטור:

דאין לו טהרה - דכתיב (ויקרא יא) ואותו תשבורו שאין לו טהרה אלא בשבירתו:

לא - לעולם אימא לך המכניס שרץ חייב וטעמא דכלי חרס. משום שאינו ראוי למדרס ולהיות אב הטומאה (מי שנעשה אב הטומאה) דבעינן דומיא דזכר ונקבה פעמים שהוא אב הטומאה כגון זב וזבה וטמא מת וכן הכלים נמי הואיל וראוין ליעשות אב הטומאה כגון זכר ונקבה כגון כלי שהוא ראוי למדרס ולמושב הזב הוי אב הטומאה ע"י מדרס של זב ומטמאין אדם וכלים כדכתיב (ויקרא טו) והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב יטמא המכניסן למקדש אפילו כשהן ראשונים כגון שנטמאו במגע הזב או נגעו במדרס הזב או בשאר אבות הטומאה חייב יצא כלי חרס שאינו נעשה אב הטומאה שאין לך כלי נעשה אב הטומאה לטמא אדם או כלי אלא מדרס הזב כדפרישית לעיל או מגע המת דמת אבי אבות הטומאה כדכתיב בזאת חקת בכלי או באדם שנגע במת וכל אשר יגע בו הטמא יטמא והנפש הנוגעת תטמא עד הערב פי' נפש הנוגעת בו בטמא זה שנטמא במת. תטמא עד הערב והא לא מצית למימר דהאי והנפש הנוגעת בנוגע במת עצמו קאמר דא"כ טומאת שבעה איכא אלמא טמא מת אב הטומאה משוי ליה קרא לטמא אדם הלכך כלי חרס אינו נעשה אב הטומאה כלל דלמדרס לא חזי משום דנשבר ותניא בהדיא בפרק רבי עקיבא במסכת שבת (דף פד.) מדרס כלי חרס טהור וע"י מגע נמי לא הוי אב הטומאה דכתיב לעיל מההוא קרא וחטאו ביום השלישי וגו' וכל אשר יגע בו הטמא וגו' כל היכא דקרינן ביה וחטאו דיש לו טהרה בטבילה קרינן ביה והנפש הנוגעת תטמא וכל היכא דלא קרינן ביה וחטאו לא קרינן ביה והנפש הנוגעת:

מאן דאמר שלא לשהות קסבר - שרץ טעון שילוח מדאורייתא הלכך לא מידחי מקמי רבוי הטומאה דאבנט:

המכניס שרץ - גרסינן:

שהויי עדיף - מאפושי טומאה דהא אבנט נמי מידי דקדש הוא:

מאי לאו בהא קא מיפלגי דמאן דאמר מעזרה לא - מפקינן ליה בשבת:

קסבר המכניס שרץ למקדש פטור - דלא בעינן שילוח מדאורייתא הלכך לא מדחיא שבות מקמיה ומהיכל ומאולם הוא דמפקינן ליה דמשום כבוד שכינה לא העמידו חכמים דבריהם:



אמר רבי יוחנן - לענין עיולי כולי עלמא המכניס שרץ חייב ולענין להוציא הנמצא בעזרה בשבת בהאי קרא פליגי:

ויבאו הכהנים פנימי בית ה' בהיכל ויוציאו הטומאה - ע"ז ותקרובתיה שהן מטמאין באהל:

לחצר בית ה' - עזרה:

ויקבלו הלוים להוציא משם לנחל קדרון - אבל כהנים אחרים לא מיטמאין אע"פ שהיו צריכים לאנשים הרבה אלו מוציאין מן ההיכל לעזרה ואילו משם ולחוץ לוים הוא דמיטמאין ולא כהנים בן ננס סבר מדאשתני טומאת עזרה מכהנים ללוים שמע מינה היכא דאיתא בעזרה לא מפקינן ליה בעבירה אלא מהדרינן אהתירא ובשבת נמי לא דחינן שבות:

טומאה בעזרה ליתא - כלומר היכא דאיתא התם. לא חמירא כולי האי:

דלא אפשר - בהיכל לא עיילי לוים דאפי' כהנים אסירי למיעל אלא לעבודה כדכתיב (ויקרא טז) ואל יבא בכל עת אל הקדש זה היכל מבית לפרוכת זה לפני ולפנים:

תו לא מטמאינן לכהנים - שהרי אפשר בלוים אבל לשהויי עד אורתא לא:

מסייע כהני - דאמר לקמן כהנים טמאין עדיפי מטהורי ישראלים:

אך אל הפרוכת וגו' - בבעלי מומין כתיב:

רקועין - טסין של זהב שמחפין בהן בית קדשי הקדשים מתוכו:

אך חלק - כלומר אכין ורקין מיעוטין כל אתין וגמין רבויין. חלק מיעט דלמלאכה שרי לעיולי:

טמא ובעל מום - אי אפשר אלא באחד מהן איזה מהן מכניסין:

דהא אישתרי בעבודת צבור - דכתיב (במדבר כח) במועדו ואפילו בטומאה אבל בעל מום לא הותר דתניא בתורת כהנים מום בו את לחם אלהיו לא יגש להקריב אין לי אלא תמידין שהן קרויין לחם כענין שנאמר את קרבני לחמי לאשי שאר קרבנות צבור מנין ת"ל שוב לחם קרא אחרינא וכתיב בתריה לחם אלהיו מקדשי הקדשים וסמיך ליה אקרא קמא דנשתמע הכי לא יגש להקריב לחם אלהיו:

דהא אישתרי באכילת קדשים - מהאי קרא לחם אלהיו מקדשי הקדשים ומן הקדשים יאכל:

המשוחות - מודדין התחומין ומציבין סימן כשהן מודדין מדתן:

מפני טועי המדה - שמא יטעו בה הלכך מקצרין אותה נמצא שעדיין התחום לא הגיע ומי שהחשיך לו חוץ לתחום כבר נכנס בתוך אלפים ט"ו אמות כדפרישית במי שהוציאוהו (לעיל דף נב.) ל"א מפני הטועין ששוכחין ויוצאין וחוזרין ונכנסין לפיכך מקצרין המודדין את התחום הסימן ומציבין בתוך התחום שאם יצא לא עביד איסורא:

יכנס - דמשלך נתנו לך שכבר הוא בתוך תחומו והכא אתא ר' שמעון למיתב טעמא למילתיה דלא תימא מיקל אני באיסור שבת אלא משלו נתתי לו והכא נקט לה משום פלוגתא דנימת כנור כדמפרש ואזיל:

קושרה - בנימת כנור שנפסקה ופליג רבי שמעון ואמר בברייתא עונבה ואמר הכא טעמא למילתא ופליג אתנא דלעיל ואמר לא הותרו במקדש אלא שבות ובתרתי מיפלגא מילתא דרבי שמעון רישא במחשיך חוץ לתחום וסיפא בנימת כנור והכי קאמר רבי שמעון לתנא קמא: אע"פ שהקלתי במחשיך חוץ לתחום מחמיר אני בנימת כנור דהתם משלך נתנו לך אבל כאן לא התירו אלא שבות:

קשירה דאתיא לידי חיוב חטאת - במדינה גזרה שמא יקשור קשר של קיימא: