עבודה זרה נח ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
מימר אמר סלקא דעתיה דרבנן כי הני שיכרא קא שתו אלא ודאי האי חמרא הוא ונסכיה מאן דשרי שפיר שרי מימר אמר ס"ד דרבנן כי הני חמרא קא שתו וא"ל לדידי תא אשקינן אלא ודאי שיכרא הוא קא שתו ולא נסכיה והא קא חזי בליליא והא קא מרח ליה בחדתא והא קא נגע ביה בנטלא וה"ל מגע עובד כוכבים שלא בכוונה ואסור לא צריכא דקא מוריק אורוקי וה"ל כחו שלא בכוונה וכל כחו שלא בכוונה לא גזרו ביה רבנן בעא מיניה ר' אסי מר' יוחנן יין שמסכו עובד כוכבים מהו א"ל ואימא מזגו א"ל אנא כדכתיב קאמינא (משלי ט, ב) טבחה טבחה מסכה יינה א"ל לשון תורה לעצמה לשון חכמים לעצמו מאי א"ל אסור משום לך לך אמרין נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב רבי ירמיה איקלע לסבתא חזא חמרא דמזגי עובד כוכבים ואישתי ישראל מיניה ואסר להו משום לך לך אמרין נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב אתמר נמי א"ר יוחנן ואמרי לה א"ר אסי א"ר יוחנן יין שמזגו עובד כוכבים אסור משום לך לך אמרין נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב ר"ל איקלע לבצרה חזא ישראל דקאכלי פירי דלא מעשרי ואסר להו חזא מיא דסגדי להו עובדי כוכבים ושתו ישראל ואסר להו אתא לקמיה דרבי יוחנן א"ל אדמקטורך עלך זיל הדר בצר לאו היינו בצרה ומים של רבים אין נאסרין רבי יוחנן לטעמיה
רש"י
עריכהמימר אמר - האי עובד כוכבים בדעתיה:
סלקא דעתיה דרבנן - חשיבי כי האי שתו שיכרא בתמיה אלא ודאי חמרא הוא ונסכיה לעבודת כוכבים ואע"ג דמוקמינן דמוריק אורוקי אפ"ה חיישינן דלמא נגע ונסך ואנן הוא דלא רמינן אדעתין למיחזי דבישראל הוה מחזקינן ליה:
ומאן דשרי שפיר שרי מימר אמר - האי עובד כוכבים סלקא דעתיה רבנן כשרים כי הני חמרא הוו שתו ואמרי לדידי תא אשקיין בתמיה:
בחדתא - יין חדש אין לו ריח:
והא קא נגע בנטלא - ס"ד שהיה שואב היין מהחבית בכלי ששמו נטלא ופריך והא נגע ביה בחמרא ע"י נטלא ונהי נמי דלא ידע דחמרא הוא הוה ליה מגע שלא בכוונה ואסיר:
ומשני דקא מוריק אורוקי - וה"ל כחו שלא בכוונה שלא ידע שהוא יין וכחו שלא בכוונה לא גזור אפילו בשתיה:
שמסכו - שמזגו שנתן בו מים לתקנו לשתיה שכן דרך יינם חזק כשהיו נותנין אותו בכוס נותנין בו מים לפי שהוא חזק יין של ישראל שמסכו עובד כוכבים מהו:
אסור - אע"ג דלא נגע גזרו רבנן בכחו לאסרו בשתיה משום הרחקת עבירה אבל בהנאה ודאי לא מיתסר דלא עדיף מנגיעה ע"י ד"א שלא בכוונה (לעיל דף נז.) כי ההוא דנגע בלוליבא בחמרא ושריה רב בהנאה:
חזא דאכלי פירי דלא מעשרי ואסר להו - דקסבר בצרה היא בצר במדבר בארץ המישור וכיון דמא"י חייבין פירותי' במעשר:
אדמקטורך עלך - בעוד שבגדיך עליך חזור אצלם והתר להם ולא תשהה אפילו לנוח מטורח הדרך:
תוספות
עריכהאלא ודאי חמרא הוא ונסכיה. פ"ה אע"ג דמוקמינן ליה במוריק אורוקי אפ"ה חיישינן דלמא נגע ונסך ואנן הוא דלא רמינן אדעתין למיחזי משמע מתוך פירושו דבהרקה לבד לא מנסך ליה ליאסר בהנאה וגם ר"ת כתב דבמוריק אורוקי אינו אסור בהנאה וקשה דהא במסקנא דמילתא לקמן בסוף פירקין כתוב ברוב הפירושין כחו של עובד כוכבים כגון דמוריק אורוקי הכיר בו שהוא יין אסור בהנאה מדרבי יוחנן בן ארזא אלמא בההוא עובדא דהכא מטעם כחו ולא משום חשד מגע ולקמן (דף ס.) נמי עובד כוכבים אדנא וישראל אכובא חמרא אסור ופי' הקונט' אסור אף בהנאה מידי דהוה איין שמזגו עובד כוכבים ועוד אדרבה בכי האי גוונא ע"י הרקה היו מנסכין שהיו מערין יין לספלים וי"ל דמה שהוצרך לפרש נגע היינו לאסור אף מה שבפנים שלא עירה עדיין דהא אמרינן לקמן (דף עב:) גבי עובד כוכבים המערה דנפיק לבראי דמנא גזרו ביה רבנן דגואי דמנא לא גזרו ביה רבנן ור"י פי' ונסכיה שהריקו בכוונת ניסוך:
והא נגע ביה בנטלא וה"ל מגע עובד כוכבים שלא בכוונה ואסור. תימה אי ר' יהושע בן לוי סבר לה כשמואל דשרי תינוק בן יומו ואף בשתיה א"כ הוא הדין מגע גדול שלא בכוונה ואפילו בידו דהא לעיל מדמי לההוא לישנא דלא גריס רישא דלוליבא וא"כ מאי קא פריך דהא שלא בכוונה הוה שהיה סבור שהוא שיכרא וי"ל דלעיל כי פרכי ליה לרב מתינוק בן יומו בכל שכן קא פרכי' מדאסר בתינוק דאינו בר כוונה כלל כ"ש שיאסר מגע גדול שלא בכוונה שהרי בר כוונה הוא ויכול לבא לידי ניסוך אבל ודאי מגע גדול חמור ואפי' שלא בכוונה ליאסר בשתיה ואפילו לשמואל:
שמסכו. שמזגו עובד כוכבים לתקנו בשתיה אסור אף בהנאה ואע"ג דלא נגע משום הרחקת עבירה כדאמרינן לך לך אמרין נזירא כו' מיהו נמצא בפירוש אחרים של רש"י אסור בשתיה משום הרחקת עבירה אבל בהנאה ודאי לא מיתסר דלא עדיף מנגיעה ע"י ד"א שלא בכוונה כי ההוא דנגע ברישא דלוליבא (לעיל דף נז.) וגם ר"ת כ' דכל לך לך לא אסרינן בהנאה וה"נ דאמרינן בסמוך צא והכרז על יינם משום יין נסך אלמא קנס הוא דקניס להו משום לך לך אמרין ובסמוך חזא חמרא דמזגי עובדי כוכבים ושתו ישראל ואסר להו נפרש ואסור אף בהנאה מטעם קנס כדפריש' ואע"ג דלא מפרש ליה בהדיא מ"מ הכי הוא מידי דהוה אמיא דסגדי עובדי כוכבים ושתו ישראל דאסר להו בהנאה משום עבודת כוכבים:
כדכתיב קאמינא מסכה יינה. ואע"ג דכתיב נמי (שיר ז) אל יחסר המזג ההיא מזיגה ביין עצמו אבל מסיכה הוא תיקון מים ביין: כתב הר"י א"ז בזמן הזה עובד כוכבים ששכשך ביינו של ישראל מותר למכרו לעובדי כוכבים דלא בקיאי בשכשוך כדפרישית לעיל אבל בשתיה אסור ודוקא שלא נתכוין ליגע כדי להכעיס לישראל ולהפסידו אבל אי חזינן לדעתיה דעובד כוכבים שנוגע ביינו של ישראל כדי להכעיסו ולהפסידו ההוא שרי אפילו בשתיה דכה"ג לא גזרו רבנן והיכא דזרק ליה העובד כוכבים החפץ לבור כדי להכעיס ואפילו אזיל מיניה כגון שתפס בו מותר בשתיה וכן איתא בתשובת רב היי בר נחשון גאון ובפסקי ריב"א וכן מוכח הסוגיא קרוב הדבר בעיני דאפי' אם נגע העובד כוכבים בידו להכעיס מותר בשתיה וכ"כ בתשובה פעם אחת היה בורו של ישראל מלא יין ובא אנס אחד ונתן ידו לתוכו להכעיס והיה שם זקן אחד ירא שמים שסופו נהרג על קידוש השם בעו"ה ושמענו שלקח מן היין בכלי ושתה ממנו בפני האנס כדי שלא יהא רגיל לעשות כן לישראל אחר עכ"ל הר"י:
אדמקטורך עליך זיל הדר. פי' הקונט' בעוד שבגדיך עליך חזור אצלם והתר להם ולא תשהה אפי' לנוח מטורח הדרך ויפה כוון דאין לפרש שלא תפסיד בגדיך בהוראתך דבשביל שטעית תצטרך לשלם כדאמרינן בפ"ק דסנהדרין (דף ו.) דהא מוקמינן ליה התם בנשא ונתן ביד ועוד דהא רשב"ל מומחה לב"ד הוה ופטור מלשלם:
בצר לאו היינו בצרה. והא דאמר רשב"ל בפ"ק דמכות (דף יב.) ג' טעיות עתיד שר של רומי לטעות כו' כסבור שגלה לבצר והוא גולה לבצרה היינו לבתר דשמעה מר' יוחנן דסבר איהו דבצר לאו היינו בצרה אז הודה כי גם בטעות זה יטעה שר של רומי בצר לאו היינו בצרה פי' אלא חוצה לארץ היא ואינה חייבת במעשר ולכך הזקיקו ר' יוחנן להתיר להם ומשמע מהכא (דחו"ל) לא מיחייב במעשר וכן משמע בפ"ק דחולין (דף ו: ושם ד"ה והתיר) גבי ר"מ שאכל עלה של ירק בבית שאן והתיר ר' בית שאן כולה על ידו משום דהוה סבר דבית שאן מחו"ל היא וקשה דאילו בכל שאר התלמוד משמע דחו"ל חייבת במעשר דקאמר בבכורות בפ' עד כמה (דף כז.) ובפ"ק דביצה (דף ט.) תרומת חו"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש וכן רבה מבטיל לה ברוב ואכיל לה בימי טומאתו וקאמר נמי התם רב טובי הוה ליה גובא דחמרא דתרומה ובפ' בנות כותים (נדה דף לב.) מעשה היה בפומבדיתא והטבילוה קודם לאמה ויש רוצים לומר דהני מילי בדגן תירוש ויצהר דבארץ גופה מיחייב מן התורה ולכן בחו"ל גזרו רבנן אבל בשמעתין ובפ"ק דחולין (דף ו:) מיירי במעשר ירק דאפי' בארץ נמי לא מיחייב אלא מדרבנן ולכך בחו"ל לא גזור ולא נהירא דהא גבי צלף נמי דלא מיחייב בארץ אלא מדרבנן אמרינן בפ' כיצד מברכין (ברכות דף לו.) דחייב אף בחו"ל דקאמר בצלף של ערלה בחו"ל זורק האביונות ואוכל הקפריסין ונימא הלכה כר"ע אי אשמעינן הלכה כר"ע הוה אמינא אפי' בארץ כו' ולאשמועינן כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל אי אשמעינן הכי הוה אמינא ה"מ גבי מעשר דבארץ גופה דרבנן אבל גבי ערלה כו' ועוד אמרינן בפ"ק דביצה (דף יב:) מוללין מלילות ומפרכין בקטניות ביו"ט א"כ מצינו תרומה שזכאי בהרמתה אלמא בקטניות שהוא כשאר פירות מצינו תרומה בחו"ל ותירץ ר"ת דהכא ובפ"ק דחולין מיירי בדמאי כדתנן במס' דמאי (פ"א מ"ג) מכזיב ולהלן פטור מן דמאי דבדמאי הקילו ואם תאמר והא דתנן (דמאי פ"ב מ"א) אלו דברים מתעשרים דמאי בכל מקום הדבילה התמרים החרובים והאורז והכמון וא"כ לימא ליה ר"ש בן לקיש לרבי יוחנן בהני פירות אסרי להו וי"ל דרבי יוחנן היה יודע שלא אסר באותן פירות דוקא מיהו
ראשונים נוספים
ויין שמזגו עכו"ם שאסרו משום לך לך אמרי' נזירא. פי' כגון שהיין ביד ישראל ועכו"ם מזריק ביה מיא ומדינא שרי בשתיה דאי משום כחו כיון דבזריקה הוא שרי דהו"ל כמי שזרק אבן לתוך יין שמותר כדאמ' ר' אשי לקמן וליכא למימר הכא חבור הוא למים שבידו שהניצוק חבור וכנגיעה ע"י ד"א דמי שהרי המים נפסקים מידו ומקטף קטופי הוא ואינו חבור ואפי' אין נפסקין אינו קרוי נגיעה אלא כגון שהוא אוחז בידו קנה וכיוצא בו שהוא נוגע בד"א אבל בלח לאו נגיעה היא כלל וניצוק לאו מגעו חשיב שהרי לא יגע בו אלא משום תערובת הוא אסור שכיון שהיין בידו נאסר רואין כאלו נתערב עם החבית אבל כאן מים שבידו אינן נאסרין ועוד דיין במים לא הוי נמי חבור בניצוק הלכך שרי אלא גדר גדרו בו משום לך לך אמרינן נזירא.
ומ"ש רש"י ז"ל ואע"גדלא נגע גזרו ביה רבנן בכוחו וכ"כ גבי עכו"ם אדנא דמוריק אורוקי דהיינו נמי יין שמזגו עכו"ם ואסרנא ליה משום לך לך אמרינן נזירא אינו ברור לי דכיון שמזגו עכו"ם ששפך בו מים כמו שפי' ליכא כחו בחיבורין ולא כל כחו אלא כעין זריקה הוא אבל גבי מוריק אורוקי היין נשפך ומקרקש מכחו.
לפיכך יש מי שאומר שאם שפך עכו"ם לתוך חבית גדולה של יין מעט מים שאין בהם כדי מזיגה או יותר מדאי החבית מותרת שלא אסרוהו אלא משום לך לך אמרינן נזירא שלא יהיה העכו"ם מוזג יינו של ישראל ויהא רגיל אצלו ואתי למנגע ביה אבל כי הא מלתא דלא שכיחא לא גזור בה רבנן.
ומצאתי סעד להוראה זו בירושלמי (ד,יא) ר' ירמיה בשם רב חייא בר בא יין שמזוג בחמין אסור בצונן מותר יבא עלי שלא עשיתי מימי ר' יוסי אזל לצור חמתו שתן חמר וחמימין וארמי מזג אמר לון מאן שרא לכון ונראה שכך פירושו יין שמזג עכו"ם בחמין אסור שהרי תקנו לשתיה ואסור משום לך לך אמרינן נזירא כדא"ר ירמיה גופיה בגמרין ואם מזגו במים בצונן מותר שהרי לא תקנו לשתיה שאין דרכן לשתות יין במים צוננין ור' יוסי איקלע לצור וראה אותן שותין חמר בחמימין כלומר יין מזוג בחמין ועכו"ם מזגו ואמר מאן שרא לכון והוא עובדא דר' חייא בר אבא דגמ' דידן הלא למדת שלא אסרו יין במזיגת העכו"ם אלא כשתקנו לשתיה אבל לא כשפסלו משתיה אלא מיהו בין בחמין בין בצונן אסור ולא סמכינן אבני מערבא מדלא מסיימי בה בגמ' דידן אלא מזגו סתם ועוד דהתם נמי אמרינן יבא עלי שלא עשיתי מימי אלמא אסור לעשות כן וכ"ש האידנא דרגילי רובא דאינשי למשתי חמרא מזיגא בצונן ומיהו גמרינן לחבית גדולה שאין דרך בני אדם למזוג שאם זרק שם מעט מים מותר ואפשר שאפי' נתן בה מים כדי מזיגה כראוי לשתיה וכן נראין הדברים אבל בכוס אע"פ שלא שפך שם אלא מעט או אפילו יותר מדאי אסור שהרי עשוי להוסיף עליו מעט מים או יין כדרך המוזגים ועוד שאם אי אתה אומר כן נתת דברי חכמים לשיעורין ואין זו מדתם אבל מזגו שלא בכוונה ודאי מותר ואין בו מיחוש.
כללא דנקטינן מהני שמעתתי' דמגע עכו"ם בכוונה אסור בהנאה כל היכא דאיכא למיחש שמא ניסך והיינו אגרדמיס עכו"ם ועובדא דרבא דאיתותב וקי"ל אסור בהנאה מגעו שלא בכונת נסך אע"ג דאיכא כוונת מגע שרי בהנאה כיון שמתוך מעשיו ניכר בודאי שאינו מתכוין לנסך והיינו דתניא מדדו בין ביד בין ברגל ימכר וקי"ל הכי וזה לפי מה שכתבנו לשון הראשון אלא כיון שדעת רבינו וחכמי הצרפתים ז"ל בזה לאסור אף בהנאה בטלנו דברינו להורות כדבריהם.
אבל מגעו שלא בכוונת מגע כלל אסור בשתיה ומותר בהנאה והיינו מתניתין דתנן נפל לבור ומת ימכר וכן שלא בכוונת יין אע"פ שיש בו כוונת מגע מותר בהנאה ואסור בשתיה והיינו דתניא חרש [בגמ' - חרס] עכו"ם שהושיט ידו לתוך חבית וכו'.
מגעו ע"י דבר אחר שלא בכוונת ניסוך אסור בשתיה ומותר בהנאה והיינו מתני' דתנן מדדו בקנה התיז את הצרעה בקנה ואמרו ימכר וכן מגעו ע"י ד"א שלא בכוונת יין אסור בשתיה ומותר בהנאה ואקשי' והא קנגע ביה בנטלא והו"ל מגע עכו"ם שלא בכונה ואמר מר אסור פי' דקס"ד (דהא חשיב בנטלה ממנה) [דהוי שאיב בנטלא ממנה] דרמי ביה חמרא ואסרי ביה בשתיה אכל בהנאה מותר דאפי' בכוונת יין ובכוונת מגע תנן ימכר וגם זה לפי לשון ראשון שפירשתי למעלה להחמיר אבל מגעו ע"י ד"א שלא בכוונת מגע כלל כבר כתבתי למעלה שהדברים מטין שהוא מותר בשתיה אבל רש"י ז"ל אוסר וכ"כ במקצת הנוסחאות כדבריו.
מגעו ע"י ד"א בכוונת מגע ובכוונת יין כגון שהוא מקרקש בקנה ביין שלא לצורך ואפשר שהוא מתכוין לנסך לא מצינו מפורש בגמ' אם הוא אוסר בהנאה ואע"פ ששנינו התיז את הצרעה בקנה דמשמע דוקא כשהוא מתכוין לד"א אבל לא נתכוין לד"א שי"ל לנסך נתכוין אסור בהנאה. א"ל רבותא קמ"ל דאע"ג דאינו מתכוין לנסך ונגיעתו ע"י ד"א אסור בשתי' ולאפוקי מדר"ש דשרי ולמאן דגריס ונגע ברישא דלוליבא בחמרא שלא בכוונה משמע דוקא שלא בכוונה אבל בכוונה אסור בהנאה דהתם לאשמועינן היתרא אתו הילכך אי הוה שרי אפי' בכוונה הוו אמרי בגמ' הכי ואפי' למאן דלא גריס לה אפשר שהוא כן וכחו של עכו"ם כגון מוריק אורוקי בכוונת יין ובכוונת מגע אסור בשתיה והיינו עובדא דר' יוחנן בן ארזא אליבא דמאן דשרי וכיון שכן שלא בכוונת מגע שהוא מותר בשתיה.
ור"ת השיב מגעו ע"י ד"א שם חדש הוא שקרא לו רש"י ואינו אלא כחו הילכך בכוונה אסור שלא בכוונה מותר נמצא לדעת זו שני דרכים בלבד הן מגעו וכחו מגעו בכוונה אסור בהנאה שלא בכוונה אסור בשתיה ומותר בהנאה לא נגע בגופו כחו היא בכוונה אסור בשתיה שלא בכוונה מותר לגמרי ולעולם כוונת יין וכוונת מגע היינו בכוונהכדעת חכמי הצרפתים שהזכרתי ושלא בכוונת שניהם היינו שלא בכוונה ודעת רש"י ז"ל תתברר לה בסמוך.
ויש מי שפירש ביין שמזגו עכו"ם דדיעבד מותר וטעמיה משום דאמרי' לקמן גבי עכו"ם מהו שיוליך ענבים לגת אסור משום לך לך אמרי' נזירא ואסיקנא דדיעבד מותר וטועה הוא בזה דההיא איתמר לכתחילה דקאמרי' מהו שיוליך והא איתמר בהדיא בדיעבד דקאמרי' שמזגו ודיעבד הוא וא"ל ר' יוחנן אסור ולקמן נמי אמרי' ועל יינן משום יין נסך אלמא דיעבד אסור וטעמא דאינן בני תורה ליתא אלא אתורמוסין אבל יינן אסור אפי' הן בני תורה ואדרבא אי מינה דההיא דמהו שיוליך ענבים לגת היא תיובתיה מדקס"ד מעיקרא דאפילו בדיעבד אסור ואע"ג דלישנא דלכתחילה קאמר עד דהדר איהו ואמר דלכתחילה קאמר ודיעבד מותר וש"מ דגזירה דלך לך אמרינן נזירא בדיעבד נמי הויא אלא דאהדר ליה דבהולכת ענבים לגת לא מיקרב נזירא לכרמה למגזר ביה כולי האי ובדיעבד שרי.
ופי' מהו שיוליך ענבים לגת משום שמא יגע ביין שבגת. וא"ל אסור ואותבינן עלה מדתניא עכו"ם שהביא ענבים בכלים ובדרדורים אע"פ שהיין שבגת מזלף עליהן כשהוא שופכן לגת מותר דהו"ל כזריקה דשרי רב אשי לקמן וגרע מינה נמי ופריק דדיעבד שרי ולישנא דתוספתא דייקא כדפרשי' ודקתני עכו"ם שהיה מעלה ענבים בסלים ובדרדורים בגת אע"פ שנפצן בגת והיין מנטף ע"ג ענבים מותר והראב"ד ז"ל פי' עכו"ם שהביא ענבים בסלים ובדרדורים ויש יין הרבה בהם וכשהוא שופכן לגת היין נשפך ע"ג הענבים.
לא צריכא דקא מוריק אורוקי: ואף על גב דבישראל מחזקינן ליה והוי בליליא ולא עיינינן ביה אי נגע ביה [לא חיישינן להכי], ומאן דאסר בהנאה משום דחייש דילמא יהב דעתיה לנסך ונגע ביה כיון דקא רמי אדעתיה דחמרא הוא, דרבנן כי הני לא שתו (חמרא) [שיכרא], ולא משום דסבירא ליה למאן דאסר דכחו של גוי אוסר אפילו בהנאה, דלעולם אין כחו של גוי אוסר אלא בשתיה ומשום לך לך אמרינן נזירא, והא דאמרינן לקמן (ס, א) גוי אדנא וישראל אכובא חמרא אסיר, בשתיה קאמר ולא בהנאה, ואף על גב דעקר נסוך בכי האי גונא הוא ששופכין יין לפני הע"ז וכדאמרינן בפרק כל שעה (פסחים כב, א), מכל מקום אינו אוסר בכך בהנאה בסתם שפיכתו עד דשמעינן ליה דנסיך.
והרב בעל התרומות ז"ל (סי' קסט) פירש בשם רבנו יצחק זצ"ל דטעמא דמאן דאסר דקא סבר כחו של גוי בכוונת יין אסור אפילו בהנאה שדרכן מנסכין כן בפני הע"ז בשפיכה, ופירש נמי גוי אדנא וישראל אכובא אסור אפילו בהנאה. וכן נראה מדברי הראב"ד ז"ל בפרקין דלקמן גבי מילתא דרב ששת (עב, ב) דאמר במערה מחבית (לחבית) [לבור] דבגוי המערה עסקינן וההוא דנפק לבראי גזרו ביה רבנן דבגואי לא גזרו ביה רבנן.
וכתב שם הראב"ד ז"ל: מכל מקום כיון דקיימא לן דנצוק חבור לא איכפת לן בהא דרב ששת, דאף על גב דלא מנסך אלא מה שיצא לחוץ הרי אותו שמבפנים מחובר הוא למה שיצא לחוץ דאי אפשר בלאו הכי, הילכך כלו אסור בהנאה, עד כאן. אלמא משמע דסבירא ליה לרב ז"ל [דמה שיצא לחוץ בכוחו אסור בהנאה, דאי לא היאך אפשר דמה שיצא לחוץ מותר בהנאה ומה שנשאר בפנים מותר בהנאה מחמת חבורו, אבל מה שנשאר בפנים רש"י ז"ל מתיר אפילו בשתיה, שהוא ז"ל כתב שם] דהלכה כרב ששת דליכא מאן דפליג עליה ומה שנשאר מותר אפילו בשתיה, וכן דעת רבותינו הצרפתים ז"ל כמו שנכתוב שם במקומו בע"ה (שם ד"ה הא).
ותמיהא לי לדברי רבנו יצחק והראב"ד ז"ל שכתבו דכחו אוסר בהנאה, דהשתא כחו שלא בכוונה מותר אפילו בשתיה וכחו בכוונה אסור אפילו בהנאה, ומיהו אינו קשה כל כך דיש לנו כיוצא בה בנגיעה על ידי דבר אחר לפי מה שכתבנו למעלה (נז, א ד"ה ההוא) דשלא בכוונה כלל מותר אפילו בשתיה ובכוונת מגע אסור אפילו בהנאה.
יין שמזגו גוי אסור משום לך לך אמרינן נזירא וכו': פירוש ואפילו בדיעבד, חדא דמזגו דיעבד משמע, ועוד מעובדא דר' יוחנן דלקמן (נט, א) דאמר ליה לרב הונא צא והכרז על יינן משום יין נסך. ואף על גב דטעמא קאמר משום לך לך אמרינן נזירא וכו', זימנין דהא טעמא איתיה אפילו בדיעבד וזימנין דליתיה אלא בלכתחלה דוקא, כההיא דאמרינן לקמן (שם) גוי שהוליך ענבים לגת אמר רב כהנא אסור משום לך לך אמרינן נזירא, ואסקה איהו אנא לכתחלה קאמינא.
ופירוש מזגו גוי כגון שהגוי נותן מים ביין שביד הישראל, ומדינא שרי אפילו בשתיה מפני שהוא כזורק אבן לתוכו דאמרינן לקמן (ס, ב) שהוא מותר אפילו בשתיה, דבכל שבזב טהור בגוי אינו עושה יין נסך, ואף על פי שאין המים נפסקין אלא שהקלוח יורד מידו של גוי לתוך היין מותר, ואפילו למאן דאמר נצוק חבור, דנצוק דהוי חבור לאו משום דחשבינן ליה כנגיעה, דנגיעה על ידי דבר אחר לאו נגיעה היא, אלא משום תערובת הוא דכיון שהיין שבידו אסור רואין כאלו נתערב היין התחתון עם היין שביד הגוי, אבל כאן אין המים שביד [הגוי] נאסרין, ועוד דמים ביין לא חבור בנסוך, אלא גדר גדרו משום לך לך אמרין נזירא סחור דילמא אתי למישרי ליה חמרא, אי נמי שלא יהא הגוי רגיל אצל הישראל וימזוג לו יינו, ופעמים שנוגע בו והוא שותה, ולדבר זה חששו לפי שהמזוג קרוב הוא להשקות.
ויש מי שאומר דכיון דטעמא דהא מילתא ליתא אלא מהך חששא, אם שפך גוי מעט מים בחבית של יין שאדין במים כדי מזיגה או ששפך בה יותר מכדי מזיגה אינו נאסר, דלא אסרו אלא משום לך לך אמרין נזירא שלא יהא הגוי רגיל אצל הישראל להשקותו ואתי למינגע ביד, אבל כי הא מילתא דלא שכיחא לא גזרו ביה רבנן.
והרמב"ן נ"ר הביא מסעד להוראה זו מדגרסינן בירושלמי (בפרקין הי"א), ר' ירמיה בשם ר' חייא בר בא יין שמזוג בחמין אסור, בצונן מותר, יבא עלי שלא עשיתי מימי, ר' יוסי אזל לצור חמהון שתן חמר דחמימין וארמי מזג אמר לון מאן שרא לכון, פירוש יין שמזגו גוי בחמין אסור שהרי תקנו לשתיה ואסור משום לך לך אמרין נזירא כדאמר ר' ירמיה גופיה בשמעתין, ואם מזגו בצונן מותר שהרי לא תקנו לשתיה שאין דרכן למזוג יין במים צונן, משמע מהכא דלא אסרו מזיגת גוי בדיעבד אלא בשתקנו והכשירו לשתייה אבל כשפסלו משתייתו לא. ואף על גב דלא סמכינן אדבני מערבא במזיגת מים צוננין, חדא דהאידנא רגילי למשתיה בצונן, ועוד דר' ירמיה קאמר יבא עלי שלא עשיתי מימי, ועוד דבגמרא דילן סתם אמרו יין שמזגו גוי אסור לא פליג בין חמין לצונן, מכל מקום נגמר מינה לחבית גדולה שאין דרכן של בני אדם למזגה שאם שפך בה גוי מעט מים שמותר, והדעת נותנת שאפילו נתן בה כדי מזיגה שמותר מאחר שאין דרכן של בני אדם בכך ובמילתא דלא שכיחא לא גזרו.
ומיהו במזיגת כוס בין שנתן בו כדי מזיגה או יותר מדאי או פחות ממזיגתו בכל ענין אסור, לפי שהוא ראוי להוסיף עליו יין או מים וכך רגילות ואיכא למיגזר ביה משום לך לך אמרין, אבל מזגו שלא בכוונה ודאי מותר ואין כאן בית מיחוש, דלא גרע מכחו שלא בכוונה דלא גזור ביה רבנן ואפילו לשתיה.
כללא דנקטינן מהני שמעתתא במגעו של גוי בגופו ובמגעו על ידי דבר אחר ובכחו ובמזיגתו:
מגעו של גוי בידו בכוונה, כל היכא דאיכא למיחש שמא נסך אסור בהנאה, והיינו אגר דמים גוי (נח, א), ועובדא דשמואל (שם), ועובדא דרבא דאתותב (נז, ב),
מגעו שלא בכוונת ניסוך אף על גב דאיכא כוונת מגע אסור הוא בשתיה ומותר בהנאה, והיינו ברייתא (נז, א) דמדדו בין ביד בין ברגל ימכר, כיון שמתוך מעשיו הוא ניכר שאינו מתכוין הוא לנסך אלא למדידה.
ומיהו נראה לי שאנן אין לנו מגע בכוונה אחר ומותר בהנאה אלא אלו שמנו חכמים, דאנן לא בקיאינן בדעותן של בריות ובאומד המעשים אי זה מוכיח לשם מלאכתו ואי זה מספק בניסוך, דהא אגר דמים אף על פי שהיה נראה שאינו מתכוין אלא למלאכתו אפילו הכי אומר שהוא אסור בהנאה, וכן בעובדא דרבא דאיתותב מינה, וכן נראה מדברי הראב"ד ז"ל.
והרי"ף ז"ל שהשמיט אותה ברייתא דמדידה והביא של אגר דמים, נראה שהוא אוסר כל מגעו בכוונת מגע אפילו בהנאה, וכן לדעת מקצת רבותינו הצרפתים ז"ל כמו שכתבנו למעלה (נז, ב),
מגעו שלא בכוונת מגע כלל מותר בהנאה ואסור בשתיה לכולי עלמא, והיינו מתניתין דתנן (ס, ב) נפל לבור ומת ימכר, ועובדא דלוליבא (נז, א) לפי גירסת הגאונים דגרסי בהדי דקא נחית נגע בחמרא שלא בכוונה והתירו רב (כהנא), וכן שלא בכוונת יין אפילו שיש לו כוונת מגע מותר בהנאה ואסור בשתיה, והיינו ברייתא דתניא (נח, א), חרש גוי שהושיט ידו לתוך החבית וכסבור שהוא של שמן ואמרו ימכר.
וכתב הראב"ד ז"ל שאפילו ידע לאחר שנגע בו שהוא יין ולכשידע משך ידו והוציאה משם מותר בהנאה, ומגעו שלא בכוונה קרינן ביה, דכיון דתחילת נגיעתן לא היו יודעין שהוא יין ומיד שידעו הוציאו ידן משם, כוונתם נכרת שלא לנסוך נתכוונו, ומיהו צריך להתישב בזה מעובדא דאתרוגא (נט, ב).
מגעו על ידי דבר אחר שלא בכוונת נסוך כגון שנראה מתוך מעשיו שאינו מתכוין לנסך אלא למלאכתו, מותר בהנאה ואסור בשתיה, והיינו מתניתין דתנן (ס, ב) מדדו בקנה התיז את הצרעה בקנה ואמרו ימכר, וכן מגעו על ידי דבר אחר שלא בכוונת יין אסור בשתיה ומותר בהנאה,והיינו דאקשינן בעובדא דר' יוחנן בן ארזא (נח, א) והא קא נגע בנטלא, ולפי הפירוש (הראשון) [השני] אשר פירשנו למעלה (נז, א סוד"ה ההוא), דמדנגע בגופו של נטלא ביין שבחבית קא פריך, דקא סבר שמגעו על ידי דבר אחר בכוונת מגע ואינם רואין בו כוונת יין אסור בשתיה.
מגעו על ידי דבר אחר שלא בכוונת מגעו כלל מותר בשתיה, לפי גרסת הגאונים ז"ל דגרסי בעובדא דלוליב (נז, א) בהדי דקא נחית נגע בחמרא שלא בכוונה, אבל לפי גירסתו של רש"י ז"ל דגריס: בהדי דקא נחית נגע ברישא דלוליבא שלא בכוונה, משמע דמגעו על ידי דבר אחר אפילו שלא בכוונת מגע כלל אסור בשתיה, וכבר כתבנו למעלה (נז, א ד"ה ההוא) שהדברים מוכרעים כדברי הגאונים ז"ל.
מגעו על ידי דבר אחר בכוונת יין ובכוונת מגע, כגון שהוא מנתז היין בקנה שלא לצורך ואפשר שהוא מתעסק ולא מתכוין לנסך ואפשר גם כן שהוא מתכוין לנסך, הסברא מכרעת שהוא אסור אפילו בהנאה, ואף על פי שלא הוזכר ענין זה בפירוש בתלמוד, ראיה יש לכאורה מדקתני מתניתין (ס, ב), מדדו בקנה והתיז את הצרעה בקנה, שמע מינה דדוקא מדדו או שהתיז את הצרעה שמחשבתו ניכרת שאינו מתכוין אלא למדידה ולהתזת הצרעה הוא דשרינן ליה בהנאה, הא לאו הכי אסור ואפילו בהנאה, ואף על גב דאפשר לדחות דמשום אפוקי מדר' שמעון נקטיה, אפילו הכי כך נראין הדברים יותר, ולמאן דגריס נמי ברישא דלוליבא יש ראיה גמורה מההוא עובדא, דדוקא שלא בכוונה שרא רב לזבוני לגויים הא בכוונה אסור.
וכחו של גוי כגון שמוריק מכלי אל כלי בכוונת יין ובכוונת הרקה, מה שיצא בכחו מן הכלי אסור בשתיה ומותר בהנאה, והיינו דאמרינן (ס, א), גוי אדנא וישראל אכובא חמרא אסור, ופירושו אסור בשתיה, וזה לפירוש הראשון שכתבנו בעובדא דר' יוחנן בן ארזא (נח, ב ד"ה לא), אבל לפירוש רבנו יצחק והראב"ד ז"ל (הו"ד שם) כיון דאיכא כוונת יין וכוונת מגע אסור אפילו בהנאה, דכחו בכוונה עושה יין נסך גמור.
ומה שנשאר בכלי, לדברי רש"י ז"ל שפסק כרב ששת בפרקין דלקמן (עב, ב ד"ה דגואי) שרי אפילו בשתיה, דבההוא דגואי לא גזרו ביה רבנן, ולדברי שאר המפרשים מה שנשאר בכלי אסור בשתיה כאותו שיצא לפי שנאסר בנצוק, ויש אוסרים אפילו בהנאה, ובעל התרומות ז"ל (סי' קעו) כתב כדברי רש"י ז"ל.
כחו דלא בכוונת יין אפילו בכונת הרקה מותר אפילו בשתיה לכולי עלמא, והיינו עובדא דר' יוחנן בן ארזא דמשמע דלכולי עלמא אי סבר גוי דשכרא הוה מותר אפילו בשתיה במוריק אורוקי, וכל שכן שלא בכוונת הרקה שהוא מותר בשתיה. וכתב הרב בעל התרומות ז"ל (סי' קעה) שמסתמא הוא הדין אם נושא גוי גיגית מלאה יין במוט ובלכתו יצא מן היין לחוץ שלא בכוונתו מותר בשתיה אפילו מה שנפל לחוץ, וכן [כתב] רבנו שמואל זצ"ל.
כחו של גוי אם ישראל מסייעו בשפיכתו, לדברי רבותינו הצרפתים ז"ל מותר אפילו בשתיה, והיינו דאמרינן בפרקין דלקמן (עב, ב), אמר להו (רב) [רבא] להנהו שפוכאי כי שפכיתו חמרא לא לסייע גוי בהדייכו דילמא משתליתו וסמכיתו עלייהו, אלמא לכתחלה אסור דיעבד מותר. אבל הראב"ד ז"ל אוסר אף בזה בשתייה בדיעבד, דדילמא ארפו ידייהו ושדו ליה עילויה ולאו אדעתייהו, והוה ליה כח גוי לבדו.
וכדבריו מצאתי בירושלמי פרק השוכר (פ"ה ה"י) דגרסינן: פשיטא דא מילתא ישראל תופש בפי משפך והגוי מערה דברי הכל אסור, גוי תופש בפי המשפך וישראל מערה ר' אסי אוסר ור' אמי מתיר, גוי תופס בפי הנוד וישראל מערה ר' ירמיה בשם ר' זירא היא המחלוקת, ר' מונא בעא קומי ר' יוסי (הכא) [היידא] מחלוקת, [אמר ליה מחלוקת] ר' אמי ור' אסי, ישראל תופס בפי הנוד וגוי מערה סברי מימר דברי הכל מותר, (אמר) ר' שמואל כל (עמא) [גרמא] אמר שאסור שפעמים שישראל מרפא ידיו ונמצא כל העירוי מחמת הגוי.
מזיגתו, כגון ששופך מים ביין שביד ישראל בכוונה, בין דמקטף קטופי בין בין שאינומקטף אלא שקלוח המים נוגעין בידו וביין אסור בשתייה משום לך לך אמרין נזירא סחור ואפילו דיעבד, אבל בהנאה שרי, והיינו דר' יוחנן דאמר (נח, ב) יין שמזגו גוי אסור, אבל שלא בכוונה מותר ואפילו בשתיה.
ומיהו בזמן הזה שאין הגוים בקיאים בטיב ע"ז ומשמשיה אלא שמנהג אבותיהם בידיהם אפילו מגען מותר בהנאה, לפי מהש נמצא בתשובת קצת הגאונים ז"ל, ולפי מה שכתבו הרב ר' יהודה בר' נתן ורבנו שמואל ז"ל בשם רבנו שלמה ז"ל, דהאידנא הוו להו כולהו גוים כתינוק בן יומו שמגעו מותר בהנאה כמו שכתבנו למעלה (נז, ב ד"ה הא), ומיהו נראה שאפילו בזמן הזה מגען אסור בהנאה כמו שכתבנו (שם ד"ה ונמצא), דגזרת מגען היה דבר שבמנין וצריך מנין אחר להתירו, וכן נהגו בדורות האלו.
מגע תינוק גוי (עד) שאינו יודע בטיב ע"ז ומשמשיה לכולי עלמא אינו אוסר בהנאה, ולדברי הפוסקים כשמואל (נז, ב) אפילו בשתיה מותר.
מגע תינוק בן השפחות לכולי עלמא מותר אפילו בשתייה,דאפילו לרב דאסר אפילו בתינוק גוי מודה בבן השפחות, והיינו ברייתא דקתני (נז, א), יינן [וכו'] קטנים אין עושין יין נסך.
מגע גוי שמל ולא טבל מסתברא שעושה יין נסך בשתיה ולא ליאסר בהנאה.
רבי יוחנן בן ארזא כו': אלא ודאי חמרא הוא ונסכיה פר"שי ז"ל ואף על גב דאוקימנא בדאוריק אורוקי אפילו הכי חיישינן דילמא נגע ונסך ואנן הוא דלא רמינן אדעתין למיחזי דבישראל מחזקינן ליה ע"כ נראה מדבריו דכחו של גוי בכונת יין אינו אוס' אלא בשתיה אלא דהוא ז"ל כתב שם דאסור בהנאה משום לך לך אמרין נזירא כו' ולדבריו הא דאמרינן לקמן גוי אדנא וישראל אבובא חמרא אסיר בשתיה קאמר ולא בהנאה וכתב מורי הר"שבא נר"ו ואף על פי דעיקר נסוך בכי האי גוונא הוא ששופכין יין לפני העבודה זרה וכדאמרינן בפרק כל שעה מכל מקום אינו אוסר בכך בהנאה בסתם שפיכתו עד דשמעינן ליה דנסך עד כאן אבל הר"אבד ז"ל סובר דכחו של גוי בכונה אוסר בהנאה במגעו וכן כתב הרב בעל התרומות בשם ר"י ז"ל והכא משום כחו אסרוהו בהנאה כיון דידע דחמרא הוא וההיא דדנא דלקמן אסור בהנאה קאמר ואף על גב דכחו שלא בכונת יין מותר בשתיה לדברי הכל כדאמרינן הכא למאן דשרי משום דסבר גוי שכרא הוא אפילו הכי כחו בכונה סליק תרי דרגי ואוסר בהנאה כיון שדרכן לנסך בכך וכיון שאין לנו הכרעה גמורה בדבר זה נקטינן לחומרא והא קא חזי ליה ופרקינן בליליא וק"ל למאן דס"ד דביממ' הוה עובדא היאך לא הכירו בו שהיה גוי ויש לומר דשמא מקום אפל היה או שהיה קרוב ללילה ונתחלף להם בצורתו לישראל הדומה לו ואולי הטעם שאמר להם ישראל אני והאמינוהו כפי' שפירש ר"ת בפרק החוילץ ובפ' קמא דפסחים ואחר כך הכירו שהיה גוי אלא שאין זה הפירוש נכון מדלא אדכרוה בגמרא.
והא נגע בנטלה כבר פרשתיו לעיל ור"שי ז"ל: פירש כאן על ידי נטלא ויש להולמו בכל אחד מן הפירושים שכתבנו לעיל יין שמזגו גוי מהו אמר ליה אסור משום לך לך אמרינן נזירא כו' פירוש דאילו מדינא נגיעה בדבר לח לא שמיה נגיעה וכדפרשתי לעיל ולדעת ר"שי ז"ל אף בהנאה אסרוהו משום לך לך כלומר משום הרחק עבירה שמא יבוא להשקותו ביין בכונה ולאו אדעתיה דישראל וכן נראה מעובדא דרבי יוחנן דלקמן אבל יש אומרים שלא אסרוהו מפני גזרה זו אלא בשתיה בלחוד.
והלשון מוכיח שאפילו בדיעבד אסור מטעם גזירה זו והכי נמי מוכח מעובדא דרבי יוחנן דלקמן דאמר צא והכריז על יינם משום יין נסך ואף על גב דלקמן גבי הולכת ענבים לגת לא אסרו מטעם לך לך כו' אלא לכתחילה אין כל הדברים שוין דהכא התקלה קרובה יותר ויותר שהיין לפנינו וינסכנו ומיהו דוקא שמזגו כלומר שנתכוון גוי למזגו אבל אם שפך בו מים שלא בכונה מותר ואפילו בשתיה דאפילו כחו של גוי ביין שלא בכונה מותר בשתיה ואין בזה מיחוש וכן כתב הר"מבן ז"ל ויש אומרים כי מן הטעם הזה אם שפך גוי מעט מים בחבית של יין שאין במים כדי מזיגה או ששפך בה יותר מכדי מזיגה שאינונאסרשלא גורו אלא במזיגה הקרונה להשקות דאיכא למיחש שיבא להשקותו וינעביין כמו שאמרנו אבל לגבי מזיגת חבית כי האי לא שכיחא תקלה והר"מבן ז"ל סעד סברה זו מן הירושלמי שאמרו יין שמזגו גוי בחמין אסור בצונן מותר.
הרי שהתירו מזיגה בצונן לפי שלא היה דרכם בכך ולא גזרו אטו מזיגה בחמין ואף על גב דאנן אסרינן אף מזיגה בצונן לפי שדרכנו בכך וגם שרבי ירמיה נחלק שם ואמר יבא עלי שלא עשיתי כן מימי מכל מקום נגמר מינה לחבית גדולה שאין דרכם של בני אדם למזגה שאם שפך בה גוי מים שמותר והדעת נותנת שאפילו נתן בה כדי מזיגה מותר בדיעבד מאחר שאין דרכם של בני אדם בכך כלומר למזגו בחבית כדי שתיה ובמילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן ומיהו במזיגת כוס בין שנתן בו כדי מזיגת או יותר מדאי או פחות ממזיגתו לעולם אסור לפי שראוי להוסיף עליו יין או מים וכך רגילות ואיכא למיגזר ביה משום לך לך כו' וכן כתב ר' הר"מבן ז"ל והסכימו עמו רבותי והיה אומר רבינו הר"אה ז"ל כי מכאן נלמוד דאף על גב דגוי דטלטל יין שבכוס ולא נגב בו ולא שפך ממנו מותר ואפילו שנסכו כדאמרינן גבי גוי דדרי זיקא כו' אפילו הכי בישראל שמשמש לפני גוי בדרך זה אסרינן ליה משום לך לך כו' אלא שאם עשה כן בדרך מקרה שלא מדעתו של ישראל לא אסרינן ליה.
מהדורא קמא:
מהדורא תנינא:
מהדורות תליתאה ורביעאה:
רבנן כי ההוא שיכרא שתו א"ו חמרא הוא ונסכי' כתב המורה ואע"ג דמוקמי דמוריק אוריקו אפ"ה חיישי' דילמא נגע וניסך ואנן הוא דלא רמינן אדעתין למיחזי דבישראל הוה מחזקינן ליה ואינו נ"ל פתרון זה לתלות טעם האיסור משום דילמא נגע דא"כ אפי' למאן דשרי דאמר שיכרא הוי ניחוש נמי שמא נגע והו"ל מגע גוי שלא בכוונה ואסור בשתיי' דומיא דחרס גוי אלא ודאי לנגיעה לא חיישי' דאינהו חזו לי' שפיר דלא נגע אלא משום העירוי שעשה מן הכלי לכוס יש לנו לאוסרו שמא היתה כוונתו לנסך שעיקר הניסוך כך הי' לערות היין מן הכלי לספלים והילכך אם נתכוין לנסך בענין זה אין לך יי"נ בעולם כמותו והיכא דלא ידענו דעתו איכא למיחש וה"נ אמרי' לעיל בפ' אין מעמידין גבי נודות של ישראל דתניא דגוי ריבבן ונותן יי"נ לתוכן וישראל עע"ג ואינו חושש ואקשי' וכי ישראל עע"ג מאי הוה כיון דגוי נותן לתוכו יין פי' אע"פ שישראל עומד ע"ז ונזהר בו שלא יגע מ"מ כשמער' אותו מן הכלי לנוד אז יכול לנסכו בעירויואלמא עירויו של גוי דהיינו כוחו אע"ג דקי"ל דלא נגע הוא אסור אבל מיהו כחו שלא בכוונה כגון שסבר כי הוא שכר לא גזרו בי' רבנן ומותר בשתיי' ואע"פ שבמגעו אסרו לשתיי' אפילו שלא בכוונה דוקא במגעו שלא חילקו חכמים כדי להבידל ישראל ממנו אבל בכחו שלא נגע לא החמירו כיון דהוא שלא בכוונה וקים לן שלא ניסך:
ר' יוחנן כי הך לישנא דרב ס"ל דאמר שמואל בר רב יצחק אמר רב כל שאינו עולה על שלחן מלכים כולי. ראיתי שמקשה ר"ת דקי"ל רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן דאמר כל שאינו עולה וסוגיית התלמודא ס"ל כלישנא קמא דרב כדאמרי' בפ' אין מעמידין לגבי דבש למאי ניחוש לה אי משום בישולי גוים נאכל כמות שהיא חי הוא ונ"ל דלק"מ דסוגיא דתלמודא לא עקרא מילתי' דר' יוחנן דר"י לא אתא לפלוגי עלי' דרב ולמיסר כל דבר שנאכל כמות שהוא חי אלא מודה בזה שנאכל כמו שהוא חי שאין בו משום בישולי גוים אלא שבא להוסיף על דבריו שיש דבר שאינו נאכל כמות שהוא חי ואפ"הע אין בו משום בישולי גוים מפני שאינו עולה על שלחן מלכים ודבש דנאכל כמות שהוא חי מודה בי' ר"י דאין בו משום בישולי גוים אבל לישנא עא דרב צ"ל דר' יוחנן דסבר דוקא כל שנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי גוים אבל שאינו נאכל כמות שהוא חי אעפ"י שאינו עולה על שלחן מלכים יש בו משום בישולי גוי ובהא ודאי הילכתא כר' יוחנן כדקיי"ל דרב ור"י הלכה כר' יוחנן:
אמר להו רב אשי נקטוה לידי' דלא נישכשך בי' כתב המור' שאין מנסכין אלא ע"י שיכשוך ואינו נ"ל שהמגע הוא שקורא שיכשוך וכך היא מגען של גוים כשיכשוכו והכל הוא אחד שהמגע הוא אסור בהנאה בכל מקום אע"פ שלא שיכשך והאי דקאמר הכי דלא נישכשך בי' מפני שכל נגיעתו של גוי הכא הוי כמתכוין לדבר אחר שכל כוונתו לא היתה אלא ליטול האתרוג ודמי לכל הני דתנן במתני' נפל לבור ועלה ומדד' בקנה והתיז את הצרעה בקנה והי' מטפח ע"פ חבית מרותחת שנגע בכוונה ביין אלא שהי' מתכוין לדבר אחר ומפני זה התירוהו בהנאה אף כאן נמי בין בשקיעת ידו בין בהעלאתה כיון שאינו מתכוין אלא להעלות האתרוג מותר בהנאה אלא שהי' ירא שמא ינענע ידו ביין שלא לצורך העלאת האתרוג ויאסרנו גם בהנאה משום דהוי מגע גוי בכוונה מש"ה קאמר להו רב אשי נקטוה לידי' שלא ינענענה ביין כלל שלא יהא עסוק כ"א בהעלתו של אתרוג ויהי' היין מותר בהנאה. עיין מה שכתבתי על המורה על השיכשוך בפ' הניזקין במהדורא תנינא:
שרייה רפרס לזבוני' לגוים פי' שאין זו דרך נגיעה שאם היתה נגיעה חשובה היה נאסר אף בהנא' אפ"המפני שנסמך ועמד כל היין בכחו של גויאסור בשתיי'. והנ"מ דפקעי לאורכה אבל לפותייה אפיו בשתיי' נמי שרי מעשה לבינה קעביד פי' כי פקעה לאורכה צריך לחבק שתי צדי החבית ולדבקן שלא יצא היין ממנה ונמצא שמחמת כחו עומד כל היין אבל כי פקעה לפותייה אינו צריך אלא לחזק צד העליון על התחתון וצד התחתון מונח במקומו ע"ג קרקע ואין זה אלא מעשה לבינה שהודק צד העליון על התחתון אבל היין אינו נסמך ונשען על כחו:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה