חידושי הרשב"א על הש"ס/עבודה זרה/פרק ד
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
ר"ן |
רבינו חננאל |
רמב"ן |
רשב"א |
ריטב"א |
מאירי |
תוספות רי"ד |
שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
בשלמא יינות ושמנים וסלתות: איכא כעין פנים ממש ואיכא [כעין] זריקה המשתברת משום דמסתמא דמילתא כל דבר הקרב למזבח כגון יינות שמנים וסלתות חואפילו מים ומלח חביב עלייהו, וכיון שאנו מוצאים אותו לפני ע"ז, אנו אומרים שעשו מהן עבודה כעין פנים דהיינו זריקה המשתברת, כיון דראויין לכך. ובשנים וסלתות מיירי שדרך לעובדה בהן בשום דבר ולא בענין זה, אבל ביינות אפילו אין עבודתה ביין מתסרא, כיון דבפנים עבדי ניסוך היין, וכתיב נמי (דברים לב, לח) "ישתו יין נסיכם".
אלא פרכילי ענבים ועטרות שבולים לא כעין פנים איכא ולא [כעין] זריקה המשתברת איכא: ותימה מהו כעין פנים [איכא] דמשמע שביינות שמנים וסלתות יש טעם כעין פנים לבד זריקה המשתברת, והא (יינות) [פרכילי ענבים] הרי הוא חמרא וראוי למזבח הוא. זאת אינה קושיא, דדרכן של פרכילי ענבים אינם ראוים לפנים, וכל אימת נמי דמיקרו ענבים לא חזו, וכי עצרינן להו לאו היינו פרכילין אלא מין אחר, דעד השתא ענבים והשתא יין, וכן סלת וחטים שני מינים מיקרו.
אלא הא קשיא לי. דפרכילי עבים גופייהו ודאי כעין פנים נינהו שהרי מקריבים אותם לפנים בכורים, ואם תתרץ כיון דהוה סלקא דעתין השתא דלא בצרן מתחלה לכך אלא שהביאן מן הביצור לאו כעין פנים נינהו, שהרי בכורים לשם בכורים בוצרין אותם ואין מביאין אותם מפירות שלקח בשוק, וכעין פנים ממש בעינן, הא לאו מילתא היא, דאם כן תקשי לך מתניתין דקתני (כט,ב) בשר הנכנס לע"ז מותר והיוצא אסור, דהתם ודאי בשהביא מן החתוך קא מיירי, דאי מפרשינן לה בששחט מתחלה לשם עבודה זרה, בכי הא לא הוה תנינן הנכנס מותר, דהשוחט לשם ע"ז כולה בהמה אסורה ואף על פי שלא הכניס ממנה כלום לפני העבודה זרה, ומתניתין היא דתנן, השוחט לשם הרים לשם גבעות וכו'. והכי נמי אמרינן עלה בהדיא בפרק אין מעמידין (לב, ב) מתניתין דלא כרבי אליעזר דאי רבי אליעזר הא אמר סתם מחשבת נכרי לע"ז, וכיון דמיירי במביא מן החתוך אם כן אפילו היוצא אמאי אסור, והא לאו כעין פנים הוא דבשר החתוך אינו ראוי לפנים.
ואיפשר לומר דודאי משום שלא בצרן לכך היא דהא אין בכורים לפנים בענין זה, [אבל] גבי בשר הא איכא בענין זה, שהרי כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים (מתני' זבחים ב, א), וגבי ע"ז כעין [פנים] איכא אף על פי ששחטה שלא לשם ע"ז והביא לה אסורה, כגון שהכניס לפנים מן הקלקלין, משום דאי איפשר דליכא תקרובת כדאמרינן התם (לב, ב), אבל בכניסתו קודם שנכנס לפנים מן הקלקלין מותר, דאכתי לאו תקרובת איכא כיון שלא נשחטה מתחלה לשם ע"ז. ומשום הכי פריק רבא בר עולא כגון שבצרן מתחלה לכך, דהוה ליה כעין פנים בבכורים, וניחא בין למאן דאמר בעינן כעין זביחה, בין למאן דאמר בעינן כעין פנים ממש, דהשתא כעין זביחה איכא שבצירתן לשם ע"ז הויא לה כשבירת מפרקת של בהמהת פנים, וכעין פנים נמי איכא, דכיון שבצרן לשם כך הויא לה כעין בכורים.
ואכתי קשיא לן כיון דהוה קא סלקא דעתין דלאו בשבצרן מתחלה לכך מיירי, אדמהדר למיפרך ממתניתין למאן דאמר כעין פנים בעינן ולמאן דאמר כעין זביחה בעינן כדפריך מאי כעין פנים איכא ומאי זריקה המשתברת איכא, אמאי לא פריך מתניתין גופא רישא אסיפא, דקתני פרכילי ענבים ועטרות של שבולים וכו' וכל דבר שכיוצא בו קרב לגבי מזבח אסור, ולימא הכי: פרכילי ענבים מאי כיוצא בו קרב לגבי מזבח, ואיכא למימר דאי לא בעינן אלא שכיוצא בו קרב לגבי מזבח, פרכילי ענבים נמי אף על פי שלא בצרן מתחלה לכך, כיוצא בו קרב לגבי מזבח, אבל ודאי כעין פנים ליתנהו אי לאו בצרן מתחלה לכך, דלמאן דסבירא ליה דכעין זביחה בעינן הא ליכא, וכל שכן דלמאן דאמר דכעין פנים, בעינן כעין פנים ממש קאמא, שיהא דוגמתו ראוי לפנים וכדאמרינן דהשוחט בהמה בעלת מום לע"ז פטור, דבהמה תמימה בעינן כעין פנים, כן נראה לי. ומיהו לפי מה שכתבתי למעלה אינה ראיה, דאיפשר דר' יוחנן לאו משום דבעינן כעין פנים ממש קאמא, אלא משום דאין כיוצא בה (לאדורא) [לעבודה] זו, ולא כיוצא בה בפנים.
אמר ר' אלעזר מנין לזובח בהמה למרקוליס שהוא חייב: פי' אף על פי שאין עבודתה בכך תלמוד לומר ולא יזבחו עוד את זבחיהם וכו'. קשיא לי אמאי נקט קרא ד"ולא יזבחו" ולא נקט קרא ד"זובח לאלהים יחרם" דהא מהתם נפקא לן בפרק ארבע מיתות (דף ס:) דאחד המזבח ואחד המנסך ואחד המשתחוה לע"ז אפילו שלא כדרכה שהוא חייב וכדאמרינן התם בלתי לה' לבדו ריקן כל העבודות לשם המיוחד. ונ"ל דר' אלעזר מיירי בשלא נתכוון לקבלה עליו באלוה [וכיון שכן] אינו מתחייב בנפשו ומשום הכי לא אייתי קרא דזובח לאלהים יחרם ומכל מקום אשמועינן ר' אלעזר שעובר בלאו מדכתיב ולא יזבחו עוד את זבחיהם. והכי מוקמינן לה למילתיה דר' אלעזר בפרק ארבע מיתות בזובח להכעיס. ונראה שכן פירש רש"י ז"ל שם והכי נמי משמע מסיומא דברייתא דמסיימי' בה חוקת עולם תהיה זאת להם כלומר אזהרה זו של לאו שלהם ואין חייבין עליהם כרת. ובודאי כיון דנפקא לן מהכא נמי איסור זביחת בהמה לע"ז אף אההיא זביחה נמי אמרינן דאין בה אלא אזהרת לאו ולא מיתה וזובח בהמה לע"ז בשקבלה עליו בכך לאלוה קטלא חייב אלא דעל כרחין אצטריכינן לאוקומה בזובח להכעיס ולאשמעינן דעובר בלאו מיהא, כנ"ל.
מתני' מצא בראשו מעות כסות או כלים הרי אלו מותרין: מפרשינן בגמרא כגון שאינם מונחין דרך נוי, כדאמרינן, כלים דסחיפא ליה משיכלא ארישיה, וכיס תלוי בצוארו, כסות בטלית מקופלת על ראשו, וכיון שאינם עומדים דרך נוי מותרין, כדדרשינן בגמרא מקרא דלא תחמוד כסף וזהב עליהם (דברים ז, כה).
ואומר רבנו הרב נ"ר דהיינו טעמא דמתניתין, דשאני הני אפילו למאן דאמר (נ, א) דאבני מרקוליס אסורין מדין תקרובת ולא בעינן זריקה המשתברת, משום דמעות וכסות וכלים אינם בכלל תקרובת ואף על פי שדרכה בכך, שאינה נקרא תקרובת אלא דבר שאוחזין בחוקי הע"ז שלהן שהיא חפצה בכך בזריקתן לפניה או בהעמדתן לפניה, כגון אבני המרקוליס שיש בחוקי המרקוליס שהיא חפצה בתקרובת זריקת האבנים, ולפיכך היינו סבורים לומר שאף על פי שאינן תקרובת המשתברת יאסר כיון שיש כאן תקרובת הע"ז מיהא, אבל הכלים והמעות אינם תקרובת שתהא הע"ז חפצה בגופן של מעות ושל כלים, אלא שהמעות הן נדרים ונדבות ליקח מהם צרכי ע"ז, ומשום נדר ע"ז אינם נאסרים לפי שאין הקדש לע"ז, והכלים הרי אינם אלא לנוי, הילכך כיון שאינם עומדין דרך נוי אינם נאסרין, שאין הנויין אסורין אלא כשמונחין דרך נוי. ומיהו אפילו מעות אם מונחין דרך נוי אסורין משום נויין מיהא, וכדאמרינן בגמרא מעות דבר של נוי הוא, ואצטריכינן לאוקומה בכיס תלוי בצוארו.
פרכילי ענבים ועטרות של שבלים: פירשה רבה בר עולא בגמרא (נא, א) כגון שבצרן מתחלה לכך, כלומר שיש בחוקיהם לבצרן מתחלה לכך. וליכא לפרושי בדידעינן ודאי דבצרן מתחלה לכך, דהא מצא קתני. ואומר רבנו הרב נ"ר דאף על גב דבבשר הנכנס לע"ז לא חיישינן דילמא נשחט מתחלה לכך, הכא שאני דאין דרכן להביא מן הבצור אלא ממה שבוצרין מכרמיהן בתחלה לכך, אבל בשר דרכן להביא מן החתוך, והילכך אף בפרכילי ענבים אי ידעינן דאינם קפדין בחוקיהם לבצור מתחלה לכך אף הענבים הנמצאים שם מותרין עד דידעינן שנבצרו מתחלה לכך.
יינות שמנים וסלתות וכל דבר שכיוצא בו קרב לגבי מזבח: פירש רבנו הרב נ"ר טעם דתלינן הכא בדבר שכיוצא בו קרב לגבי מזבח, משום דמתניתין דהכא מיירי בשדרכה בכך, וכיון שכיוצא קרב אף על פי שאינו משתבר אסור, כגון בשר ולבונה שאינם משתברין בזריקתן, וגם אין דרכם לשחטן מתחלה לכך אלא מן השחוט והחתוך מקריבין לה, כדתנן (כט, ב) בשר הנכנס לע"ז מותר והיוצא אסור, ושמעת מינה שנאסר בהקרבתו אף על פי שלא נשתבר לכך. וטעמו של דבר דבדברים שדרכה בהכי להכי קפדינן שיהא משתבר אף על פי שהוא חייב בלא משתבר, משום דבעינן דומיא דזבחי מתים (בשר) [בצד] השבירה, והוא הדין בשדומה לזבחי מתים בצד גוף התקרובת, שהוא דבר שכיוצא בו קרב לגבי מזבח. וכבר כתבתי למעלה דמתניתין לכאורה אפילו בשאין דרכה בכך מיירי, דהא ממרקוליס סליק וסתם מרקוליס אין דרכו אלא בזריקת אבנים ולא בפרכילי ענבים וסלתות.
אמר רב שימי בר חייא כל שהוא לפנים מן הקלקלין אפילו מים ומלח אסור: נראה מדברי הר"ם שהוא ז"ל היה מפרש אפילו מים ומלח שאינם של נוי אסור, והוא הדין לכל שאר דברים אף על פי שאינם כעין פנים כגון כסות או כלים, ואף על פי שאינם עומדין דרך נוי. וכן כתב (פ"ז מהל' עבודה זרה הט"ז): המוצא כסות או כלים או מעות בראש ע"ז, אם מצאן דרך בזיון הרי אלו מותרין ואם מצאן דרך כבוד הרי אלו אסורין וכו'. מצא בראשו דבר שכיוצא בו קרב לגבי מזבח הרי זה אסור, במה דברים אמורים בזמן שמצאן חוץ ממקום עבודתו, אבל אם מצאן בפנים, בין דרך כבוד בין דרך בזיון בין דבר הראוי למזבח בין דבר שאינו ראוי למזבח, כל הנמצא לפנים אסור, אפילו מים ומלח, ופעור ומרקוליס כל הנמצא עמהם בין בפנים בין בחוץ אסור בהנאה. עד כאן.
וקשיא לי לפירושו, חדא, דהא מצא בראשו מעות דמתניתין היינו לפנים מן הקלקלין, ואפילו הכי מותרין כיון שאינם עומדים דרך נוי, כדאמרינן בכיס תלוי בצוארו ומשיכלא סחיפא ליה ארישיה. ועוד דקרא דעליהם ועמהם דילפינן מניה מה עליהם דבר של נוי הא לא חלק בין פנים לחוץ, דמקרא מלא דבר הכתוב שכל דבר שאינו של נוי לעולם מותר. ועוד קשה עליו דמתוך מה שכתב נראה דפעור ומרקוליס דאין להם קלקלים כל דבר הנמצא עמהם בין בפנים בין בחוץ ואפילו כלים שאינם של נוי אסורין, ואלו דברי תימה, דהא בהדיא תנן, מצא בראשו מעות כסות או כלים הרי אלו מותרים, ומתניתין דקא שרי מעות וכלים שאינם של נוי קאי אמרקוליס דמניה סליק, והכי מפרש בירושלמי (בשמעתין) וכן בתוספתא (פ"ז ה"ט).
ומיהו נראה לי שאין מדברינו אלו קושיא על פירושו של רש"י ז"ל שפירש דלפנים מן הקלקלים אפילו בדבר שאינו של נוי אסור, שכך דעת רבנו ז"ל לומר, דלפנים מן הקלקלים אפילו דברים שאינם של נוי אם הם דברים הראויים למזבח אסורין, ואפילו מים ומלח (שאין) [שהם] הדברים הקלים בכל הדברים הנקרבים למזבח, לפי שאין משגיחין בדברים הראויים למזבח בין שהם של נוי בין שאינם של נוי, לפיכך כשהם לפנים מן הקלקלים מסתמא הקריבן והילכך אסורין, אבל כשהן חוץ לקלקלים מסתמא לא הניחם שם אלא לנוי, לפיכך דבר של נוי אסור דבר שאינו של נוי מותר, ואפילו דברים שקרבים לגבי מזבח וכדתנן (כט, ב) בשר הנכנס לע"ז מותר, ופעור ומרקוליס שאין להם קלקלין ובכל מקום הנראה עמהם מקריבין להם תקרובת, אפילו חוץ מן הקלקלים כלפנים מן הקלקלין, וכל דבר הראוי למזבח הנמצא עמהם , אפילו דבר שאינו של נוי כמים ומלח אסור, והיינו דאמרינן השתא פעורי מפערי קמיה מים ומלח לא מקרבי ליה. (אלא) [אבל] דברים שאינם ראויים למזבח כגון מעות וכלים שאינם באין אלא לנוי או לספק מהם צרכי הע"ז, אם עומדין דרך נוי הרי אלו אסורין משום נויין, ואם דרך בזיון הרי אלו מותרין וכדתנן מצא בראשו מעות, כן נראה לי, וכן כתב הרב הלוי ז"ל.
והרב נ"ר כתב דממה שאמר בירושלמי נראה, דכל ע"ז שיש לה קלקלין כל דבר הנמצא לפנים מן הקלקלים אפילו כלים שאינם של נוי [אסור], ודברים שאינם של נוי [אינם מותרין] אלא בפעור ומרקוליס לפי שאין להם תורת קלקלין, ומתניתין דקא שרי דברים שאינם של נוי דוקא במרקוליס, ומקרא דדרשינן עמהם דומיא דעליהם דוקא בע"ז שאין לה קלקלין.
והא דאמר בפעור ומרקוליס אפילו חוץ כפנים, פירושו, דמאי דמיתסר בפנים דהיינו כל דבר תקרובת אפילו מים ומלח מיתסרי נמי בחוץ, שכל דבר מקריבין לה, דהשתא פעורי מפערי קמיה מים ומלח לא מקרבי ליה, אבל כלים שאינם של נוי בין בחוץ בין בפנים מותר, [דכיון] דאין דרכה בקלקלין אף כשעושין לה כמי שאינם שם דמי, דהכי גרסינן לא סוף דבר מרקוליס ובראשו מעות, אלא אפילו ע"ז שאין לה קלקלין מצא בה כסות או כלים הרי אלו מותרין, למדנו מזה דע"ז שיש לה קלקלים הכל אסור לפנים מן הקלקלים.
ומיהו אומר הרב נ"ר דנראה דוקא כלים של נוי אלא שאינם עומדין דרך נוי, וכדאמר מעות כסות וכלים דברים של נוי הן, וכיון שהן לפנים מן הקלקלים אין מקפידין בהנחתן, דאלו כלים שאינם של נוי מאיזה טעם יאסרו אפילו לפנים כיון דלא מתסרו משום תקרובת וגם מקרא דעליהם לא מתסרי כיון שאינם של נוי.
עלה בידינו לענין תקרובת ע"ז ונויה לפי שיטה זו שפירשנו, כל תקרובת ע"ז שהוא כעין פנים דוקא, כגון יינות ושמנים וסלתות ולבונה ואפילו מלח ומים אם נכנס לפנים מן הקלקלים אסורין לעולם, בין דרכה בכך בין אין דרכה בכך, ואין להם בטלה דאף על פי שהוציאום משם בטומאתן הן עומדים, והיינו מתניתין דקתני יינות ושמנים וסלתות וכל דבר אשר כיוצא בו קרב לגבי מזבח אסור.
וכן פרכילי ענבים ועטרות של שבלים שבצרום מתחלה לכך דכעין פנים ממש הן וכן מביאין אותם בכורים. ואם לא נכנסו לפנים מן הקלקלים הרי אלו מותרין, לפי שבחוץ אינו נאסר משום תקרובת שאין מקריבין לה בחוץ, והיינו מתניתין (כט, ב) דבר הנכנס לע"ז מותר והיוצא אסור. ונראה לי דוקא בהמה ועוף הראויין למזבח דהיינו מידי דתקרובת לפנים, אבל בשר חיה ועוף שאינם בני הקרבה בפנים מותר, והיינו פלוגתייהו דר' יהודה וחכמים (נא, א) בשחט לה חגב, וחכמים פוטרים, וכל היכא דהמקריב אינו מתחייב התקרובת אינו נאסר.
וכן אם שחט לה בהמה תמימה באיבריה דכעין פנים הוא, ואף על פי שיש לה דוקין שבעין, הרי זה חייב ונאסרת אף על פי ששחטה שלא בפניה , כדתנן (חולין מ, א) השוחט לשם הרים לשם גבעות וכו' הרי אלו זבחי מתים. והא דאמרינן (נד, א) היתה בהמת חבירו רבוצה לפני ע"ז כיון ששחט בה סימן אחד אסרה, פירשו רבוואתא דאורחא דמילתא, אי נמי שכיון שהיא רבוצה לפני הע"ז אף על פי שהוא שוחט סתם נאסרת, אבל אם שחט לפניה בהמה בעלת מום שחסרה אחד מאיבריה פטור ואינה נאסרת, דלאו כעין פנים היא, והיינו דאמרינן (נא, א) דר' אבהו אמר ר' יוחנן מנין לזובח בהמה בעלת מום לע"ז שפטור, שנאמר זובח לאלהים יחרם (שמות כב, יט), לא אסרה תורה אלא כעין פנים.
תקרובת שאינו כעין פנים ולא ראוי למזבח כגון אבנים ומקל וחגב וצואה וכיוצא בהן, אף על פי ששבר לפניה המקל או ששחט לה החגב וזרק לפניה הצואה והיא לחה דאיכא תקרובת המשתברת, אף על פי שדרכה בכך הרי אלו מותרין, דכעין פנים ממש בעינן ולא כעין זביחה, דהלכתא כחכמים דפליגי עליה דר' יהודה בשחט לה חגב (נא, א) ועוד דרב ור' יוחנן הלכה כרבי יוחנן, ואמר ר' יוחנן מנין לזובח בהמה בעלת מום לעבודה זרה שפטור שנאמר זובח לאלהים יחרם, אלמא לא אמרינן כעין זביחה. ורב דאמר (שם) שבר מקל לפניה חייב ונאסרת, סבירא ליה כתנא דספת לה צואה (נ, ב) ולית הלכתא כוותיה. ואיכא מאן דאמר שתקרובת המשתברת אסור, דכעין זביחה אמרינן, וכיון דדמי לזובח בחד צד אסור.
ואותן ככרות שלוקחין מן השוק ומקריבין אותה לפני הע"ז אסורין, דכעין פנים איכא. ואם לשו עיסה וחזרו בהן מותרת, דאין הקדש לע"ז, וגם משום (ששברו) [שלשו] אותה לע"ז אינה נאסרת, לפי שאין בחוקי הע"ז ללוש אותה לשמה אלא לוקחין אותה מן השוק ומביאין. אבל אותם אוכלי אשי שהוא לחם אונן שלהם, לחם מגואל הוא ואסור משעת לישה, דהוי כעין זביחה אף על פי שאינו משתבר לפני הע"ז, שהרי השוחט לשם הרים הרי הוא זבחי מתים (חולין מ, א) אף על פי שאינו לפני הע"ז, (וכתב) [וכן כתב] רבנו הרב נ"ר.
ורבנו יצחק ז"ל היה אומר שאין הככרות תקרובת, לפי שאין מתכוונים אלא לתתם לגלחים, ודוקא באותן דורות שהיו עובדי ע"ז או שהע"ז אוכלת ונהנית מן התקרובת היה אסור. ויש טעם לאסור, כי מכל מקום כיון שמניחין אותו תרובת לפניה וחושבין שמתרצה בהנחתו לפניה, אף על פי שעושין על מנת לתתו לגלחים משלפניה אסור. ובשם רש"י ז"ל כתבו גם כן שהככרות ההן תקרובת ע"ז הן ואסורין, ואף על פי שלוקחין אותן אח"כ ומשברין אותן, אין בטלה עולמית לתקרובת.
וכלים של נוי שעומדים לפנים מן הקלקלין, אם ע"ז שיש לה קלקלים היא, אף על פי שאינם עומדין דרך נוי כגון כיס תלוי בצוארו וטלית מקופלת על ראשו, הרי אלו אסורין, ואם לאו [שאין לה קלקלין ואינם עומדים דרך נוי] אלא שעומד הטלית מקופלת על ראשו או כיס תלוי בצוארו, הרי אלו מותרין, ואף על פי שעשו לה עכשיו קלקלים והן עומדים לפנים, והיינו מתניתין דמצא בראשו מעות וכו'.
ואותן נרות שעוה שמדליקין לפני ע"ז, בעוד שהן דולקין אסורין, בין שעומדים לפנים בין שעומדים בחוץ, וכדאמרינן חוץ מן הקלקלין דבר של נוי אסור, ואם כבו אותן אין להם דין תקרובת, לפי שאין כיוצא בהן בפנים, ומשום נויין נמי לא מתסר כיון שכבו אותן הכומרים, שכבויין היינו ביטולם, שהרי אין עושין אותן לנוי בלא דליקה אלא בדליקה, וכיון שכבו אותן בטל נויין, שאין אסור הנויין כאסור תקרובת שאין לו בטלה אלא כע"ז שיש לה בטלה.
וכך שנו בתוספתא (פ"ז ה"ו) עליהם בין שגופה לבוש בהן בין שאין גופה לבוש בהן אסורין, עמהן את שגופה לבוש בהן [אסורין, את שאין גופה לבוש בהן] מותר, ואפילו כלים שגופה לבוש בהן גנבום כומרים או מכרום מותר. ואומר רבנו הרב נ"ר שאף על פי שמכבין אותן על מנת לחזור ולהדליקן, אפילו הכי בטלין מתורת נויין, דכיון שאינם נויין אלא על ידי הדלקה הרי נתבטל באותה שעה, ומיהו מתורת משמשי ע"ז יש לאוסרן, ואינם בטלים על ידי הכבוי כיון שמכבין אותן על דעת לחזור ולהדליקן, דהוי ליה (כשרה) [כשפאה] לצרכה שאינה בטלה, אבל כשכבו אותם על דעת ליטלן לעצמם בטלין. ואם כבו מאיליהם אינם בטילים דעדיין הם משמשי ע"ז. ואם נתנום הכומרים לישראל הרי אלו בטלים שהרי הם יודעים שישתמשו בהם לצרכם, והוה ליה כמי שמכרה לצורף ישראל דאמרינן (נג, א) דבטלה, ועוד דבע"ז עצמה אמרינן (שם) דמכרה או משכנה לא בטלה (אלא) אם (כן) מכרה לצורף ישראל, משום דמימר אמר גוי אידי דדמיה יקרים שעובדיה מכירים בה שהיא ע"ז ולוקחין אותה בדמים יקרים ישראל לא מחבל ליה אלא מזבן זבין לה לגוי, והילכך לא בטלה על ידי מכירתה, אבל במשמשין ליכא למימר הכי, חדא, דאין מתיקרין בהן, ועוד דאין מכירין אותם אם הם משמשי ע"ז אם לאו. ואומר רבנו דדוקא במשמשין שאין דרך ע"ז ליקח אותם בדמים יקרים יותר משאר בני אדם.
ואותם המלבושים שלובשין כשעובדים ע"ז, חכמי צרפת ז"ל מתירין אותם בהנאה שאינם משמשי ע"ז אלא משמשי משמשי ע"ז, ורבנו הרב נ"ר אומר שאין ההיתר הזה ברור דכיון שחוקיהן הוא לעמוד לפני הע"ז באותו מלבוש משמשי ע"ז הם, אבל אם מכרום לחתכן ולחבלן בטלים, אבל מכרום סתם [אסור] מימר אמר שמא ימכרם לגלחים שיתנו בדמיהן יותר.
מתני':ע"ז שיש לה גנה או מרחץ נהנין מהם שלא בטובה: פירש הראב"ד ז"ל: דדוקא בגנה ומרחץ שלא נעשו לה לנוי, דאם כן ודאי אסור ליהנות מהם דנויי ע"ז אסורין, וכדתנן בפרקין דלעיל (מד, ב), אין אומרים נעשה מרחץ נוי לאפרודיטי, אלא הגנה הזו היא שעומדת למחית כומרייהו לספק להם צרכם. ומשום הכי נהנין מהם שלא בטובה, לפי שלא נאסרו עדיין, שאין הקדש לע"ז כדאמרינן בפרקין דלעיל (שם).
טובת הנאה: פירש רש"י ז"ל: בשכר, והיינו טעמו דבשכר אסור משום דנמצא מהנה, ומהנה ודאי אסור, כדאמר ר' יוחנן בריש מכילתין (יג, א), אבל שלא בשכר מותר, כדפרישנא דאין הקדש לע"ז. ורבנו תם ז"ל השיב עליו (בתוס' מד, ב ד"ה נהנין): דאם כן הוה לן למתני בשכר ושלא [בשכר, אלא בטובה להחזיק טובה לכומרין, ושלא בטובה שלא] להחזיק טובה לכומרין, ואפילו ליתן להם שכר מותר, דטעמא דהא מילתא משום חששא דדילמא אתי לאמשוכי בתרייהו הוא, וכיון שאינו צריך להחזיק להם טובה לא אתי לאמשוכי בתרייהו. והא דאמרינן בריש מכלתין דמהנה אסור, התם דוקא מהנה לע"ז עצמה, אבל הכא דאינו מהנה אלא לכומרין מותר.
ונראה מתוך דבריו שהוא ז"ל מפרש דגנה זו אינה עומדת לספק ממנה צרכי ע"ז אלא לצרכי הכומרין, ומשום הכי התיר ז"ל לאפות פת בשכר בפורני של כומרים וכו', ועוד התיר מטעם אחר, דלא אסרו אלא בגנה ומרחץ שהם לפני הע"ז, וכדתנן ע"ז שיש לה גנה או מרחץ, דמשמע דלפני הע"ז נינהו.
ורבנו הרב נ"ר הכריע כפירושו של רש"י ז"ל, מדאמרינן בגמרא, מאן דמתני לה אסיפא כל שכן ארישא, פירוש כל שכן דרישא אסור בטובת כומרין, ולפירושו של ר"ת ז"ל מה שייך לומר כל שכן ארישא, דהא בהדיא מפורש הוא ברישא דבטובת כומרין אסור, דעל כרחיך בטובה דקתני ברישא בטובת כומרין קאמא, דאי בטובת עובדיה כל שכן דטובת כומרין אסורין, אבל לפירושו של רש"י ז"ל אתי שפיר, דאביי קא אתא לאשמועינן דלא תימא דדוקא בשכר שמשקצין אותו לע"ז אסור, אבל שכר שמעלין לכומרין מותר, קא משמע לן דאפילו בשכר שמעלין לכומרין אסור, כיון שהוקצת אותה גנה לספק בה צרכי הכומרים המשמשים לפניה, והיינו דקאמא כל שכן ארישא דאסרינן אפילו נתינת שכר לכומרין כיון שהשכר כלו שלהן, וכל שכן בנתינת שכר לצרכי ע"זד עצמה.
והכי משמע בירושלמי דגרסינן ביה על הא מתניתין, כיני מתניתא בטובת הנאה כומרין, חלילין של ע"ז אסורין לשכרן, ואם היו מעלין שכר למדינה אף על פי שעושין שכר לע"ז מותר, הגובה של ע"ז אסור ליתן לו, ואם היה מעלה שכר למדינה אף על פי שהוא גובה לשם ע"ז מותר ליתן לו, ומתניתא אמרה כן, היה שלה ושל אחרים נהנין מהם בטובה ושלא בטובה. פירוש: ואם היה מעלה שכר למדינה ובני המדינה נותנין מקצת השכר לע"ז מותר, אלמא בטובה ושלא בטובה היינו בשכר ושלא בשכר, והא דנקט בטובה רבותא קא משמע לן, דאפילו בטובת הנאה בעלמא אין נהנין מהם, אף על פי שמרויח בדבר שאין נותן שכר ממש אלא טובת הנאה ואם בא ליהנות ממקום אחר היה צריך ליתן שכר יותר מזה, אפילו הכי אסור.
ומה שאמר בירושלמי בגובה של ע"ז אם היה מעלה שכר למדינה מותר, פירש רבנו הרב נ"ר שהגובה אינו גובה אלא בשם בני המדינה, והא דקאמא אף על פי שהוא גובה לע"ז, פירושו שהגובה נכנס לאותה גבייה לכוונת מה שמהנין בני המדינה ממנה לע"ז, ומשום הכי סבירא להו לבעלי הגמרא דבני ארץ ישראל דכיון שהשכר בא לידי אחרים ובשם אחרים הוא נגבה ונוטלין אותו בשביל עצמם, אף על פי שנותנין מהם אח"כ מקצתו לע"ז מותר, שאין זה מהנה לע"ז אלא מהנה לאחרים ואחרים מהנין לע"ז, והיינו סופא דמתניתין דקתני, היה שלה ושל אחרים נהנין מהם בטובה ושלא בטובה, ולהדין פירושא לפום מאי דמסקינן כמאן דמתני לה אסופא, משמע דאפילו בזמן שנותן השכר לאחרים ובשביל עצמן, אם אותם אחרים מעלין ממנו שכר לע"ז אסור ומהני לע"ז קרינן ביה.
אבל מדברי הרמב"ן נ"ר נראה שהוא מפרש דההוא דירושלמי שגובה לשם ע"ז לומר שגובה בפירוש לשם ע"ז כפשטא דלישנא, ואפילו הכי הוה סלקא דעתייהו למישרי כיון שאין כל השכר לע"ז, שמעלין מהן שכר לבני המדינה, והילכך לפום הדין פירושא צריך לומר [לפום מאי] דמסקינן כמאן דמתני לה אסופא, גובה לשם ע"ז אף על פי שמעלה שכר לבני המדינה אסור, אבל אם גובה לשם מדינה מותר ליתן לו אף על פי שהם נותנין חלקה לע"ז.
וקשיא לי הא דאמרינן בריש מכילתין (יב, ב) דחנויות המעוטרות וורד אסור משום דמעלין שכר לע"ז, והא התם דלא יהיב מכס בפירוש לע"ז אלא לאחרים ואחרים נותנין לע"ז, והכי פרישנא לה התם בדוכתה, אלא שראיתי להרמב"ן ז"ל שכתב שלא אסרו מהנה אלא ברווחא גרידא כי התם, דשקלא ע"ז מכס ולא חסרה מידי, אבל הכא כיון דשקיל מנייהו פירות או מידי אחרינא לאו מהנה הוא.
כתב רבנו הרב נ"ר: דהא דאסרי במתניתין היה לו גנה או מרחץ לאו דוקא לפניה כדברי רבנו תם ז"ל (הו"ד בקטע הקודם), אלא אפילו רחוק לה, כדכתבינן בפרק כל הצלמים, דכיון שהגנה ההיא נתנוה לעבודה זרה ונותנין פירותיה לשכר המתעסקים בצרכיה דהיינו כומרים, אסור להנות ממנה בשכר, אבל גנות שקנו הכומרים משלהם לא מצינו איסור ליקח מהם אף על פי שיש ע"ז בביתם והם כומרים לע"ז, שעקר מה שנותנין להם אותם הגנות כדי שינהגו בחוקי הייחודים שלהם עושין כן ולא כדי שיתעסקו בצרכי ע"ז שבביתם, ואותה הע"ז שבביתם כדי שלא יטרחו לצאת ממקומן וללכת למקומה, ונכון להתרחק מליקח מהן, מ"ר.
והא מקומות כתיב, אם אינו ענין למקומות דלא מיתסרא וכו' תנהו ענין לכלים: קשיא לי היכי קאמא אם אינו ענין למקומות דלא מתסרי, ואמאי לא תנא ליה למקומות דוקא, וכגון שחפר בהן בורות שיחין ומערות דמתסרי, וכדאמרינן לקמן (נד, ב) אף על פי שאמרו המשתחוה לקרקע עולם לא אסרה חפר בה בורות שיחין ומערות אסרה, ואיפשר לומר דהכי קאמא, אם אינם אלו המקומות דכתיבי בהאי קרא לגופן, דהא העידה עליהם התורה שאינם באסורן שלא חפרו בהן והשתחוו להם, מדכתיב: אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם, תנהו ענין לכלים, כן נראה לי.
מנין לע"ז של ישראל שטעונה גניזה: פירוש שטעונה איבוד דלית לה בטילה עולמית. וגניזה שלה היינו בים המלח, או שוחקה וזורקה לרוח כדרבי יוסי (מג, ב). והקשה הראב"ד ז"ל ליתי מואשריהם תשרפון באש (דברים יב, ג) ואמרינן לקמן (נג, ב) דשלוחי ישראל נינהו, ותרץ דאיכא למימר דילמא הוראת שעה היתה כדי שלא יטעו אחרי ע"ז של אמוריים, כי מצאו אותה מלאה ע"ז ואם לא ישרפם שמא יעבדום, אבל בעלמא איפשר דע"ז דישראל יש לה בטלה. והרמב"ן נ"ר תרץ: דאי מן ואשיריהם הוה אמינא דגוי העובד ע"ז של ישראל אין לה בטלה, משום דישראל לא עבדה שיבטלנה, וגוי לאסרה הוי [שליח] לבטלה לא הוי שליח, אבל ישראל העובד קא סלקא דעתין דאית ליה בטלה דאיהו אסרה ואיהו שרי לה. לשון הרב י"א.
מאי משמשין דישראל ממשמשין דנכרי גמרי וכו': כתב הרמב"ן דמסתפק ליה לענין בטולן היכא דנעבד וביטלן, אי גמרינן ממשמשין דנכרי או לא, דדילמא אף משמשיהן אין לה בטול לעולם, אלא שדעתו נוטה לאסור, מדאיבעיא לן לקמן בסמוך גבי כלים שנשתמשו בהן בבית חניו אליבא דמאן דאמר לאו בית ע"ז הוא, ולא איבעיא ליה אפילו למאן דאמר ע"ז הוא, דאי סלקא דעתך דמשמשי ע"ז של ישראל יש להן בטלה, אמאי לא איבעיא ליה למ"ד נמי ע"ז היא ולאחר שבטלום דפקעא מנייהו אסורייהו אי ממאיס לגבוה או לאו, אלמא שמעת מינה דאין להם בטלה, ומשם הכי ליכא למבעי אלא למ"ד לאו ע"ז היא, ומיהו גם הרב עצמו דחה שאין זו ראיה כל כך דאיפשר לומר דחדא מנייהו נקט, ומשום דאשכח מתניתין דתאני דלאו בית ע"ז היא.
אבל מדברי הראב"ד ז"ל נראה דסבירא ליה דאין לה בטלה עולמית, שכתב עלה דההיא דבית חוניו דאליבא דמ"ד ע"ז היא הרי הן אסורין אפילו להדיוט ואין לה בטלה כלל. [ומכל מקום] הוא ז"ל אומר דמשמשי ע"ז של גוי דהיא בבית גוי ומשמשיה ביד ישראל ובטל הגוי ע"ז שבידו אף על פי שהמשמשין ביד ישראל הרי הן בטלים אגב עבודה זרה שביד גוי, וסמך לדבר שאין משמשי ע"ז דישראל בטלין לעולם, שהרי אמרה תורה: ונתצתם את מזבחותם (דברים יב, ג), ומינה דאי איפשר על ידי ביטול גוי, כדאמרינן לקמן (נג, ב) גבי ואשיריהם תשרפון באש (שם) והמזבח הוא שמקריבין עליו [והוי משמשין, ואין מושיבין עליו] ע"ז שיהא נאסר משום גדולי ע"ז כבימוס, וגם אין סברא לומר שיהו [משתחוין] לעצמו של מזבח.
אבל מדברי ר"ח ז"ל שכתב לקמן (נד, א) גבי נסך לחמה בין קרניה, ומקשינן האי בימוס בעלמא שויוה, נראה שאפילו משמשי ע"ז דישראל יש להם בטלה, שהוא ז"ל פירש שם, האי בימוס בעלמא שויה, ובימוס הא אמר רבי יוחנן בימוס שנפגם מותר, ואפילו בהמתו (שלא) שלו לא נאסרה דהא אי בעי פגים לה. ואיפשר להביא ראיה מדאמרינן הכא, ורב המנונא משום טומאה ישנה קא מיבעיא ליה, דתנן כלי מתכות וכו' נשברו טהרו, חזר ועשאן כלים חזרו לטומאתן ישנה וכו' ובעיין הא אוקימנא לה במשמשין דישראל ואליבא דר' ישמעאל, אלמא אפילו במשמשין דישראל אמרינן שאם נשברו טהרו דיש להן בטלה, אלא דאיכא למימר שאין זו ראיה כל כך, דאיכא למימר דהכי קאמר, רב המנונא משום טומאה ישנה קא מיבעיא ליה ובע"ז דגוי דיש לה בטול, דעד השתא משום דלא הוה סלקא דעתין דמצינן לאוקומי לבעיא דרב המנונא בע"ז דגוי דחקינן ואוקמינן לה בע"ז דישראל, אבל השתא דאשכחן לה לבעיא דרב המנונא צריכותא דע"ז דגוי, הדרינן ואוקמינן לה בע"ז דגוי.
ותיבעי ליה כלים: לפי שיטתינו שפירשנו למעלה (נא, ב, סוד"ה עלה בידינו) דרבי יוחנן לית ליה תקרובת נאסר בכלים ואפילו בכלים המשתברים כגון שבר מקל לפניה, צריכין אנו לפרש בכאן דלאו בכלים של תקרובת קא מיבעיא ליה אלא במשמשין קאמא, וכן פירשה הרמב"ן נ"ר, ובדין הוא דלימא ליה נמי כיון דאית ליה לאיסורא בטלה טומאתן נמי בטלה, אלא שדרך התלמוד מבאר דבריו מעט מעט להגדיל תורה. והראב"ד ז"ל מפרש לה בתקרובת, נראה דסבירא ליה דרבי יוחנן כעין זביחה נמי אית ליה, והכא בכלים המשתברים קאמא דומיא דאוכלין המשתברים, וכגון שהתיכן מתחלה לכך, ואי נמי בכלים ששבר לפניה כגון ששבר מקל לפניה, ואנו כבר כתבנו למעלה (שם) דר' יוחנן לית ליה כעין זביחה וכעין פנים ממש בעי.
איכא דמתני לה אסופא וכו' וקא משמע לן דישראל הוא דלא מבטל דנכרי אבל נכרי מבטל דנפשיה: כך הגרסא במקצת הספרים. ויש מי שהקשה ביטול דנפשיה מאי מהני ליה, דאכתי מתסרא משום חלקו של ישראל, ואם תאמר שאם חלקו יהא חלקו מותר, הא קימא לן בדאורייתא אין ברירה וכל שכן באיסור ע"ז, ואם תאמר בשמכרה וכל אחד נוטל חלקו בדמים, אם כן בלא ביטול נמי דמים שביד נכרי מותרין, דהוו להו דמי ע"ז ביד גוי דקיימא לן דמותרין בהשוכר (סד, א), והשיב דאם אחר שביטל חלקו נתנו לישראל, אותו ישראל יכול למכור אותו ודמיו מותרין, לפי שחלקו של הגוי כבר הוא מבוטל בכל מקום שהוא, ואם לא בטל הוו להו דמי ע"ז ביד ישראל ואסורין. והרמב"ן נ"ר תירץ, כגון שחלקו של גוי ידוע ביד או ברגל, או שהוא של כסף ושל נחשת ונחשת של זה וכסף של זה. ולא מיחוור, דאם כן דכל אחד ואחד מכיר חלקו אין כאן שותפות גמור, ואכתי הדרין לבעיין פשיטא דמאי קא משמע לן דנכרי מבטל דנפשיה כיון דחלקו ידוע ביד או ברגל, ואמאי תסוק אדעתין למיסר כיון דאין לו לישראל חלק כלל באותו אבר.
רקק בפניה השתין בפניה זרק לפניה את הצואה לא בטלה: איפשר לומר דדוקא בשהשתין בפניה פעם ושתים קאמא דלא בטלה בכך, דאיכא למימר משום ריתחיה הוא דקא עביד הכי, וכדאמרינן בגמרא מנא הני מילי ועבר בה נקשה ורעב וכו' (ישעיה ח, כא), אבל אם עשה כן תדיר הרי בטלה, וכדאמרינן בפרקין דלעיל גבי אפרודיטי (מד, ב), וזו עומדת על הביב והכל משתינין לפניה, לא אסרה תורה אלא אלהיהם, את שהוא נוהג בו משום אלוה.
הא דתנן משכנה רבי אומר בטלה: בפירוש הרמב"ן נ"ר, דוקא כגון שנשתקעה אצלו, אי נמי כגון שאמר לו אם לא הבאתי לך מכאן ועד יום פלוני הרי היא שלך והגיע זמן ולא פדאה דהויא לה כמכירה.
הא דאמרי מחלוקת בצורף וכו': פירש רש"י ז"ל: דלאו דוקא נקט צורף אלא אפילו לסתם בני אדם, דכל סתם לוקחי מתכות צורפים הם, וברייתא דגרוטאות מסייעו, דקתני סתם הלוקח גרוטאות מן הגויים, ואפילו הכי מקשינן מינה למאן דאמר בצורף ישראל דברי הכל בטל, ואם איתא דדוקא בצורף ודאי קאמרינן אמאי לא אוקמוה אליבא דכולהו תנאי ובסתם בני אדם שאינו צורף, אבל הראב"ד ז"ל מפרש דוקא בצורף, והא דקתני בברייתא דגרוטאות לוקח סתם פירש משום דגרוטאות שאני, דודאי בגרוטאות אפילו בסתם בני אדם בטל לכולי עלמא למאן דאמר דבצורף ישראל דברי הכל בטל, משום דכל סתם לוקחי גרוטאות לצורפן בעי להו, מה שאין כן בלוקח ע"ז בפני עצמה.
והרמב"ן נ"ר הכי פירשה בצורף דוקא, והביא ראיה מדאמרינן לקמן (ע"ב) גבי גנבוה לסטים, דבין דגנבה גוי בין גנבה ישראל מימר אמר כיון דדמיה יקרין מזבן זבין לה למפלחה, והכי נמי אמרינן גבי מציאה בפרקין דכל הצלמים (מג, א) אלמא אפילו כי מזבין לה לישראל אי לא צורף הוא לא מבטל לה, דמימר אמר אידי דדמיה יקרין מזבין לה למפלחה, אלא דוקא בצורף ישראל, ואפילו הכי פליגי רבנן ללישנא קמא בגוי, דכיון דאיהו גופיה פלח ליה מימר אמר אידי דדמיה יקירין חאיס עלה ומזבין לה למפלחה, אבל בצורף ישראל כיון דצורף הוא לא חייס עלה ואף על גב דדמיה יקרין, דמסתמא לחבלה לקחה. וללישנא בתרא פליגי אפילו בצורף ישראל, דאיידי דדמיה יקרין מסיק אדעתיה דילמא מזבין לה. והלכתא כרבנן, ולמאן דאמר אפילו בצורף ישראל מחלוקת, כפשטה דברייתא דגרוטאות, ודאמר רבי נראין דברי וכו' הכי משמע.
ואי משום דמעיקרא בביטול בעלמא סגי להו: יש להקשות דילמא באשרות של אחר כן על ידי מעשה אסרום, ויש מי שתירץ דרב יהודה סבר לה כמאן דאמר אין אדם אוסר דבר שאינו שלו משום מעשה, שהרי נחלקו בפרק השוחט במסכת חולין (מ, ב) על רב הונא, רב נחמן ורב עמרם ור' יצחק לומר דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו. והראב"ד ז"ל תירץ שכל דבר של רבים אין אדם אוסר אותו ואפילו במעשה, וראייתו מדאמרינן לקמן (נט, א) גבי מים של רבים, לא צריכא דטפחינהו בידיה, ואפילו הכי אינם נאסרים. וכלים דאחז שנאסרו (נד, ב), משום דיחידו של עולם הם ולא של רבים. ולא מיחוור, דאם כן לא הוה ליה למימר והא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, דודאי דבר שאינו [שלו] נאסר במעשה, אלא הכין הוה ליה למימר: והא דבר של רבים אינו נאסר, וכדאמרינן מים של רבים אינם נאסרים.
והרמב"ן נ"ר השיב עליו ואמר דאין לסברא זו הכרח, דאי משום הא דאמרינן לקמן ר' יוחנן אומר מים של רבים אינם נאסרים, זו אינה ראיה שלא יאסר דבר של רבים על ידי מעשה, דהתם אדרבא כי נקט מים של רבים רבותא נקט, דהא קא משמע לן דאפילו מים של רבים שהן הפקר לכל ויכול כל אחד לקחת מהם כמה שירצה אפילו הכי אינם נאסרים, לפי שעדיין לא זכה בהן ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו בלא מעשה לשם ע"ז.
והא דאיתמר לא צריכא דטפחינהו בידיה, לאו למימרא שיהא זה מעשה (שיעשה) [שיאסר] בשבילו, לפי שלא לעבדן תלשן אלא בהשתחואה הוא עובדן, ותלישה זו משום תפישת ידי אדם נקט לה, לומר שאינם נקראין מחוברים, שעל ידי קושיא זו פריק הכי, דאקשינן אמאי והא מחוברין נינהו, ופרקינן לא צריכא דטפחינהו בידיה, ופירושו דטפחינהו בידיה בין הוא בין אחר מתחלה שלא לשם ע"ז, ומשום הכי כשהם של רבים אינם נאסרים, אבל כשהם דיחיד כלומר דנבעי בארעיה [נאסרין], דהכי מפרשינן לה לקמן (נט, א) כיון דאית בהו תפיסת ידי אדם נאסרין, אבל עשה בו מעשה לשם ע"ז מנא לן דלא מתסרי. ותרץ הוא בפירוק קושייתו, דעקר קרא כי כתב דע"ז דישראל אין לה בטלה, דוקא בע"ז שעבדה ישראל, אבל ע"ז דגוי שבאת ליד ישראל יש לה בטלה מן התורה, אלא שאסרוה משום גזירה.
הא דאמרינן אבל הכא שביק האי בימוס ועביד בימוס אחרינא: קשיא לי לפי מה שפירש רש"י ז"ל גבי מתניתין דשלש אבנים (מז, ב) דבימוס עצמו נעבד, דאם כן היינו ע"ז, ולמאן דאמר עובדין לשברים בימוס שנפגם אמאי מותר, ואמאי לא זילא ליה למשבקיה. ויש לומר שאין עובדין את הבימוס בפני עצמו אלא אגב הע"ז ובסרך הע"ז שמניחין עליה, ואפילו הכי נאסר מיד כע"ז ואינם כמשמשי ע"ז שאינם נאסרין עד שיעבדו, כיון שדעתו מיהת למיפלחיה אגב הע"ז דדעתיה לאנוחיה עליה, אבל כשהוא נפגם הותר, דלעולם אין עורכין ואין מניחין עליו אחר פגימתו, ולא זילא בהו למשבקיה, דהא לא פלחי ליה משום לתא דידיה אלא משום לתא דע"ז, דהיא עקר כוונתו בעבודתו.
ומכל מקום עדיין יש לדקדק, דלקמן (נד, א) גבי נסך לחמה בין קרניה פרכינן, האי בימוס בעלמא שויוה. ופירש רש"י ז"ל: האי בימוס בעלמא שויה ובעלי חיים לא מתסרי משום משמשי ע"ז, ולפי פירושו שכתב במתניתין דג' אבנים, בימוס לא משמשין הוי אלא נעבד הוא ונעבד מיקרי. ואיפשר לומר דלא כל הבימוסין נעבדין אלא בימוס שמניחין עליו גוף הע"ז, ומשום קלונה של ע"ז שמונחת עליו ומשום סרך שלה, אבל בימוס זה שאין הגוף הנעבד מונח עליו לעולם, אלא שעורכין לגדי או לחמה עליו, אין בימוס כזה נעבד אלא משמשין מיקרי, ולפי שאין מניחין לעולם על כתף הבהמה תדיר גוף הע"ז לא מצי לתרוצי כגון שנסך לע"ז שעל גבה בין קרניה, והוצרך לתרץ כגון שעובד גוף הבהמה בפני עצמה ונסך לה יין בין קרניה, ר"ת.
ויש לדקדק בעובדא דעולא דיתיב על בימוסא פגימא היכי עביד הכי, ומנא ליה דבטליה דילמא אכתי לא ראו ליה בפגימתו דלבטלה, דבשלמא לדברי הראב"ד ז"ל שכתב דבימוס שנפגם שאמר שהוא מותר היינו בפגימת רובו, וכדמפרש בתוספתא (פ"ו ה"ב) בימוס שנפגם רובו מותר, הכא נמי איכא למימר דכיון שנפגם כל כך דודאי מיחזא חזו ומסתמא בטולי מבטלי ליה, דהכי קים להו לרבנן, אבל לדברי רש"י ז"ל ושאר המפרשים שפירשו דפגימת בימוס בכל שהו, ולישנא דפגימה נמי הכי משמע, דילמא אכתי לא דקו עליה ולא חזו ליה ואכתי באסוריה קאים. ויש לומר דמשום דחביבא עלייהו ע"ז, כל שעתא יהבי דעתייהו עליה ובודאי מיחזא חזו ליה ובטלו ליה, ויגיד (על) [עוד] מה שאין הע"ז מונחת על גביו כמו שהיתה, דלעולם לא היו מסירין הע"ז ממנו אלא אם כן הניחוהו והלכו להם אצל בימוס אחר. והכי משמע מדאמרינן גבי בימוסאות של מלכים, מפני שמעמידין אותם בשעה שהמלכים עוברין, כלומר אין בימוסאות נעבדין כיון שאין מעמידין אותם כל שעה, כן נראה לי.
הא דאמרינן אי איכא כאבני גיר מנופצות לא יקומו אשרים וחמנים: פירוש בשנפלו או שנפגמו מעצמן, אבל אם פגמו גוי בכוונה אפילו במשהו בטלין, דהא זילי באפיה, וכדאמרינן גבי אשרה (מט, ב) אפילו מקל אחד ואפילו עלה אחד.
מתקיף לה ר' זירא אונס רחמנא פטריה מדכתיב ולנערה לא תעשה דבר (דברים כב, כו): ואם תאמר והא קיימא לן (סנהדרין עד, א) דבע"ז יהרג ואל יעבור. וכי תימא ר' זירא כרבי ישמעאל סבירא ליה דאית ליה (שם) בע"ז בצינעא יעבור ואל יהרג, מכל מקום היכי מקשה בפשיטות אונס רחמנא פטריה כיון דכמה תנאי אית להו יהרג ואל יעבור והך ברייתא איכא לאוקומה כוותייהו. ועוד דבשעת השמד לכולי עלמא יהרג ואל יעבור, ור' זירא אפילו בשעת השמד היה מתיר נעבד באונס, מדאמרינן לקמן אמרו ליה רבנן לרבא תנא דמסייע לך בימוסאות של גויים בשעת השמד, אף על פי שהשמד בטל אותן בימוסאות לא בטלו. ועוד מאי האי דקא מקשה מדכתיב ולנערה לא תעשה דבר, והא קימא לן בגלוי עריות יהרג ואל יעבור, הילכך על כרחין הא דכתיב ולנערה, היינו כגון שכפתה שבא עליה בעל כרחה. יש לומר אף על גב דיהרג ואל יעבור בע"ז, מכל מקום שמעינן מקרא דולנערה שאם עבר חטא מות ליכא, דהא בגילוי עריות נמי קיימא לן דיהרג ואל יעבור מהיקישא דרוצח, ואפילו הכי אמר הכתוב אין לנערה חטא מות, ולא בשכפתה דוקא, אלא אפילו שאמר לה להבעל לו ואם לאו יהרגנה, דבכל אונס דבר הכתוב דאף על גב דתהרג ואל תעבור חטא מות ליכא, הילכך הוא הדין בע"ז דאף על גב דיהרג ואל יעבור חטא מות ליכא.
ואם תאמר מי דמי שאני גילוי עריות דאתתא לא עבדא מעשה, ואפילו לכתחלה לא תהרג, דכי אמרינן בגילוי עריות יהרג ואל יעבור היינו בבועל דקא עביד מעשה, אבל באשה תעבור ואל תהרג, כדאמרינן בכתובות (ג, ב) ולדרוש להו דאונס בישראל מישרא שרי, ואמרינן נמי בפרק בן סורר ומורה (סנהדרי ן עד, ב) אסתר קרקע עולם היתה, ומעתה היכי יליף מינה ר' זירא לפטור במשתחוה לע"ז דעביד מעשה. יש לומר מקרא מלא דבר הכתוב שאין לנערה חטא מות אף על גב דקא עבדה מעשה, כגון שאמר לה שאם לא תביאנו עליה יהרגנה, ואף על פי שהיה לה ליהרג ולא לעבור ולעשות מעשה, ואפילו הכי חטא מות ליכא, הילכך הוא הדין למשתחוה לע"ז באונס, דאף על גב דיהרג ואל יעבור אם עבר חטא מות ליכא, כך פירש רבנו זצ"ל מר' ה"ר יונה נ"ר.
אלא אמר רבא הכל היו בכלל לא תעבדם וכו': פירש הרמב"ן נ"ר: דרבא בא לומר שלא תעלה על הדעת דנעבד באונס לא שמיה נעבד ואפילו בפרהסיא כיון שהעובדו פטור ממיתת בית דין, דאונס רחמנא פטריה ואפילו בע"ז כסברתו של ר' ישמעאל (סנהדרין עד, א), אלא הכל היו בכלל לא תעבדם, דכל הנעבדים גם (כן) [אנוס] בכלל נעבדים, וכשפרט לך הכתוב וחי בהם (ויקרא יח, ה) יצא אנוס בין בעובד בין בנעבד שאין זה נקרא עובד ולא נעבד, וכשהחזיר הכתוב לכללו העובד מולא תחללו (שם כב, לב) חזר האנוס לקרות נעבד ושם נעבד גמור יש עליו והילכך אסור, וסברא זו רבא לדברי ר' ישמעאל אמרה, ורבותא קא משמע לן דאפילו לר' ישמעאל אנוס בפרהסיא נעבד נקרא ואסור, אבל למאי דקיימא [לן] (בסנהדרין שם) בע"ז דבין בצנעא בין בפרסיא יהרג ואל יעבור מה שאין כן בשאר עבירות, פשיטא דהכל הוא בכלל שם נעבד, שלא משום קדוש השם הוא נאסר אלא משום ע"ז ושמו ואסורו עליו.
האי בימוס בעלמא שויא: פירש רבנו חננאל ז"ל: ובימוס הא אמר ר' יוחנן בימוס שנפגם מותר, ואפילו בהמתו שלו לא נאסרה דהא אי בעי פגים ליה. ושמענו מדבריו דאפילו משמשין דישראל בטלה, וכבר הארכנו בזה למעלה (נב, א ד"ה מאי). עוד שמענו דכל דבר שיש לו בטלה, אפילו לגבוה לא ממאיס אחר ביטול, דלא אמרו דבר זה דלגבוה ממאיס אלא במחובר (לעיל מו, ב) או בבעלי חיים (תמורה כח, א), דאף על גב דלהדיוט שרי אף על גב שעובדין אותו, לגבוה ממאיס כיון דהשתא מיהא עובדין אותו, אבל לאחר בטול חזר ליה להכשרו הראשון לגמרי.
ורבנו הרב נ"ר הכין כתב גבי לולב של ע"ז דלא ממאיס כיון דנתבטל, והביא ראיה מדאמרינן לעיל ? גבי אבני מזבח ששקצום מלכי יון לע"ז: ואמאי נתברינהו, אבנים שלמות אמר רחמנא (דברים כז, ו) אלמא אי לאו הכין מותרות היו אחר שבירתן ואפילו למזבח. ומיהו נראה שאין ראיתו של רבנו נ"ר מההוא דלעיל ראיה, ואדרבא לכאורה לדברי מי שאומר שאין בטול מכשיר לגבוה הויא ראיה, דהא מייתינן מינה ראיה למאן דאמר דכלים שנשתמשו בהן בבית חוניו לא ישתמשו בהן בבית המקדש, דאף על גב דלא נאסרו דלאו ע"ז היא ממאס מאיסי לגבוה, ואמרינן עלה לימא מסייעא ליה למאן דאמר דאסורין, מזרחית צפונית ששם גנזו בית חשמונאי אבני מזבח ששקצום מלכי יון, ורב פפא דחויי קא מדחי ליה ואמר היכי ליעביד ליתברינהו אבנים שלימות אמר רחמנא, וכן הביא ראיה ממנה הרמב"ן נ"ר לעיל בפרק כל הצלמים גבי לולב (מז, א), לומר שאין בטול מועיל להכשיר מאיסותו לגבוה כמו שכתבנו שם בארוכה ב"ה. (א"ה לפנינו חסר)
ולדברי שמועתינו פירש הראב"ד ז"ל, בימוס בעלמא שויה ובימוס לא נאסר לעולם אלא בשעשאו מתחלה לכך, וכן כתב גם כן בפרק כל הצלמים (מז, ב). והרמב"ן נ"ר פירש דבלישנא בעלמא קפיד, ולומר דהיכי קרי ליה בברייתא נעבד דהאי לאו נעבד הוא אלא בימוס בעלמא שויה, והכי נמי דייקא שמעתא מדלא אמר: ומי מיתסר האי בימוס בעלמא שויה.
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הכא נמי כיון שעשה בה מעשה אסרה: כתב הראב"ד ז"ל דאף על גב דכלים דאחז אינה ראיה אלא לאסור לגבוה, אף על פי כן הרי הוא נאסר במעשה אפילו להדיוט, דהא איפליגו בהא מילתא דאדם אוסר דבר שאינו שלו במעשה בשחיטת חולין (חולין מ, א_ב), ואותיבו תיובתא (שם מא, א) למאן דאמר אין אדם אוסר אפילו על ידי מעשה ממתניתין דתנן המטמא והמדמע והמנסך, אלמא אפילו על דהדיוט קא איירינן. והכי נמי מוכחא הא דאמרינן היתה בהמת חברו רבוצה וכו', ושחט בה סימן אחד אסרה, ואי דוקא לגבוה מאי אריא כי שחט לשם ע"ז, כי שחט להדיוט נמי פסולה לקרבן, שהרי נעשית בעלת מום וטרפה אלא ודאי אפילו להדיוט נמי אמרינן דאסרה. והרמב"ם ז"ל כתב בהלכות ע"ז פרק ח (פ"ח מהל' עבודה זרה ה"א) שאינה נאסרת אפילו במעשה להדיוט, ונראין דברי רבנו הראב"ד ז"ל.
הא דאמרינן כגון שנסך לה יין בין קרניה: לומר דמעשה זה חשבינן מעשה לאוסרה אף על גב דלא עביד מעשה בגופה ממש, נראה דדוקא בבעלי חיים הוא דאמרינן הכין דבמעשה זה מתסרי, אבל קרקע ומחובר לקרקע לא מתסר אלא במעשה בגופן. והראיה דלא אמרו בקרקע נסך לה יין עליה אסורה, אלא חפר בה בורות שיחין ומערות, ובמשנת כל הצלמים (מח, א) נמי גבי אילן לא אמר נסך לו יין בין ענפיו אלא גדעו ופסלו, כן נראה לי.
חפר בה בורות שיחין ומערות אסרה: פירוש ואפילו להדיוט. וכתב הראב"ד ז"ל: דדוקא שחפר והשתחוה אבל לא השתחוה לא, דאפילו למאן דאמר (נא, ב) ע"ז של נכרי אסורה מיד, הני מילי בתלוש ומשלו, אבל קרקע עולם או דבר שאינו שלו לא מיתסר להדיוט אלא על ידי מעשה ועבודה. ופירש חפר בה בורות שיחין ומערות לשם ע"ז, לחוש בה שימצאו שם [מים] לעובדיה.
ואיכא מאן דמפרש כגון שחפר והשתחוה לבור אסרו לבור לבדו, ואם חפרה כולה לבורות והשתחוה לבורות אסר את כולם, ולאו משום מעשה אלא משום דאיכא תפיסת ידי אדם. ולדברי מי שפירש כך אפילו לא השתחוה נמי מתסרי. והשיב עליהם הראב"ד ז"ל היכי דאמי, אי להשתחוות לאויר הבור הוא חופר, אויר הבור אין בו מששא ולא תפיסת ידי אדם, וכותלי הבור למה יאסרו, אם להשתחוות לכותלי הבור חפרו למה יאסרו, והלא בהן לא היתה תפיסת ידי אדם שהכותלים ממילא נעשו בחפירת אמצעיתו של בור, דבור אינו אלא בחפירה לבדה בלא בנין, כדתניא (בבא בתרא סד, א) בור בחפירה דות בבנין. וכתב גם כן הוא ז"ל דלפי פירושו אם סתם את חלל הבור הרי זה בטל, שהרי נסתלקו (מעכשיו) [מעשיו] ומותר, מדאמרינן לענין גדעו ופסולו (מח, א) נוטל מה שהחליף והשאר מותר.
מתני': לוקחין גת בעוטה מן הגויים אף על פי (שנוטל) [שהוא נוטל] בידו: אמר בתוספתא (פ"ח ה"ב): אף על פי שהיין צף על גבי ידו הוא מותר, שאין דרכי מנסכין כן. ונראה לי שהוצרך לשנות אף על פי שנוטל בידו להשמיענו שאין התר גת הבעוטה משום שלא נגע בו אלא ברגלו ואין ניסוך ברגל, וכדסבירא ליה (לר' מאיר) [נתן] (נז, א), אלא טעמא משום דאין נעשה יין ראוי לגזור עליו עד שירד לבור, והילכך אף על פי שנוטל בידו והיין צף על גב ידו קודם שירד לבור אין בכך כלום.
גמרא: אמר רב הונא יין כיון שהתחיל לימשך נעשה יין נסך: פירש רש"י ז"ל: שהגת עשוייה מדרון, וכשהיא חסרה היין הנסחט נמשך ממקום גבוה למקום נמוך, וקאמר רב הונא דכיון שיצא היין מתחת הענבים ונמשך לצד אחד בגת קרוי יין, ואם נגע בו גוי הוי יין נסך אפילו מה שלא נמשך, ופרכינן עליה ממתניתין דתנן לוקחין גת בעוטה, וסתם גתות אין בהן פקק אלא שנקבן פתוח לבור והיין זב ממנו לבור ואפילו הכי קאמר שאין הנשאר בגת נעשה יין נסך, אלמא המשכת הגת לא מקריא המשכה, ואפילו המשכה לבור שנקראת המשכה אינה אוסרת הנשאר שלא נמשך, ואוקמה בגת פקוקה ומלאה, פקוק לומר שעדיין לא נמשך אלא במקום שנסחט שם עומד, ואתה מוצא הענין הזה בגת גדושה מתחלתה ולכשתדרוך עדיין היא מלאה עד שפתה, ואף על פי שנוטל ביד ונותן לתוך התפוח מכל מקום עדיין היין תחת האשכולות ואינו נמשך משם, אבל ודאי אם פנה הענבים לצד אחד ועשה מהם תפוח ונשאר היין בעצמו לצד אחר, או שנשארו ענבים מועטין בשולי הגת והיין רבה וצף עליהם, אין לך המשכה גדולה מזו ונעשה הכל יין נסך, זו היא שטתו של רש"י ז"ל.
והראב"ד ז"ל פירש: משהתחיל לימשך שהיין רבה בגת עד שהולך בגת מכאן ומכאן ונפרד מן האשכולות ונצלל מועט במקום אחד, וזהו הטעם שאנו נותנין לו תורת יין בכך מפני שאנו רואין אותו כאלו נשלה ונחלק המשקה מן האוכל, והכי משמע מהא דגרסינן התם בתוספתא (פ"ח ה"ב) הלוקח עביט של ענבים מן הגוי ומצא חתחתיו גממיות מותר, בצדו גממיות אסור, לומר שאותה המשכה שבצד הגת כאלו נצלל ונשלה בירידתו לגומא ונחלק מן האוכל, אבל כשירד לגומא אשר תחת הענבים עדיין האוכל עומד בתוכו ואינו מתחלק ממנו ואינו נראה כשלייה.
ויש מרבני צרפת שפירשו דהמשכה חלא הויא אפילו לרב הונא אלא המשכת בור, אבל המשכת גת לא הויא המשכה לאסור בו היין, ועקר חדושו של רב הונא לא היה אלא לאסור הנשאר בגת בהמשכת מקצתו לבור, והיינו דמקשה עליה מסיפא דקתני והשאר מותר. ועל פי פירוש זה התירו מקצתן לדרוך עם הנכרי בכובא של יינן של ישראל.
ומיהו פירוש זה אינו מחוור כלל, דאם כן כי פריך ליה ממתניתין ומשני בגת פקוקה ומלאה לא הוה ליה למימר אלא בפקוקה, דמלאה למה לי, שהרי אף על פי שאינה מלאה והיין צף על גב הענבים והולך בגת ונמשך מצד אל צד אינה קרויה המשכה לפי דבריהם, ועוד הקשה עליהם הרמב"ן נ"ר דלשון המשכה בכל מקום במשקין הנגרין ממקום למקום הוא, כי המשקין היורדים דרך קלוח ואויר נקרא ירידה או קלוח, כענין שאמר (יב, א) פרצופות שמקלחות מים, ותנן נמי (מקואות פ"ד מ"ד) היו מקלחין בתוך המים, והילכך לפי דבריהם היה לו לרב הונא לומר כיון שהתחיל לירד לישנא דמתניתין, אלא ודאי המשכה בגת עצמה היא, ובענין זה שנינו (שם פ"ה מ"ג) מעין המושך כנדל ורבה עליו והמשיכו, שאובה שהמשיכוה (תמורה יב, ב), וכן בכל מקום. ועוד שיש עליהם קושיא חזקה מן התוספתא אשר כתבנו, דתניא מוצא בצדו גממיות אסור, ובירושלמי (בשמעתין) גרסינן: עד כדון כשהיה נוטל יין וענבים כאחד והיה נותן לתוך התפוח, היה נותן אלו בפני עצמן ואלו בפני עצמן אפילו ממותר גממיות, שתחת האשכולות מותרות שבצדיהן אסורות, ר' יוסי בר בון בשם ר' יוחנן הן עצמן נעשו יין נסך, כלומר אפילו שתחת האשכולות כיון שנוטל האשכולות בידו ונותן לתפוח ונשאר היין לעצמו, ואף על פי שמלא גרעינין וענבים שאינם תלויין באשכולות.
והלכתא כרב הונא וכמשנה אחרונה, ואפילו בהמשכת מקצתו בגת נעשה הכל יין נסך, ואפילו מה שלא נמשך. ומה שכתב הרי"ף ז"ל בפרק שני (יג, א בדפי הרי"ף) גבי חרצנים של גויים, ומפורש בירושלמי (פ"ב ה"ה) במשלה אותם מתוך הבור שאינו נעשה יין נסך עד שירד לבור, זה למשנה ראשונה הוא, אלא שכתבו רבנו ז"ל ללמד [למשנה] אחרונה על השליה מתוך גממיות שתחת האשכולות שעדיין הכל מעורב ענבים ויין כאחת, שאינם אסורים.
ומיהו נראה ודאי דאפילו למשנה אחרונה בגת פקוקה ומלאה שמותר, שאין כאן המשכה כלל, ואפילו רב הונא דאית ליה דהמשכת גת עושה יין נסך הוה מוקים מתניתין לתרוצה אליביה בפקוקה ומלאה, אלמא בהכי מודה הוא מיהא דמותר, וכן נראה מדברי הרי"ף מדמייתי (דדוקא ברייתא) [פרוקא קמא] דפקוקה ומלאה, ואי הוה סבירא ליה לרבנו דלא פרוקא מעליא היא ולא סליק בתר דאוקימנא לה למתניתין במשנה ראשונה ומימריה דרב הונא במשנה אחרונה, לא היה לו להביא אלא פירוקא דפריק רב הונא לבסוף לא קשיא כאן במשנה אחרונה כאן במשנה ראשונה, אלא ודאי כתבו רבנו ז"ל לההוא פירוקא למילף מינה היתירא בגת פקוקה ומלאה.
אבל הרמב"ן נ"ר כתב, ולפי דעתי שאף בגת פקוקה ומלאה למשנה אחרונה אסור, והא דתרצינן הכי לדרב הונא, מקמי דתיקום לן דאיהו כמשנה אחרונה אמר, אבל למאי דמסקינן אפילו בגת פקוקה ומלאה כיון שהלכו שתי וערב בגת ורבה יין, נאסר אף על פי שמעורב, ורב הונא דאמר משהתחיל להמשך לאו בגת פקוקה ומלאה איירי אלא בגת כדרכה, וקאמר כיון שרבה יין בגת עד שהתחיל לימשך נאסר, אלא מעיקרא משום דוחקא דקושיא דמתניתין הוא דמתרצינן הכי דרב הונא נמשך ממש בעי, ואף מה שהתירו בירושלמי למשנה ראשונה התירו, דאמתניתין קיימי, אבל למשנה אחרונה הכל אסור, דהא קתני אין [דורכין] ולא שרי בגת פקוקה ומלאה, עד כאן. והראשון נראה לי עיקר, לפי שהמתרץ היה בקי בדברי רב הונא ויודע שאפילו לדברי רב הונא כל שהיא פקוקה ומלאה מותר, ואחר שהוא מתרץ כן אליבא דרב הונא מאין לנו דלמשנה אחרונה לא יהא הדבר כן.
אמר רב הונא לא שנו אלא שלא החזיר גרגותני לגת: גרגותני הוא הסל שקשור בצנור שהיין יורד לתוכו מן הגת ומשם מסתנן ויורד לבור, וקאמר רב הונא דאם נגע גוי ביין שבבור ונאסר הגרגותני על ידי כך וכדאסיקנא כגון שפחסתו בורו, אם החזיר גרגותני לגת אף מה שבגת אסור. וכתב הראב"ד ז"ל: ואשמעינן דרב הונא דאף על גב דאין תורת יין לגזור על עצמו משום יין נסך, אפילו הכי מיתסר בתערובת איסור משהו, דיין מיהא הוי.
וקשיא לי דהא רב הונא הוא דאמר לעיל (נה, ב) דמכיון שהתחיל לימשך הוי יין נסך אף מה שנשאר בגת, ואצטריך לאוקומי [הא] דאמרינן דמה שנשאר בגת מותר כמשנה ראשונה, ואם כן אפילו בלא חזרת גרגותני אם נגע בו גוי תורת יין (עליו יש) [יש עליו] לגזור אפילו על עצמו, ואיפשר דרב הונא אפילו למשנה ראשונה, דלדידיה אפילו בנגיעה אסור, דיין גמור חשבינן ליה בהמשכת מקצתו, אלא הא קא ממע לן, דאפילו למשנה ראשונה דסבירא להו דאין על עצמו תורת יין לגזור עליו במגע גוי, אפילו הכי בתערובת מיהא אסור.
והרמב"ן נ"ר פירש דרב הונא גופיה לא אסר אפילו למשנה אחרונה אלא מה שנמשך לבור או מה שהופרש מן הענבים ונצלל במקום אחד, אבל מה שהוא מעורב עם הענבים אינו נאסר בהמשכת מקצתו, ולא חדית רב הונא אלא דמה שנמשך בגת אף על פי שלא ירד לבור ולא לגומא שבגת נעשה יין נסך, שהרי הופרש ועומד בפני עצמו, וכי פרכינן ליה ממתניתין דמה שבבור אסור והשאר מותר, הכי פרכינן ליה, דמלישנא דמתניתין משמע דלא מיתסר אלא מה שבבור לבד דהיינו למטה מן הגרגותני שהופרשו הגרעינין ממנו לגמרי, אבל הקלוח שיורד מן הגת לגרגותני כיון שעדיין גרעינין ופסולת מעורבין בו אף על פי שנמשך מן הגת לא קרי ליה המשכה לגזור עליו משום יין נסך, וכל שכן הנמשך בגת עצמה שהכל מותר, ולהכי פריך ליה לרב הונא מינה, ולהאי פירושא אתי שפיר מילתיה דרב הונא דהכא, דהא קא משמע לן, דאף על גב דמה שבגת מותר לכולי עלמא דאין עליו תורת יין לגזור על עצמו, אפילו הכי בתערובת נאסר.
וכתבו רבותינו הצרפתים ז"ל דהא דרב הונא ליתא, דאתיא כמאן דסבירא ליה בפרקא בתרא (עג, א) סלק את מינו כמי שאינו, ואי נמי אתיא כאביי דאמר לקמן (סו, א) דחמרא חדתא בענבי מין במינו מיקרי דבתר טעמא אזלינן, ואם כן אפילו הזגין וחרצנין קרויין מינו ולהכי אסר רב הונא, אבל אנן דסבירא לן כרב דאמר (שם) דבתר (מינו) שמא אזלינן, מין בשאינו מינו הוי ומותר, דאמרינן סלק את מינו (בשאינו מינו) [כמי שאינו] וזגין וחרצנין רבין עליו ומבטלין אותו, והרי"ף ז"ל לא כתבה בהלכותיו, נראה דסבירא ליה גם כן דליתא.
וטעם אחר יש בדבר להתירו מדברי רבנו תם ז"ל (ספה"י חה"ח ס"ס תעא): דלא אמרו (עג, א) יין נסך אוסר בכל שהוא אלא ביין שנתנסך ממש לע"ז, אבל סתם יינן אינו אוסר במשהו, והביא ראיה לדבריו מדקתני במתניתין (שם) יין ביין מים במים במשהו, יין דומיא דמים, מה מים במים דוקא שנתנסכו ודאי לע"ז, אף יין ביין דוקא יין שודאי נתנסך לע"ז, ולדבריו אפילו למאן דלית ליה סלק את מינו, ואפילו לאביי דסבירא ליה דחמרא חדתא בענבי מין במינו מקרי, אם החזיר גרגותני לגת מותר, שהרי הוא בטל בששים כשאר אסורים, אלא אם כן נסכו גוי למה שבבור ממש לע"ז, דאז הוי מה (שבבור) [שבגת] אסור לאביי, אי נמי למאן דלית ליה סלק את מינו. ולפי מה שכתבנו טובא קא משמע לן רב הונא, ואין אנו צריכין לדחוק דלמשנה ראשונה דוקא אצטריך לאשמעינן.
גרגותני גופה במאי מתסרא בניצוק שמע מינה ניצוק חבור וכו’: כתב הרמב"ן נ"ר, דקדקו מכאן חכמי הצרפתים ז"ל דנצוק בר נצוק [לא] הוי חבור אפילו למאן דאמר חד נצוק חבור, שאם לא תאמר כן, אפילו שלא החזיר גרגותני לגת יאסר גרגותני בניצוק ותאסר הגת בניצוק של גרגותני, ומעשה היה ששפכו מקנקן לכליו של גוי שהיה בו יין נסך והנשאר בקנקן נאסר בניצוק, ואחר כך הוציאו יין מחבית לקנקן, ובא מעשה לפני חכמים והתירו משום דניצוק בר ניצוק אינו חבור, ומכאן למדו דבר זה. וזו אינה ראיה, דהכא כיון שהיין שבתוך הגת מעורב בענבים ואינו יין אינו חבור ליין שבתוך הגרגותני, ולפי מה שפירשנו למעלה אפילו מה שבגרגותני אינו יין ואינו נאסר בניצוק, אלא קלוח שמן הגרגותני ולמטה הוא נאסר בניצוק, וטפח שבשולי הגרגותני היא שאוסרת הגת, ולעולם אינו נצוק עד שיעשה יין, וזו סברא נכונה, וירושלמי מוכיח עליה דהכי גרסינן (בפרקין ה"ח) רבהונא אמר הקלוח חבור, ר' זעירא בעי בכל אתר לא את עבד הנצוק חבור ובה את עבד הנצוק חבור, נתנסך הבור נתנסך הקלוח, נתנסך הקלוח נתנסך הבור, ר' בא לא אמר כן אלא נתנסך הבור לא נתנסך הקלוח נתנסך הקלוח נתנסך הבור, מן [מאי] דמר רב הונא בשם רב הקלוח חבור סבר רב הונא מימר כשם שהבור מתנסך כך מתנסך הקלוח, שמע מינה שאפילו לדברי האומר נצוק חבור אם נתנסך הבור הקלוח נאסר אבל לא הגת או הגרגותני, והטעם כמו שפירשנו שאין יין המעורב בענבים חבור בנצוק ליין אחר, עד כאן.
ונראה דלפירוש רש"י ז"ל ושאר המפרשים שפירשו דרב הונא אפילו מה (שבבור) [שבגת] הוא אוסר בהמשכת מקצתו לבור או בצלילתו במקום אחד בגומא שבגת, שעל ידי כך יש תורת יין על הכל ואפילו מה שמעורב בענבים, ראית רבותינו הצרפתים ז"ל מהא דניצוק בר ניצוק לא הוי חבור [ראיה] גמורה היא, ולדבריהם חד ניצוק בכי האי גוונא, כלומר מקלוח לגת הוי חבור, ומה שבגת אסור [אם נתנסך הקלוח], ולדברי הרמב"ן נ"ר מה שבגת מותר. ולי נראה דאפילו לדברי הראשונים ז"ל אין ראייתם ראיה, דמה שלא הקשו כאן אי הכי בלא חזרת גרגותני נמי ליתסר, היינו משום דאי אפשר להקשות עד שיקדים לשאול שמע מינה ניצוק חבור, וכיון שדחה, לא, אלא כדתני ר' חייא כגון שפחסתו צלוחיתו הכא נמי כגון שפחסתו בורו, שוב אינו יכול להקשות אי הכי אפילו בלא גרגותני. ומיהו כבר הורו הזקנים להתיר ולהם שומעים להקל בשל דבריהם, וכל שכן בנצוק שאין איסורו ברור, כן נראה לי.
הא דבעי מינוקא מהו לדרוך עם הנכרי בגת: פירשה הרמב"ן ז"ל דהכי איבעיא להו אי הוי כשוכר עצמו לעשות ביין נסך, ואמר להו לא, אמרו ליה והא מנסך ליה בידיה כמשנה אחרונה, וכי היכי דפשיטא לן דיין נסך הוי ומיתסר בשתייה הכי נמי מיתסר בהנאה, ואמר להו דציירנא ליה לידיה, ואקשו ליה והא מנסך ליה בכרעיה, ניסוך הרגל לא הוי ניסוך למסריה בהנאה, וכר' נתן (נז, א) אורי (ליה) [להו], עד כאן לשונו.
ולדידי קשיא לי, מאן דבעי מינוקא, אם ידע לה למשנה האחרונה מאי קא מיבעיא ליה, והא חזרו לומר דב"ב (נה, ב), אין דורכין עם הנכרי בגת, ואי ידע לדרב הונא ושמע נמי דאיכא משנה אחרונה כוותיה אבל לא שמע בפירוש הא דקתני בה אין דורכין, [ו]נסוך דרגל קא מיבעיא ליה אי הוי ניסוך אם לאו, אם כן לא הוה ליה לאקשויי והא קא נגע, אלא מיד הוה ליה לאקשויי אידך, והא קא מנסך בכרעיה.
ונראה לי, דאיהו ודאי למשנה אחרונה קא בעא מניה, (ומינה) [ומידע] ידע לה, אלא דמיבדק בדיק ליה לינוקא, וכי אהדר ליה מותר לא ידע אי כמשנה הראשונה אהדר ליה ואפילו נגע בידיה, ולפיכך הדר בעיא מניה והא קא נגע בידיה, ולאפוקי מניה אי כמשנה ראשונה אהדר ליה או אפילו כמשנה אחרונה, ואהדר ליה אפילו למשנה אחרונה ודציירנא ליה לידיה, וברייתא דקתני אין דורכין בדלא צייר ליה לידיה, ואורחא דמילתא נקט בברייתא, ואקשי ליה והא קא מנסך בכרעיה, ואהדר ליה ניסוך דרגל לא שמיה ניסוך ליאסר בהנאה מיהא, ולפיכך אי צייר ליה לידיה דורכין עמו ואפילו לכתחלה, כן נראה לי.
והראב"ד ז"ל פירש דגת של ישראל היא, ומבעיא להו אם נאסר בכך בשתייה אם לא, ופשט להו דמותר אפילו בשתייה אי ציירי לידיה, דניסוך דרגל אינו חשוב בעיניהם להיות מנסכין כן, ואפילו מתניתין דאסר בשתייה במדידת קנה (ס, ב) משום ספק ניסוך, ניסוך דרגל בזיא להו טפי ולעולם אין מנסכין כן ואינו מחוור בעיני, דאם כן כמאן אורי להו דאפילו [ר'] נתן (נז, א) לא שרי ליה בשתייה, דלא פליג עלייהו דרבנן להקל ברגל אלא להחמיר במדידת יד ליאסר אפילו בהנאה.
עוד קשיא לי מה שפירשה הרב ז"ל בגת של ישראל, דהא מהו לדרוך עם הנכרי בגת קאמר, ולשון זה ודאי עם הנכרי בגתו משמע, דאי לא הוה ליה למימר מהו שידרוך הגוי עם ישראל בגת.
הא דאמרינן אימר דאמר ר' נתן ביד ברגל מי אמר: קשיא לי האי לישנא, דהא ר' נתן בהדיא קאמר ברגל מותר, והכי הוה ליה למימר, והא ר' נתן ברגל מותר קאמר.
מהכא משמע שדריכת גוי אינה עושה יין נסך ליאסר בהנאה, דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו דאינו מתכוין אלא לדרוך ולא לנסך, כדין מדידת קנה ורגל, ואפילו נגע בידו ונתן לתוך התפוח, דכל זה צורך הדריכה הוא ובמלאכתו הוא עוסק, כמו מדדו ביד דלרבנן דר' נתן ימכר לגוים. וקשיא לי דאם כן מפני מה אין דורכין עם הנכרי בגת ואפילו לא ציירנא ליה לידיה, דאם היין אינו נאסר בהנאה למה יאסר שכרו בהנאה, יציבא בארעא וגיורי בשמי שמיא, ואיפשר דברייתא דמדדו בין ביד בין ברגל, ומתניתין נמי דקתני (ס, ב) מדדו בקנה או שהתיז את הצרעה בקרנה כל אלו היה מעשה ואמרו ימכר, כמשנה ראשונה אתיאן, אבל למשנה אחרונה דריכת נכרי ומדידת יד וקנה כולהו אוסרין בהנאה, דמשנה אחרונה מנקטא חומרי ותני דהמשכת הגת עושהו יין ליאסר אף על פי שלא ירד ממנו כלום לבור, ואית לה נמי דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו לא אמרינן אפילו להתירו בהנאה, כדקתני (נה, ב) אין דורכין עם הנכרי בגת משום דרב הונא, וההיא ודאי בגת של גוי ומשום אסור שכר יין נסך נגעו בה.
אלא הא קשיא לי דמדאיצטריכו למימר (ס, ב) דלית הלכתא [כר'] שמעון דהתיר אפילו בשתייה משמע דבהנאה מיהת מותר, והלכה כתנא קמא דמתניתין וכמעשה שבא לפני חכמים ואמרו ימכר. ועוד דמעשה רב, אלמא אפילו למשנה אחרונה נמי אתיא דלא תיקשי הלכתא אהלכתא. ועוד, דאם איתא דלמשנה אחרונה אסור אפילו בהנאה, (ועוד) שמואל אמאי שהייה, והא משנה אחרונה הלכתא היא.
ואולי נאמר דדריכת הגוי בשל ישראל אינו עושה יין נסך גמור ליאסר בהנאה, כי מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו דאינו מתכוין לאוסרו על בעל היין, שהוא אינו נהנה באיסורו ואינו מתכוין בדריכתו אלא להנאת הבעלים, והיינו מתניתין דמדדו בקנה, והיינו ברייתא דמדדו ביד או ברגל, והיינו דשהייה נמי שמואל דילמא משכח תנא דסבירא ליה כר"ש דמתירו על ידי כך אפילו בשתייה, אבל דריכת גוי בגת שלו עושה יין נסך גמור ואפילו ליאסר בהנאה, דכיון דשלו הוא חיישינן דילמא מתוך אדיקותו עם יציאת יין מן הענבים והמשכתו בגת מעט הוא משכשכו ברגלו ומנסכו, ואי נמי נגע בידיה [ו]מנסך ליה בכוונה, וכדאמרי ליה לינוקא והא קא נגע בידיה, ואהדר להו דציירנא ליה לידיה, וההיא בגת של גוי היא וכדכתיבנא לה לעיל, ומשום הכי אין דורכין עמו בגתו, והיינו משנה אחרונה דקתני אין דורכין עם הנכרי בגת, כלומר בגת של נכרי, ומיהו בשל ישראל נמי לא ידרוך כדי שלא יאסור עליו בשתייה. כך נראה לי, ועוד צריכא לי עיון.
ההוא עובדא דהוה (בפרס) [בבירם] סליק גוי דיקלא בהדי דקא נחית ואתי נגע בחמרא ברישא דלוליבא: הכי גירסת רש"י ז"ל, ולפום גרסא זו מגעו של גוי אפילו על ידי דבר אחר אפילו שלא בכוונה הרי הוא כמגעו ממש, ושניהם עושין יין נסך ליאסר בשתייה מיהא, והיינו דקא פריך ליה מקטן בן יומו עושה יין נסך, דאף על גב דהתם נגיעה ממש היא, קא סבר דנגיעה על ידי דבר אחר הרי היא כנגיעה ממש ביד דשלא בכוונה.
ואיכא למידק מהא דאמרינן לקמן גבי זרקה לבור בחמתו (סא, א) התם קא אזיל מניה, דהיינו נגיעה ממש על ידי החבית, וכיון דנגע ביה בחמתו דהיינו שלא בכוונה שרי ואפילו בשתייה, אלמא נגיעה על ידי דבר אחר שרי אפילו בשתייה, ומיהו רש"י ז"ל פירש שם דלא נגיעה ממש היא אלא זריקה, וקא אזיל מניה דקאמר פירושו שמתגלגל תדיר על ידו, ואי לאו דזרקה בחמתו הוינן חוששין דילמא נגע בידו כיון דמקרב כל כך ליין אבל בחמתו לא חיישינן. ולא מחוור דאזיל מניה מניה נגיעה ממש משמע, וכן פירש ר"ח ז"ל בבא קמא (יח, א), דאזיל מניה מניה לאו צרורות נינהו אלא נגיעה גופו ממש היא, ודהכא ודהתם שוין הם.
ורבותינו בעלי התוספות כתבו דאפשר לתרץ דחבית הוי (מעשה) [משא] גדול ואינו קל להזיז בו היין שבבור ומקרי כחו, ולכך שרי בשתייה כיון שזורקו בחמתו שזהו [כחו] שלא בכוונה, אבל לוליבא שהוא דבר רך, כשמזיז בו היין מקרי מגעו.
ומיהו אכתי קשה, דאם כן היאך עלה בדעת רב כהנא ורב (אשי) [אסי] לאסור בכי הא בהנאה, דהא תנן (ס, ב) מדדו בקנה ימכר, ואף על פי שמתכוין ליגע ביין כיון שמעשיו מוכיחין שאינו מתכוין לנסוך אלא למדידה, כל שכן הכא שאינו מתכוין כלל לנגיעה ביין ואינו יודע שראשו של לולב נוגע ביין כלל. ועוד רב אמאי אסר בשתייה דהא רב גופיה קאמר לקמן (ס, ב) דהלכה כר' שמעון דשרי בשתייה גבי מדדו בקנה. משום הכי נראה ודאי דנגיעה על ידי דבר אחר שלא בכוונת מגע שרי אפילו בשתייה, והכא לא גרסינן ברישא דלוליבא, אלא הכי גרסינן בהדי דקא נחית נגע בחמרא, ונגיעת גופו ממש שלא בכוונה היתה ומשום הכי אסריה רב בשתייה מיהא, והכי גריס בה"ג (הל' יין נסך) ור"ח ובהלכות הרי"ף זצ"ל, ורב כהנא ורב אסי שהיו סבורים לאוסרו אפילו בהנאה, סבירא להו כר' נתן דאמר מדדו ביד אסור בהנאה, ורב דאסריה בשתייה אף על גב דקא פסיק איהו בגוי דנפל לבור (שם) כר' שמעון דמתיר אפילו בשתייה, היינו טעמא משום דהתם ליכא למיגזר האי נגיעה אטו נגיעה בכוונה, משום כיון שהוא טרוד בטביעתו ובנגיעה דשלא על ידי רצונו באה לו ליכא למיגזר מידי, אבל בנגיעה אחרת אם בגופו היא, אפילו שלא בכוונת מגע בשתייה מיהא אסור, דגזרינן אטו נגיעת כוונה.
ומיהו אפילו להאי גירסא קשיא אמאי אסרו רב, דהא קתני במתניתין (שם) (מגופא) [או שהיה מטפיח] על פי החבית המרותחת, והתם נגיעה בגופו היא ואפילו הכי קא שרי ר"ש אפילו בשתייה, ואפשר דהעברת [ידו על פי החבית] המרותחת נמי לא חשבינן ליה כנוגע עצמו שהוא אינו נוגע אלא בחרצנין ובזגין שצפין על פי החבית.
ואכתי קשיא לי דהא קתני בברייתא מדדו בין ביד בין ברגל ימכר, אלמא אפילו ביד אינו אסור [בהנאה] אפילו לרבנן, וכל שמותר [לרבנן] בהנאה מותר לרבי שמעון אפילו בשתייה, וכדאמרינן נמי הכא גבי עובדא דשמואל: אלא (אם) [דאי] משכחנא תנא דשרי אפילו בשתייה כרבי שמעון (שרי) [אישרייה] ליה, ורב הא קא פסק לקמן (שם) כר' שמעון, אם כן אפילו נגע בידו כיון שלא נגע בכוונה, לישרייה אפילו בשתייה.
ומתוך הדחק יש לי לומר דרב לא פסק כרבי שמעון אלא בהני דמתניתין דליכא נגיעת גופו, אבל בהני דברייתא מדדו ביד או ברגל דאיכא נגיעת גופו לא, ואי נמי סבירא ליה לרב דאפילו רבי שמעון עצמו לא התיר בשתייה במדדו ביד או ברגל ובהני כרבנן סבירא ליה, ותדע לך מדלא איירי רבי שמעון בברייתא כדאיירי במתניתין. והא דלא כשמואל, ודלא כרב אדא בר אהבה דאמר לקמן (שם) ינוחו ברכות על ראשו של רבי שמעון כשהתיר התיר בכל וכשאסר אסר בכל, (אלא) [דאלו] לרב לא התיר רבי שמעון במגע גופו אלא בהנאה אבל בשתייה לא, כן נראה לי. והא דמקשינן לקמן בעובדא דרבי יוחנן בר אחא ור' יוסי בר נהוראי (נח, א) למאן דשארי ליה בשתייה (שם ב), ותיפוק לי' דקא נגע בנטלא והוה ליה מגע גוי שלא בכוונה ואסור, אלמא מגעו על ידי דבר אחר אוסר שלא בכוונה בשתייה, יש לומר דהכי פירושא מסתמא נגע בחמרא [שבנטלא] כיון שתוחבו בדולא. כך פירש בתרומות (סי' קסט) וכן פירש הראב"ד ז"ל.
עוד יש מתרצין דהתם אף על גב דלא נגע בחמרא אלא בנטלא אסור בשתייה מיהא, דאף על גב דליכא כוונת מגע יד כוונת מגע מיהא איכא, וכל היכא דאיכא כונת מגע יין, אף על פי שמעשיו מוכיחים דאינו מתכוין לנסוך כגון מדידה ביד או ברגל או בקנה אסור הוא בשתייה, והיינו מתניתין דתנן (שם) מדדו בקנה וברייתא דקתני מדדו ביד או ברגל וקתני בתרוייהו ימכר, ואי נמי היכא דאיכא כוונת מגע אף על פי שאינו מתכוין לנגיעת יין כגון ההיא דנטלא, אסור בשתייה, וטעמא דמילתא, בתרוייהו, דאיכא כוונת מגע וכוונת יין איכא למיגזר אטו נגיעה בכוונה, משום דמאן דחזי סבר דבכוונה נגע ביה ונפיק מיניה חורבא, אבל שלא בכוונת מגע כלל ליכא למיגזר מידי.
הא דאקשינן קתני מיהת גדולים עושים יין נסך קטנים אין עושין יין נסך: שפיר הוה מצי לתרוצי ליה דהכי קאמר: קטנים אין עושין יין נסך ליאסר בהנאה, ולעולם ליאסר בשתייה עושין יין נסך, אלא דמשמע ליה דכולה ברייתא מילתא פסיקתא קתני, מה גדולים עושים יין נסך גמור ואפילו ליאסר בהנאה, אף קטנים אינם עושים יין נסך כלל ואפילו ליאסר בשתייה. ועוד נראה לי דעל כרחך קטנים אין עושין יין נסך קאמר לאו ליאסר בהנאה קאמר, דהא קתני בברייתא לקמן בריש פרק השוכר (סד, ב), איזהו גר תושב כל שקבל בפני שלשה שלא לעבוד ע"ז וחכמים אומרים כל שקבל עליו שבע מצות בני נח וכו', ויינם כשמנם, כלומר, מה שמנו אסור באכילה ומותר בהנאה אף יינו מותר בהנאה, וגדולים שמלו ודאי הרי קבלו בפני ב"ד שלא לעבוד ע"ז, והילכך אף על פי שלא טבלו לא גרעי ממי שקבל עליו שלא לעבוד ע"ז, ואי נמי ממי שקבל עליו שבע מצות בני נח, שהרי מודיעין אותו מקצת מצות קלות וחמורות ומקבל עליו לקיים כל המצות, והילכך אינם עושין יין נסך גמור ליאסר בהנאה אלא בשתייה, ומינה דקטנים אינם עושין יין נסך כלל, כן נראה לי.
הא דקתני הלוקח עבדים מן הגוים: כתב הראב"ד ז"ל דמן הגוים לאו דוקא, דאפילו לקחו מישראל כשהוא ערל הוי כי האי גוונא. ואית דאמרי דוקא נקט, דמישראל אפילו הוא ערל מספקינן ליה כבן שפחתו, ואף על פי שהיה דעת המקשה לומר דתרווייהו כי הדדי נינהו, המקשה הוא שלא היה מדקדק בלשון הברייתא והיה סבור דמן הגוים לאו דוקא, מיהו אנן אתירוצא סמכינן, עד כאן.
הא דמתרץ שמואל ברייתא דוכן בני השפחות שמלו ולא טבלו לטעמיה: ואסקה דאתיא לאפוקי מדרב דאמר קטן בן יומו עושה יין נסך, פסק ר"ח ז"ל דהכין הלכתא, דקטן אינו עושה יין נסך עד שידע בטיב ע"ז ומשמשיה, והלוקח עבדים מן הגוים אף על פי שמלו וטבלו עושין יין נסך עד שתשקע שם ע"ז מפיהם, דמדחזינן ר' יהושע בן לוי דמפרש הא דשמואל ואמר עד שתשקע שם ע"ז מפיהם עד כמה עד שנים עשר חדש, שמע מינה כוותיה מסתברא.
ובהלכות גדולות (הל' יין נסך) [כתב]: ולית הלכתא כרב. וכן כתב בעל התרומות ז"ל (סי' קסט) דמדמפרש ר' יהושע בן לוי מלתיה דשמואל הלכתא כוותיה, ואף על גב דהא מילתא אסורא היא וקיימא לן דהלכתא כוותיה דרב באיסורי, משום דבסדר תנאים ואמוראים (?) פסקינן הלכתא כר' יהושע בן לוי לגבי ר' יוחנן, וכל שכן לגבי רב, דהא רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן כדאיתא בפרקא קמא דביצה (ד, א), והשתא רב במקום ר' יוחנן ליתא, במקום ר' יהושע בן לוי לא כל שכן וכי האי גוונא אמרינן בפרק מי שהוציאוהו (עירובין מו, ב) גבי ר' מאיר ור' יהודה. ואף על גב דשמואל נמי לא אצטריך ליה למימר לאפוקי מדרב אלא ללישנא דרוקן ומדרסן בשוק טהור ולא ללישנא דטמא, דלההוא לישנא שפיר מוקמינן וכן בני השפחות ארוקן ומדרסן, מכל מקום משמע דהלכה כלישנא דטהור, דבשל סופרים הלך אחר המיקל.
ומכל מקום מגע גוי גדול אפילו שלא בכוונת מגע כלל אסור בשתיה, ואפילו לדברי הגאונים דגרסי בהדי דקא נחית נגע בחמרא, דאף על גב דפרכי רב כהנא ורב אסי בההוא עובדא לרב מקטן בן יומו שעושה יין נסך, דמשמע לכאורה דמגעו של קטן ומגעו של גדול שלא בכוונה כי הדדי נינהו וחד דינא אית להו, וכיון דמסקינן בגוי קטן דלא כרב ומותר אפילו בשתיה, הוה לן למישרי אף מגעו של גדול שלא בכוונה ואפילו בשתיה לכאורה, אפילו הכי איכא למימר דרב כהנא ורב (אשי) [אסי] בכל שכן פרכינן ליה לרב מקטן בן יומו, והכי קאמרינן ליה, והא מר הוא דאמר דתינוק בן יומו עושה יין נסך אף על פי דאינו בר כוונה כלל, כל שכן מגע גדול שהוא בר כוונה אף על גב דנגע שלא בכוונה יאסר אפילו בהנאה, ומכל מקום אף על גב דלא קיימא לן כרב בתינוק היינו משום דאינו בר כוונה ודבר הניכר לכל הוא דאינו מתכוין לניסוך והילכך לא גזרו בו, ועוד דכיון דאינו ראוי לנסוך דומה ליין מבושל שלא גזרו בו (ל, א), אבל גדול דבר כוונה הוא ואיכא למיגזר אסור.
ונמצא בתשובות הגאונים ז"ל, דגוים בזמן הזה לא בקיאי בטיב ע"ז ומשמשיה והוו כתינוק בן יומו שאין מגעו אסור בהנאה, וכן כתבו הר' יהודה בר' נתן ורבנו שמואל בשם רש"י ז"ל, ועל דבר זה סמכו קצת בדורות האלו ליקח יין נסך מגוי בחובותם. ומיהו הקשה (על) [עליהם] רבנו יצחק הזקן בר' שמואל ז"ל דאם כן מגעו של גוי בזמן הזה ביין שלנו יהא מותר אפילו בשתיה, דבשלמא יין שלהם אסור משום חתנות כפת ושלקות (שבת יז, ב) אבל שלנו יהא מותר, דהא בתינוק גוי לית הלכתא כרב מדמסיים ר' יהושע בן לוי מילתיה דשמואל כמו שכתבנו, ומגע של תינוק אינו עושה יין נסך כלל ואפילו בשתיה שרי, אם כן אף מגע גוי גדול בזמן הזה יהא מותר אפילו בשתיה וזה אינו נכון, אלא ודאי מגע גוי אפילו בזמן הזה אוסר אפילו בהנאה, ולא דמי לתינוק בן יומו, דתינוק איו מתכוין אפילו לנגיעה והילכך שרי אפילו בשתיה, אבל גוי גדול דהוא בר נגיעה, לנגיעה מיהא מתכוין ואסור, ועוד דקיימא לן (ביצה ה, ב) דכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו.
והרמב"ן נ"ר כתב דנראין הדברים דרב ושמואל לא פליגו כלל, והלכתא כרב בתינוק בן יומו שעושה יין נסך ליאסר בשתיה, וכדשמואל בלוקח עבדים שעושים יין נסך אף על פי שמלו וטבלו עד שישתקע שם ע"ז מפיהם, דלא שמעינן להו לרב ושמואל דפליגי אהדדי אלא בתרוצא דברייתא למאן דתני טהור, אבל למאן דתני טמא לא פליגי כלל, דבין לרב בין לשמואל וכן בני השפחות ארוקן ומדרסן, וכיון דלההוא לישדנא לא פליגי, טפי איכא למימר דההוא לישנא עדיף מלישנא דמאן דאמר טהור כי היכי דלא ליפלגו רב ושמואל אהדדי, ואף על גב דקיימא לן דבשל סופרים הלך אחר המיקל, משום הא לא נטיל מחלוקת בין האמוראים.
ורבנו תם ז"ל (הו"ד בתוד"ה לאפוקי) כתב: דרב ושמואל ודאי פליגי מההוא טעמא דכתבינן דבשל סופרים הלך אחר המיקל, וטעמא דטהור טפי עדיף ומסתבר, ואפילו הכי הלכתא כרב בתינוק בן יומו, דכל רב ושמואל הלכתא כרב באיסורי, ואי משום ר' יהושע בן לוי, ר' יהושע בן לוי לא קאי על דברי שמואל, דר' יהושע בן לוי קשיש ועדיף מניה ולא מפרש מילתיה, אלא עיקר דברי ר' יהושע בן לוי בפרק החולץ (יבמות מח, ב) ומימרא דנפשיה קאמר, וכדאמרינן התם, אמר ר' יהושע בן לוי הלוקח עבד מן הגוים [ולא רצה למול] מגלגל עמו כל שנים עשר חדש, פירוש אולי יתרצה לימול אחר שנים עשר חדש שישתקע שם ע"ז מפיו, לא מל חוזר ומוכרו לגוים, ותלמודא הוא דמייתי מילתיה דר' יהושע אמילתיה דשמואל לומר דשקוע ע"ז הוי אחר שנים עשר חדש, ולאו למימר דפסק ר' יהושע בן לוי כדברי שמואל, דדילמא בעבדים שמלו וטבלו כרב סבירא ליה, ואם כן לדברי רבנו תם ז"ל עבדים שמלו וטבלו מגען מותר מיד, וכן עמא דבר.
ההוא עובדא דהוה במחוזא דעל גוי בחנותא [וכו'] שרייה רבא לזבוני: פירש רש"י ז"ל (נח, א, ד"ה דמי): שהתיר את הכל בהנאה ואפילו המשוכשך, וטעמא דרבא משום דהוא סבירא ליה דלא נתכוון זה אלא להראות שהוא יין וכדקאמר והא לאו חמרא הוא, והוה ליה כמדדו בוי ביד או ברגל (נז, א) דמוכחא מילתא דלאו לכוונת ניסוך קא נגע אלא למדידה בעלמא ואמרינן ימכר, ומשום הכי איתותב מברייתא דאגר דמים, דאי לא שרי רבא אלא חוץ מדמי ההוא חמרא מאי תיובתא מאגר דמים, לימא אנא דאמרי כרבי שמעון בן גמליאל דאמר (עד, א) יין ביין ימכר לגוים חוץ מדמי יין נסך שבו, וקיימא לן כוותיה, ועוד מאי אותביה נחמני מעובדא דשמואל דאמר ישפך, דשמואל ודאי אי אפשר לו דאסר כלה בהנאה ואפילו שאר יין שנתערב בו, דהא שמואל גופיה הוא דפסק בפרקין דלקמן (שם) כרשב"ג דאמר ימכר לגוים חוץ מדמי יין נסך שבו ואפילו יין ביין, אלא ודאי רבא כולי חמרא שרא ואפילו המשוכשך, ומשום הכי איתותב מברייתא דאגר דמים ומעובדא דשמואל, ולא דמי למדדו ביד דאמרינן ימכר, דהתם מוכחא מילתא ודאי דלא לנסוך קא מכוין שהרי להנאתו של בעל הבית קא מיכוין לידע כמה שיעורו של יין, ומאחר שהוא מכוין להנאתו לא יזיקנו מאחר שאינו מתהנה בכך, ועוד שמתיירא שירגיש בו הישראל ויתבע ממנו דמי יינו שאסרו עליו, אבל כאן למה נגע בו אם לאו לנסכו, הוי ליה למימר ומה שבדולא זה לא חמרא, וכן נמי הא דאגר דמים אף על פי שהוא מתכוין לבודקו לעמד על שוויו, מכל מקום מאחר שהוא שותה ממנו ומה שהוא שותה הוא שלו, אינו חושב שיגיע בזה שום הפסד לישראל ומנסכו קודם שישתה.
וליכא למימר דעובדא דאגר דמים ועובדא דרבא הוו להו כמדדו ביד ומשום הכי הוה שרי ליה רבא דסבירא ליה כרבנן דמדדו ביד, ואנן קיימא לן כר' נתן דאמר ביד אסור ואפילו בהנאה, (ותגר) [ותנא] דאגר דמים דקא אסר משום דסבירא ליה כר' נתן, דאם כן כי קא מותבינן ליה לרבא לימא אנא דאמרי כרבנן דאמרו ימכר, ואי משום דקתני בברייתא דאגר דמים זה היה מעשה ואסרוהו ומעשה רב, מכל מקום לא הויא תיובתיה, דתנאי נינהו ולא אשכחן תיובתא ותנאי אלא במקומות מועטין דמפרש להו תלמודא בהדיא, כדאמרינן בערבי פסחים (פסחים קא, ב) תיובתא ובשלהי שמעתא (קב, א) תניא כוותיה, אבל היכא דלא אתפרש בהדיא לא מחוור לדחוקי ולאוקומי שמעתתא בהכי, ועוד דאם כן היכי אקשינן לעיל (נז, א) לשמואל: אימר דאמר ר' נתן ביד ברגל מי אמר, לימא ליה דהא איכא תנא דאגר דמים דאסר אפילו בפה, אלא דבהא איכא למימר דודאי לא שמיע ליה לשמואל ברייתא דאגר דמים, דאי הוה שמיע ליה לא הוי משהי ליה דהא איהו אמעשה סמיך, והדר כי שמע ברייתא אסריה אפילו בהנאה וכדאמרינן הוה עובדא בנהרדעא ואסר שמואל.
וההיא דאמר רב פפא לקמן (ס, ב) לא שנו אלא שעלה מת אבל עלה חי אסור משום דמודה עליה ביום אידם, דמשמע דטעמא דמודה עליה ביום אידם הוא דאסור, הא לאו הכי לא אסרינן ליה אף על גב דאיכא מגע ממש כיון דלא מוכחא מילתא דנגע ביה משום כוונת ניסוך והוה ליה כמאן דליכא מגע כלל, דהתם היינו טעמא דכיון דמגעו באונס הוא אי לאו משום טעמא דמודה עליה ביום אידו ומתכוין לנסך כמאן דליכא כוונת מגע כלל הוה דמי ומותר בהנאה.
ומכל מקום הכי מסתבר ומחוור, דברייתא דאגר דמים לא פליגא אברייתא דמדדו ביד דהאי טעמא לחוד והאי טעמא לחוד, ועובדא נמי דשמואל דאסר אפילו לברייתא דמדדו ביד אתיא וכטעמא דאמרן, וקיימא לן נמי כברייתא דאגר דמים משום טעמא דחיישינן דילמא על ידי טעימתו מנסכו, וקיימא לן נמי כברייתא דמדדו ביד דאמרו ימכר דמוכחא דמילתא ודאי דלא מיכוין אלא למדידה ולא לכוונת ניסוך.
וכן נראה מדברי הראב"ד ז"ל שכן כתב (נה, א ד"ה נפל) בפירוש המשנה (ס, ב) דמתניתין דנקט מדדו בקנה, מעשה שהיה כך היה, דאפילו מדדו ביד ממש והתיז את הצרעה בידו ממש מותר בהנאה, דהא קתני ברייתא בידו ממדש דומיא דרגל ולא קתני בקנה, וטעמא דמילתא משום שכוונתו ניכרת כי למדידה הוא מתכוין או להסיר רותחת מפי החבית, ומכל מקום אסור בשתיה לחומרא, אבל אם לא היה מעשה ניכר כברייתא דאגר דמים, אף על גב דאיכא למימר כי לטעום את היין נתכוון שהוא רוצה לקנותו, אפילו הכי אסור בהנאה, שדרך הגוים לנסך עד שלא ישתו ושמא ניסך.
אבל הרי"ף ז"ל שהשמיט אותה ברייתא דמדדו ביד נראה שסובר דפליגא אברייתא דאגר דמים. וכן דעת מקצת רבותינו הצרפתים ז"ל דג' מחלוקות יש בדבר, תנא קמא סבר בין ביד בין ברגל ימכר, ור' נתן סבר ברגל מותר אבל ביד אסור, ותנא דאגר דמים סבר אפילו בפה אסור בהנאה שאף על פי שאין דרכן מנסכין כך חיישינן.
אימר דאמרי אנא לבר מדמי ההוא חמרא: כלומר לא אמרתי אלא [שאין] שכשוכו חמור כודאי יין נסך שיאסר את תערובתו וכדאמרינן (עד, א) יין נסך יין ביין אסור, שאינו עושה [אותו] אלא כסתם יינן ודמי דההוא חמרא אסור, אבל תערובתו לא, וימכר כלו לגוים חוץ מדמי אותו יין, כך פירש הראב"ד ז"ל.
או שטעם מן הכוס והחזירו לחבית: פירש רש"י ז"ל: והחזירו הגוי, ולא יתכן לומר והחזירו ישראל לחבית ותהוי תיובתיה האי דקא אסר ליה לכוליה חבית משום האי דאיעריב ביה, דאם כן אמאי הוי תיובתא נימא ליה אנא דאמרי כרשב"ג דאמר לקמן (עד, א) ימכר כלו חוץ מדמי יין נסך שבו דקיימא לן כוותיה, עד כאן.
ואיכא דקשיא ליה אכתי כי קא מהדר ליה גוי לחבית אמאי מיתסר בכך מה שבחבית בהנאה, והא אמרינן לקמן (ע"ב) דיין שמזגו גוי דאינו נאסר אלא משום לך לך אמרינן נזירא סחור, ומדינא אפילו בשתיה הוה לן למישריה דאינו כמגעו, אלא משום דאמרינן לך לך אמרינן נזירא סחור ואסרינן ליה בשתיה, ומיהו בהנאה מותר דהאי טעמא ליתיה אלא בשתיה, וכן פירש רש"י ז"ל (שם ד"ה אסור) והאי נמי להאי דמיא,ואפילו למאן דאמר (עב, א) ניצוק חבור, הכא שרי בהנאה, דאורוקי מכוס לחבית לא הויא כנגיעה, וכי היכי דמוריק מחבית לחבית לא מיתסר בהנאה האי נמי לא מיתסר בהנאה, ומשום הכי איכא לפרושי דטעמא דברייתא אינו אלא משום איסור תערובת, דמה שבכוס נאסר הוא בטעימתו של גוי, ולומר דגוי עושה יין נסך בפיו, וכשהחזירו לחבית נאסר הכל משום תערובת, ומה שהוקשה לרש"י ז"ל אם כן אמאי הויא תיובתיה לימא ליה אנא דאמרי כרשב"ג דקיימא לן כוותיה, יש לומר דהכין אקשינן ליה, ודאי מתניתא דאגר דמים רבנן היא, אלא דמדרבנן נשמע ליה לרשב"ג, מי לא אמרי רבנן דגוי עושה יין נסך בטעימתו אף על פי שאפשר לתלות דלשתיה לבד מתכוין ולא לניסוך ואסרינן ליה לכוליה חבית בהנאה, הכי נמי לרשב"ג מה שבכוס מיהא אסור בהנאה דנגיעה כי האי אוסרת בהנאה, אלא דרשב"ג פליג עלייהו דרבנן בתערובתו שאינו אוסר אלא בשתיה אבל לא בהנאה, מכל מקום תיהוי תיובתא דרבא דנגיעה כי האי עושה יין נסך לאסור בהנאה לכולי עלמא, ואיהו שרי אפילו דמי דההוא חמרא, וכן פירש הרמב"ן (ז"ל) [נ"ר] והראב"ד (נ"ר) [ז"ל].
והכי תניא בתוספתא (פ"ח סה"ב), קדח במינקת ונפלה ממנו טפה כל שהוא אסורה מפני שטפה של יין נסך אסורה ואוסרת כל שהוא, אלמא איסורו משום תערובתו הוא ורבנן היא, אלא דמדרבנן נשמע לרשב"ג כדאמרן.
והא דגרסינן בירושלמי (בפרקין ה"ח), מהו שיעשה בפיו יין נסך, ר' אדא בשם ר' זעירא אין הגוי עושה בפיו יין נסך, ר' ירמיה בשם ר' אבהו הגוי עושה יין נסך בפיו, ותני כן אגר דמים שטעם מן הכוס או מן המינקת והחזיר לחבית אסור, על דעתיה דרב אדא בשם ר' זעירא, והוא שהחזיר הגוי, ועל דעתיה דר' ירמיה בשם ר' אבהו ואפילו החזיר ישראל, אומר הרמב"ן נ"ר דאין ראיה לדברי רש"י ז"ל מדברי רב אדא, דאיהו סבר דאין הגוי עושה יין נסך בפיו ואפילו בשתיה, ובחזרת הגוי נאסר בשתיה, אבל אנן דקיימא לן עושה יין נסך בפיו אפילו בשהחזירו ישראל, אסור הכל בהנאה כרבנן וכדפרשינן.
לא צריכא דקא מוריק אורוקי: ואף על גב דבישראל מחזקינן ליה והוי בליליא ולא עיינינן ביה אי נגע ביה [לא חיישינן להכי], ומאן דאסר בהנאה משום דחייש דילמא יהב דעתיה לנסך ונגע ביה כיון דקא רמי אדעתיה דחמרא הוא, דרבנן כי הני לא שתו (חמרא) [שיכרא], ולא משום דסבירא ליה למאן דאסר דכחו של גוי אוסר אפילו בהנאה, דלעולם אין כחו של גוי אוסר אלא בשתיה ומשום לך לך אמרינן נזירא, והא דאמרינן לקמן (ס, א) גוי אדנא וישראל אכובא חמרא אסיר, בשתיה קאמר ולא בהנאה, ואף על גב דעקר נסוך בכי האי גונא הוא ששופכין יין לפני הע"ז וכדאמרינן בפרק כל שעה (פסחים כב, א), מכל מקום אינו אוסר בכך בהנאה בסתם שפיכתו עד דשמעינן ליה דנסיך.
והרב בעל התרומות ז"ל (סי' קסט) פירש בשם רבנו יצחק זצ"ל דטעמא דמאן דאסר דקא סבר כחו של גוי בכוונת יין אסור אפילו בהנאה שדרכן מנסכין כן בפני הע"ז בשפיכה, ופירש נמי גוי אדנא וישראל אכובא אסור אפילו בהנאה. וכן נראה מדברי הראב"ד ז"ל בפרקין דלקמן גבי מילתא דרב ששת (עב, ב) דאמר במערה מחבית (לחבית) [לבור] דבגוי המערה עסקינן וההוא דנפק לבראי גזרו ביה רבנן דבגואי לא גזרו ביה רבנן.
וכתב שם הראב"ד ז"ל: מכל מקום כיון דקיימא לן דנצוק חבור לא איכפת לן בהא דרב ששת, דאף על גב דלא מנסך אלא מה שיצא לחוץ הרי אותו שמבפנים מחובר הוא למה שיצא לחוץ דאי אפשר בלאו הכי, הילכך כלו אסור בהנאה, עד כאן. אלמא משמע דסבירא ליה לרב ז"ל [דמה שיצא לחוץ בכוחו אסור בהנאה, דאי לא היאך אפשר דמה שיצא לחוץ מותר בהנאה ומה שנשאר בפנים מותר בהנאה מחמת חבורו, אבל מה שנשאר בפנים רש"י ז"ל מתיר אפילו בשתיה, שהוא ז"ל כתב שם] דהלכה כרב ששת דליכא מאן דפליג עליה ומה שנשאר מותר אפילו בשתיה, וכן דעת רבותינו הצרפתים ז"ל כמו שנכתוב שם במקומו בע"ה (שם ד"ה הא).
ותמיהא לי לדברי רבנו יצחק והראב"ד ז"ל שכתבו דכחו אוסר בהנאה, דהשתא כחו שלא בכוונה מותר אפילו בשתיה וכחו בכוונה אסור אפילו בהנאה, ומיהו אינו קשה כל כך דיש לנו כיוצא בה בנגיעה על ידי דבר אחר לפי מה שכתבנו למעלה (נז, א ד"ה ההוא) דשלא בכוונה כלל מותר אפילו בשתיה ובכוונת מגע אסור אפילו בהנאה.
יין שמזגו גוי אסור משום לך לך אמרינן נזירא וכו': פירוש ואפילו בדיעבד, חדא דמזגו דיעבד משמע, ועוד מעובדא דר' יוחנן דלקמן (נט, א) דאמר ליה לרב הונא צא והכרז על יינן משום יין נסך. ואף על גב דטעמא קאמר משום לך לך אמרינן נזירא וכו', זימנין דהא טעמא איתיה אפילו בדיעבד וזימנין דליתיה אלא בלכתחלה דוקא, כההיא דאמרינן לקמן (שם) גוי שהוליך ענבים לגת אמר רב כהנא אסור משום לך לך אמרינן נזירא, ואסקה איהו אנא לכתחלה קאמינא.
ופירוש מזגו גוי כגון שהגוי נותן מים ביין שביד הישראל, ומדינא שרי אפילו בשתיה מפני שהוא כזורק אבן לתוכו דאמרינן לקמן (ס, ב) שהוא מותר אפילו בשתיה, דבכל שבזב טהור בגוי אינו עושה יין נסך, ואף על פי שאין המים נפסקין אלא שהקלוח יורד מידו של גוי לתוך היין מותר, ואפילו למאן דאמר נצוק חבור, דנצוק דהוי חבור לאו משום דחשבינן ליה כנגיעה, דנגיעה על ידי דבר אחר לאו נגיעה היא, אלא משום תערובת הוא דכיון שהיין שבידו אסור רואין כאלו נתערב היין התחתון עם היין שביד הגוי, אבל כאן אין המים שביד [הגוי] נאסרין, ועוד דמים ביין לא חבור בנסוך, אלא גדר גדרו משום לך לך אמרין נזירא סחור דילמא אתי למישרי ליה חמרא, אי נמי שלא יהא הגוי רגיל אצל הישראל וימזוג לו יינו, ופעמים שנוגע בו והוא שותה, ולדבר זה חששו לפי שהמזוג קרוב הוא להשקות.
ויש מי שאומר דכיון דטעמא דהא מילתא ליתא אלא מהך חששא, אם שפך גוי מעט מים בחבית של יין שאדין במים כדי מזיגה או ששפך בה יותר מכדי מזיגה אינו נאסר, דלא אסרו אלא משום לך לך אמרין נזירא שלא יהא הגוי רגיל אצל הישראל להשקותו ואתי למינגע ביד, אבל כי הא מילתא דלא שכיחא לא גזרו ביה רבנן.
והרמב"ן נ"ר הביא מסעד להוראה זו מדגרסינן בירושלמי (בפרקין הי"א), ר' ירמיה בשם ר' חייא בר בא יין שמזוג בחמין אסור, בצונן מותר, יבא עלי שלא עשיתי מימי, ר' יוסי אזל לצור חמהון שתן חמר דחמימין וארמי מזג אמר לון מאן שרא לכון, פירוש יין שמזגו גוי בחמין אסור שהרי תקנו לשתיה ואסור משום לך לך אמרין נזירא כדאמר ר' ירמיה גופיה בשמעתין, ואם מזגו בצונן מותר שהרי לא תקנו לשתיה שאין דרכן למזוג יין במים צונן, משמע מהכא דלא אסרו מזיגת גוי בדיעבד אלא בשתקנו והכשירו לשתייה אבל כשפסלו משתייתו לא. ואף על גב דלא סמכינן אדבני מערבא במזיגת מים צוננין, חדא דהאידנא רגילי למשתיה בצונן, ועוד דר' ירמיה קאמר יבא עלי שלא עשיתי מימי, ועוד דבגמרא דילן סתם אמרו יין שמזגו גוי אסור לא פליג בין חמין לצונן, מכל מקום נגמר מינה לחבית גדולה שאין דרכן של בני אדם למזגה שאם שפך בה גוי מעט מים שמותר, והדעת נותנת שאפילו נתן בה כדי מזיגה שמותר מאחר שאין דרכן של בני אדם בכך ובמילתא דלא שכיחא לא גזרו.
ומיהו במזיגת כוס בין שנתן בו כדי מזיגה או יותר מדאי או פחות ממזיגתו בכל ענין אסור, לפי שהוא ראוי להוסיף עליו יין או מים וכך רגילות ואיכא למיגזר ביה משום לך לך אמרין, אבל מזגו שלא בכוונה ודאי מותר ואין כאן בית מיחוש, דלא גרע מכחו שלא בכוונה דלא גזור ביה רבנן ואפילו לשתיה.
כללא דנקטינן מהני שמעתתא במגעו של גוי בגופו ובמגעו על ידי דבר אחר ובכחו ובמזיגתו:
מגעו של גוי בידו בכוונה, כל היכא דאיכא למיחש שמא נסך אסור בהנאה, והיינו אגר דמים גוי (נח, א), ועובדא דשמואל (שם), ועובדא דרבא דאתותב (נז, ב),
מגעו שלא בכוונת ניסוך אף על גב דאיכא כוונת מגע אסור הוא בשתיה ומותר בהנאה, והיינו ברייתא (נז, א) דמדדו בין ביד בין ברגל ימכר, כיון שמתוך מעשיו הוא ניכר שאינו מתכוין הוא לנסך אלא למדידה.
ומיהו נראה לי שאנן אין לנו מגע בכוונה אחר ומותר בהנאה אלא אלו שמנו חכמים, דאנן לא בקיאינן בדעותן של בריות ובאומד המעשים אי זה מוכיח לשם מלאכתו ואי זה מספק בניסוך, דהא אגר דמים אף על פי שהיה נראה שאינו מתכוין אלא למלאכתו אפילו הכי אומר שהוא אסור בהנאה, וכן בעובדא דרבא דאיתותב מינה, וכן נראה מדברי הראב"ד ז"ל.
והרי"ף ז"ל שהשמיט אותה ברייתא דמדידה והביא של אגר דמים, נראה שהוא אוסר כל מגעו בכוונת מגע אפילו בהנאה, וכן לדעת מקצת רבותינו הצרפתים ז"ל כמו שכתבנו למעלה (נז, ב),
מגעו שלא בכוונת מגע כלל מותר בהנאה ואסור בשתיה לכולי עלמא, והיינו מתניתין דתנן (ס, ב) נפל לבור ומת ימכר, ועובדא דלוליבא (נז, א) לפי גירסת הגאונים דגרסי בהדי דקא נחית נגע בחמרא שלא בכוונה והתירו רב (כהנא), וכן שלא בכוונת יין אפילו שיש לו כוונת מגע מותר בהנאה ואסור בשתיה, והיינו ברייתא דתניא (נח, א), חרש גוי שהושיט ידו לתוך החבית וכסבור שהוא של שמן ואמרו ימכר.
וכתב הראב"ד ז"ל שאפילו ידע לאחר שנגע בו שהוא יין ולכשידע משך ידו והוציאה משם מותר בהנאה, ומגעו שלא בכוונה קרינן ביה, דכיון דתחילת נגיעתן לא היו יודעין שהוא יין ומיד שידעו הוציאו ידן משם, כוונתם נכרת שלא לנסוך נתכוונו, ומיהו צריך להתישב בזה מעובדא דאתרוגא (נט, ב).
מגעו על ידי דבר אחר שלא בכוונת נסוך כגון שנראה מתוך מעשיו שאינו מתכוין לנסך אלא למלאכתו, מותר בהנאה ואסור בשתיה, והיינו מתניתין דתנן (ס, ב) מדדו בקנה התיז את הצרעה בקנה ואמרו ימכר, וכן מגעו על ידי דבר אחר שלא בכוונת יין אסור בשתיה ומותר בהנאה,והיינו דאקשינן בעובדא דר' יוחנן בן ארזא (נח, א) והא קא נגע בנטלא, ולפי הפירוש (הראשון) [השני] אשר פירשנו למעלה (נז, א סוד"ה ההוא), דמדנגע בגופו של נטלא ביין שבחבית קא פריך, דקא סבר שמגעו על ידי דבר אחר בכוונת מגע ואינם רואין בו כוונת יין אסור בשתיה.
מגעו על ידי דבר אחר שלא בכוונת מגעו כלל מותר בשתיה, לפי גרסת הגאונים ז"ל דגרסי בעובדא דלוליב (נז, א) בהדי דקא נחית נגע בחמרא שלא בכוונה, אבל לפי גירסתו של רש"י ז"ל דגריס: בהדי דקא נחית נגע ברישא דלוליבא שלא בכוונה, משמע דמגעו על ידי דבר אחר אפילו שלא בכוונת מגע כלל אסור בשתיה, וכבר כתבנו למעלה (נז, א ד"ה ההוא) שהדברים מוכרעים כדברי הגאונים ז"ל.
מגעו על ידי דבר אחר בכוונת יין ובכוונת מגע, כגון שהוא מנתז היין בקנה שלא לצורך ואפשר שהוא מתעסק ולא מתכוין לנסך ואפשר גם כן שהוא מתכוין לנסך, הסברא מכרעת שהוא אסור אפילו בהנאה, ואף על פי שלא הוזכר ענין זה בפירוש בתלמוד, ראיה יש לכאורה מדקתני מתניתין (ס, ב), מדדו בקנה והתיז את הצרעה בקנה, שמע מינה דדוקא מדדו או שהתיז את הצרעה שמחשבתו ניכרת שאינו מתכוין אלא למדידה ולהתזת הצרעה הוא דשרינן ליה בהנאה, הא לאו הכי אסור ואפילו בהנאה, ואף על גב דאפשר לדחות דמשום אפוקי מדר' שמעון נקטיה, אפילו הכי כך נראין הדברים יותר, ולמאן דגריס נמי ברישא דלוליבא יש ראיה גמורה מההוא עובדא, דדוקא שלא בכוונה שרא רב לזבוני לגויים הא בכוונה אסור.
וכחו של גוי כגון שמוריק מכלי אל כלי בכוונת יין ובכוונת הרקה, מה שיצא בכחו מן הכלי אסור בשתיה ומותר בהנאה, והיינו דאמרינן (ס, א), גוי אדנא וישראל אכובא חמרא אסור, ופירושו אסור בשתיה, וזה לפירוש הראשון שכתבנו בעובדא דר' יוחנן בן ארזא (נח, ב ד"ה לא), אבל לפירוש רבנו יצחק והראב"ד ז"ל (הו"ד שם) כיון דאיכא כוונת יין וכוונת מגע אסור אפילו בהנאה, דכחו בכוונה עושה יין נסך גמור.
ומה שנשאר בכלי, לדברי רש"י ז"ל שפסק כרב ששת בפרקין דלקמן (עב, ב ד"ה דגואי) שרי אפילו בשתיה, דבההוא דגואי לא גזרו ביה רבנן, ולדברי שאר המפרשים מה שנשאר בכלי אסור בשתיה כאותו שיצא לפי שנאסר בנצוק, ויש אוסרים אפילו בהנאה, ובעל התרומות ז"ל (סי' קעו) כתב כדברי רש"י ז"ל.
כחו דלא בכוונת יין אפילו בכונת הרקה מותר אפילו בשתיה לכולי עלמא, והיינו עובדא דר' יוחנן בן ארזא דמשמע דלכולי עלמא אי סבר גוי דשכרא הוה מותר אפילו בשתיה במוריק אורוקי, וכל שכן שלא בכוונת הרקה שהוא מותר בשתיה. וכתב הרב בעל התרומות ז"ל (סי' קעה) שמסתמא הוא הדין אם נושא גוי גיגית מלאה יין במוט ובלכתו יצא מן היין לחוץ שלא בכוונתו מותר בשתיה אפילו מה שנפל לחוץ, וכן [כתב] רבנו שמואל זצ"ל.
כחו של גוי אם ישראל מסייעו בשפיכתו, לדברי רבותינו הצרפתים ז"ל מותר אפילו בשתיה, והיינו דאמרינן בפרקין דלקמן (עב, ב), אמר להו (רב) [רבא] להנהו שפוכאי כי שפכיתו חמרא לא לסייע גוי בהדייכו דילמא משתליתו וסמכיתו עלייהו, אלמא לכתחלה אסור דיעבד מותר. אבל הראב"ד ז"ל אוסר אף בזה בשתייה בדיעבד, דדילמא ארפו ידייהו ושדו ליה עילויה ולאו אדעתייהו, והוה ליה כח גוי לבדו.
וכדבריו מצאתי בירושלמי פרק השוכר (פ"ה ה"י) דגרסינן: פשיטא דא מילתא ישראל תופש בפי משפך והגוי מערה דברי הכל אסור, גוי תופש בפי המשפך וישראל מערה ר' אסי אוסר ור' אמי מתיר, גוי תופס בפי הנוד וישראל מערה ר' ירמיה בשם ר' זירא היא המחלוקת, ר' מונא בעא קומי ר' יוסי (הכא) [היידא] מחלוקת, [אמר ליה מחלוקת] ר' אמי ור' אסי, ישראל תופס בפי הנוד וגוי מערה סברי מימר דברי הכל מותר, (אמר) ר' שמואל כל (עמא) [גרמא] אמר שאסור שפעמים שישראל מרפא ידיו ונמצא כל העירוי מחמת הגוי.
מזיגתו, כגון ששופך מים ביין שביד ישראל בכוונה, בין דמקטף קטופי בין בין שאינומקטף אלא שקלוח המים נוגעין בידו וביין אסור בשתייה משום לך לך אמרין נזירא סחור ואפילו דיעבד, אבל בהנאה שרי, והיינו דר' יוחנן דאמר (נח, ב) יין שמזגו גוי אסור, אבל שלא בכוונה מותר ואפילו בשתיה.
ומיהו בזמן הזה שאין הגוים בקיאים בטיב ע"ז ומשמשיה אלא שמנהג אבותיהם בידיהם אפילו מגען מותר בהנאה, לפי מהש נמצא בתשובת קצת הגאונים ז"ל, ולפי מה שכתבו הרב ר' יהודה בר' נתן ורבנו שמואל ז"ל בשם רבנו שלמה ז"ל, דהאידנא הוו להו כולהו גוים כתינוק בן יומו שמגעו מותר בהנאה כמו שכתבנו למעלה (נז, ב ד"ה הא), ומיהו נראה שאפילו בזמן הזה מגען אסור בהנאה כמו שכתבנו (שם ד"ה ונמצא), דגזרת מגען היה דבר שבמנין וצריך מנין אחר להתירו, וכן נהגו בדורות האלו.
מגע תינוק גוי (עד) שאינו יודע בטיב ע"ז ומשמשיה לכולי עלמא אינו אוסר בהנאה, ולדברי הפוסקים כשמואל (נז, ב) אפילו בשתיה מותר.
מגע תינוק בן השפחות לכולי עלמא מותר אפילו בשתייה,דאפילו לרב דאסר אפילו בתינוק גוי מודה בבן השפחות, והיינו ברייתא דקתני (נז, א), יינן [וכו'] קטנים אין עושין יין נסך.
מגע גוי שמל ולא טבל מסתברא שעושה יין נסך בשתיה ולא ליאסר בהנאה.
הא דבעו מיניה מרב כהנא גוי מהו שיוליך ענבים לגת ואהדר להו דאסור: פירש הראב"ד ז"ל (נח, ב ד"ה אסור) מפני היין הנסחט בדורדרין, כי כשהגוי שופך הענבים נשפך גם היין על ידו, ומשום הכי לכתחלה אסור משום לך לך אמרין נזירא, וגזרינן אטו שפיכת יין גמור, אבל דיעבד שרי ואף על פי שיש יין הרבה מנתז על הענבים, דדיעבד לא גזרינן, לפי שאינו מתכוין באותה שפיכה לשפיכת יין אלא לשפיכת הענבים שהוא מעורב בהן שעדיין לא נדרכו ולא נמשך היין מהם ואין דרכן מנסכין כן. ונמצא לפי דבריו שאלו הגויים שבוצרין עכשיו עם ישראל אסור להניחן לתת הענבים לגת שמא יש בדרדורין יין וצריך להזהר בזה.
ומיהו אם ישראל מסייעו מותר אפילו לכתחלה, דלא גזרי (עב, ב) דילמא שדו ליה עילויה אלא בחמרא דאי משתלי הוה ליה כחו ואסור אפילו דיעבד, אבל הכא דאפילו כי שפיך גוי לחודיה שרי בדיעבד, אם מסייע ישראל בהדיה לא גזרינן דילמא שדי ליה עילויה.
והרמב"ן נ"ר פירש משום שמא נגע הגוי ביין שבגת, והא דתניא בברייתא דמותבינן מינה עליה אף על פי שהיין מזלף עליהם, יין שבגת קאמר, [וטעמא] משום דהוה ליה כזורק אבן לגת דשרי רב אשי לקמן (ס ב), דכל שבזב טהור ביין נסך מותר.
ולישנא דתוספתא (פ"ח ה"ב) הכין דייקא כפירושו, דקתני גוי שהיה מעלה ענבים בסלין ובדורדרין בגת, אף על פי שנפצן בגת והיין מזלף על גבי ענבים מותר.
ההוא אטרוגא דנפל לחביתא דחמרא אתא גוי, שדא ידיה נקטיה, אמר להו רב אקפוה לידיה כי היכי דלא לישכשך וברצוה עד דשפייה: ויש ספרים שכתוב בהן אמר להו רב אשי, וכן הוא בפירושי הראב"ד ז"ל. ופירש הראב"ד ז"ל דלהתירו אפילו בשתיה קאמר, משום דכל זמן שלא שכשכו ולא עקרו ממקומו אינו אוסרו אפילו בשתיה, לפי שאין דרך רוב המנסכין כן לנסך בלא שכשוך, וכיון דלא שכשך יצאנו ידי הרוב שאין מנסכין כן, וכוונת הכנסת ידו ליין מוכחת דלא היתה אלא להוצאת האתרוג, מותר אפילו בשתיה, שאם אתה אומר שלא התירו רב אשי אלא בהנאה, למה ליה דאקפוה לידיה כי היכי דלא לישכשך דאפילו שכשך בהנאה מיהא מותר, דהוה ליה כמטפח על פי החבית מרותחת דאמרינן (ס, ב) ימכר משום דמוכחא מילתא הוא דלהעברת רותחת קא מיכוין, ואף על גב דהתם ודאי שכשוך הוה ביה, והכא נמי לא שנא דהא לנטילת האתרוג קא מכוין, אלא ודאי אף בשתיה התירו, וטעמא דמילתא דכיון שאין דרך רוב המנסכין להיות מנסכין בלא שכשוך וזה לא שכשך, וגם לא נתכוין אלא לנטילת האתרוג, הוה ליה מיעוט וספק ומותר אף בשתיה. ועוד ראיה, מדלא קאמר ושרי לזבוני לגוים וכדאמרינן לקמן (ס, ב) שריא רפרם ואי תימא רב הונא בריה דר' יהושע לזבוניה לגוים, ולעיל בעובדא דההוא דסליק לדיקלא (נז, א), שרייה רב לזבוני לגוים.
ואי קשיא לך והא אמרינן לקמן (ס, ב) בההוא דאתשכח במעצרתא אי ליכא טופח על מנת להטפיח בהדחה סגי, אלמא אף על גב דליכא שכשוך הדחה מיהא בעי, ואמאי והא לא מנסך כלל אי לא משכשך, יש לומר דמיעוטא מיהא מנסכין בלא שכשוך, וכי איכא כוונת מגע אסור, אבל כשהוא מתכוין לנטילת האתרוג הוה ליה מגעו מיעוט וספק הרחוק ומותר אפילו בשתייה.
ורש"י ז"ל פירש דלהתירו בהנאה קאמר, דאי לאו דנקטוה לידיה קא מיתסר אפילו בהנאה על ידי שכשוכו, והשתא דלא שכשך שרי בהנאה מיהא, והכי מסתברא לי, דאפילו כי אקיפוה לידיה מאי שנא מההוא דקא נגע בידיה בחמרא בלא כונה בהדי דקא נחית מדיקלא (נז, א), דאסרינן ליה מיהא בשתיה לכולי עלמא, והתם הא בלא כונת מגע כלל נגע ביה, ושכשוך גם כן לא חזיא דהוה ביה, דאי משום שכשוך הוא דהוה מיתסר התם לא הוה שתיק גמרא מניה, והוה ליה למימר בהדי דקא נחית שכשך ביה בלא כוונה, אלא ודאי משמע דליכא הפרש בין שכשך ללא שכשך, דכל מגעו שלא לצורך, שכשוך קרינן ליה, דאי אפשר בלא נדנוד כל דהוא, ומגעו אפילו בלא כוונת מגע ובלא כוונת יין, מידי אסור שתיה לא יצאנו.
והא דאמר להו רב אשי דלינקטוה לידיה כי היכי דלא לישכשך ואסר ליה עלייהו, אף בהנאה קאמר להו, דלא דמי (למגיפה) [למטפח] על פי החבית המרותחת, דהתם כל עצמו אינו מתכוין בנגיעתו ובשכשוכו אלא להעביר הרותחת ולמלאכת בעל היין והנאתו מתכוין בכך, והילכך חזקה שאין משכשכו כלל לכוונת ניסוך בין בתחלה בין בסוף, ומשום הכי מותר בהנאה, אבל בשתיה לעולם אסור דכיון דנגע ביה גזרינן ביה, אבל כאן נהי דבתחלת הכנסת ידו לא נתכוין אלא לנטילת האתרוג, מכל מקום כשיוציא ידו משם חיישינן דילמא עם יציאתו משכשך לשם ניסוך, ומשום הכי קאמר להו רב אשי דלינקטוה לידיה כי היכי דלא לישכשך עם יציאתו והוה ליה אסור אפילו בהנאה, דהא לא שכשך לבתר דנקטיה לאתרוגיה ומשום תחלת מגעו אם כן לא מתסר בהנאה מיהא, (דלא) [דהא] לנטילת האתרוג קא מכוין ולא לנסוך דומיא דמדדו ביד (נז, א), ומדדו ביד לא חיישינן דילמא בשעת הוצאת ידו משכשך ומנסך כענין שאמרנו באתרוג, דהתם כל עצמו מראה שלהנאת הישראל הוא מכוין, ואם בכניסתו לא ניסך אף בהוצאתו כן, אבל כאן שלא נגע ביין מתחלה אלא מחמת האתרוג, ובאותה שעה מחמת טרדתו להוציא האתרוג הוא שלא נסך, כשלקחו ומוציאו יש לחוש שמא ינסך.
ומה שהביא ראיה מדלא קאמר ושרי לזבוניה לגוים זה אינו, דלפעמים שהתלמוד מפרש דבריו ולפעמים שמסרם לחכמים. והרב עצמו ז"ל פירש בעובדא דברזא דבסמוך כל דבהדי ברזא אסור בהנאה ואידך שרי בהנאה ולא בשתיה, ואמאי לא קאמר רב פפא ואידך שרי לזבוני לגוים, כן נראה לי.
כתב הרמב"ן ז"ל, זה השמיט רבנו הגדול ז"ל מפני שהוא סומך על דעת האוסר מגעו שלא בכוונת ניסוך אפילו בהנאה כמו שפירשנו, וקשה בעיני לדחות מעשה זה לפי שנמצא ברוב הנוסחאות: אמר להו רב אשי. עד כאן.
אמר רב אשי האי גוי דנסכיה לחמרא דישראל שרי ליה למשקל דמי חמרא מניה וכו': יש נוסחאות דנסכיה לחמריה דישראל בכונה. ויש מפרשים לפי גירסא זו: דדוקא כי נסכיה בכוונה שהיה יודע שאותו יין של ישראל ואף על פי כן נסכו הוא דשרי למשקל דמי חמרא מניה משום דהוה ליה מזיק ובעי שלומי. אבל אם נגע בו בשוגג שהיה סבור שהיה משל עצמו אסור למשקל דמי מניה, דבכי האי גוונא בישראל פטור, וכדאמרינן (גטין נב, ב) המטמא והמדמע והמנסך בשוגג פטור, והלכך אי שקיל מניה דמי נמצא דדמי יין נסך קא שקיל. ויש מפרשים בכוונה כלומר בכוונת מגע, כלומר שאסרו עליו בהנהאה, דאי נגע בו שלא בכוונת מגע לא מיתסר בהנאה כלל, ואפילו לאחריני שרי ליה לזבוני, ולאו למימרא דאי נגע בחזקת שהוא של עצמו שיהא אסור למשקל דמי מניה, דמכל מקום מקלא קליא ליה, ודמי הזיקו שקיל מיניה.
אמר רב אשי מנא אמינא לה דתניא וכו', אמר רב אשי הלכך האי גוי דנסכיה וכו': ופירש רש"י ז"ל: ואף על גב דלא סבירא לן כר' יהודה בן בתירא וכר' יהודה בן בבא להתירו למכור לגוי אחר, מההוא גוי מיהא שרי לאפרועי נזקו משום טעמא דלא כל הימך, ואיכא דקשיא ליה ומנא ליה לרב אשי הא, דילמא רבנן דאסרי ליה כיון דמגוי אחר אסור מההוא גוי נמי אסור.
וכתב הרמב"ן נ"ר דאפשר דהכי קא דייק רב אשי, דהני תנאי פליגי במנסך בפירוש לע"ז שלא בפניה אם אסור בהנאה אם לאו, דרבנן סברי דניסוך שלא בפני הע"ז מן הדין הוא אסור אפילו בהנאה, והלכך אפילו בסתם מגעו יש לחוש שמא לשם ע"ז נסכו ואסור אפילו בהנאה, ואף על גב דלא קיימא לן כר' אליעזר דאמר (לב, ב) סתם מחשבת נכרי לע"ז, ביין חששו, לפי שביין משום גזירת בנותיהן נגעו בה, ואמרו בדבר לחוש לנסוך, ותולין בו להחמיר ולא להקל. ור' יהודה בן בתירא ור' יהודה בן בבא סבירא להו שאין נסוך [שלא] לפני הע"ז אסור בהנאה לעולם, ואפילו במפרש לשם הע"ז, והלכך סתם מגען אינו אסור לעולם בהנאה, דלמאי ניחוש ליה, דאפילו פירש אין בכך כלום לענין אסור הנאה, והלכך אמר רב אשי דגוי דנסכיה לחמרא כלומר שנגע בו ושכשכו מההוא מיהא שרי למשקל מניה דמי חמרא ממה נפשך, דאף על גב דמגוי אחרינא אסור משום דקיימא לן כתנא קמא, מההוא גוי שרי ממה נפשך, אי אסרו עליו כתנא קמא דמי נזק שקיל מניה דהא מיקלא קלייה, דהא הוה ליה סתם מגעו כמפרש לע"ז דאסור מדינא, ואם אינו אסור בהנאה כתנאי בתראי דמי יין מותר בהנאה שקיל.
ופירוש זה אתי שפיר למקצת נוסחאות דגרסי אמר רב אשי מנא אמינא לה וכו', ואפילו לספרים דגרסי כתנאי יש לומר דלא אמר כתנאי אלא למאי דקאמר דלזבוני אחריני אסור. ואין זה מחוור בעיני, דכל מנא אמינא ליה שבתלמוד הוא שבא להוכיח דבר מחודש מתוך מה שבא במשנה או בברייתא, אבל כאן כבר נתפרש במשנתינו דפרק אין מעמידין (כט, ב) דסתם יינן אסור אפילו בהנאה, וכולה מתניתין בהכין ריהטא, דאפילו במגעו אוסר בהנאה ביין של ישראל. ומתניתא דלעיל דאגר דמים (נח, א), ועובדא דר' יוחנן בן ארזא, (שם), כולהו מפרשי דגוי אוסר ביין של ישראל אפילו בהנאה, ולא מצא רב אשי אלא זו בלבד.
ולדברי הרב ז"ל כל שהוא אומר שהגוי אוסר במגעו אפילו בהנאה הוא מודה דמותר למשקל דמי הזיקיה מניה, ולמה הוצרך רב אשי לאיתויי הא דהיא מחלוקת, ויותר היה נכון אי לא גרסינן מנא אמינא לה וגרסינן כתנאי, ולומר שאסור למכור לאחרים אינו כולי עלמא דתנאי פליגי בה דר' יהודה בן בתירא ור' יהודה בן בבא שרו אפילו בשתיה, ועדיין צריך תלמוד.
ואחד שיכול לומר לו לא כל הימך שתאסור יינו לאנסו: דסבירא להו דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואפילו על ידי מעשה. ורב נחמן ורב עמרם ור' יצחק הכין סבירא להו בחולין בשלהי השוחט (מ, ב). ואיכא למידק בהא טובא, חדא, וכי לית להו להני תנאי כולהו איסורי הנאה דמכילתין דמגע גוי ביין. ועוד דהא רב נחמן דאמר התם בפרק השוחט דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואפילו על ידי מעשה, איהו גופיה דקאמר ליה לרבא בשמעתין דלעיל (נח, א) אימר דאמרי אנא דאין שכשוך עושה יין נסך לבר מדמי ההוא חמרא דמי ההוא חמרא מי אמרינן.
ותירץ הראב"ד ז"ל דיין נסך שני ליה לרב נחמן, דאחמירו ביה רבנן אפילו במגעו משום יינן, ואלו לר' יהודה בן בתירא ולר' יהודה בן בבא לא שני להו. והקשה עליו הרמב"ן נ"ר דהתם בשלהי השוחט (מא, א) מוקמינן הך ברייתא (כת"ק) [כתנאי], דתנא קמא סבר לה כרב [הונא] דאמר אדם אוסר דבר שאינו שלו, ולתירוצו של רבנו הראב"ד ז"ל מנא לן דתנא קמא סבירא ליה כרב [הונא] דאמר אדם אוסר דבר שאינו שלו בשאר איסורי אדם, דילמא איסורא דיין נסך שאני. והוא מפרק לה לקושייתו דאין הכי נמי דהוה רב נחמן מצי למימר אנא דאמרי כתנא קמא וחומרא דיין נסך שאני, אלא משום חבריה דילמא לא שני להו בין איסורי דיין נסך לשאר איסורי דעלמא, משום הכי לא מסיימי התם הכי.
ומיהו קיימא לן כמאן דאמר אדם אוסר דבר שאינו שלו במעשה, והיינו דאמרינן בכולה מכילתין מגע גוי בכוונה אסור בהנאה, והכי אסיק עולא ור' יוחנן ורב הונא בפרקין לעיל (נד, א), והכי מסקנא דשמעתא לעיל (שם ע"ב) דגמרינן מכלים דאחז ולא דחינן לה, ורב אדא בר אהבה מתרץ לה למתניתא כוותייהו, ולא משכחי תירוצא בגמרא למאן דאמר אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. ועוד דבמסקנא (בחולין שם) רב נחמן ורב עמרם ור' יצחק כתנא קמא קיימי.
ומן התימא מדברי בה"ג ז"ל שכתב בהלכות יין נסך, ומשום דקאמרינן רב נחמן ורב עמרם ור' יצחק דאמרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו וקמו להו כר' יהודה בן בתירא וכר' יהודה בן בבא שמע מינה הלכתא כוותייהו. וזה תימא גדול שאם כן אין לך יין אסור בהנאה במגע גוי והוא בעצמו פסק בהם איסור הנאה, ועוד דהא אמרינן דרב נחמן ורב עמרם ור' יצחק נמי במסקנא כתנא קמא סבירא להו, ובפרק הערל (יבמות פג, ב) אסיקנא נמי המסכך גפנו על גבי תבואתו של חברו, דאין הלכה כר' יוסי דאמר אין אדם אוסר דבר שאינו שלו.
ההיא חביתא דאשתקיל ברזא מניה אתא גוי אנח ידיה עלה אמר רב פפא כל דלהדיא ברזא אסור: פירוש: הקלוח שבסביבות הברזא משנשתכשך בחזרת הברזא אסור אפילו בהנאה, ואידך מה שלמעלה ולמטה שרי בהנאה, דסבירא ליה לרב פפא להאי לישנא דאין תורת חבור אלא בפיה מפני שהמשקה משוך (על) [לתוך] ידו שמשם דרכו לצאת כלו, או בשוליה שהמשקה (טרוד) [גרור] על גב ידו, שהכל יכול לצאת דרך שם. והכל מפורש בתוספתא (טבו"י פ"ב ה"ב) גבי מילתיה דר' יהודה דחבית שנקבה בין מפיה.
ואף על פי שהיין הזה שעד הברזא יכול לצאת מן ברזא, סבירא ליה לרב פפא דרואין את החבית כאלו נהפכה על צדה השנית, אבל בשוליה כיון שכן דרכה לישב עליהם לא אמרינן בהן רואין. וללישנא בתרא כל דאתי בברזא, כלומר כל היין שעד הברזא אסור, דלהאי לישנא לא סבירא ליה לרב פפא רואין, אלא כיון שבדרך שהיא עומדת עכשיו יכול היין לצאת מן הברזא אסור, דכל מה שיכול לצאת משם הוי חבור, ואידך , כלומר מה שלמטה מן הברזא שרי בהנאה, דהוה ליה כסתם יינם דאפילו יין ביין מותר בהנאה חוץ מדמי אותו היין. ואוקימנא לדרב פפא כר' יהודה דאמר מן הצדדים טהורה, וללישנא קמא מפרשינן טהורה כולה בין מה שלמעלה בין מה שלמטה ומשום רואין כמו שכתבנו ולא פסל אלא מקום מגעו בלבד, וללישנא בתרא דאמר כל דאתי בברזא מפרשינן האי טהורה למה שלמטה ממקום מגעו, אבל מה שלמעלה טמאה דהוה ליה כמפיה ומשוליה, שעד מקום מגעו גם כן המשקה (טהור) [גרור] על ידו והוה ליה חבור למה שלמעלה ממנו.
ואפילו לספרים דגרסי במלתיה דר' יהודה טהורה מכאן ומכאן מפרשא ליה הכי, טהורה [מכאן] אם תעמוד החבית כן, וטהורה מכאן אם תעמוד בהפוך, ולעולם הצד העליון טמא והשאר טהור. ועוד נראה לי דלר' יהודה אסורא דיין נסך שאני דחמיר, ולרבנן לענין טהרות הוי חבור יותר דחמירי להו טפי כדאמרינן לקמן (ע, ב) השתא טהרותיו טהרות יין נסך מיבעיא.
ואם תאמר אם איתא דאסור דאמרינן הכא היינו אפילו בהנאה מאי שנא ממדדו בין ביד בין ברגל דאמרינן (נז, א) ימכר, דהכא נמי הא לא מיכוין אלא להצלת היין ולא לנסכו. תירץ הראב"ד ז"ל: דהכא מיירי כגון דהוה תמן ישראלים בהדיה ואי לאו דמתכוין לנסוך אמאי קדם איהו ונגע, אי משום הצלתו של יין הרבה מצילין יש חוץ ממנו. וזה רחוק בעיני דאם כן התיז את הצרעה והמטפח על פי החבית המרותחת (ס, ב) כל היכא דאיכא ישראל בהדיה ליתסר אפילו בהנאה, ואינו [דהא] המטפח סתמא קאמרינן. ואפשר שזו ראיה לדברי הרי"ף ז"ל שכתבנו למעלה (נח, ב ד"ה כללא) דסבירא ליה דמגעו של גוי שלא בכוונת ניסוך כיון דאיכא כוונת מגע וכוונת יין אוסר בהנאה.
ור"ח זצ"ל שפירש אסור בשתייה ומותר בהנאה קשה, דאם כן אתיא הא דרב פפא דלא כהלכתא לדברי הגאונים זצ"ל שפסקו בניצוק דהוי חבור, דכל שכן וכל שכן מה שבחבית אחת דהוי מה שלמטה מן הברזא חבור למה שלמעלה מן הברזא, וכיון שנגע בוי בברזא הוה לן למיסר כולי חמרא משום חבור, דאפילו מה שלמטה הוי חבור למאן דאית ליה ניצוק הוי חבור, כדאמרינן לקמן בפרק השוכר (עב, ב), ההוא גברא דאסיק חמרא בגישתא ובר גישתא ואתא גוי ואנח ידיה אגישתא ואסריה רבא לכולי חמרא, וקא סלקא דעתך משום דניצוק הוי חבור.
ועוד הביא הראב"ד ז"ל ראיה מדתניא במסכת טבול יום בתוספתא בפרק שני (ה"ב) חבית שניקבה בין מפיה בין משוליה בין מצדיה טמאה, ור' יהודה אומר מפיה ומשוליה טמאה, מפיה מפני שהמשקה משוך לתוך ידו, משוליה מפני שהמשקה גרור לתוך ידו, אבל מן הצדדים יעלה באחד ומאה, פירוש מפני שהמשקים מעורבים, דאותו קלוח דבהדי ברזא שהוא טמא מעורב עם היין האחר הלכך יעלה באחד ומאה, כאותה ששנינו (משנה, תרומות ה, ד), סאה תרומה טמאה שנפלה לתוך מאה תרומה טהורה, בית שמאי אוסרים ובית הלל אומרים תעלה באחד ומאה, הכא נמי תעלה, והיינו נמי דקתני טהורה דאלמא לא פסל כלום, ושמעינן מינה דלגבי יין נסך נמי ימכר, ולהתירו בשתייה אי אפשר דאיסור תערובת מיהא איכא כדקתני בתוספתא, ועוד היאך נאמר שהיין האסור מונח על היין האחר ויהא מותר אפילו בשתיה.
הא דתניא ונגע טבול יום בין מפיה ומשוליה בין מצדיה טמאה: אף על פי שאין (כולו מצורף) [כלי מצרף] את מה שבתוכו לתרומה (חגיגה כ, ב), ואף על פי שיש בתוכו ככרות הרבה מונין בהן ראשון ושני ושלישי ואין שלישי עושה רביעי בתרומה, משקין שאני דמדנגעי אהדדי הוו להו כולהו חד גופא וכחד חשבינן להו בין מלמעלה בין מלמטה בין מצדיה. וטבול יום דנקט דוקא קתני, לפי שאין טבול יום עושה בתרומה אלא פסולת ואפילו למשקין, אבל אם נגע בו ככר ראשון או אפילו ככר שני בין כך ובין כך כולה טמא, דתניא בתוספתא דטבול יום (פ"א ה"ב), אחד משקה שנטמא באב הטומאה ואחד שנטמאה בולד הטומאה הרי זה תחלה לעולם, מטמא את חבירו וחבירו את חבירו אפילו מאה, חוץ ממשקה טבול יום שהם פסולין ואינם מטמאין. וטהורה נמי דקתני דוקא, שאינה פוסלת ולא מטמאה ואפילו נקרש, ואף על פי שהעליונים שהן פסולין מעורבין בהן, לפי שהטומאה (טמאה) [בטלה] ברוב, והוא שהתחתונים מרובים על העליונים. אבל לענין התר שתיה לא עד שיהא בתחתונים מאה שבעליונים, מדתניא בתוספתא טבול יום (פ"ב ה"ב) חבית שנקבה וכו' ר' יהודה אומר וכו' אבל מן הצדדים יעלה באחד ומאה, ועוד תניא בתוספתא דמאי (פ"ח הי"א) קרא שם בשולי החבית לא ישתה [מפיה, לפיה לא ישתה] משוליה לפי שהן מעורבין. ואם אפילו לאסור דמאי הקל חוששין למשקין מעורבין כל שכן לאסור יין נסך החמור, הראב"ד ז"ל.
כתב רש"י ז"ל דלית הלכתא כרב פפא משום דקאי כר' יהודה וקיימא לן כרבנן דרבים ניהו. ומיהו לא מיחוור, כיון דרב פפא דהוא אמורא פסק כר' יהודה, הלכתא כר' יהודה. כן כתב הרב בעל התרומה ז"ל (סי' קפב), והרי"ף ז"ל הכין פסק כלישנא בתרא דרב פפא. וההיא דגישתא ובר גישתא דאסר רבא בפרקין דלקמן (עב, ב) איכא למימר דלא פליגא אהא לישנא בתרא דרב פפא כלל. ומיהו אומר הרב בעל התרומות (שם) דרב פפא דלא אסר אלא עד ברזא, דוקא כשהגוי לא תחב אצבעו עד חלל החבית, שאלו נגע עד חלל החבית הוה ליה לגבי יין שלמעלה כמו נגע בשוליה, ולגבי יין שלמטה כמו נגע בפיה, דהכל טמא אפילו לר' יהודה, אלא על עובי הנקב הניח ידו והוה ליה כמצדיה.
ולדידי צריכא לי עיון דהא ברייתא דחבית נגע קתני, דמשמע דנגע ביין שבפנים ממש, וטעמא דמפרש בתוספתא שכתבנו (נט, ב ד"ה ההיא). ורבותינו הצרפתים ז"ל אומרים שאם הסיר הגוי הברזא והיתה הברזא מגעת לפנים מעובי החבית הכל אסור בשתיה שאי אפשר שלא ינדנד היין בראש הברזא. והרמב"ן נ"ר אומר אפילו אם אין הברזא נוגעת בפנים, ואפילו אם נקב מחבית סתום במגופה והסיר הגוי המגופה ונשפך שאין שם שכשוך כלל הכל אסור בשתיה, משום דהוה ליה כחו ומוריק אורוקי דהכל אסור בשתיה, אבל שלא בכוונה בענין זה שלא נגע ביין כלל מותר דכחו שלא בכוונה לא גזרו ביה רבנן.
בשם רבנו שמואל ז"ל, אסור להיות גוי תוחב נעורת או מטלית בסדק בחבור השולים לסתום מפני שנוגע ביין, ובשם רבנו יצחק ז"ל דבסביבות השולים מקום שמתחבין את דופני החבית אם יוצא משם יין מותר לגוי לתחוב שם נעורת, לפי שהנעורת שתוחב שם אינו כנגד היין שבפנים לפי שראשי השולים מפסיקין שתחובין בחריצין שבדופני החבית סביב.
הא דאמרינן ישראל נקיט דנא וגוי נקיט כובא חמרא שרי, ואי מצדד אצדודי, אסור: פירש רש"י ז"ל: דבמליא מיירי, ומשום דחישיינן דאמצדד נגע ביה. והראב"ד ז"ל פירש משום [דבצדוד] הכובא אי אפשר שלא ירבה בשפיכת היין וכגון שהדנא סמוכה על דופני הכובא והוה ליה כחו של גוי ואסור. ומיהו לא מיחוור משום דאכתי כחו וכח ישראל מעורבין הם ושרי, וכדאמרינן בפרק השוכר (עב, ב) אמר להו רבא להנהו שפוכאי כי שפכיתו חמרא לא לסייע גוי בהדייכו דילמא משתליתו ושדיתו ליה עלויה וקא אתי מכח גוי ואסור, כלומר מכח גוי לבדו, אלמא כי לא שדו ליה עלויה אלא דהוה ביה כחו וכח ישראל דיעבד שרי, וכן פירש רש" ז"ל.
ומיהו אינו קשה כל כך לרב ז"ל, שהראב"ד ז"ל פירש נמי בההיא דהשוכר דאפילו דיעבד נמי אסור משום דחיישינן דילמא שדו ליה כוליה עלויה. וכן נראה ממה שאמרו בירושלמי (פ"ה ה"י) ואיתיה בפירושי ר"ח ז"ל בפרק השוכר במשנת נטל את המשפך וכו' (עב, א) דה"ג התם: ישראל תופס בנוד וגוי מערה, סברין מימר דברי הכל מותר, ר"ש אומר כל גרמא [אמר] שאסור, פעמים שישראל מרפה ידיו ונמצא כל העירוי מחמת הגוי, (ואתיין [ואהין] דמרגל זיקא מעיל לרע אין בו משום [מערה] מכלי אל כלי, אלמא משמע מהכא דאפילו בדיעבד אסור מחשש שמא ירפה ישראל ידיו ובא הכל מכחו של נכרי.
ומיהו קשה להראב"ד ז"ל דהכא פירש אסור בהנאה והתם כתב דבהנאה מיהא שרי. ויש מפרשים דחיישינן דאגב דמצדד נגע בדופני הכובא לקלוח היין היורד מן הדנא והוה ליה מגעו על ידי דבר אחר ושמא מתכוין הוא נמי לכך. והרמב"ן נ"ר פירש בה לחומרא דמשום דמשכשך בכונה הוא נאסר, אבל בדרי כובא דבסמוך דאמרינן חמרא שרי משום דודאי לא ניחא ליה בקרקושיה דילמא משתפיך עליה ומשום הכי שרי. וזה חומר גדול שלא מצינו קרקוש גוי בכלי בלי מגעו בגופו של יין בין ביד ובין על ידי דבר אחר שיהא אסור, לפי שאין דרך המנסכין להיות מנסכין כן כלל לא רובא ולא מיעוטא, וכן כתב הראב"ד ז"ל.
יש ספרים שכתוב בהם במקום זה: אמר להו רבא להנהו שקולאי דחמרא כי דריתו חביתא דחמרא לא תקריוה לגוי לסיועיה בהדייכו דילמא אגב אורחיה רמיתו עליה והוה ליה כח גוי ואסור, פירוש שהיה משיאן רבא עצה טובה שלא יסייע גוי עמהם בהולכת חביותיהן כשמוליכין אותן לשופכו במקום אחר, דמסייע גם הגוי בהרקתן, ויטילו כל הכלים עליו בשפיכתן והוה ליה כחו של גוי, והרחקה יתירא דאמר לעצה טובה. אבל ודאי אם אין דעתו לשופכה (מידי) [על ידי] הפועלים בזה אין שום חשש ומותר לכתחלה.
וכן כתב הראב"ד ז"ל בפרק השוכר גבי הא דאמר להו רבא להנהו שפוכאי (עב, ב) וזה לשונו שכתב שם: דדוקא דבעי לשפוכי אבל היכא דלא בעי לשפוכיה מותר להוליכה אפילו הגוי לבדו אי חסיר היא או בענין שלא יוכל ליגע ביין, עד כאן. וכן נראה מההיא דפרק השוכר דלא גזר כלל אלא בשפיכה עצמה אבל בהולכה לא גזר כלל. ומפירושי רש"י ז"ל וכן מפירוש ר"ח ז"ל והלכות הרי"ף ז"ל נראה דלא גרסי האי מימרא הכא כלל.
רב אשי אמר זיקא בין מליא בין חסר שרי דאין דרך ניסוך בכך: פירוש דאין דרך המנסכין מנסכין בשכשוך יין שבכלי קשור, שאין מכניס ידו לפנים, וגם אינו ראוי לו לפי שהוא קשור. (נסך) [וכך] אמר בירושלמי (פ"ה ה"י): (אמין) [אהין] דמרגל זיקא מעיל לרע אין בו משום מערה מכלי אל כלי. וכובא חסיר נמי שרי. ופירש רש"י ז"ל: דאף על גב דאי אפשר לו בלא קרקוש מעט אין בו משום נסוך, דלא ניחא ליה בקרקושו כדי שלא ישפך עליו, ואי נמי שפיך מניה כיון דלא ניחא ליה ודאי שרי דמוריק אורוקי שלא בכוונה לא גזרו ביה רבנן, אבל כובא מליא אסירא בשתיה משום דחיישינן דילמא נגע בחמרא. ואף על גב דבשאר ספקי מגע דבכוליה פרקא דהשוכר אסרינן בהנאה, הכא כיון דישראל אזיל אחוריה ולא חזא דנגע ביה, ועוד דאיהו במלאכתו עסוק, לא חיישינן למגעו בכוונה משום דנתפס עליו כגנב בכך. אבל למגעו שלא בכוונה חיישינן, והלכך אסור בשתיה אבל לא בהנאה.
ולזה הפירוש הסכים הרמב"ן נ"ר, ור"ח גם כן פירש דטעמא דכובא מליא דאסירא משום חשש מגעו, וכן פירש כאן הראב"ד ז"ל. ובתרומות (סי' קעה), אם נושאה במוט ובלכתו יצא מן היין לחוץ שלא בכוונה מותר בשתיה אפילו מה שנפל לחוץ, וכן פירש רבנו שמואל ז"ל.
אבל הראב"ד ז"ל כתב בתשובה על ענין כזה שזה פשוט לאסור, שהרי השוו רב פפא ורב אשי בגוי דדרי כובא מליא חמרא אף על גב דקא אזיל ישראל אחוריה אסור, ואמינא אנא טעמא דילמא אשתפיך מניה אגב הלכו, ומי שמפרש דמשום דנגע ביה לא מיחוור טעמיה, דבחביתא מליא נמי אי דרי ליה על רישיה וגביה דלא שלטא ביה ידיה אמאי אסירא,ואינהו לא איפליגי מידי בחביתא מליא דהיא אסירא בכל ענין, הילכך מסתבר טעמא כדפרישית, עד כאן לשון התשובה. הנה שחזר באותה תשובה מן הפירוש שפירש כאן.
וכתב הרמב"ן נ"ר בשם הראב"ד ז"ל, דכי אמרינן הכא אסור דקא אזיל ישראל לאחוריה דלא מצי מינטר ליה, אבל אי אזיל בצדו דמצי מינטר ליה ונטר ליה שרי. וכן היא גרסתו של הרי"ף ז"ל דקא אזיל ישראל אחוריה, וכן כתב הראב"ד ז"ל בפרק השוכר גבי הא דאמר להו רבא להנהו שפוכאי כי שפכיתו וכו' (ע, ב) ואפילו בענין שיוכל הגוי ליגע בו נמי אם אותו ישראל הולך עמו בצדו כדי שיוכל לשמור היין ושמרו מותר, והא דאמרינן באידך פרקין כובא מליא אסיר, התם דקא אזיל ישראל אחוריה דלא מצי מנטר ליה אבל היכא דמצי מינטר ליה ונטריה שרי, עד כאן.
מעצרא זיירא וכו': אסיקנא דבכח כולי עלמא לא פליגי דאסיר, כי פליגי בכח כחו, הוה עובדא ואסר ר' יעקב מנהר פקוד אפילו בכח כחו. ואף על גב דבההיא שעתא דקא עצר אכתי ענבים נינהו ולא יין ובשעה שהיין זב לא כחו איכא ולא כח כחו איכא, אפילו הכי אסרוהו כיון שמחמת כחו הוא נמשך. וכח כחו דקא אמרינן הוא הדין לג' וד' כחות דאסור. ואם סייע הישראל בגלגול הגלגל, בזה נסתפקו חכמי הצרפתים היכא דגוים סגי וישראל המסייעו לא סגי אם נאסר בזה, אף על גב דכחו וכח ישראל נראה דשרי מדאמר להו רבא להנהו שפוכאי (עב, ב), לפי שבזה כיון שזה יכול וזה אינו יכול שמא נאמר מסייע אין בו ממש כדאמרינן בפרק המצניע (שבת צג, א). ובכח כחו פסק ר"ח כעובדא דר' יעקב מנהר פקוד דאסר. ורבנו שמואל אומר שבדיעבד היכא דאיכא הפסק סמכינן אאיכא דאמרי כח כחו דכולי עלמא לא פליגי דשרי.
ההיא חביתא דאסתדיק לאורכה וכו' והני מילי לאורכה: כלומר שאז אינו מותר אלא בהנאה, ובהנאה מיהא מותר דלא הוי כנוגע בקנה, דהתם משכשך בקנה אבל הכא ליכא שכשוך, ומיהו אסרוהו בשתיה מדנגע ביין בדפני הכלי. כך פירש רש"י ז"ל, וזו היא שטתו בכולה שמעתין דבעינן שכשוך כמו שכתבנו למעלה (כט, ב ד"ה ההוא). ומיהו לא ידענו שכשוך זה שהוא אומר מהו, דודאי אי אפשר שלא ינדנד וישכשך קלוח היין היוצא עם הדוקן של דופני החבית.
ונראה לפרש דלארכה אסור בשתיה משום דהוה ליה שכשוך הניכר שאינו לכוונת ניסוך אלא להצלת היין, והלכך מותר בהנאה דהוה ליה כמדדו בקנה והתיז את הצרעה, בקנה שאמר (בע"ב) ימכר, לפי שמחשבתו ניכרת שאינו מתכוין לניסוך, אבל לפותייה שאינו מקלחת כלל אלא שהיה היין מטפטף מעט והוא מהדקה מותר, דמעשה לבנה בעלמא קא עביד, שזה אינו משכשך היין כלל ולא מנדנדו והלכך שרי אפילו בשתיה.
ואם תאמר ומה בין לארכה דשרינן בהנאה מיהא לעובדא דברזא דלעיל (נט, ב) דהתם נמי להצלת היין קא מכוין ואפילו הכי אסרינן ליה אפילו בהנאה עד ברדזא, כבר תרגמוה משמיה דרבנו הראב"ד ז"ל דהכא מוכחא מילתא ודאי דלהצלה בלחוד קא מיכוין, דאם לא היה זריז ומהיר לחבקה היה כל היין אבד ברגע אחד, שדופני החבית אחד נשמט ונופל מכאן ואחד נשמט ונופל מכאן, אבל מעשה דברזא לא היה בו פסידא כל כך, וישראלים שהיו שם היו מחזרים אותה אם לא קדם הוא והחזיר, ומפני שקדם הוא והחזיר יש לספקו בספק ניסוך מכיון שאינו מעשה הניכר כזה כמו שאמרנו.
ההוא גוי דאשתכח בי מעצרתא, אמר רב אשי אי איכא טופח על מנת להטפיח בעיא הדחה וניגוב: פירוש באפר ומים ואפר, כדאמרינן פרק השוכר (עה, א), ואי לאו בהדחה בעלמא סגי. ואם תאמר ואפילו בטופח על מנת להטפיח אמאי בעיא הכשר של כלים, דהא תנן (לקמן) נכרי שנמצא עומד בצד הגת וכו' אם אין עליו מלוה מותר, יש לומר דהתם בגת מלאה יין שנתפס עליו כגנב, ומשום הכי אמרינן דגוי מזהר זהיר ודאי ולא נגע ביה כלל דלא ליהוי נתפס עליו כגנב, אבל הכא דליכא כלל [יין] לא מירתת גוי למנגע במעצרתא, דאיהו לא ידע דאיכא הפסד של כלים בנגיעתו בקרקעיתו של גת משום משקין נטפחין ששם, כן נראה לי.
ואכתי קשה לי למה הפרישו בזה בין טופח על מנת להטפיח לטופח, דאי חשבינן ליה לגת ככלי דאינו מכניסו לקיום לגמרי, אפילו בטופח על מנת להטפיח לא ליבעי אלא הדחה בעלמא, ואי מעלינן ליה טפי מכלי שאינו מכניסו לקיום מפני ריבוי היין שעומד שם כל ימי הגתות כמו שכתבנו בפרק אין מעמידין, אם כן כיון דמחמת דינו של גת הוא דנצרך נגוב, אפילו בטופח לבד ניבעי נגוב, דהא אין הכשרו תלוי בריבוי יין ובמיעוטו. ואם תאמר שטופח על מנת להטפיח יש לו דין יין נסך כיון שיכול לשכשך בו מעט, אבל בטופח שאינו יכול לשכשך בו כלל אין בו תורת יין נסך, אם כן אפילו הדחה נמילא ליבעי.
ונראה שהראב"ד ז"ל נשמר מעט מזה, שכתב בעיא הדחה ונגוב מפני שהיין מרובה על פניו לא יסור ממנו היטב כי אם בהדחה ונגוב, אי נמי מפני אותו ריבוי היין שעליו בולע ממנו מעט וכדי לבטל בו אותו הטעם בעי נגוב. והטעם השני יותר נכון, ואין שניהם מספיקין להוציא מידי ספיקן של קושיות למעיין בהן, ועדיין אנו צריכין לתרוץ אחר כנ"ל.
וגת זה שהזכירו כאן מיירי בשל עץ ושל אבן שאינם מזופתין, ואפילו כשדרך בהן, דהכי משמע לקמן בפרק השוכר (עד, ב) דבעי נגוב, אי נמי בשל אבן מזופת ובשלא דרך בה, אבל בשל אבן מזופת ודרך בו לא סגי בניגוב עד שיקלוף את הזפת. ושל עץ ושל אבן שאינם מזופתין ולא דרך בהם בהדחה בעלמא סגי להו, ושל עץ מזופת אף על פי שלא דרך בה קלוף בעי, וכדברי רש"י ז"ל וגרסתו דגריס לקמן על משנת הגת של אבן וכו' (שם) אמר רבא לא שנו אלא שזפתה אבל דרך בה לא בעיא נגוב, ופירש הוא ז"ל: דבהדחה בעלמא סגי, ובגת של ישראל שאינה זפותה והיא בלועה מתחלתה מן ההיתר אפילו בהדחה בעלמא סגי ליה. אף כאן לא מיירי אלא בשל אבן זפותה דוקא ובשלא דרך בה.
ומה שכתב הראב"ד ז"ל דמיירי בשל עץ חדש שלא נשתמשו בו כי אם פעם ושתים, אבל אם הוא ישן בהדחה סגי דלא בלע, דדבר שאין מכניסו לקיום הוא ובשכשוך סגי להו כחצבי שחמי דארמאי ופתיותא דבי מכסי (לג, ב) לא מיחוור, דאי דבר שאין מכניסו לקיום קרינן ליה אפילו חדש לא ליבעי ניגוב, דאי משום דבלע אם כן אתה מצריך נגוב לכל כלי עץ חדש שנשתמש בו יין ביד גוים, וזה אינו. וכבר הארכנו בזה בפרק אין מעמידין.
אמר שמואל והוא שיש לו מלוה על אותו היין, אמר רב אשי אף אנן נמי תנינן המטהר יינו וכו' והלה כותב לו התקבלתי ממך מעות מותר: פירש רש"י ז"ל: והוא שיש מפתח וחותם ביד הישראל. ואיכא למידק אם כן מאי קא מייתי מינה סייעתא דאין הנדון דומה לראיה, דשאני התם דאיכא מפתח וחותם ביד ישראל ודין הוא שיהא מותר כיון דלית ליה מלוה על אותו היין ממש. ויש לומר דהכי קא מוכח, דברשותו של הגוי כי איכא מפתח וחותם ביד ישראל מותר אם אין לו לגוי אפותיקי על אותו היין, וכי אין מניחו להוציאו אסור, והוא הדין ברשות הישראל בלא מפתח וחותם אם יש לו לגוי אפותיקי על אותו ין אסור דלא מרתת ונגע ביה, ואם אין לו עליו אפותיקי מותר ואף על פי שהישראל חייב לו מעות.
טעמא דאין מניחו להוציאו הא מניחו להוציאו שרי: קשיא לי אמאי אצטריך ליה למידק מדיוקא דסיפא דטעמא דאין מניחו, בלא דיוקא שמעינן לה מרישא דקתני והלה כותב לו התקבלתי ממך מעות מותר, דאלמא כל היכא דכתב לו שהוא כאלו קבל ממנו מנות היין מותר, ואף על פי שזקפן עליו במלוה, דהתקבלתי הכי משמע שהוא מסלק שעבודו מכאן כאלו קבלם ויהיה עליו חוב ממקום אחר, ולא משמע פרעון, דאם כן למה ליה כתיבתו לימא ופרעו, ומחילה גמורה נמי לא משמע, דלא עביד גוי דמחיל דמי יינו, ור"ח ז"ל נמי פירש והלה כותב לו התקבלתי, (שיש) [שהנכרי] כתב לו התקבלתי ממך מנה והרי הוא עליו כתוב. ויש לומר דאי מרישא הוה אמינא דהכי קאמר והלה כותב לו התקבלתי ממך מעות היין וזקפו עליו במלוה ומרוחא ליה זימנא מותר, דכיון דלית ליה אפותיקי על היין וזימנא דמלוה אכתי לא מטא שרי, דהוה ליה כאלו אין לו עליו מלוה כלל, אבל אם הגיע זמנו אף על פי שאין לו אפותיקי על היין כלל אסור, לפי שאינו ירא ליגע דמימר אמר אי אמר לי מידי אמינא ליה תנהו לי בחובי, ומשום הכי אצטריך לדיוקא דסיפא דדוקא כשאינו מניחו להוציא היין עצמו אסור דהוה ליה כדידיה, הא מניחו שרי, כן נראה לי.
אמר רב אשי כל שבזב טמא בגוי עושה יין נסך: פירוש בנגיעה ממש בין בידו בין בדבר אחר בחבורין. ולאו כללא הוא לכל מילי, שהרי בזב היסטו אסור ובגוי אינו עושה יין נסך, כעובדא דלעיל (ע"א) דזיקא בין מליא בין חסיר וכובא חסירא דשרי. וכל שבזב טהור בגוי אינו עושה יין נסך גם כן אינו כלל לכל דבר, שהרי היסט במגע סתרים בזב טהור כגון קנה בקומטו של זב והסיט בו את הטהור (נדה מג, א) דהיסט של בית הסתרים היא, ובגוי עושה יין נסך, אלא לא בא להתיר אלא זריקה דבשלא חבורין היא ובזב טהור, ובגוי אינו עושה יין נסך אלא בדאזיל מניה ושלא (מחמתו) [בחמתו].
ורבותינו חכמי הצרפתים ז"ל פסקו כי הא דרב אשי, וכן פסק רבנו שמואל ז"ל. אבל הרי"ף ז"ל השמיטה, וכתב הרמב"ן נ"ר דנראה שהוא סובר דרב אשי דאמר הכין לית ליה גזרה בכחו ביין נסך, וכדאמר רב אשי לעיל במעצרתא זיירא ללישנא קמא אפילו בכחו שרי, ולדידיה אפילו מוריק אורוקי אפילו בכוונה שרי, ולית הלכתא כוותיה, והגוי עושה יין נסך בזריקה כמו שעושה במוריק אורוקי. וצריכא רבא ואין טעמו של רבנו מספיק בעיני, דהא אמרינן באיכא דאמרי במעצרתא זיירא דאפילו רב אשי לא פליג בכחו דאסיר, אלמא במוריק אורוקי מודה הוא דאסור, והכי נמי לא בא להתיר כחו אלא זריקתו כמו שכתבנו.
מתני': המטהר יינו של נכרי ונתנו ברשותו ובבית הפתוח לרשות הרבים וכו' מותר: פירש רש"י ז"ל: בדכתב לו התקבלתי כדאמרינן באידך בבא דסיפא, דבבא דסיפא פירושא דרישא הוא, ובסיפא נמי בעינן שיהא פתח פתוח לרשות הרבים וישראלים דרים באותה העיר כטעמא דבבא דרישא, אלא דהדר תני בבא דסיפא משום הא דקתני בגוה: אם רצה להוציאו ואין מניחו עד שיתן לו מעותיו זה היה מעשה ואסרו חכמים, ולאשמועינן דהתקבלתי דכתב ליה לא מהני ליה מידי דאינו אלא הערמה, וכדתניא בתוספתא (פ"ח ה"ג). ופירש גם כן דהכא מיירי אפילו אין מפתח וחותם ביד הישראל, דאי איכא מפתח וחותם ביד הישראל וכתב לו התקבלתי אפילו כי ליכא פתח פתוח לרשות הרבים שרי, דהא הוה ליה יינו של ישראל לגמרי, ויינו של ישראל ברשות גוי כי איכא מפתח וחותם ביד ישראל מותר, כדתניא בברייתא בחצר אחרת מותר והוא שיש מפתח וחותם ביד ישראל.
ומיהו איכא לעיוני, דלעיל (ס, ב) כי מייתי לה להא מתניתין גבי מתניתין דנכרי שנמצא עומד בצד הבור, כתוב בפירושיו דמיירי בשמפתח וחותם ביד ישראל, ואפשר זה בטעות ידי סופר בפירושין דלמעלה. אלא ודאי מה שפירשה בדכתב לו התקבלתי קשה, דאם כן אמאי תנא לה תנא למתניתין בתרי בבי, ליערבינהו וליתנינהו כיון דתרתי בבי בהדדי נינהו, ועוד דתניא בתוספתא (שם) ישראל שהכניס יין ברשות גוי אם יש עליו מפתח או חותם מותר ואם לאו אסור, לוה עליו מן הגוי אף על פי שיש עליו מפתח או חותם אסור, ואם היה אוצר פתוח לרשות הרבים מותר, בעיר שכולה גוים אסור עד שיושיב שומר. ומדקתני לווה עליו מן הגוי מותר בפתח פתוח לרשות הרבים שמעינן מיהא דהוא הדין ליינו של נכרי ברשותו ולא כתב לו התקבלתי דחד דינא אית להו, אלמא משמע דרישא דמתניתן דקתני אם היה פתח פתוח לרשות הרבים בלא התקבלתי היא שנוייה, כך הקשה עליו הרמב"ן נ"ר.
ועוד קשיא לי, דהא אוקימנא מתניתין דנכרי העומד בצד הבור (ס, ב) דדוקא בשיש לו מלוה על אותו היין, אבל אם אין לו מלוה על אותו היין אף על פי שיש לו מלוה על הישראל מותר, ואף על פי שנמצא עומד בצד הבור, ומשמע דודאי בור פתוח בלא מפתח וחותם, ואם כן הכא אמאי בעינן פתח פתוח לרשות הרבים. ואם תאמר דהכא מיירי בבור שהוא בחצרו של ישראל דהוה ליה כפתח פתוח לרשות הרבים, אם כן אפילו יש לו אפותיקי על היין למה אסרוהו, דהא יינו של גוי אפילו ברשותו וישראל דר באותה חצר שרי ואפילו בלא מפתח וחותם, וכדתניא יינו של נכרי ברשותו וישראל דר באותה חצר מותר ואמר לו ר' יוחנן לתנא תני אף על פי שאין מפתח וחותם בידו. אלא שיש לומר דכיון דנמצא עומד בצד הבור אם יש לו אפותיקי על היין חיישינן דילמא נגע, ויינו של גוי ברשותו אפילו ישראל דר באותה חצר נמי אם נמצא עומד בצד היין אסור.
ועוד הקשה רבנו תם ז"ל על מה שפירש דמיירי בלא מפתח וחותם, דאם כן מאי פריך בגמרא, בעיר שכולה גוים אמאי והא איכא רוכלין המחזרין בעיירות, ואמרינן נמי: ואשפה ודקל כרשות הרבים דמיין, וכי משום רוכלין שעוברין לפי שעה ומשום שעולין בדקל לפעמים ימנע הגוי מליגע ביין שהוא ברשותו והוא פתוח ונוח לו ליגע.
לפיכך פירש רבנו תם ז"ל [דרישא] דמתניתין מיירי בשלא כתב לו התקבלתי ובמפתח וחותם ביד הישראל, דכיון שיש שם מפתח וחותם אינו יכול לשבור הדלת ולהתיר החותם במהרה, ומתיירא שמא יראנו הרוכל או הישראל העולה בדקל כשישבור הדלת. ונראה שר"ח ז"ל כן פירש בשיש מפתח וחותם ביד הישראל, שכן כתב, בעיר המוסגרת סמוך הגוי דהשתא ליכא ישראל דחזי ליה ופתח ליה, וגבי דקל כתב: דמירתת דילמא מעייני ביה ולא פתח ושרי, זה לשונו. אלמא משמע דבמפתח וחותם מפרש לה. ומיהו ודאי בלא מפתח וחותם משמע דמיירי מדלא הזכירו כן במתניתין, כמו שאמר בפתח פתוח לרשות הרבים ובעיר שישראל ונכרים דרים בה, דודאי לא היה שותק התנא מלהזכירו. ומה שהקשה רבנו תם ז"ל,יש לומר דכיון שהוא מתיירא שמא יראנו הרוכל כשנוגע בו נמנע ולא נגע, דמתיירא דילמא פסיד ליה לחמריה דלא זבני ליה מניה.
והרמב"ן נ"ר פירש דמתניתין מיירי בלא מפתח וחותם ובלא התקבלתי כסתמא דמתניתין, ואפילו הכי בפתח פתוח לרשותה רבים מותר, דמיירי כשלא נתנו בחצרו שהגוי דר בה, דאלו נתנו בחצר שהגוי דר בה ודאי אסור בלא מפתח וחותם אף על פי שפתוח לרשות הרבים, דשמא נוח לו ליגע כיון שהוא עומד שם תדיר, אבל בשנתנו ברשות של גוי שאינו דר שם היא מתניתין, דכיון שנעל הישראל אוצרו והוא אינו יכול להכנס בה אלא דרך רשות הרבים מירתת, דמסתפי דילמא חזי ליה ישראל ומפסיד ליה לחמריה, ודמיא להא דאמרינן בפרק אין מעמידין (לא, ב) בין הגתות שנו, דכיון דכולי עלמא אפכי מירתת, אמר השתא מידרכו לי. והשתא פריך שפיר מרוכלין, ואשפה נמי ודקל כפתח פתוח לרשות הרבים.
עוד כתב הוא נ"ר דאפילו הכי אם נמצא הגוי עומד שם בצד היין אסור, דלא עדיף מביתו של ישראל דקתני אם יש עליו מלוה אסור. וסיפא דמתניתין בשאין ביתו פתוח לרשות הרבים ואף על פי שאין בידומפתח וחותם, דכיון דאין הגוי דר באותה חצר ואין לו כלום ביין מסתפי מניה כיון שהוא דר באותה העיר, ולא אמרו ישראל דר בחצר אחרת מותר והוא שמפתח וחותם בידו אלא בשלוקח בית בחצר שהגוי דר בה, אבל בבית מיוחד לא, והכא נמי אם נמצא הגוי עומד שם בצד היין אסור, דכיון שהיין שלו אינו נתפס עליו כגנב. ואם אינו מניחו להוציאו משם אף על פי שכתב לו התקבלתי אסור, שאין כתיבת התקבלתי אלא הערמה. ובעיר שכולה גוים נמי אי איכא רוכלים המחזרין בעיירות שרי.
ואיכא למידק מהא דאמרינן (סט, א) בנכרי שהיה מעביר חבית ממקום למקום והודיעו שהוא מפליג דאסור, ואף על גב דאיכא רוכלים ועוברי דרכים, דאם כן מאי קא פריך הכא והא איכא רוכלין המחזרין. יש לומר דהתם אין הכל יודעים בחבית זו שהיא של ישראל, הילכך כשהודיעו שהוא מפליג אסור דלא מסתפי אלא מניה, אבל כאן כיון שהאוצר בחזקת הישראל והיא מלאה יין, כל שרואה הגוי נכנס יודע שנאסר היין והילכך מסתפי ולא נגע.
ואם תאמר אדרבא קשה, אפילו אין ישראלים דרים בה ואין ישראלים מחזרין למה יאסר והלא ישראל זה המטהר לא הודיע שהוא מפליג ובכל שעה ירא הגוי דילמא השתא אתי וחזי לי, ויש לומר דכיון שהוא דר בעיר אחרת, כאשר יצא משם חזקה היא שהוא שב לדרכו אל מקומו, והרי הוא כאלו הודיעו שהוא מפליג, כן נראה לי.
ומיהו קשיא לי למאי דפריש רבינו נ"ר דאפילו בדכתב לו התקבלתי אם נמצא הגוי עומד בצד היין שהוא אסור, דכיון דנתון הוא ברשותו של גוי לא מירתת ונגע דהא אינו נתפס עליו כגנב, דאם כדברי רבינו נ"ר מאי קא מייתי מינה ראיה לנכרי שנמצא עומד בצד הבור דאם אין לו מלוה על אותו יין מותר, דשאני הכא דאיכא תרתי לטיבותא, דכתב לו התקבלתי ואינו נמצא בצד היין, והילכך דין הוא שיהא מותר דלמאי ניחוש ליה, אבל בנכרי שנמצא עומד בצד הבור, אף על פי שאין לו אפותיקי על אותו היין מכל מקום צריכין אנו לחוש לאיסורו כיון שנמצא עומד בצד הבור, דהמטהר יינו של נכרי נמי אף על גב דכתב לו התקבלתי הא אמרת דאם נמצא עומד בצד היין שהוא אסור, ואפשר דכל שיש לגוי שייכות בחצר הרי הוא כעומד בצד הבור ממש, ובחצר שיש לגוי שייכות בה אסור דלא מירתת.
ואי לאו דמסתפינא אמינא דאפילו נמצא עומד בצד היין מותר, דאף על גב דאינו נתפס על הבית נתפס הוא על היין שאין שייכות בו כלל, והשתא מייתי מינה ראיה שפיר לנכרי שנמצא עומד בצד הבור. והכי נמי משמע בכל הני עובדי דבפרק השוכר (ע, א) דכל היכא דנתפס כגנב על היין אף על פי שיש לו שייכות בבית מותר, אלא אם כן הודיעו שהוא מפליג או שנעל הדלת אחריו או שהפליג ספינתו, וכדתנן (סט, א) נכרי שהיה מעביר חבית ממקום למקום, והמניח יינו בקרון, והמניח נכרי בחנותו וכו', דבכולהו אם לא הודיעו שהוא מפליג מותר, אלא אם כן נעל הדלת או שהפליג ספינתו, וכן היה אוכל עמו על השולחן דאמרינן (שם) שעל הדולבקי מותר אף על פי שיש לו רשות למזוג ולשתות מאותו שעל השולחן, וכל שכן שיש לו שייכות בבית ואינו נתפס בעמידתו שם.
ומצאתי בתוספתא (פ"ח ה"ג) פרואר שישראל וגוי כונסין לתוכו יין אף על פי שחביות פתוחות והגוי יושב מותר, מפני שחזקת המשתמר. והא דאמרינן בפרק השוכר (ע, א) ההוא אושפיזא דהוה יתיב ביה חמרא דישראל וגוי, אשתכח גוי דהוה קאים ביני דני, אמר רבא אם נתפס עליו כגנב שרי ואי לא אסיר, דמשמע דכל היכא דאין נתפס כגנב על הרשות אף על פי שנתפס כגנב על היין אסור, התם בשנעל הדלת אחריו. וכן נראה מפירושי הראב"ד ז"ל שכך היא הגירסא בספרים.
והא דאמרינן נמי התם (שם) ננעל הפונדק או שאמר לו שמור אסור ובדאית ליה לאשתמוטי, התם כיון דאמר ליה שמור סמכא דעתיה דמפליג מניה והוה ליה כהודיעו שהוא מפליג, ואם כן הכא נמי אף על פי שנמצא עומד בצד היין מותר אלא אם כן הודיעו שהוא מפליג או שנעל הדלת אחריו, דכיון שיש לו שייכות בבית ונעל ודאי אסור כן נראה לי.
ומיהו מדברי רש"י ז"ל נראה שהוא סובר כדברי הרמב"ן ז"ל, שהוא ז"ל כתב בפרק השוכר גבי אית ליה לאשתמוטי (ע, א ד"ה אי) דכל היכא דיש לו שייכות בבית סמכה דעתיה לומר לכך נכנסתי ונגע ולא מירתת, ולא דמי למניח נכרי בחנותו, דהתם כיון דברשות עייל לא חיישינן, אבל הכא אי לאו דעאל לנסוכי למה ליה לעייל, וצריך עיון.
הא דאמר דשמואל בעיר שיש בה דלתים ובריח: פירש רש"י ז"ל: שאין נכנסין בה אלא ברשות, וכולי עלמא ידעי כי עיילי בה, ומצי למיקם עלה ההיא שעתא. ולא מיחוור שאין מודיעין לכל כשאחד רוצה ליכנס בה ודי אם יודיעו לשומרי הדלתות, והיאך ידע זה כאשר יהיה באוצר. ור"ח ז"ל פירש: בעיר שנסגרת בדלתים וסמיך הגוי דהשתא ליכא ישראל דחזי ליה ופתח ליה. והראב"ד ז"ל [פירש] עיר חשובה שכל דבר נמצא בה, שהרוכלין ומוכרי כל דבר קבועים ועומדין בה, ואין רוכלים המחזרים בעיירות נכנסין בתוכה שלא ירויחו שם כלום. והפירוש הזה נראה עיקר.
ואסיקנא: דאשפה ודקל אף על גב דפסיק רישיה כרשות הרבים דמיין, וכן אם יש חלון לישראל שרואה ממנו פתח האוצר כפתוח לרשות הרבים דמי: וכתב הראב"ד ז"ל דדוקא ביום, אבל בלילה צריך לישן בתוכו, וביום גם כן כגון שהיין עומד כולו כנגד הפתח או שהיה חבית קצר ונכנס כלו כנגד הפתח, אבל אם אינו בענין הזה מה שכנגד הפתח מותר והשאר אסור, וכן כשהוא פתוח לרשות הרבים ממש. ונראה שהוא ז"ל סמך בזה על מה שאמר בפרק השוכר (ע, א) ההוא ביתא דהוה מלי חמרא דישראל וגוי ועל גוי ואחדיה לדשא באפיה ואיכא ביזעא בדשא, אמר רבא כל דבהדי ביזעא שרי, דהאי גיסא ודהאי גיסא אסיר.
ונראה לי דהא לאו הוא כלל כנדון שלפנינו, דהתם כיון שנכנס לביתא ואחדיה לדשא באפיה דינא הוא דאסרינן ליה לכוליה חמרא אי לאו דאיכא ביזעא בדשא, דכיון דיש לו שייכות בבית ונעל הדלת בפניו חיישינן דילמא נגע, והשתא דאיכא ביזעא די לנו אם נתיר מה שכנד הביזעא. אבל הכא עיקר התירא באוצר פתוח לרשות הרבים תלינן ליה, משום דאמרינן דכיון שהוא פתוח לרשות הרבים חזקה שאינו נכנס לשם כלל דמרתת דילמא אדעייל ונפק חזו ליה בני רשות הרבים ומפסדו ליה, ואם אנו תולין שלא נכנס כלל, מה שאינו כנגד הפתח למה יאסר, כן נראה לי.
תנו רבנן אחד הלוקח ואחד השוכר בית בחצרו של נכרי ומלאהו יין, פירוש יינו של עצמו, או שלקחו מן הגוי ופרעו שאין לו שייכות ביין כלל, ישראל דר באותה חצר מותר, ואף על פי שאין מפתח וחותם בידו, ואף על פי שהגוי דר בה, ואף על פי שהיין עומד בחצר, דכיון שהישראל דר בה הרי הוא בחזקת משתמר עד שיודיענו שהוא מפליג, דהוה ליה כמניח נכרי בחנותו שאם לא הודיעו שהוא מפליג שהוא מותר (סט, א) ואף על פי שיש רשות לגוי לעמוד בצד היין.
בחצר אחרת מותר, והוא שיש מפתח וחותם בידו: דכיון דאיכא מפתח וחותם אף על פי שהגוי דר בחצר לא גרע ממפקיד יינו אצל גוי דשרי במפתח וחותם כר' אליעזר, אבל אם אין בידו מפתח וחותם אסור, דאף על גב דאין לו שייכות ביין כלל הואיל והוא דר בחצר ויש לו שייכות בבית שמכר או שהשכיר, שאף על פי שמכרו או שהשכירו לו אדם עשוי לבא ולראות מה שמכר או מה שהשכיר ואין הלוקח מקפיד בכך, הילכך אסור עד שיהא מפתח וחותם בידו.
וכתב הראב"ד ז"ל דנראה דדוקא כשהיה הבית של גוי שיש לו שייכות עלה כדפרשינא, אבל אם היה הבית של ישראל עצמו שלא שכרו ולא לקחו מגוי, אף על פי שהגוי דר בחצר והישראל אינו דר בה מותר בלא מפתח ובלא חותם, ואפילו נמצא שם, שהרי נתפס עליו כגנב הוא, והני מילי ביום אבל בלילה אסור.
יינו של גוי ברשותו: פירוש כגון שטהרו ישראל וישראל דר באותה חצר, ויכול לראות משם כל היין לפירושו של הראב"ד ז"ל, מותר, והוא שיש מפתח וחותם בידו, דסבירא ליה להאי תנא דדירתו של ישראל לא מהניא לגמרי, דמשום שייכות גדולה שיש לו בבית וביין דילמא נגע אי לאו דאיכא חותם ומפתח.
ואמר ליה רבי יוחנן תני ואף על פי שאין המפתח וחותם: דדירתו של ישראל בחצר הוה ליה כשומר, ונכנס ויוצא מותר לכולי עלמא. בחצר אחרת אף על פי שמפתח וחותם בידו אסור עד שיהא יושב ומשמר, כלומר הוא נכנס ויוצא, דמשום שייכות גדולה שיש לו עליו אם אין הישראל דר שם או שיהיה שומר יושב ומשמר שובר הוא כמה חותמות, דסמכא דעתיה דלא ידע ישראל בכך, ואם ידע יאמר ליה מאי איכפת לך דידי הוא, הילכך בעינן שימור.
כל רשות הגוים אחת היא: רב יהודה אמר זעירי להקל, דשמעינהו ר' שמעון בן אלעזר לרבנן דאמרי דהוא הדין נמי למטהר ינו של נכרי ונתנו ברשות גוי אחר שהוא אסור אפילו במפתח וחותם עד שיהא יושב ומשמר, ואמר להו וכי כל רשות הגוים אחת היא, בתמיהא, הא אינו אחת דלא חיישינן לגומלין, ואי איכא מפתח או חותם שרי. ורב נחמן אמר להחמיר, דרבנן לא חיישי לגומלין, ובמפתח וחותם סגי ברשות גוי אחר, ואמר איהו דלגומלין חיישינן, וכל רשות הגוים [אחת] היא, והרי היא כאלו היין עדיין עומד בביתו של גוי בעל היין, ובעינן שיהא שומר יושב ומשמר. ותניא כוותיה דרב נחמן וכתנא קמא והילכך ברשות גוי אחר אי איכא מפתח וחותם שרי, דלגומלין לא חיישינן.
דבי פרזק רופילא אפקידי חמרא גבי אריסייהו וכו': יש מי שפירש שטהרו ישראל יינו של פרזק ונתנוהו ברשות אריסיה דפרזק שהיה גוי כמותו, ואותו האריס היה דר שם, והיה מפתח או חותם ביד הישראל [וסברו דאין לחוש] בשביל האריס עצמו, ואמר להו רבא צריך לחוש לפרזק עצמו [שהוא] מנסכו, דהא מסתפי מיניה ואי נגע מרתת ממנו ומחפי עליה, ואינו מותר עד שיהא שומר יושב ומשמר. ויש מי שפירש שברשות המיוחד שלא היה האריס דר בו העמידו, אלא שהיה האוצר של אריסו דפרזק, ואי לא שחששו לזיוף פרזק עצמו מפני שמחפין עליו היה מותר, דאי משום חשש האריס כיון שהוא רשות מיוחד לא היה צריך מפתח וחותם, שהרי אין לו שייכות ביין כלל, והוה ליה כסופא דמתניתין דכתב לו התקבלתי שהוא מותר בלא מפתח ובלא חותם, ואסיק רבא שהוא אסיר. ושני הפירושים הללו (אחת) [אמת].
כתב הרמב"ן נ"ר, יש להקל ולפרש בכל מטהר יינו של גוי שאמרנו שצריך שומר, דחותם בתוך חותם כשומר דמי, וראיה לדברי מדקתני בברייתא דלוקח ושוכר בית בחצרו של גוי ומלאהו יין וישראל דר בחצר אחרת, חכמים אומרים לעולם אסור עד שיושיב שומר, כדקתני במתניתין במטהר, ואפילו הכי אמרינן בפרק אין מעמידין (לא, א) ור' יוחנן אמר אפילו יין משתמר חותם בתוך חותם לרבנן, אלמא שומר דקאמרי רבנן למעוטי חותם אחד, אבל שני חותמות כשומר הוו, ואף אנו נאמר בשומר דקתני במתניתין במטהר דהוא הדין בשני חותמות. ואין כן דעת הגאונים ז"ל, אבל מצאתי כן למקצת רבני הצרפתים ז"ל, עד כאן לשונו.
ההוא כרכא דהוה יתיב ביה חמרא דישראל, וגוי וכו', אמר רבא אם נתפס עליו וכו’: פירש רש"י ז"ל: אם גוי חלש הוא ויש אימת שופטי העיר עליו ואם ימצאוהו נוגע יתפשוהו כגנב חמרא שרי בשתייה, ואם לאו אסור אף בהנאה דודאי נגע. ולדברי רש"י ז"ל עכשיו אם שופטי העיר לא יחייבו את הגוי על נגיעתו אסור להניח נכרי בחנותו ואף על פי שאינו מודיעו שהוא מפליג.
ויש בזה פירוש אחר לגאון ז"ל כתבו הראב"ד ז"ל בפירושיו, אם נתפס עליו כגנב, כלומר שהמקומות חלוקין במחיצה עשרה זה ליינו של גוי וזה ליינו של ישראל ואין לגוי רשות ליכנס אצל יינו של ישראל לפי שאין לו שייכות לא ביין ולא בבית, מותר, ואם לאו אסור. ופירוש זה צריך לי עיון, דהא אמרינן בפרק השוכר (ע, ב) דחצר שחלוקה במספס טהרותיו טמאות ובגוי אינו עושה יין נסך, אלמא לא בעינן ביין אלא חלוקה במספס ולא מחיצה עשרה, ואפילו למאן דמפרש לה התם דמשום חומרא דיין נסך נקט, וכל שכן למאן דמפרש התם דלא נקט אפילו חלוקת מסיפס משום יין נסך, דאפילו בלא חלוקה נמי אינו עושה יין נסך אלא דאם כן נמצא הגוי לפנים מן המסיפס, ומשום הלכתא דטהרות נקט מספס לומר דאין מספס מציל בטהרות.
- ^ החידושים מכאן ועד הסוף הם חידושי הרשב"א מכתבי יד. עיין דברינו לעיל ריש פרק ב - ויקיעורך