עבודה זרה נד ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ואלא מכלים דכתיב (דברי הימים ב כט, יט) ואת כל הכלים אשר הזניח המלך אחז במלכותו במעלו הכנו והקדשנו ואמר מר הכנו שגנזנום והקדשנו שהקדשנו אחרים תחתיהן והא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו אלא כיון דעבד בהו מעשה איתסרו להו הכא נמי כיון שעשה בה מעשה אסרה כי אתא רב דימי א"ר יוחנן אע"פ שאמרו המשתחוה לקרקע עולם לא אסרה חפר בה בורות שיחין ומערות אסרה כי אתא רב שמואל בר יהודה א"ר יוחנן אע"פ שאמרו המשתחוה לבעלי חיים לא אסרן עשאן חליפין לעבודת כוכבים אסרן כי אתא רבין אמר פליגו בה רבי ישמעאל ב"ר יוסי ורבנן חד אמר חליפין אסורין חליפי חליפין מותרין וחד אמר אפילו חליפי חליפין נמי אסורין מ"ט דמ"ד חליפי חליפין אסורין אמר קרא (דברים ז, כו) והיית חרם כמוהו כל שאתה מהיה ממנו הרי הוא כמוהו ואידך אמר קרא הוא הוא ולא חליפי חליפין ואידך ההוא מיבעי ליה למעוטי ערלה וכלאי הכרם שאם מכרן וקידש בדמיהן מקודשת ואידך ערלה וכלאי הכרם לא צריכי מיעוטא דהויא להו עבודת כוכבים ושביעית שני כתובין הבאין כאחד וכל שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין עבודת כוכבים הא דאמרן שביעית דכתיב (ויקרא כה, יב) כי יובל היא קדש תהיה לכם מה קדש תופס את דמיו ואסור אף שביעית תופסת את דמיה ואסורה אי מה קדש תופס את דמיו ויוצא לחולין אף שביעית תופסת את דמיה ויוצאה לחולין ת"ל תהיה בהוייתה תהא הא כיצד לקח בפירות שביעית בשר אלו ואלו מתבערין בשביעית לקח בבשר דגים יצא בשר נכנסו דגים בדגים יין יצאו דגים נכנס יין ביין שמן יצא יין ונכנס שמן הא כיצד אחרון אחרון נתפס בשביעית ופרי עצמו אסור ואידך קסבר שני כתובין הבאין כאחד מלמדין ואיצטריך הוא למעוטינהו:
מתני' שאלו את הזקנים ברומי אם אין רצונו בעבודת כוכבים למה אינו מבטלה אמרו להן אילו לדבר שאין צורך לעולם בו היו עובדין היה מבטלו הרי הן עובדין לחמה וללבנה ולכוכבים ולמזלות יאבד עולמו מפני השוטים אמרו להן א"כ יאבד דבר שאין צורך לעולם בו ויניח דבר שצורך העולם בו אמרו להן אף אנו מחזיקין ידי עובדיהן של אלו שאומרים תדעו שהן אלוהות שהרי הן לא בטלו:
גמ' ת"ר שאלו פלוסופין את הזקנים ברומי אם אלהיכם אין רצונו בעבודת כוכבים מפני מה אינו מבטלה אמרו להם אילו לדבר שאין העולם צורך לו היו עובדין הרי הוא מבטלה הרי הן עובדין לחמה וללבנה ולכוכבים ולמזלות יאבד עולם מפני השוטים אלא עולם כמנהגו נוהג ושוטים שקלקלו עתידין ליתן את הדין דבר אחר הרי שגזל סאה של חטים [והלך] וזרעה בקרקע דין הוא שלא תצמח אלא עולם כמנהגו נוהג והולך ושוטים שקלקלו עתידין ליתן את הדין דבר אחר הרי שבא על אשת חבירו דין הוא שלא תתעבר אלא עולם כמנהגו נוהג והולך ושוטים שקלקלו עתידין ליתן את הדין והיינו דאמר ריש לקיש אמר הקב"ה לא דיין לרשעים שעושין סלע שלי פומבי אלא שמטריחין אותי ומחתימין אותי בעל כרחי שאל פלוספוס אחד את ר"ג כתוב בתורתכם (דברים ד, כד) כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא אל קנא מפני מה מתקנא בעובדיה ואין מתקנא בה אמר לו אמשול לך משל למה"ד למלך בשר ודם שהיה לו בן אחד ואותו הבן היה מגדל לו את הכלב והעלה לו שם על שם אביו וכשהוא נשבע אומר בחיי כלב אבא כששמע המלך על מי הוא כועס על הבן הוא כועס או על הכלב הוא כועס הוי אומר על הבן הוא כועס אמר לו כלב אתה קורא אותה והלא יש בה ממש אמר לו ומה ראית אמר לו פעם אחת נפלה דליקה בעירנו ונשרפה כל העיר כולה ואותו בית עבודת כוכבים לא נשרף אמר לו אמשול לך משל למה"ד למלך ב"ו שסרחה עליו מדינה כשהוא עושה מלחמה עם החיים הוא עושה או עם המתים הוא עושה הוי אומר עם החיים הוא עושה א"ל כלב אתה קורא אותה מת אתה קורא אותה א"כ יאבדנה מן העולם אמר לו אילו לדבר שאין העולם צריך לו היו עובדין הרי הוא מבטלה הרי הן עובדין לחמה וללבנה לכוכבים ולמזלות לאפיקים ולגאיות יאבד עולמו מפני שוטים וכן הוא אומר
רש"י
עריכהואלא מכלים - של בית המקדש שהזניחם אחז:
איתסרו להו - גזרו עליהם חזקיה וסיעתו איסור עולם אף להדיוט דקתני גנזום ולא אמרינן ליפרקו וליפקו לחולין:
חפר בו בורות - לעבודת כוכבים אסרה אף להדיוט:
לא אסרן - להדיוט אפי' הן שלו:
חליפין - החליפן בעבודת כוכבים שהיתה לו עבודת כוכבים והחליפה לעובד כוכבים בבהמתו:
הוא - כי חרם הוא:
למעוטי ערלה - והכי משמע הוא תופס את דמיו כדאמרן כל שאתה מהיה אבל ערלה היא אסורה בכל מקום שהיא אבל דמיה אינה תופסת לאסרן ואם מכרן וקידש בדמיהן מקודשת דלא מיתפסי באיסורא וממונא הוא אע"ג דאיהו אסור לאתהנויי מינייהו מיהו ההיא הנאה מטיא לה על ידי ערלה אבל איהי לא מערלה קא מטיא ליה ודוקא קידושי אשה אבל איתהנויי מינייהו מדרבנן אסור:
שני כתובין הבאין כאחד - לתפוס דמיהן באיסורן אע"פ שהן אסורין בכ"מ שהן:
הא דאמרן - והיית חרם כמוהו:
קדש תופס את דמיו - דכתיב ופדה בערכך:
מתבערין - נאכלין קודם הביעור קודם שיכלה לחיה מן השדה אותו המין שמכר:
יצא בשר ונכנס דגים - דכולי האי לא תפיס:
ופרי עצמו - פרי של שביעית שמכר ראשון:
מתני' אף אנו מחזיקין ידיהן - של אלו העובדין לחמה וללבנה אם היינו רואין ששאר עבודות כוכבים חריבות מעצמן ואלו קיימות היינו מודים לאלו:
גמ' פילוסופין - חכמי האומות:
שעושים סלע שלי פומבי - רושם שלי שאני רושם בו ובלע"ז קויי"ן עושין הפקר לכל שכל הרוצה לחתום בו יחתום בו כלומר שבאין על הערוה על כרחי ומולידין:
אלא שמטריחין אותי - שאני יוצר הוולד על כרחי ומולידין שהרי גזרה לפני שינהוג העולם כמנהגו ומיבעיא לי היכא איתמר דריש לקיש ובאיזה מקרא הוא דורש קבלה זו שהקב"ה קובל על כך ובתנחומא דריש מאותו פסוק צור ילדך תשי וגו':
אל קנא - מתקנא לנקום את עובדיהם:
עם החיים הוא עושה - מלחמה ומכלה את ממונם:
לאפיקים - אפיקי מוצאי מים:
תוספות
עריכהמכרן וקדש בדמיהן מקודשת. פי' רש"י ודוקא קדושי אשה אבל איתהנויי אסור מדרבנן ויש ליתן טעם ולחלק שאין האשה דומה כל כך לחליפי הדמים אי נמי משום פריה ורביה לא גזרו רבנן [ועי' תוס' חולין ד: ד"ה מותר]:
משום דהויא עבודת כוכבים ושביעית שני כתובין הבאים כאחד. תימה הא אין שניהם שוין דעבודת כוכבים חליפי חליפין אסורין עד סוף כל העולם ובשביעית דוקא אחרון נתפס והשאר מותרין ואם כן אי הוי כתיב חד לא אתי חבריה מיניה [ועי' תוספות קדושין נה. ד"ה ושני]:
ראשונים נוספים
אמרו משמיה דר' יוחנן אע"פ שאמרו המשתחוה לקרקע עולם לא אסרו חפר בו לשום עבודת כוכבים בורות שיחין ומערות אסרו וכן אע"פ שאמרו המשתחוה לבעלי חיים לא אסרם עשאן חליפין לעבודת כוכבים פירוש נתנם ולקח בחילופם עבודת כוכבים אסרם ר' ישמעאל בר' יוסי ורבנן פליגי חד אמר בחליפין אסורין חליפי חליפין מותרין שנאמר הוא הוא ולא חליפי חליפין וחד אמר אפי' חליפי חליפין אסורין שנאמר והיית חרם כמוהו כל שאתה מהיה מהן הרי הן כמוהו כו' הויא עבודת כוכבים ושביעית שני כתובין הבאין כאחד כו' כתיב הכא והיית חרם וכתיב בשביעית תהיה בהוויתה תהא כל שאתה מהיה ממנה הרי הוא כמוה כו' וכבר פירשנוה במס' קדושין ובזולתה ואסיק' ואידך קסבר שני כתובין הבאין כאחד מלמדין אלא למ"ד מלמדין מאי איכא למימר הם רבי ישמעאל בר' יוסי ורבנן דפרשין פלוגתייהו בהא מילתא בהדיא:
מתני' שאלו הזקנים ברומא אם אין רצונו בעבודת כוכבים מפני מה אינו מבטלה אמרו להן אילו לדבר כו'.
ת"ר שאלו פילוסופין הזקנים ברומא אם אין רצונו בעבודת כוכבים מפני מה אינו מבטלה אמרו להן אילו לדבר שאין העולם צריך לו היו עובדין הרי הוא מבטלה הרי הן עובדין לחמה ולבנה לכוכבים ומזלות שהעולם צריך להן יאבד עולמו מפני השוטים כו' וכן הגוזל שדה וזרעה דין הוא שלא תצמח וכן הבא על אשת חברו דין הוא שלא תתעבר ממנו אלא העולם נוהג כמנהגו ושוטים שקלקלו עתידין ליתן את הדין והיינו דאמר ריש לקיש לא דיין לרשעים שעושין סלע שלי פומבי פירוש כגון שמערבין נחשת בכסף לעשות סלע גדולה כדגרסינן בב"ב עתיר נכסין עתיר פומבי דבר הנראה גדול אלא שמטריחין אותי כדכתיב הוגעתם ה' בדבריכם:
שאל פילוסוף את ר"ג כתיב כי ה' אלהיך אש אוכלה מפני מה מתקנא בעובדיה ואינו מתקנא בה אמר לו משל למלך שהיה לו בן ואותו הבן גידל כלב והעלה שם הכלב בשם אביו וכשנשבע א"ל חיי כלב אבא אביו על מי יש לו לכעוס על בנו או על הכלב הוי אומר על בנו א"ל כלב אתה קורא לעבודת כוכבים והלא יש בה ממש שפעם אחת נפלה דליקה ונשרפה כל העיר ואותה עבודת כוכבים לא נשרפה א"ל משל למלך שסרחה עליו עיר ובא להשחיתה החיים משחית ולא המתים כו' ועוד שאלו אגריפס שר צבא כו' א"ל זונן לר' עקיבא לבי ולבך יודע שעבודת כוכבים אין בה ממש והא חזינן דאזלו בה שבורין וחוזרין שלימים.
הכא נמי כיון שעשה בה מעשה אסרה: כתב הראב"ד ז"ל דאף על גב דכלים דאחז אינה ראיה אלא לאסור לגבוה, אף על פי כן הרי הוא נאסר במעשה אפילו להדיוט, דהא איפליגו בהא מילתא דאדם אוסר דבר שאינו שלו במעשה בשחיטת חולין (חולין מ, א_ב), ואותיבו תיובתא (שם מא, א) למאן דאמר אין אדם אוסר אפילו על ידי מעשה ממתניתין דתנן המטמא והמדמע והמנסך, אלמא אפילו על דהדיוט קא איירינן. והכי נמי מוכחא הא דאמרינן היתה בהמת חברו רבוצה וכו', ושחט בה סימן אחד אסרה, ואי דוקא לגבוה מאי אריא כי שחט לשם ע"ז, כי שחט להדיוט נמי פסולה לקרבן, שהרי נעשית בעלת מום וטרפה אלא ודאי אפילו להדיוט נמי אמרינן דאסרה. והרמב"ם ז"ל כתב בהלכות ע"ז פרק ח (פ"ח מהל' עבודה זרה ה"א) שאינה נאסרת אפילו במעשה להדיוט, ונראין דברי רבנו הראב"ד ז"ל.
הא דאמרינן כגון שנסך לה יין בין קרניה: לומר דמעשה זה חשבינן מעשה לאוסרה אף על גב דלא עביד מעשה בגופה ממש, נראה דדוקא בבעלי חיים הוא דאמרינן הכין דבמעשה זה מתסרי, אבל קרקע ומחובר לקרקע לא מתסר אלא במעשה בגופן. והראיה דלא אמרו בקרקע נסך לה יין עליה אסורה, אלא חפר בה בורות שיחין ומערות, ובמשנת כל הצלמים (מח, א) נמי גבי אילן לא אמר נסך לו יין בין ענפיו אלא גדעו ופסלו, כן נראה לי.
חפר בה בורות שיחין ומערות אסרה: פירוש ואפילו להדיוט. וכתב הראב"ד ז"ל: דדוקא שחפר והשתחוה אבל לא השתחוה לא, דאפילו למאן דאמר (נא, ב) ע"ז של נכרי אסורה מיד, הני מילי בתלוש ומשלו, אבל קרקע עולם או דבר שאינו שלו לא מיתסר להדיוט אלא על ידי מעשה ועבודה. ופירש חפר בה בורות שיחין ומערות לשם ע"ז, לחוש בה שימצאו שם [מים] לעובדיה.
ואיכא מאן דמפרש כגון שחפר והשתחוה לבור אסרו לבור לבדו, ואם חפרה כולה לבורות והשתחוה לבורות אסר את כולם, ולאו משום מעשה אלא משום דאיכא תפיסת ידי אדם. ולדברי מי שפירש כך אפילו לא השתחוה נמי מתסרי. והשיב עליהם הראב"ד ז"ל היכי דאמי, אי להשתחוות לאויר הבור הוא חופר, אויר הבור אין בו מששא ולא תפיסת ידי אדם, וכותלי הבור למה יאסרו, אם להשתחוות לכותלי הבור חפרו למה יאסרו, והלא בהן לא היתה תפיסת ידי אדם שהכותלים ממילא נעשו בחפירת אמצעיתו של בור, דבור אינו אלא בחפירה לבדה בלא בנין, כדתניא (בבא בתרא סד, א) בור בחפירה דות בבנין. וכתב גם כן הוא ז"ל דלפי פירושו אם סתם את חלל הבור הרי זה בטל, שהרי נסתלקו (מעכשיו) [מעשיו] ומותר, מדאמרינן לענין גדעו ופסולו (מח, א) נוטל מה שהחליף והשאר מותר.
אעפ"י שאמרו המשתחוה לקרקע עולם לא אסרה חפר בה בורות שחין ומערות אסרה: פר"שי ז"ל חפר בה בורות לעבודה זרה אסרה אף להדיוט עד כאן וכן פירש הר"אבד ז"ל דדוקא שחפר בה בורות לשם עבודה זרה לחשבה שימצאו שם מים לעבודיה וקשיא לן דהא משמע דחפירה זו כדי שיהא בה תפיסת ידי אדם היא באה ולאפוקי לקרקע עולם מדין מחובר ואם כן למה לי לשם עבודה זרה והא נפקא ליה מדין מחובר ולא הויא לה דומיא להר תדע דהא באבני הר שנדלדלו איכא מאן דאמר אסורות ואף על גב דלא הוה בהו מעשה לשם עבודה זרה מאן דאמר מותרות משום דבעינן תפיס' ידי אדם וליכא ויש לתרץ דכל שהדבר הנעבד נתלש לגמרי ודאי אסור אף על פי שלא נתלש לשם עבודה זרה כיון דהשתחוה לו בתלוש אבל בזו שעדין קרקע עולם מחוברת כתחילתה וחפירת בור אינו מעשה אלא למקום הבור דלית ביה מששה אלא אוירא בעלמ' לא מתסרה בהשתחוה משום מעשה שעשה במקצתו אלא בשעשה אותו מעשה לשם עבודה זרה ועל דעת לאסור הקרקע כולו שעשאו נעבד וכדאמרי רבנן באילן שנטעו ולבסוף עבדו דעיקרו מותר כיון שלא נטעו מתחילה לכך וכן נכון שאם לא כן אין לך קרקע עולם שאינו נאסר שהרי יש כמה בורות וסדנה דארעא חד הוא והא דאמרינן דכי חפר בה בורות שיחין ומערות אסרה פירושו שאסרה כולה ואפילו קרקע עולם הנשאר שעשאו נעבד דלאו למקום הבור הרי יש בו ממש אלא והאי לקרקע עולם הנשאר קאמר והכין מוכח בפרק בגמר דאמרינן התם קבריה דרב הוו שקלי מיניה עפרא לאישתא בת יומא אתו לקמיה דשמואל אמר להו יאות הן עבדין קרקע עולם היא ואינה נאסרת ואותבינן עלה מדתניא החוצב קבר לאביו והלך וקברו במקום אחר הרי זה לא נקבר שם בו עולמית ופרקינן דהתם בקבר של בנין אלמא קבר דחפירה אפילו חללו ומקומו דחשבינן ליה קרק' עולם שאינה נאסרת וכל שלא נאסר הקרקע אף חללו אינו נאסר והא דאמרינן שאם חפר בה בורות שיחין ומערות אסרה הרישא קאי לומר שאסרה בהשתחוה בשחזר והשתחוה לה דהשתא חשיב כמשתחוה לדבר תלוש ליאסר אפילו להדיוט כל מה שהשתחוה לו אבל אם לא חזר והשתחוה לא הא ודאי לא מתסר משום חפיר' שחפר לשם עבודה זרה ואפילו למאן דאמר דעבודה זרה אסורה מיד הני מילי בתלוש אבל זו שהיתה מחוברת וחפירה זו עשאה תלוש להיות ראויה ליאסר לא מתסרא עד שתעבד לדברי הכל וכן כתב הר"אבד ז"ל וכן עיקר.
ונראה דהא גמרא גמירי לה בענין עבודה זרה דכשעשה מעשה כזה במקצתו שיאסר כולו דהא גבי ההיא דקבר לא אהניא חפירה ליאסר ואף על פי שנעשה לשם קבר אמר רחמנא אלההים על ההרים ולא ההרים אלהיהם בשלא עשו בה מעשה לשם עבודה זרה והתורה העידה שלא עשו כן וכדכתיבנא לעיל ומדברי רבותינו ז"ל שכתבנו לעיל נראה דכל שעשה בקרקע עולם מעשה לשם עבודה זרה והשתחוה לו נאסר אף על פי שאינו שלו למאן דאמר אדם אוסר דבר שאינו שלו על ידי מעשה אלא שלדעת הר"אבד ז"ל הוא דבר של רבים אינו נאסר אף על פי שעשה בו מעשה ולדעת הר"מבן ז"ל אף הוא נאסר ולדרך זו אפשר לומר כי לכך הביאוה לזו בכאן גבי שמעת' דלעיל ללמוד שאף קרקע עולם שאינו שלו נאסר בשחפר בו בורות שיחין ומערות לשם עבודה זרה.
שאם מכרן וקדש בדמיהן מקודשת: כבר כתבתיה במקומ' בס"ד דמכרן קתני בדוקא שלכתחי אסור למוכרן ואפילו מדאוריתא אבל קדש לאו דוקא אלא אף לכתחיל' רשאי לקדש בהם ולעשות כל צרכיו מן הטעם שאמרו בירושלמי לפי שאינם דמיהן ולא כדברי ר"שי ז"ל שכתב דהקדש דוקא ודוקא בקדושי אשה דהוא עצמו אסר ליהנות בהן בשום הנאה אחרת משום קנסא דרבנן ובמקומה הארכתי בה וגם בפ"ק דחולין בס"ד.
דהוו עבודה זרה ושביעית שני כתובים הבאים כאחד: הקשו בתוספות היאך הם באים כא' דהא משמע שאינם שוין דאלו שביעית דכולי עלמא פרי עצמו ואחרון אסורין בלבד והאמצעיים מותרים ואפילו חלפן בראשוני' ואילו בעבודה זרה אינו כן וכשיש כאן חליפי חליפין חליפין מותרים וחליפי חליפין אלא דלמר חליפין ראשוני' אסורים לעולם וכל השאר מותרים ולמר כולם אסורים ראשון ואחרון ואמצעיים ויש דוחין דלגבי מה שתופסים דמיהן דרך כלל שני כתובים הבאים כאחד הם ואין זה מספיק דלעולם לא חשיבי באים כאחד אלא כשהם שוים בדינם שאילו נכתב אחד מהם היה למד חברו ממנו שנכתב בו ויש דוחין דעבודה זרה שפיר ילפא משביעית ואפי' למה שנתחדש בה משום חומרא דע"ז לומר שיהו כל הויותיה אסורים אז שלא יהא כח פדיון והתיר לדמיה הראשונים כלל וגם זה דחוק והדבר צריכה תלמוד וכן העלוה בתוס' בגמרא ואפשר דהא דאמרינן ואידך קסבר שני כתובים הבאים כאחד מלמדין דילמ' משום דסבירא ליה כרבי יאודה דהיכי שביק רבנן ואמר כר' יאוד' אלא משום דלא חשיב להו באים כאחד והכי קאמר קסבר שני כתובים הבאים כאחד כאלו מלמדין.
מהדורא קמא:
אלא מכלים דכתיב ואת כל הכלים אשר הזניח כו' קשיא לי כיון דמן התורה נאסרו מפני שעשה בהן מעשה היכי מייתי מינה ראיי' רבי לעיל בכלים שנשתמשו שם בבית חוניו שאין איסורן מן התורה אלא קנסא דהויא מדרבנן. עיין במהדורא תליתאה:
האי מבעי' למעוטי ערלה וכלאי הכרם שאם מכרן וקידש בדמיהן מקודשת אמר המורה וה"ה נמי לכל הנאות דמדאורייתא שרי אלא רבנן הוא דגזר בכל הנאת אפילו בדיעבד כי היכי דלא לערים ולכתחלה להקל באיסור להוציאו בדמים ולהנות בדמיהם. אבל בדיעבד דקידושין אם מכר וקידש בדמיהן מקודשת דבע"כ אהני מעשיו והויא אשת איש מדין תורה ואינו נ"ל דאיכא איור דרבנן כלל בהא מילתא אלא ליהנות מגופן אסור מן הורה וכן למוכרן ולהחליפן שהרי הוא נהנה מן הדמים ומן החילוף ואם עבר ומכר והחליף אותו החילוף ואותן הדמים מותרים שאינן תופשין דמיהן נמצא שבשעה שמכר והחליף עבר על איסור תורה שהוא שעת הנאתו אבל באותן הדמים והחילוף אין בהם אפילו איסור דרבנן. עיין בקונטרסי בפ"ק דחולין:
מהדורא תנינא:
מהדורות תליתאה ורביעאה:
למעוטי ערלה וכלאי הכרם שאם מכרן וקידש בדמיהן מקודשת פי' דוקא ע"ז תופסת את דמיה שחלופי ע"ז הן אסורין בהנאה כע"ז עצמה אבל ערלה וכלאי הכרם וה"ה לכל איסורי הנאה אינן תופשין חליפיהן שאם החליפן חליפיהן מותרין בין בהנאה בין באכילה ואפילו איסור דרבנן אין שם מפני שאין תופשין חליפיהן שלא המצא איסור שתופש חליפי' כ"א ע"ז ושביעית והקדש נמי תופש את לחיפי' אבל הוא יוצא לחולין והילכך אם החליף אדם איסורי הנאה או מכרן חליפיהן ודמיהן מותרין בין לו בין לאחרים ומשום הכי תנן מכרן וקידש בדמיהן ה"ז מקודשת אבל מיהו אסור למוכרן או להחליפן שבשע' שהוא מוכרן או מחליפן אז הוא עובר ונהנה מאיסורי הנאה שהרי אותם החליפין יהיו מותרים לו ואחר שעבר והחליף הן מותרין החליפין בין לו בין לאחרים ואין בהן אפילו איסור דרבנן. והמורה חלק ואמר דהוא שהחליפן אסורין לו החליפין אבל האשה מותרת בהן וגם אמר שאיסור דרבנן יש בחליפין אבל בקידושין תפשי מדאורייתא ולא נראו לי כל דבריו שדבר בזה מראש ועד סוף והנכון נ"ל מה שכתבתי:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה