עבודה זרה נג ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אם עתידין לחזור כמלחמת יהושע אינה בטילה וצריכא דאי תנא לוה עליה מדלא זבנה לא בטלה אבל נפלה עליה מפולת מדלא קא מפני לה אימא בטולי בטלה צריכא ואי תנא נפלה עליה מפולת משום דסבר הא מנחת כל אימת דבעינא לה שקילנא לה אבל גנבוה לסטים מדלא קא מהדר אבתרה בטולי בטלה צריכא ואי תנא גנבוה לסטין משום דסבר אי עובד כוכבים שקיל לה מפלח פלח לה אי ישראל שקלה איידי דדמיה יקרין מזבין לה לעובד כוכבים ופלח לה אבל הניחוה הבעלים והלכו למדינת הים מדלא שקלו בהדייהו בטולי בטלוה צריכא אם עתידין לחזור כמלחמת יהושע אינה בטילה מידי מלחמת יהושע מיהדר הדור ה"ק אם עתידין לחזור הרי הוא כמלחמת יהושע ואין לה בטילה ולמה לי למיתלייה במלחמת יהושע מלתא אגב אורחא קמ"ל כי הא דאמר רב יהודה אמר רב ישראל שזקף לבינה להשתחות לה ובא עובד כוכבים והשתחוה לה אסרה מנלן דאסרה א"ר אלעזר כתחילה של א"י דאמר רחמנא (דברים יב, ג) ואשריהם תשרפון באש מכדי ירושה היא להם מאבותיהם ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואי משום הנך דמעיקרא בביטולא בעלמא סגי להו אלא מדפלחו ישראל לעגל גלו אדעתייהו דניחא להו בעבודת כוכבים וכי אתו עובדי כוכבים שליחותא דידהו עבדי ה"נ ישראל שזקף לבינה גליא דעתיה דניחא ליה בעבודת כוכבים וכי אתא עובד כוכבים ופלח לה שליחותא דידיה קעביד ודלמא בעגל הוא דניחא להו במידי אחרינא לא אמר קרא (שמות לב, ד) אלה אלהיך ישראל מלמד שאיוו לאלוהות הרבה אימא כל דבהדי עגל ניתסרו מכאן ואילך נישתרי מאן מוכח:
מתני' עבודת כוכבים שהניחוה עובדיה בשעת שלום מותרת בשעת מלחמה אסורה בימוסיאות של מלכים הרי אלו מותרות מפני שמעמידין אותה בשעה שהמלכים עוברים:
גמ' אמר רבי ירמיה בר אבא אמר רב בית נמרוד הרי היא כעבודת כוכבים שהניחוה עובדיה בשעת שלום ומותר אע"ג דכי בדרינהו רחמנא כשעת מלחמה דמי אי בעיא למיהדר הדור מדלא הדור בטולי בטלה:
בימוסיאות של מלכים הרי אלו מותרות:
וכי מפני שמעמידין אותה בשעה שהמלכים עוברין מותרין אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן ה"ק מפני שמעמידין אותן בשעה שהמלכים עוברין ומלכים מניחין דרך זו והולכין בדרך אחרת כי אתא עולא יתיב אבימסא פגימא א"ל רב יהודה לעולא והא רב ושמואל דאמרי תרוייהו בימוס שנפגם אסור ואפי' למ"ד אין עובדים לשברים ה"מ עבודת כוכבים דזילא ביה מלתא למפלח לשברים אבל האי לא איכפת ליה א"ל מאן יהיב לן מעפרא דרב ושמואל ומלאינן עיינין הא רבי יוחנן ור"ל דאמרי תרוייהו בימוס שנפגם מותר ואפי' למ"ד עובדין לשברים ה"מ עבודת כוכבים דכיון דפלחה זילא ביה מילת' לבטולה אבל הני שקלי להאי ומייתו בימוס אחרינא תניא כוותיה דר' יוחנן ור"ל בימוס שנפגם מותר מזבח שנפגם אסור עד שינתץ רובו ה"ד בימוס ה"ד מזבח א"ר יעקב בר אידי אמר ר' יוחנן בימוס אבן אחת מזבח אבנים הרבה
רש"י
עריכהכמלחמת יהושע - לקמיה פריך הא לא הדור אמוריים שיצאו להלחם עם יהושע:
ה"ק אם עתידין לחזור - הרי היא אסורה כאותה עבודת כוכבים של אמוריים שיצאו למלחמה ודימו לחזור לפיכך נאסרו עבודת כוכבים שלהם בהנאה דכתיב לא ידבק בידך מאומה מן החרם שהרי לא ביטלום מדעתם ביציאתם:
למה ליה למיתלינהו במלחמת יהושע - ליתני אינה בטילה:
מלתא אגב אורחיה קמ"ל - לפי דרכו שהיה צריך ללמדינו שלא בטל נתן סימן לדבריו ללמדנו מתוך הסימן מילתא אחריתי לסיוע לרב יהודה דאמר ישראל שזקף לבינה כו' דילפינן איסור דעבודת כוכבים מאותן שבימי יהושע לכל דבריה:
להשתחוות לה - ולא השתחוה לה ובא העובד כוכבים והשתחוה לה אסורה אע"פ שאינה שלו:
ומנלן דאסרה - אע"פ שאינה שלו:
א"ר אלעזר וכו' - אלמא ממלחמת יהושע יליף:
ואשריהם תשרפון - אלמא אילנות נמי אסירי ומכדי הארץ וכל המחובר לה ירושה לישראל היא מאבותיהם שהרי לאברהם נאמר כי לך אתננה וגוים שבאו אחרי כן לא יכלו לאסרן בהשתחואה:
ואי - משום אשירות דמעיקרא היו קודם שניתנו לאברהם ולא ידעינן הי נינהו:
מכדי עבודת כוכבים של עובד כוכבים בביטול סגי לה - וקיימא לן (לקמן דף סד) עובד כוכבים מבטל עבודת כוכבים על כרחו ליכפינהו לעובדי כוכבים וליבטלינהו:
שליחותייהו עבדי - הלכך הויא עבודת כוכבים של ישראל ואינה בטילה עולמית:
במידי אחרינא לא - ניחא להו ולא אסרי אשירות דהא לאו שליחותייהו הוה:
כל דבהדי עגל - אותן אשירות שהיו באותו הזמן יאסרו דשליחותייהו הוה אבל הנעבדות מכאן ואילך שחזרו בתשובה לאו שליחותייהו הוה:
מאן מוכח - מי יודע איזו היתה באותה שעה ואיזהו נעבדה אחרי כן:
מתני' שהניחו עובדיה - דאין דעתם לחזור:
בשעת שלום מותרת - הואיל ויצאו לדעת ולא נטלוה עמהם ביטלוה:
בימוסיאות של מלכים - אבני גזית המתוקנין בדרך מהלך המלך וכשהמלך עובר מושיבין שם עבודת כוכבים והוא משתחוה לה:
מפני שמעמידין אותה - כלומר מפני שצריך להעמידה בשעה שהמלכים עוברים שאינן מוכנות למושב עבודת כוכבים כל שעה אלא לאותה שעה ולקמן פריך ומשום הכי מותרין בתמיה:
גמ' בית נמרוד - מגדל שבנו דור הפלגה לעבודת כוכבים ונמרוד היה מלך עליהם:
דכי בדרינהו רחמנא - שנאמר ויפץ ה' אותם:
ומהלכין בדרך אחרת - ואין חוששין להן הלכך לאו משמשי עבודת כוכבים חשיבי:
לא איכפת ליה - לעובד כוכבים אי נשבר דאכתי חזי למושב עבודת כוכבים:
שקלי האי - בימוס מאחר שנפגם ושדו ליה לבראי ומייתי אחרינא:
מזבח - שמקריבין עליו זבח לעבודת כוכבים:
היכי דמי בימוס וכו' - מנא ידוע לן הי הוה בימוס למושב והי הוה מזבח שמקריבין עליו דנפרוש מיניה:
תוספות
עריכהאם עתידין לחזור כמלחמת יהושע אינה בטלה עולמית. הא דנקט עולמית משום מסקנא דאגב אורחיה קמ"ל כדרב יהודה משום דהויא עבודת כוכבים של ישראל כדמסיק דאלו עבודת כוכבים של עובד כוכבים יש לה ביטול דהא ודאי עובד כוכבים שהניח עבודת כוכבים אע"פ שדעתו היה לחזור ולא בטלה יכולה להתבטל ע"י עובד כוכבים אחר ומה שפירש רש"י נמי בסמוך הרי היא כמלחמת יהושע שדימו העובדי כוכבים לחזור לא פירש כן אלא ליישב הלשון של הרי היא כמלחמת יהושע כי אותה אינו תלוי שדימו לחזור במה שלא נתבטלה לעולם אלא מפני שעבדום לדעת ישראל כדמסיק אלא בכך דומה כלומר דעתם לחזור כמו שהיו האמוריים דעתם לחזור ולהכי פריך למה לי למתלא במלחמת יהושע כיון שטעם מלחמת יהושע אינוי תלוי בדעתם לחזור אלא משום שעבדום לדעת ישראל ומסיק כדרב יהודה ואהא ודאי קאי עולמית כדפרישית לעיל:
דאי תנא לוה הוה אמינא מדלא זבנה לא בטלה. משמע דאתיא כר' דאי לרבנן אפי' זבנה לא בטלה ועוד מדתלי טעמא בעתידין לחזור דאי לרבנן אפי' אינן עתידין לחזור לא עדיף ממכרה ומכאן יש להוכיח דהא דאמר לעיל משכנה דביטל לר' היינו כיון שנשתקעה דאילא נשתקעה מודה ר' דלא בטיל כיון דדעתו לחזור:
ובא עובד כוכבים והשתחוה. פי' לאותה לבינה עצמה שזקף הישראל אבל בא העובד כוכבים וזקף אחרת והשתחוה לה אינה נאסרת דדלמא לא ניחא ליה לישראל אלא באותה שזקף ודלא כפי' רבינו שמואל:
והולכים דרך אחרת. והכומרים שעבדום לא עשאום עבודת כוכבים אלא לצורך המלכים וכשרואין שאין המלכים חוששין בהם גם הם מבטלים אותם:
ראשונים נוספים
אם עתידין לחזור הרי היא כמלחמת יהושע ואינה בטילה. למה לי למיתנא כמלחמת יהושע. מילתא אגב אורחיה (נקט) קמ"ל כדרב דאמר ישראל שזקף לבינה להשתחוות לה ובא עובד כוכבים והשתחוה לה אסרה. מנא לן כבתחילה של ארץ ישראל דאמר רחמנא ואשריהם תשרפון באש.
מכדי ארץ ישראל ירושה היא להן מאבותיהן. ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו.
ואי משום אלהותיהן שהיו להן קודם שיתן אותה להם הקב"ה ירושה בביטול בעלמא סגי להו. אלא מאי טעמא נאסרו כולהי טעוותיהו.
מדפלחי ישראל לעגל גלו דעתיהו דניחא להו בעבודת כוכבים. וכל עבודת כוכבים דעבדו שליחותיהו דישראל קא עבדי. ולפיכך אסרינהו רחמנא. הכא נמי ישראל שזקף לבינה גלי דעתיה דניחא ליה בעבודת כוכבים. ועובד כוכבים בא והשתחוה לה שליחותיה דישראל קא עבד.
ודחינן ודלמא בעגל בלחוד ניחא להו לישראל במידי אחרינא לא ניחא להו. לא ס"ד דכתיב אלה אלהיך ישראל. מלמד שאיוו לאלוהות הרבה. אי הכי כל עבודת כוכבים דבהדי עגל ליתסרו שאר עבודת כוכבים לא ליתסרו. ופרקינן מאן מוכח כלומר מי מודיע איזהו מוקדם. ואיזהו מאחרי כן:
ירושלמי השתחויה אינה מותרת אלא על אבני בית המקדש רבי יונה רבע על סיטריה.
ר' אחא רבע על סיטריה. ר' אבהו רבע כי אורחיה א"ר יוחנן לר' חייא בר אבא בבלאי ג' מילין סלקין מן גביכון מפשיטותא דתעניתא וערבתא דיומא שביעאה והדין מקצתא ואתיא כי הא דאמר לא התירו השתחויה אלא לתענית צבור בלבד ובלבד על הצד. וכל מי שאינו כשר כיהושע שאם יפול על פניו יאמר לו הקב"ה קום לך. אל יפול. ובלבד יחיד על הצבור:
מתני' עבודת כוכבים שהניחוה עובדיה בשעת שלום מותרת. פי' כגון שהניחוה ובטלוה בשעת מלחמה אסורה בית נמרוד כעבודת כוכבים שהניחוה עובדיה בשעת שלום ומותר. ואע"ג דכתיב ויפץ ה' אתם משם וכשעת מלחמה דמיא הנחתם. כיון דאי הוו בעו למהדר הוו הדרי כיון דלא הדרי בטולי בטלוה:
מתני' בימוסאות של עובדי כוכבים הרי אלו מותרות מפני שמעמידין אותן בשעה שהמלכים עוברין. ואוקימנה ופעמים שמניחין המלכים אותו הדרך והולכין בדרך אחר. פי' בנימוסאות הללו כגון כן שמעמידין עליו עבודת כוכבים. והוא מפורש כל במה לזה במוס. והוא אבן אחת והיא המצבה. ר' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו בימוס שנפגם מותר.
ואפילו למאן דאמר עובדין לשברין הני מילי בעבודת כוכבים דכיון דפלחה זילא ביה מילתא לביטולה. אבל הכא בימוס שקליה להאי ומיפלח לאחרינא.
תניא כוותיהו בימוס שנפגם מותר. מזבח שנפגם אסור עד שינתץ רובו. א"ר יוחנן בימוס אבן אחת. מזבח אבנים הרבה.
ואי משום דמעיקרא בביטול בעלמא סגי להו: יש להקשות דילמא באשרות של אחר כן על ידי מעשה אסרום, ויש מי שתירץ דרב יהודה סבר לה כמאן דאמר אין אדם אוסר דבר שאינו שלו משום מעשה, שהרי נחלקו בפרק השוחט במסכת חולין (מ, ב) על רב הונא, רב נחמן ורב עמרם ור' יצחק לומר דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו. והראב"ד ז"ל תירץ שכל דבר של רבים אין אדם אוסר אותו ואפילו במעשה, וראייתו מדאמרינן לקמן (נט, א) גבי מים של רבים, לא צריכא דטפחינהו בידיה, ואפילו הכי אינם נאסרים. וכלים דאחז שנאסרו (נד, ב), משום דיחידו של עולם הם ולא של רבים. ולא מיחוור, דאם כן לא הוה ליה למימר והא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, דודאי דבר שאינו [שלו] נאסר במעשה, אלא הכין הוה ליה למימר: והא דבר של רבים אינו נאסר, וכדאמרינן מים של רבים אינם נאסרים.
והרמב"ן נ"ר השיב עליו ואמר דאין לסברא זו הכרח, דאי משום הא דאמרינן לקמן ר' יוחנן אומר מים של רבים אינם נאסרים, זו אינה ראיה שלא יאסר דבר של רבים על ידי מעשה, דהתם אדרבא כי נקט מים של רבים רבותא נקט, דהא קא משמע לן דאפילו מים של רבים שהן הפקר לכל ויכול כל אחד לקחת מהם כמה שירצה אפילו הכי אינם נאסרים, לפי שעדיין לא זכה בהן ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו בלא מעשה לשם ע"ז.
והא דאיתמר לא צריכא דטפחינהו בידיה, לאו למימרא שיהא זה מעשה (שיעשה) [שיאסר] בשבילו, לפי שלא לעבדן תלשן אלא בהשתחואה הוא עובדן, ותלישה זו משום תפישת ידי אדם נקט לה, לומר שאינם נקראין מחוברים, שעל ידי קושיא זו פריק הכי, דאקשינן אמאי והא מחוברין נינהו, ופרקינן לא צריכא דטפחינהו בידיה, ופירושו דטפחינהו בידיה בין הוא בין אחר מתחלה שלא לשם ע"ז, ומשום הכי כשהם של רבים אינם נאסרים, אבל כשהם דיחיד כלומר דנבעי בארעיה [נאסרין], דהכי מפרשינן לה לקמן (נט, א) כיון דאית בהו תפיסת ידי אדם נאסרין, אבל עשה בו מעשה לשם ע"ז מנא לן דלא מתסרי. ותרץ הוא בפירוק קושייתו, דעקר קרא כי כתב דע"ז דישראל אין לה בטלה, דוקא בע"ז שעבדה ישראל, אבל ע"ז דגוי שבאת ליד ישראל יש לה בטלה מן התורה, אלא שאסרוה משום גזירה.
הא דאמרינן אבל הכא שביק האי בימוס ועביד בימוס אחרינא: קשיא לי לפי מה שפירש רש"י ז"ל גבי מתניתין דשלש אבנים (מז, ב) דבימוס עצמו נעבד, דאם כן היינו ע"ז, ולמאן דאמר עובדין לשברים בימוס שנפגם אמאי מותר, ואמאי לא זילא ליה למשבקיה. ויש לומר שאין עובדין את הבימוס בפני עצמו אלא אגב הע"ז ובסרך הע"ז שמניחין עליה, ואפילו הכי נאסר מיד כע"ז ואינם כמשמשי ע"ז שאינם נאסרין עד שיעבדו, כיון שדעתו מיהת למיפלחיה אגב הע"ז דדעתיה לאנוחיה עליה, אבל כשהוא נפגם הותר, דלעולם אין עורכין ואין מניחין עליו אחר פגימתו, ולא זילא בהו למשבקיה, דהא לא פלחי ליה משום לתא דידיה אלא משום לתא דע"ז, דהיא עקר כוונתו בעבודתו.
ומכל מקום עדיין יש לדקדק, דלקמן (נד, א) גבי נסך לחמה בין קרניה פרכינן, האי בימוס בעלמא שויוה. ופירש רש"י ז"ל: האי בימוס בעלמא שויה ובעלי חיים לא מתסרי משום משמשי ע"ז, ולפי פירושו שכתב במתניתין דג' אבנים, בימוס לא משמשין הוי אלא נעבד הוא ונעבד מיקרי. ואיפשר לומר דלא כל הבימוסין נעבדין אלא בימוס שמניחין עליו גוף הע"ז, ומשום קלונה של ע"ז שמונחת עליו ומשום סרך שלה, אבל בימוס זה שאין הגוף הנעבד מונח עליו לעולם, אלא שעורכין לגדי או לחמה עליו, אין בימוס כזה נעבד אלא משמשין מיקרי, ולפי שאין מניחין לעולם על כתף הבהמה תדיר גוף הע"ז לא מצי לתרוצי כגון שנסך לע"ז שעל גבה בין קרניה, והוצרך לתרץ כגון שעובד גוף הבהמה בפני עצמה ונסך לה יין בין קרניה, ר"ת.
ויש לדקדק בעובדא דעולא דיתיב על בימוסא פגימא היכי עביד הכי, ומנא ליה דבטליה דילמא אכתי לא ראו ליה בפגימתו דלבטלה, דבשלמא לדברי הראב"ד ז"ל שכתב דבימוס שנפגם שאמר שהוא מותר היינו בפגימת רובו, וכדמפרש בתוספתא (פ"ו ה"ב) בימוס שנפגם רובו מותר, הכא נמי איכא למימר דכיון שנפגם כל כך דודאי מיחזא חזו ומסתמא בטולי מבטלי ליה, דהכי קים להו לרבנן, אבל לדברי רש"י ז"ל ושאר המפרשים שפירשו דפגימת בימוס בכל שהו, ולישנא דפגימה נמי הכי משמע, דילמא אכתי לא דקו עליה ולא חזו ליה ואכתי באסוריה קאים. ויש לומר דמשום דחביבא עלייהו ע"ז, כל שעתא יהבי דעתייהו עליה ובודאי מיחזא חזו ליה ובטלו ליה, ויגיד (על) [עוד] מה שאין הע"ז מונחת על גביו כמו שהיתה, דלעולם לא היו מסירין הע"ז ממנו אלא אם כן הניחוהו והלכו להם אצל בימוס אחר. והכי משמע מדאמרינן גבי בימוסאות של מלכים, מפני שמעמידין אותם בשעה שהמלכים עוברין, כלומר אין בימוסאות נעבדין כיון שאין מעמידין אותם כל שעה, כן נראה לי.
מכדי ירושה היא להם מאבותיהם ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו: ואם תאמר ודילמא עבוד בהו מעשה יש אומרים דרב יאודה סבר כמאן דאמר אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואפילו על ידי מעשה דפלוגתא היא בפרק השוחט דמסכת חולין והר"אבד ז"ל תירץ דאפילו למאן דאמר אדם אוסר דבר שאינו שלו על ידי מעשה הני מילי דבר של יחיד אבל דבר של רבים אינו נאסר והביא ראיה לדבריו מהא דאמרינן לקמן בפרקין מים של רבים אינם נאסרים ופרכינן הא דיחיד נאסרי' והא מחוברי' נינהו ואוקימנ' כגון דטפחינהו בידיה ווהא התם דעביד בהו מעשה ואפילו הכי דרבים אינם נאסרים וכלים דאחז שנאסרו על ידי מעשה כדלקמן דיחידו של עולם הם ולא של רבים ואין זה נכון דאם כן היכי נקט רבי יאודה האי לישנא סתם והא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו דמשמע כל שאינו שלו ואפילו דיחיד הכי הוה ליה למימר והא דבר של רבים אינו נאסר והראי' שהביא כבר דחא' ר' הר"מבן ז"ל דהתם כי סגי לן בדטפחינ' בידיה הני מילי לאפוקינהו מדין מחוברין דפרכינן מינה דהתם בתפיסת ידי אדם כל דהו סגי ואף על פי שהוא מעשה שאינו ניכר ואפילו נעשה שלא לשם עבודה זרה ועל ידי כל אדם דהא לא דמו להר אבל לענין האוסר דבר שאינו שלו על ידי מעשה לא שמענו אלא בשעושה לשם עבודה זרה כההיא דהשוחט בהמת חברו לעבודה זרה וגם שיהא מעשה ניכר בשנוי שאינו חוזר לבריתו דדמי כמאן דקני ליה בשנוי דומיא דגזלן מה שאין כן בטפיחי מיא ומאי דאמרינן התם דמים של רבים אינן נאסרין לא נצרכה אלא כשהם של הפקר דאף על גב דכל אדם יש לו זכות בהם והוי כשותף אינם נאסרין הא דיחיד שהם שלו או שהם דיחידים שותפין נאסרין כיון דאית ליה שותפו' בגווה כדאיתא בפרק השוחט והוא דטפחינהו בידיה כלומר בין הוא בין אחרים ואפילו שלא לשם עבודה זרה דלא להוו מחוברין ובעיקר קושיתנו תירץ הרב רבינו הגדול ז"ל דכולה קושיא דרב יאודה תליא במאי דקאמר בביטול בעלמא סגי להו והכא לישנא קלילא נקט והא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו והכא יש לנו לומר שלא עשו בהם מעשה ואי משום הנך דמעיקרא שהיו בהם קודם שהיתה ירושה לאבות וכן כל דכוותיהו שהיו אחר כן ועשו בהם מעשה אלא שדרך התלמוד להקשות מן הפשוטות סוף סוף בבטול בעלמא סגי להו וא"כ לכפינהו לגוים דלבטלינהו דגוי מבטל עבודה זרה בעל כרחו כדפי' ר"שי ז"ל אבל אין לומר דכיון שהניחום ונתיאשו מהם בטלום מן הסתם ואף על גב דהוי בשעת מלחמה יודעין היו שלא יחזרו שם מעולם דליכא למימר הכי אלא בעבודה זרה תלושה שהניחוה עובדיה ולא רצו ליטלה עמהם ואם תאמר והיכי סגי להו בבטול להנהו מעיקרא כיון שזכו בהן ישראל קודם בטול ויש לומר דהא דאמרינן בפרק כל הצלמים דישראל שמצא עבודה זרה וזכה בה קודם ביטול שוב אין לה בטלה ההיא מדרבנן היא דמדאוריתא לו אמרו שאין לעבודה זרה של ישראל בטלה אלא בשעבדה על ידו או על יד שלוחו כן פירש רבינו בשם רבו הר"מבן ז"ל.
מתני' עבודה זרה שהניחוה עובדיה בשעת שלום מותרת: פירוש דליכא למימר בהא מימר אמר אי גוי משכח לה פלח לה ואי ישראל משכח לה איידי דדמיה יקרים וזבוני מזבין לה דהתם הוא גבי גנבה או מכירה שיוצאה ממנו בעל כרחו ולא במה שמניחו לדעתו דכיון דלא חייש למשקלה זילא ביה ומיאש אפילו מאסורה ומבטל לה.
גמרא בית נמרוד: פירוש ונפקא מינה למה שהוא קיים מן המגדל ההוא אי נמי לכל דכותה שהניחום בעלים ויכלי למהדר ולא הדור.
ומלכים מניחין דרך זו והולכים בדרך אחרת: פי' ר"שי ז"ל ומהלכין בדרך אחרת ואין חוששין להם הילכך לא חשיבי משמשי עבודה זרה עד כאן ויפה פירש דודאי לישנא דמתניתין וגמרא דעלה מונח דמיד מותרין ואפילו קודם שהניחו המלכים דרך זו והטעם משום מאי דפר"שי ז"ל דהוה ליה משמש עבוד' זרה עראי וכאותה ששנינו בפרק כל הצלמים גבי שלש אבנים הניח עליה עבודה זרה וסלקה הרי זו מותרת שאינה אלא תשמיש עראי ודיו שיאסר בעודה עליו מפני מראית העין וכמו שפירשנו שם בירושלמי.
בימוס שנפגם אסור: פר"שי ז"ל שנפגם כל שהוא והכי דייק לישנא ולפי זה יש לפרש שהפגימה במקום שנראה לעין דאי לא דילמ' לא חזייה גוי דלבטלה אבל הר"אבד ז"ל פירש שנפגם רובו וכן אמרו בתוספתא בימוס שנפגם רובו מותר מזבח שנפגם רובו אסור עד שינתץ רובו פי' מזבח שנפגם רוב כל אבן ואבן אבל עדין עצומו של מזבח קיים אסור עד שינתץ רובו:
אבל הכא שקיל האי בימוס ומייתי אחרינא: הקשה רבינו הר"שבא נר"ו לפירוש ר"שי ז"ל שכתב בפרק כל הצלמים גבי מתני' דשלש אבנים דבימוס עצמו נעבד מה לי בימוס מה לי עבודה זרה וגם לקמן דפר"שי ז"ל האי בימוס בעלמא שוייה פר"שי ובעלי חיים לא מתסרי משום משמשי עבודה זרה אלמא בימוס משמשין הוא. ותירץ דלא כל הבימוסין נעבדין וכל בימוס שהעבודה זרה מונח' עליו עובדין אותה אגב העבודה זרה לקלונה וסרך שלה אבל בימוס שאין גוף עבודה זרה מונח עליו אלא שעובדין לגג או לחמה ולמזלות אינו נעבד והרי הוא משמשין.
מהדורא קמא:
וצריכא דאי תנא צוה עלי' מדלא זבנה לא בוטלה כו' ראיתי כתוב בתוס' מישכנה הוא לזמן קצוב שאם לא אפדנה עד זמן פלוני תהי' שלך ומש"ה דמי למכרה אבל צוה עליה היא הלואה בסתם ומש"ה לא דמי למכרה ופתרון נאה נראה לי:
ירושלמי זעירי בר חנינא. בשם ר' חנינא כשמכרה לצורף נחלקו אבל אם מכרה לעובדי' ד"ה אינה בטלה רב ירמי' בשם רב כשמכרה לעובדי' אבל אם מכרה לצורף ד"ה בטלה היא:
פיסקא בימוסאות של מלכים כו' מיתבי איזה נעבד כל שעובדין אותו בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון כו' קשיא לי היכי לא מותבינין מהכ' תיובת' לרבא דפליג על אביי בפ' ארבע מיתות בהעובד ע"ז מאהבה ומיראה. דאביי אמר חייב ורבא אמר פטור ונסייע מהכא לאביי ונקשה מינה לרבא ותו דהכא אמר רבא הכל הן בכלל לא תעבדם כו' ופליג בין בצינעה בין בפרהסיא והתם פטר לגמרי ול"פ:
מהדורא תנינא:
מהדורות תליתאה ורביעאה:
פיסקא מכרה או משכנה וכי אתו גוים [ופלח לה] שליחותא דידהו עביד ראיתי מקשי' והא אמרי' בפ' איזהו נשך אין שליחות לגוי ואמרי' נמי אין שליח לדבר עביר' ואין זו קושיא של כלום דלא אמרי' אין שלד"ע אלא שלא יתחייב השולחו ואין שליחות לגוי נמי שיהא חשוב הוא כגוי או הגוי כמותו אבל שליחות דהכא אינו אלא הוכחה בעלמא דברצונו הוא עובדה והוא מרשהו ולא מישתרי משום דהוי דבר שאינה שלו:
פיסקא ע"ז שהניחוה עובדי'. אמר רב בית נמרוד הרי הוא כע"ז שהניחוה עובדיה בשעת שלום ומותר פ' המור' מגדל שבנו דור הפלגה לע"ז ונימרוד היה מלך עליהם וראיתי מקשים ממאי דאמרי' בפ' חלק אמר ר' ירמיה בן אלע' באותה שעה נחלקו לשלש כתות אחת אומרת נעלה ונעשה מלחמה ואחת אומרת נעלה ונשב שם ואחת אומרת נעלה ונעבוד ע"ז אותה שאומרת נעלה נעשה מלחמה משם נעשו שדין משם נעשו קופין רוחין ולולין ואותה שאומרת נעלה ונשב בשם משם הפיצם ד'. ואותה שאומרת נעלה ונעבוד ע"ז משם בלל ד' את שפתם אלמא מוכיח משם דאותם שעבדוהו לע"ז לא הפיצום כ"א בלל את לשונם ונראה לי לתרץ דרב פליג אדרב ירמיה וקסבר דכולם עשו אותו לשם ע"ז וכולם הפיצם אי נמי יש לומר דאותם שעשו אותו לשם ע"ז הופצו ובלל את לשונם. ואותם שאמרו נעלה ונשב שם הופצו לבד ולא בלל לשונם עוד מקשים דאמרי' התם אמר ר' יוחנן מגדל שלישו נשרף שלישו נבלע שלישו קיים ותיהוי כע"ז שנשתברה ונ"ל לומר דאין זה ביטול שאותו שקיים ראוי הוא (לדידה) [לדירה] ודמי לאשרה שאע"פ שהפילה הרוח ענפי' ונופי' הנשאר אסור שעיקר ע"ז קיימת והה"נ המגדל ולא הוי ביטול עד שיעש' פרצות שלא יהא ראוי (לדידה) [לדירה] והנכון בעיני לומר דבית נמרוד אינו המגדל אלא בית ע"ז שלו שהיה לו בבבל כדכתיב ותהי ראשית ממלכתו בבל והוא היה עובד ע"ז כדכתיב הוא היה גבור ציד לפני ד' ודרשו חכמים שהיה [צד] את הבריות וממרידן לבורא:
פיסקא בימוסיות של מלכים מאי קרא בשומו כל אבני מזבח פי' ורובו ככולו בכל מקום:
מיתיבי איזהו נעבד כו' קשיא לי דהא פלוגתא דתנאי היא כדאמרן בפ' השוחט בסופו ומייתי לה נמי לקמן בפירקין גוי שניסך יינו של ישראל שלא בפני ע"ז אסרו ר' יהודא בן בתירא ור' יהודא בן בבא מתירו מפני שני דברים א' שאין מנסכין אלא בפני ע"ז וא' שיכול לומר לו לא כל הימנך שתיאסר ייני לאונסי וכיון דהוא פלוגתא דתנאי אמאי מקשים מתניתא למתניתא ומידחקינין לתרוצה ונ"ל דל"פ התם אלא דעבד בה מעשה אבל בהשתחוי' בלחוד שלא עשה בה שום מעש' ליכא מאן דפליג דלא אסרה דהכי אמרי' התם אמר רב הונא היתה בהמת חבירו רבוצה לפני ע"ז כיון ששחט בה סימן אחד אסרה סבר לה כי הא דאמר עולא אמר ר' יוחנן אע"פ שאמרו המשתחו' לבהמת חבירו לא אסרה עשה בה מעשה אסרה. ואמרינן רב אחא ורב עמרם ורב יצחק דאמרי אין אדם אוסר דש"ש. פירש שאף על פי ששחטה לע"ז לא אסרה אלמא ל"פ (אלמא) [אלא] היכא דעביד בה מעשה ותנאי נמי דמייתי מגוי שניסך יינו של ישראל דעביד בו מעשה הוא אבל לעול' היכא דלא עבד ביה מעשה ליכא מאן דפליג דאין אדם אוסר דשא"ש. מש"ה מקשה ומדחיק לתרוצה וכי היכי דפליגי תנאי ביי"נ ה"נ אשכחן דפליגי תנאי בכלאי הכרם דהכי אמרי' בפ' הגוזל קמא בה' הנותן לאומני' לתקן המסכך גפנו ע"ג תבואתו של חבירו ה"ז קידש וחייב באחריותו. ואיתא במס' כלאים בפ"ז וקתני סיפא ר' יוסי ור' שמעון אומרי' אין אדם מקדש דבר ש"ש אמר ר' יוסי מעשה באחד שזרע את כרמו בשביעית ובא מעשה לפני ר"ע ואמר אין אדם אוסר או מקדש דש"ש ובפ' הערל בה' אנדרוגניס כהן אמרי' אמר שמואל הלכה כר' יוסי ורב הונא משמי' דרב אמר אין הלכה כר' יוסי ורב אדא בר אהבה אמר רב הלכה כר' יוסי פי' רב הונא לטעמי' דאמר עשה בה מעשה אסרה ומסכך נמי מעשה בידים קא עביד שמסכך תבואות חבירו בגפניו וקשיא לי דבפרק הגוזל אמרי' דר"מ קאסר אפילו בלא מעשה דתניא מחיצת הכרם [שנפרצה] אומרים לו כדור נתייאש הימנה ולא גדרה ה"ז קדש וחייב באחריותו. ויש לומר קסבר ר' דגרמא כאלו עבד מעשה בידים דמי ולא דמי למשתחוה לבהמת חבירו שאין שום דבר ניכר בה אבל התם ניכרין הזרעין מעורבין עם הגפנים הילכך אסר ר"מ אפילו בגרמא ומחייבו באחריותו עיין מ"ש בפ' השוחט אחד בעוף בסופו במהדורא תליתאה ובה' ח' דספר המכריע:
מתקיף לה ר' זירא אונס רחמנא פטרי' פי' וכל היכי דגברא פטור מקטלא לא מצית למסירי' משום נאבד דגברא מיחייב ואיהו לא מיתסר משכחינן בעובד את ההרים ומשתחוה לבהמת חבירו. אבל דגברא פטור ואיהו מיתסר לא מישתכח:
לא קשיא הא בצנעה והא בפרהסיא פי' ומאי דפליג יאביי ורבא בפ' ד' מיתות בעובד ע"ז מאהבה ומיראה דאביי אמר חייב ורבא אמר פטור אביי אמר אליבא דכ"ע דלא מבעיא לי' לר"א דחייב אלא אפי' לר' ישמעאל חייב דע"כ לא פטר ר' ישמעאל אלא באונס מיתה אבל מאהבה ומיראה דליכא אונס מיתה מודה ר' ישמעאל דחייב ורבא אמר פטור משום דס"ל כר' ישמעאל וקסבר כי היכי דבאונס מיתה פטר הה"נ מאהב' ומיראה משום דלא קיבלה עלי' באלוה שכל מה שעושה אינו עוש' אלא מפני הגוי ולא שמודה בע"ז ואיזה עובד ע"ז חייב שמקבלו עליו לאלוה ועושה מרצונו ולא בעבור אהבה ויראה של גוי וכל זה הוא בצנע' אבל בפרהסיא אפילו באונס מיתה חייב והוי נעבד וכל מה שכתבתי בפ ארבע מיתות במהדורא תליתאה אינו כלום וזה הוא העיקר:
אע"פ שאמרו המשתחוה לבהמת חבירו לא אסרה פי' אף לגבוה עשה בה מעשה אסרה פי' אף להדיוט שאם ניסך לה יין בין קרני' אסרה אף להדיוט דומיא דכלים דאחז שנאסרו אף להדיוט ודומיא דחפר בה בורות שיחין ומערות ודומיא דעשאן חליפין לע"ז דכל אלו הן נאסרין אפילו להדיוט:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה