עבודה זרה סא ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
בחצר אחרת מותר והוא שמפתח וחותם בידו המטהר יינו של עובד כוכבים ברשותו וישראל דר באותה חצר מותר והוא שמפתח וחותם בידו א"ל רבי יוחנן לתנא תני אע"פ שאין מפתח וחותם בידו מותר בחצר אחרת אסור אע"פ שמפתח וחותם בידו דברי ר"מ וחכמים אוסרין עד שיהא שומר יושב ומשמר או עד שיבא ממונה הבא לקיצין חכמים אהייא אילימא אסיפא תנא קמא נמי מיסר קא אסר ואלא ארישא דסיפא והא קאמר ליה ר' יוחנן לתנא תני אע"פ שאין מפתח וחותם בידו ואלא אסיפא דרישא דקאמר ת"ק בחצר אחרת מותר והוא שמפתח וחותם בידו וחכמים אומרים לעולם אסור עד שיהא שומר יושב ומשמר או עד שיבא ממונה הבא לקיצין ממונה בא לקיצין גריעותא הוא אלא עד שיבא ממונה שאינו בא לקיצין:
רשב"א אומר רשות עובדי כוכבים אחת היא:
איבעיא להו ר"ש בן אלעזר להקל או להחמיר רב יהודה אמר זעירי להקל רב נחמן אמר זעירי להחמיר רב יהודה אמר זעירי להקל והכי קאמר ת"ק כשם שברשותו אסור כך ברשות עובד כוכבים אחר נמי אסור וחיישינן לגומלין ר"ש בן אלעזר אומר במה דברים אמורים ברשותו אבל ברשות עובד כוכבים אחר מותר ולא חיישינן לגומלין רב נחמן אמר זעירי להחמיר וה"ק ת"ק במה דברים אמורים ברשותו אבל ברשות עובד כוכבים אחר מותר ולא חיישינן לגומלין ר"ש בן אלעזר אומר כל רשות עובדי כוכבים אחת היא תניא כוותיה דרב נחמן אמר זעירי להחמיר אמר ר"ש בן אלעזר כל רשות עובדי כוכבים אחת היא מפני הרמאין דבי פרזק רופילא אותיבו חמרא גבי אריסייהו סבור רבנן קמיה דרבא למימר כי חיישינן לגומלין הני מילי היכא דקא מותיב האי גבי האי אבל הכא כיון דאריסיה לאו דרכיה לאותוביה בי פרזק רופילא לגומלין לא חיישינן אמר להו רבא אדרבה אפילו למ"ד לא חיישינן לגומלין ה"מ היכא דלא מירתת מיניה אבל הכא כיון דמירתת מיניה מחפי עליה זכותא ההוא כרכא דהוה יתיב ביה חמרא דישראל אשתכח עובד כוכבים דהוה קאי ביני דני אמר רבא אם נתפס עליו כגנב חמרא שרי ואי לא אסור:
רש"י
עריכהבחצר אחרת - ישראל דר בחצר אחרת:
ה"ג יינו של עובד כוכבים ברשותו - אם היין של עובד כוכבים וטהרו ישראל ונתנו ברשות העובד כוכבים עצמו וישראל דר באותה חצר מותר והוא שמפתח וחותם ביד ישראל אבל אין מפתח וחותם בידו אע"פ שישראל דר באותה חצר אסור כיון שהיין שלו דלא מרתת כולי האי:
תני אע"פ שאין מפתח וחותם בידו - כיון דישראל דר באותה חצר כשומר היוצא ונכנס דמי דאמרינן במתני' שמותר:
או עד שיבא ממונה הבא לקיצין - שיהא שומר ממונה לשמרו אבל הולך ויוצא ויש לו שעה קבועה לבא או עד שיבא כלומר עד שיהא ממונה עליהם שיתיירא זה מביאתו ולקמן פריך הבא לקיצין גריעותא הוא:
ארישא דסיפא - יין של עובד כוכבים ברשות עובד כוכבים וישראל דר באותה חצר דקאמר ר"מ מותר והוא שמפתח וחותם בידו ואתו רבנן למיסריה:
והאמר ליה רבי יוחנן לתנא כו' - אלמא פשיטא ליה לרבי יוחנן כי האי גוונא לקולא הוא דבעינן למיזל:
אלא אסיפא דרישא - היכא דיין של ישראל הוא וקתני ישראל דר בחצר אחרת מותר והוא שמפתח וחותם בידו דכיון דיין דישראל הוא מירתת עובד כוכבים לזייף שמא ירגיש בו ישראל הדר בחצר אחרת:
גריעותא הוא - דכיון דיש לו שעה קבועה לביאתו לא מירתת עובד כוכבים:
להקל או להחמיר - להקל דקאמר ת"ק בעיר שכולה עובדי כוכבים אסור להניחו בבית העובד כוכבים שהוא בעליו והוא הדין בבית עובד כוכבים אחר וקאמר רבי שמעון בן אלעזר וכי כל רשות עובדי כוכבים אחת היא בתמיה כלומר הואיל ואינו בבית בעליו מותר דהאי עובד כוכבים מירתת או להחמיר קאמר ובניחותא איתמר דתנא קמא דוקא בבית בעליו קאמר ואתא רבי שמעון בן אלעזר למימר הוא הדין בבית העובד כוכבים אחר דחיישינן לגומלין אע"ג דהאי עובד כוכבים שהבית שלו ייחד לו קרן זוית לישראל ולא נגע דנתפס עליו כגנב חיישינן דלמא שביק ליה לעובד כוכבים חבירו בעל היין דלא מירתת לנסוכי כי היכי דהדר ישראל וזבין מהאי עובד כוכבים זימנא אחרינא ומפקיד ליה גבי ההוא דלישבוק ליה לנסוכי:
לגומלין - הנח לי ואגמול לך כיוצא בזו:
רבי שמעון בן אלעזר כו' - ואחת היא דמתניתין אתמוהי מתמה:
מפני הרמאין - גומלין זה לזה:
פרזק - שם האיש:
רופילא - שני למלך:
אותיבו חמרא - יין כשר דזבני ישראל באשראי:
גבי אריסייהו - עובדי כוכבים כמותם אריסא מירתת ממריה ואי נמי נגע מסהיד עליה דלא נגע:
כרכא - כרך:
אם נתפס עליו כגנב - אם עובד כוכבים חלש הוא ויש אימת שופטי העיר עליו ואם ימצאוהו נוגע נתפס עליו כגנב:
חמרא שרי - בשתיה ואי לא אסור אף בהנאה דודאי נגע:
תוספות
עריכהעד שיהא שומר יושב ומשמר. תימה היינו רישא דישראל ועובדי כוכבים דרין בה ואין לומר דאיצטריך ליוצא ונכנס דהא נמי שמעינן מרישא דקתני דרין בה ולא שיהא נותן עיניו בעובד כוכבים כל היום וי"ל דה"א עד דאיכא ישראל טובא קמ"ל דאפילו בחד סגי:
ההוא כרבא כו'. מתוך הלשון משמע דנקט כרכא שהיה היין מונח בתוך הרחוב וגם היה שם יין של עובד כוכבים שעתה אין העובד כוכבים נתפס כגנב על הביאה רק על הנגיעה ואפילו הכי חמרא שרי כיון שנתפס על הנגיעה והא דאמרינן לקמן פרק בתרא (דף ע.). דההוא דהוה יתיב ביה חמרא דישראל כו' וקאמר רבא אי מצי לאישתמוטי חמרא אסור ואף על פי שנתפס כגנב על הנגיעה היינו משום דבבית שיכול ליכנס שם אינו ירא כל כך ומנסך אבל אי נתפס כגנב על הביאה ודאי חמרא שרי ולהכי מייתי עלה ההיא דנעל הפונדק:
ראשונים נוספים
ענין המעשה של פרזק רופילא כך הוא: שטהרו יינו של פרזק והניחוהו בבית האריס בחותם או מפתח בשביל האריס עצמו וא"ל רבא שצריך לחוש לפרזק עצמוכאלו היה ברשותו וצריך שומר. ויש לפרש שהיה הבית אוצר מיוחד ליין אבל לא היה היין בחצרו של עכו"ם אלא שהיה שלו ואלמלא חשש פרזק עצמו לא היה צריך אפילו מפתח שהרי אין היין שלו ולא גרע מרישא דסיפא דכתב לו התקבלתי אלא דחששו לזיוף פרזק עצמו מפני שמחפין עליו ושתי הלשונות הללו אמת הן שניהם.
ויש להקל ולפרש בכל המטהר יינו של עכו"ם שאמרנו דצריך שומר דחותם בתוך חותם כשומר דמי וראיה לדברי מדקתני ברייתא דלוקח ושוכר בית בחצירו של עכו"ם ומלאהו יין וישראל דר בחצר אחרת מותר וחכ"א לעולם אסור עד שיושיב שומר כדקתני מתני' במטהר ואפ"ה אמרי' בפ' אין מעמידין ור' יוחנן אמר אפי' יין משתמר בחותם בתוך חותם לרבנן אלמא שומר דקאמרי רבנן למעוטי חותם אחד (בתוך חותם) אבל שתי חותמות כשומר הוו ואף אנו נאמר בשומר דקתני מתניתין במטהר דה"ה לשני חותמות ואין כן דעת הראשונים ז"ל אבל מצאתי כן למקצת רבני הצרפתים ז"ל.
יינו של גוי ברשותו: פירוש כגון שטהרו ישראל וישראל דר באותה חצר, ויכול לראות משם כל היין לפירושו של הראב"ד ז"ל, מותר, והוא שיש מפתח וחותם בידו, דסבירא ליה להאי תנא דדירתו של ישראל לא מהניא לגמרי, דמשום שייכות גדולה שיש לו בבית וביין דילמא נגע אי לאו דאיכא חותם ומפתח.
ואמר ליה רבי יוחנן תני ואף על פי שאין המפתח וחותם: דדירתו של ישראל בחצר הוה ליה כשומר, ונכנס ויוצא מותר לכולי עלמא. בחצר אחרת אף על פי שמפתח וחותם בידו אסור עד שיהא יושב ומשמר, כלומר הוא נכנס ויוצא, דמשום שייכות גדולה שיש לו עליו אם אין הישראל דר שם או שיהיה שומר יושב ומשמר שובר הוא כמה חותמות, דסמכא דעתיה דלא ידע ישראל בכך, ואם ידע יאמר ליה מאי איכפת לך דידי הוא, הילכך בעינן שימור.
כל רשות הגוים אחת היא: רב יהודה אמר זעירי להקל, דשמעינהו ר' שמעון בן אלעזר לרבנן דאמרי דהוא הדין נמי למטהר ינו של נכרי ונתנו ברשות גוי אחר שהוא אסור אפילו במפתח וחותם עד שיהא יושב ומשמר, ואמר להו וכי כל רשות הגוים אחת היא, בתמיהא, הא אינו אחת דלא חיישינן לגומלין, ואי איכא מפתח או חותם שרי. ורב נחמן אמר להחמיר, דרבנן לא חיישי לגומלין, ובמפתח וחותם סגי ברשות גוי אחר, ואמר איהו דלגומלין חיישינן, וכל רשות הגוים [אחת] היא, והרי היא כאלו היין עדיין עומד בביתו של גוי בעל היין, ובעינן שיהא שומר יושב ומשמר. ותניא כוותיה דרב נחמן וכתנא קמא והילכך ברשות גוי אחר אי איכא מפתח וחותם שרי, דלגומלין לא חיישינן.
דבי פרזק רופילא אפקידי חמרא גבי אריסייהו וכו': יש מי שפירש שטהרו ישראל יינו של פרזק ונתנוהו ברשות אריסיה דפרזק שהיה גוי כמותו, ואותו האריס היה דר שם, והיה מפתח או חותם ביד הישראל [וסברו דאין לחוש] בשביל האריס עצמו, ואמר להו רבא צריך לחוש לפרזק עצמו [שהוא] מנסכו, דהא מסתפי מיניה ואי נגע מרתת ממנו ומחפי עליה, ואינו מותר עד שיהא שומר יושב ומשמר. ויש מי שפירש שברשות המיוחד שלא היה האריס דר בו העמידו, אלא שהיה האוצר של אריסו דפרזק, ואי לא שחששו לזיוף פרזק עצמו מפני שמחפין עליו היה מותר, דאי משום חשש האריס כיון שהוא רשות מיוחד לא היה צריך מפתח וחותם, שהרי אין לו שייכות ביין כלל, והוה ליה כסופא דמתניתין דכתב לו התקבלתי שהוא מותר בלא מפתח ובלא חותם, ואסיק רבא שהוא אסיר. ושני הפירושים הללו (אחת) [אמת].
כתב הרמב"ן נ"ר, יש להקל ולפרש בכל מטהר יינו של גוי שאמרנו שצריך שומר, דחותם בתוך חותם כשומר דמי, וראיה לדברי מדקתני בברייתא דלוקח ושוכר בית בחצרו של גוי ומלאהו יין וישראל דר בחצר אחרת, חכמים אומרים לעולם אסור עד שיושיב שומר, כדקתני במתניתין במטהר, ואפילו הכי אמרינן בפרק אין מעמידין (לא, א) ור' יוחנן אמר אפילו יין משתמר חותם בתוך חותם לרבנן, אלמא שומר דקאמרי רבנן למעוטי חותם אחד, אבל שני חותמות כשומר הוו, ואף אנו נאמר בשומר דקתני במתניתין במטהר דהוא הדין בשני חותמות. ואין כן דעת הגאונים ז"ל, אבל מצאתי כן למקצת רבני הצרפתים ז"ל, עד כאן לשונו.
ההוא כרכא דהוה יתיב ביה חמרא דישראל, וגוי וכו', אמר רבא אם נתפס עליו וכו’: פירש רש"י ז"ל: אם גוי חלש הוא ויש אימת שופטי העיר עליו ואם ימצאוהו נוגע יתפשוהו כגנב חמרא שרי בשתייה, ואם לאו אסור אף בהנאה דודאי נגע. ולדברי רש"י ז"ל עכשיו אם שופטי העיר לא יחייבו את הגוי על נגיעתו אסור להניח נכרי בחנותו ואף על פי שאינו מודיעו שהוא מפליג.
ויש בזה פירוש אחר לגאון ז"ל כתבו הראב"ד ז"ל בפירושיו, אם נתפס עליו כגנב, כלומר שהמקומות חלוקין במחיצה עשרה זה ליינו של גוי וזה ליינו של ישראל ואין לגוי רשות ליכנס אצל יינו של ישראל לפי שאין לו שייכות לא ביין ולא בבית, מותר, ואם לאו אסור. ופירוש זה צריך לי עיון, דהא אמרינן בפרק השוכר (ע, ב) דחצר שחלוקה במספס טהרותיו טמאות ובגוי אינו עושה יין נסך, אלמא לא בעינן ביין אלא חלוקה במספס ולא מחיצה עשרה, ואפילו למאן דמפרש לה התם דמשום חומרא דיין נסך נקט, וכל שכן למאן דמפרש התם דלא נקט אפילו חלוקת מסיפס משום יין נסך, דאפילו בלא חלוקה נמי אינו עושה יין נסך אלא דאם כן נמצא הגוי לפנים מן המסיפס, ומשום הלכתא דטהרות נקט מספס לומר דאין מספס מציל בטהרות.
ישראל דר בחצר אחרת והוא שמפתח או חותם ביד ישראל דלא גרע ממפקיד יינו ביד גוי דסגי ליה בהכי לרבי אליעזר אבל בלא מפתח וחותם ודאי אסור כיון שהגוי דר שם ולא ישראל ומיהו דעת הר"אבד ז"ל דדוקא בזה שיש צד שייכות לגוי בבית לפי שהיה כבר שלו ואדם נכנס לפעמים במה שמכר או השכיר אבל אם לא היה שלו מעולם הרי זה מותר אף על פי שאין ישראל דר שם וגוי דר שם בלא מפתח ולא חותם ובלבד ביום אבל בלילה אסור וכן הסכימו עמו רבותי יינו של גוי ברשותו וישראל דר באותה חצר מותר אסקה רבי יוחנן אפי' בלא מפתח ולא חותם ובלא פתח פתוח לרשות הרבים דכיון שלא הודיעו שהוא מפליג הא הוי כשומר יוצא ונכנס ומרתת דילמא חזי ליה ולא זבניה מיניה בחצר אחרת אף על פי שמפתח וחותם בידו אסור פירוש מפתח או חותם ובשאינו פתוח לרשו' הרבים דאלו פתוח לרשות הרבים הא שרי ליה ברישא דמתני' לפי הפירוש הנכון וכן אם יש שם מפתח וחותם שניהם דעת מורי הר"אה ז"ל שהם כשומר כדמוכח בסמוך אלא דאיידי דמיירי בישראל דר נקט שומר אבל יש אומרים דכל שהבית והיין של גוי כיון דשייכות גדולה יש לו לא סגי לן אלא בפתוח לרשות הרבים או בשומר יוצא ונכנס או בישראל דר שם דאי לא שובר הוא כמה חותמות וזה דעת מורי הר"שבא נר"ו ולפיכך הוא אוסר יין שמביא גוי ממקום למקום למכור בספינה אם אין שם ישראל.
ת"ק נמי מיסר אסר: פירוש דהא קתני אף עפ"י שמפתח וחותם בידו ואפילו שניהם במשמע וזה סיוע לדברי מורי הר"שבא נר"ו דביינו של גוי ברשותו לא סגי בשני חותמות אבל לפי' מורי הר"אה שהוא מפרש דת"ק מפתח או חותם קאמר כההיא דרישא שהוא מתפרש כן ואף על גב דשרי בשני חותמות אם כן היינו שומר דקאמרי רבנן דהא כי הדדי נינהו.
אלא הסיפא דרישא כו': עד וחכמים אומרים כו' מכאן הביא רבינו ז"ל ראיה דשני חותמות דינם כשומר דהא לא שרו רבינו הכא אלא בשומר ואילו בפרק אין מעמידין אמר רבי יוחנן יין משתמר חותם בתוח חותם ואוקימנא כרבנן אבל יש לומר דהני מילי ביינו של ישראל אבל ביינו של גוי וברשותו שומר בעינן או ישראל דר בחצר או פתוח לרשות הרבים וראוי בו להחמיר אבל העם נהגו היתר כדברי מורי הר"אה ז"ל. וכל שיש שני חותמות ביין שלנו לדברי הכל ואפילו ביין שלו לדברי מורי הר"א הלוי ז"ל אין חוששין לנקיבת הנוד וכיוצא בו וכרבן שמעון ן' גמליאל דלא חייש לשתומא.
שמא שאינו בא לקיצין: פירוש דמאי דקתני שהוא בא לקיצין לא לקץ מסוים אלא לקיצין הרבה שאינם קבועים ורב נחמן אמר זעירי להחמיר דרבנן לא חיישי לגומלין וברשות גוי אחר הרי הוא כיינו של ישראל ברשו' וגוי דעלמא דסגי במפתח או חותם לרבי אליעזר ולא חיישינן לגומלין ור"|שבא מחמיר דחייש לגומלין ושומר בעי ותניא כוותיה דרב נחמן הילכך הילכתא כוותיה וכרבנן דשרו.
אותיבו חמרא בי ארישייהו: פירוש ואם האריס דר שם היה שם מפתח או חותם אחד דלא סגיא בלאו הכי משום אריס גופיה ואם לא היה דר שם אפילו לא היה שם חותם כלל ולא מפתח אלא שהיה פתוח לר' הרבים כדין משנתינו ומיהו אפליגו בהאי חיישינן לגומלין או לא והלכתא כמאן דאמר דכיון דאריסיה הוא ומרתת מיניה מחפי עליה. ההוא כרכא דהוה יתיב ביה חמרא דישראל וגוי פירו' כל אחד בחבית שלו אשתכח גוי דהוה קאי ביני דני ולא היה שם חותם כלל אלא שהיה הפקק עומד עליהם.
אמר רבא אם נתפס עליו כגנב חמרא שרי ואי לא אסיר: פר"שי ז"ל אם נתפס עליו כננב אם גוי חלש הוא ויש עליו אימת שופטי העיר ואם ימצא נוגע יתפס כגנב חמרא שרי אף בשתיה ואם לאו אסור אף בהנאה דודאי נגע עכ"ל.
ומורי הר"אה ז"ל היה אומר בשם רבותיו שלא היה צריך לכך אלא אפילו הוא במקום שאין עליו אימת שופטי העיר ממש כגון בזמן הזה כיון שהוא בענין שיהא דומה לגנב ואית ליה כיסופא בהכי סגי וכן שמעתי מפי רב צרפתי בשם רבותיו הצרפתים ז"ל אבל הר"אבד ז"ל כתב בשם גאון ז"ל אם נתפס עליו כגנב שהמקומות חלוקין שיש מחיצה עשרה בין יינו של גוי ליינו של ישראל ואין לגוי רשות ליכנס ליינו של ישראל לפי שאין לו שייכות לא בבית ולא ביין מותר ואי לא אסיר ע"כ ואין צורך לפירוש זה וגם לפירושו לא היה צריך לומר מחיצה עשרה דבמסיפס בעלמא סגיא כדאיתא לקמן בפרק השוכר גבי חצר חלוק במסיפס.
ולענין מה שכתב ר"שי ז"ל אם נתפס כגנב כשנמצא נוגע משמע שהוא סובר דכל שנתפס על הנגיעה היין מותר. ואעפ"י שאינו נתפס על הכניסה ולא כן כתב לקמן בפרק השוכר גבי אית ליה לאשתמוטי כו' דבעינן שיהא נתפס כגנב על הכניסה והוא הנכון והכא הכי פירושה אם נתפס כגנב על הכניסה שאין לו שייכות בבית ולא טענה בכניסה היין מותר אפילו בשתיה ואף על פי שנכנס שם שלא מדעת חברו דהשתא ודאי מרתת ולא נגע כלל אבל אם אינו נתפס כגנב על הכניסה שיש לו שייכות בבית או משום טענה על הכניסה ויכול לומר לכך נכנסתי אף על פי שנתפס על הנגיעה היין אסור אפילו בהנאה דודאי נגע ולא דמי למניח נכרי בחנותו דהתם כיון דעל ברשו' וידעי' למאי על לא חיישינן אבל הכא דעל שלא ברשות ויש לו טענה על הכניסה והיין מוכן לפניו ליגע בלא שבירת חותם ראוי הוא לחוש לו וכן נראה מתוך פירוש הר"אבד ז"ל שכתבנו אלא שאין לנו צורך לפרשה על ידי טעם מחיצה או מסיפס.
מהדורא קמא:
מהדורא תנינא:
דקא אסיל מיני' מני' הילכך דמיא קצת לזריקה וקצת לנגיעה דקנה נגיעה ממש לא הוי דבקנ' נגע והקנה בידו אבל האי נגע בחבית ושבקי' ולא נקיט לה בידיה הילכך בחמתו שרי וזריקה ממש לא הוי דהתם לא ממטי לה בידיה על חמרא. אבל האי דממטי לה על חמרא בידי' מיחזי כמגע הילכך שלא בחמתו אסור:
מסקנא דהילכתא מגע של גוי בין בידו בין ע"י דבר אחר אם בכוונה נגע ולא הי' עסיק בדבר אסור אף בהנאה ממעשה דאגרדמים ומדיוקא דמתני' דמדדה בקנה והי' מטפח על פי חבית מרותחת ואמרו ימכר דוקא מפני שהי' עסוק בדבר אחר. הלא"ה אף בהנאה הוה מיתסר וכן נמי מעשה דלוליבא דנגע בחמרא ושריא רבא לזבוני' לגוים דוקא שלא בכוונה הא בכוונה אסור בהנאה. ואם נגע שלא בכוונה בין אם נתכוין ליגע אלא שהי' עסוק בדבר אחר בין ביד בין ע"י ד"א בין אם לא נתכוין ליגע כלל אסור בשתיי' ממעשה דחרם גוי וממעשה דלוליבא וממעשה דאתרוגא. וממתני' דנפל לבור ועלה כו' ומגע דרגל וה"ה לכל גוו לא חשיב מגע. ובין בכוונה ובין שלא בכוונה אסור בשתיי' ומותר בהנאה וכחו של גוי שמוריק היין מכלי אל כלי ואניו נוגע אם בכוונה עשה וידע שהוא יין במגעהו אסור אף בהנאה ואם שלא בכוונה עשה שלא ידע שהוא יין גרוע ממגע ושרי אף בשתיי' ואם מזג מים ביין אסור בשתיי' משום לך לך אמרי נזירא. ומסתברא דשרי בהנאה. ואם זרק שום חפץ ביין אפי' ברצון לא מיתסר כלל החבית. ואם הגיע החפץ בידו ביין ולא הי' תופסו בידו אלא הניחו ליפול ביין אם מרצונו עשה אסור בשתיי' ואם בחמתו עשה מתר:
מהדורות תליתאה ורביעאה
עריכהפרק ר' ישמעאל
מצא בראשו מעות ומעות דבר של נוי הוא מיכן מוכיח שכל המעות שהגוים מתנדבין עכשיו והן משימין אותן לפני ע"ז בשעה שמתנדבים אע"ג שהן יודעין שהכומרין נוטלין אותן נוי ע"ז הן ואדעתא דהני נותנים שיעשו מהן זיבול לע"ז ושיתפרנסו הכומרי' שהן שמשי ע"ז מהן ובודאי אם היו מתנדבין ולא היו משימין אותן לפני ע"ז היו מותרין אע"פ שנתנדבו לזיבול ע"ז שאין הקדש לע"ז אבל כל מה שמשימין לפני ע"ז נאסר או משום תקרובת ע"ז וכל אלה הפתילות של שעוה שדולקות לפני ע"ז או הצורות של שעוה שהן תלויות לפני ע"ז אע"פ שהכומרים סותרים אותן ומוכרין אותן נוי ע"ז הן הצורות והפתילות הן תקרובת ע"ז והן אסורין עד לעולם ולא תימא כשסותרין אותן ומוכרין אותן הן ניתרין כי זה הוא יטולן דומיא דאבני מקוליס שהן תקרובת ע"ז והן בטלות דהתם אדעתא דהני זרקו להו שיעמדו על הגל תמיד הילכך אי שקלינהו מהתם בטלינהו ושרי אבל אלה לכך הן עשוין שתתנאה ע"ז בהן לפי שעה וחרי כן יתפרנסו מהן שמשי עז הילכך אין זה ביטול ובודאי דבר שהוקצה לע"ז תדיר כגון הסודרין שלפניהם ועששיות הדולקות לפניהן אילו לקחן הגוי וביטלן כגון שפגמן ועשה בהן מעשה הותרו דומיא דאבני מרקוליס שעשה בהן מעשה וחיפו בהן דרכים:
דאפילו חוץ כלפנים דמי ואסור פי' ועמהן המור מעליהן דעליהן התרנו דבר של בזיון אפילו למרקוליס ולפניהן אנו אוסרין וטעמ' דמילת' שלפניהן מקריב' כל דבר ואפי' דבר (שאינו) של נוי אבל עליהן אין משימין אלא דבר של נוי:
פיסקא ע"ז של נכרי אסורה מיד אלא רב המנונ' משום טומאה ישנה קמבעיא לי כך כתוב במקצת ספרים וברוב ספרים מצאתי כתוב אה"נ ורב המנונא טומאה ישנה קמבעיא ליה ול"ג לי' כלל וטעות הוא האי אין ה"נ וכתב המורה וקמבעיא לי' כלים שנשתמשו לע"ז ושיברו כדי לטהרו וריתכו לע"ז ועדיין לא נשתמשו בו ואינו נראה לי דמה צורך לומר וריתכו לע"ז אפילו ריתכו נמי לצורכו חוזר לטומאה ישנה אלא הכי בעינין השתא לפרושי מילתי' ריתך כלי של ע"ז ואע"פ שריתכו לעצמו קמבעיא ליה שאע"פ שאיסורו לא יחזור עליו אע"פ שירתכנו לצורך ע"ז עד שישתמש בו טומאתו חוזרת עליו:
הנ"מ טומאה דאורייתא אבל טומאה דרבנן לא ראיתי מקשי' ממאי דאמרי' בי"ח דבר בפ"ק דשבת טומאת כלי זכוכית דרבנן וטומאה ישנה דרבנן ובטומאה דאורייתא אחיתו לה טומאה ובטומאה דרבנן לא אחיתו לה טומאה ונראה לי לתרץ דההיא דאמרינן התם לא קאי דלא אמרי' הכי אלא משום דסברי דטעמא דטומאת כלי זכוכית משום דדמי לכלי מתכת אבל אתא רב אשי ואסקה דלעולם ככלי חרס דמי כדאמר ריש לקיש הואיל ותחלת בריאתן מן החול ואפילו אי הות קיימא לא קשיא מידי דלא דמי דהתם אין לכלי שום ומאה שבעול' כ"א מדרבנן ומשום הכי אקילו בה רבנן אבל כלי המקבל טומאה מן התור' אע"פ שטומא' זו מדרבנן י"ל דלא אקילו בה:
ברוך אתה לשמים שהחזרת לי אבדתי כו' מה שפי' המורה דמדאוריית' לא אסירי משום דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אינו נראה לי דהא אמרי' לקמן המשתחוה לבהמת חבירו לא אסרה עשה בה מעשה אסרה ואותו האיסור הוא מן התורה כאשר כתבתי לקמן במהדורא תנינא (ולומר) [ולימד] אותו מכלים אלמא איסור כלים דאורייתא הוא מפני שנעשה בהן מעשה ומה דק"ל במהדורא קמא דהיכי יליף איסורא דרבנן מאיסורא דאורייתא הכי יליף לי' דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון וכי היכי דרחמנא אסר בין כהני הבמות בין כלים שנשתמשו בהן לע"ז הה"נ רבנן כי היכי דאסרי בהני בבית חוני' הם הכי אסרי כלי בבית חניו:
נינסרינהו לא תניף עליהן ברזל אמר רחמנא פי' דאבני' שלמו' דאמר רחמנא לא אמר אלא שלא יונף עליהן ברזל ושיהו שלימות בלי פגומה כדפריש המורה והכי תנן במדות אחד אבני הכש ואחד אבני המזבח מבקעת בית כרם חופרין למטה מן הבתולה ומביאין משם אבנים שלמות שלא הונף עליהן ברזל וקשיא לי נינסרינהו ע"י שמיר כדאמרי' בריש מי שאחזו קורדייקוס דעבד שלמה לאבני ביהמ"ק שהרי היה שמיר בבית שני כדכתבית לעיל בריש אין מעמידין וי"ל שמפני מלכי יונים לא היה מצוי להם באותה שעה כמו שלא היה מצוי שמן למנור' אילולי שעשה בו השם נס וקשיא לי נמי ליתברינהו בלא ברזל באמצע האבן במקום שאינה נפגמת ויש לומר דאין זה ביטול עד שיפגם בדבר הנראה:
משום כספה וזהבה של ירושלים פי' משום דגוים לאו בני מעילה נינהו שיצאו לחולין על ידם ובקדושתן עומדין אי לאו דאשכחי קרא וחיללוה אע"ג דלאו בני מעילה נינהו נתחלל על ידן:
פיסקא מכרה או משכנה וכי אתו גוים [ופלח לה] שליחותא דידהו עביד ראיתי מקשי' והא אמרי' בפ' איזהו נשך אין שליחות לגוי ואמרי' נמי אין שליח לדבר עביר' ואין זו קושיא של כלום דלא אמרי' אין שלד"ע אלא שלא יתחייב השולחו ואין שליחות לגוי נמי שיהא חשוב הוא כגוי או הגוי כמותו אבל שליחות דהכא אינו אלא הוכחה בעלמא דברצונו הוא עובדה והוא מרשהו ולא מישתרי משום דהוי דבר שאינה שלו:
פיסקא ע"ז שהניחוה עובדי'. אמר רב בית נמרוד הרי הוא כע"ז שהניחוה עובדיה בשעת שלום ומותר פ' המור' מגדל שבנו דור הפלגה לע"ז ונימרוד היה מלך עליהם וראיתי מקשים ממאי דאמרי' בפ' חלק אמר ר' ירמיה בן אלע' באותה שעה נחלקו לשלש כתות אחת אומרת נעלה ונעשה מלחמה ואחת אומרת נעלה ונשב שם ואחת אומרת נעלה ונעבוד ע"ז אותה שאומרת נעלה נעשה מלחמה משם נעשו שדין משם נעשו קופין רוחין ולולין ואותה שאומרת נעלה ונשב בשם משם הפיצם ד'. ואותה שאומרת נעלה ונעבוד ע"ז משם בלל ד' את שפתם אלמא מוכיח משם דאותם שעבדוהו לע"ז לא הפיצום כ"א בלל את לשונם ונראה לי לתרץ דרב פליג אדרב ירמיה וקסבר דכולם עשו אותו לשם ע"ז וכולם הפיצם אי נמי יש לומר דאותם שעשו אותו לשם ע"ז הופצו ובלל את לשונם. ואותם שאמרו נעלה ונשב שם הופצו לבד ולא בלל לשונם עוד מקשים דאמרי' התם אמר ר' יוחנן מגדל שלישו נשרף שלישו נבלע שלישו קיים ותיהוי כע"ז שנשתברה ונ"ל לומר דאין זה ביטול שאותו שקיים ראוי הוא (לדידה) [לדירה] ודמי לאשרה שאע"פ שהפילה הרוח ענפי' ונופי' הנשאר אסור שעיקר ע"ז קיימת והה"נ המגדל ולא הוי ביטול עד שיעש' פרצות שלא יהא ראוי (לדידה) [לדירה] והנכון בעיני לומר דבית נמרוד אינו המגדל אלא בית ע"ז שלו שהיה לו בבבל כדכתיב ותהי ראשית ממלכתו בבל והוא היה עובד ע"ז כדכתיב הוא היה גבור ציד לפני ד' ודרשו חכמים שהיה [צד] את הבריות וממרידן לבורא:
פיסקא בימוסיות של מלכים מאי קרא בשומו כל אבני מזבח פי' ורובו ככולו בכל מקום:
מיתיבי איזהו נעבד כו' קשיא לי דהא פלוגתא דתנאי היא כדאמרן בפ' השוחט בסופו ומייתי לה נמי לקמן בפירקין גוי שניסך יינו של ישראל שלא בפני ע"ז אסרו ר' יהודא בן בתירא ור' יהודא בן בבא מתירו מפני שני דברים א' שאין מנסכין אלא בפני ע"ז וא' שיכול לומר לו לא כל הימנך שתיאסר ייני לאונסי וכיון דהוא פלוגתא דתנאי אמאי מקשים מתניתא למתניתא ומידחקינין לתרוצה ונ"ל דל"פ התם אלא דעבד בה מעשה אבל בהשתחוי' בלחוד שלא עשה בה שום מעש' ליכא מאן דפליג דלא אסרה דהכי אמרי' התם אמר רב הונא היתה בהמת חבירו רבוצה לפני ע"ז כיון ששחט בה סימן אחד אסרה סבר לה כי הא דאמר עולא אמר ר' יוחנן אע"פ שאמרו המשתחו' לבהמת חבירו לא אסרה עשה בה מעשה אסרה. ואמרינן רב אחא ורב עמרם ורב יצחק דאמרי אין אדם אוסר דש"ש. פירש שאף על פי ששחטה לע"ז לא אסרה אלמא ל"פ (אלמא) [אלא] היכא דעביד בה מעשה ותנאי נמי דמייתי מגוי שניסך יינו של ישראל דעביד בו מעשה הוא אבל לעול' היכא דלא עבד ביה מעשה ליכא מאן דפליג דאין אדם אוסר דשא"ש. מש"ה מקשה ומדחיק לתרוצה וכי היכי דפליגי תנאי ביי"נ ה"נ אשכחן דפליגי תנאי בכלאי הכרם דהכי אמרי' בפ' הגוזל קמא בה' הנותן לאומני' לתקן המסכך גפנו ע"ג תבואתו של חבירו ה"ז קידש וחייב באחריותו. ואיתא במס' כלאים בפ"ז וקתני סיפא ר' יוסי ור' שמעון אומרי' אין אדם מקדש דבר ש"ש אמר ר' יוסי מעשה באחד שזרע את כרמו בשביעית ובא מעשה לפני ר"ע ואמר אין אדם אוסר או מקדש דש"ש ובפ' הערל בה' אנדרוגניס כהן אמרי' אמר שמואל הלכה כר' יוסי ורב הונא משמי' דרב אמר אין הלכה כר' יוסי ורב אדא בר אהבה אמר רב הלכה כר' יוסי פי' רב הונא לטעמי' דאמר עשה בה מעשה אסרה ומסכך נמי מעשה בידים קא עביד שמסכך תבואות חבירו בגפניו וקשיא לי דבפרק הגוזל אמרי' דר"מ קאסר אפילו בלא מעשה דתניא מחיצת הכרם [שנפרצה] אומרים לו כדור נתייאש הימנה ולא גדרה ה"ז קדש וחייב באחריותו. ויש לומר קסבר ר' דגרמא כאלו עבד מעשה בידים דמי ולא דמי למשתחוה לבהמת חבירו שאין שום דבר ניכר בה אבל התם ניכרין הזרעין מעורבין עם הגפנים הילכך אסר ר"מ אפילו בגרמא ומחייבו באחריותו עיין מ"ש בפ' השוחט אחד בעוף בסופו במהדורא תליתאה ובה' ח' דספר המכריע:
מתקיף לה ר' זירא אונס רחמנא פטרי' פי' וכל היכי דגברא פטור מקטלא לא מצית למסירי' משום נאבד דגברא מיחייב ואיהו לא מיתסר משכחינן בעובד את ההרים ומשתחוה לבהמת חבירו. אבל דגברא פטור ואיהו מיתסר לא מישתכח:
לא קשיא הא בצנעה והא בפרהסיא פי' ומאי דפליג יאביי ורבא בפ' ד' מיתות בעובד ע"ז מאהבה ומיראה דאביי אמר חייב ורבא אמר פטור אביי אמר אליבא דכ"ע דלא מבעיא לי' לר"א דחייב אלא אפי' לר' ישמעאל חייב דע"כ לא פטר ר' ישמעאל אלא באונס מיתה אבל מאהבה ומיראה דליכא אונס מיתה מודה ר' ישמעאל דחייב ורבא אמר פטור משום דס"ל כר' ישמעאל וקסבר כי היכי דבאונס מיתה פטר הה"נ מאהב' ומיראה משום דלא קיבלה עלי' באלוה שכל מה שעושה אינו עוש' אלא מפני הגוי ולא שמודה בע"ז ואיזה עובד ע"ז חייב שמקבלו עליו לאלוה ועושה מרצונו ולא בעבור אהבה ויראה של גוי וכל זה הוא בצנע' אבל בפרהסיא אפילו באונס מיתה חייב והוי נעבד וכל מה שכתבתי בפ ארבע מיתות במהדורא תליתאה אינו כלום וזה הוא העיקר:
אע"פ שאמרו המשתחוה לבהמת חבירו לא אסרה פי' אף לגבוה עשה בה מעשה אסרה פי' אף להדיוט שאם ניסך לה יין בין קרני' אסרה אף להדיוט דומיא דכלים דאחז שנאסרו אף להדיוט ודומיא דחפר בה בורות שיחין ומערות ודומיא דעשאן חליפין לע"ז דכל אלו הן נאסרין אפילו להדיוט:
למעוטי ערלה וכלאי הכרם שאם מכרן וקידש בדמיהן מקודשת פי' דוקא ע"ז תופסת את דמיה שחלופי ע"ז הן אסורין בהנאה כע"ז עצמה אבל ערלה וכלאי הכרם וה"ה לכל איסורי הנאה אינן תופשין חליפיהן שאם החליפן חליפיהן מותרין בין בהנאה בין באכילה ואפילו איסור דרבנן אין שם מפני שאין תופשין חליפיהן שלא המצא איסור שתופש חליפי' כ"א ע"ז ושביעית והקדש נמי תופש את לחיפי' אבל הוא יוצא לחולין והילכך אם החליף אדם איסורי הנאה או מכרן חליפיהן ודמיהן מותרין בין לו בין לאחרים ומשום הכי תנן מכרן וקידש בדמיהן ה"ז מקודשת אבל מיהו אסור למוכרן או להחליפן שבשע' שהוא מוכרן או מחליפן אז הוא עובר ונהנה מאיסורי הנאה שהרי אותם החליפין יהיו מותרים לו ואחר שעבר והחליף הן מותרין החליפין בין לו בין לאחרים ואין בהן אפילו איסור דרבנן. והמורה חלק ואמר דהוא שהחליפן אסורין לו החליפין אבל האשה מותרת בהן וגם אמר שאיסור דרבנן יש בחליפין אבל בקידושין תפשי מדאורייתא ולא נראו לי כל דבריו שדבר בזה מראש ועד סוף והנכון נ"ל מה שכתבתי:
פיסקא לוקחין גת בעוטה בראשונה היו אומרין אין בוצרין עם הנכרי בגת שאסור לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל עיין מ"ש בהלכה ט' בספר הלקט כמה חלקות של תנאים שונות בדבר זה:
שמעת מינה ניצוק חיבור פי' ואע"ג דאמרי' ניצוק חיבור דוקא גרגותני מיתסרא אבל מה שבגת לא מיתסר משום ניצוק דאכתי לא מיקרי יין עד שירד לבור דמתני' אליבא דמשנה ראשונה אוקימנה:
איקלע ר' נחמן למחוזא כך מצאתי כתוב בספר ישן והיא גירסא יפה מאוד דרבא שאל מרב נחמן דהוה רבי' ומקצת ספרים מצאתי כתוב איקלע רב הונא ברי' דרב יהושע למחוזא וכך גריס המורה ומפרש לה בדוחק גדול שאינו מתקבל ומתיישב בלב ובההיא גירסא דגריס רב נחמן אין שום גימגום ומצאתי כתוב שגם רבינו תם זצוק"ל מצא גירסא הישנה דגריס רב נחמן וקילסה אלא דקשי' לי' היאך הי' אומר רב נחמן כי הוא אסור בהנאה והא אמרי' בשלהי פ"ב דחולין רב נחמן ורב עמרם ורב יצחק אמרי אין אדם אוסר דבר ש"ש ואין הגוי יכול לאסור יינו של ישראל ומוקי לה כתנאי דאמרי' לקמן גוי שניסך יינו של ישראל שלא בפני ע"ז כו' ומחמת קושיא זו חזר לגרוס כגירסת המורה ואינו נ"ל דלק"מ דהא מסקי' התם רב נחמן ורב עמרם ורב יצחק דאמרו אפילו למ"ד אדם אוסר דבר ש"ש הנ"מ גוי אבל ישראל לצעורי' קמכוין דאלמא ל"פ סתם אלא בישראל הרוצה לאסור בהמ' חבירו אל בגוי מודים שיכול לאסור יינו של ישראל בע"כ:
והא מר הוא דאמר וכי שיכשוך עושה יין פי' אמר לו רבא לר"נ והרי אני מקובל ממך שאמרת וכי שיכשוכו של גוי דהיינו מגעו יי"נ גמור הוא עושה אם החמירו חכמים בסתם יינו של גוי ובמגעו לאוסרו לא שנעשה אותו כיי"נ ממש ולמה אמרת דבר זה הי' לך להתירו בהנאה דדוקא יי"נ גמור הוא אסור בהנאה אבל מגעו של גוי אינו אסור אלא בשתיי' בלבד אבל בהנאה מותר א"ל אימור דאמרי אנא לבר מדמי ההוא חמרא אבל בדמי דההוא חמרא מי אמרי' פי' א"ל ר"נ אמת כי שמעת מפי שאמרתי כי אין שיכשוכו של גוי חשוב כיי"נ ממש אבל לא אמרתי אותו כדי שיהא מגעו של גוי מותר בהנאה אלא שלא יאסור תערובתו בהנאה שלא יהא לו תקנה כמו שאוסר יי"נ גמור אלא אם נתערב מגעו של גוי ביין אחר אני סובר ימכור כולו לגוי חוץ מדמי היין שנגע ו הגוי כי ודאי מגעו של גוי אסור בהנאה אבל תערובתו אנו מתירין בענין זה אבל יי"נ גמור שנתערב ביין אחר כולו אסור בהנאה ולא שרינן לי' למכור כולו חוץ מדמי יי"נ שבו וזה הדבר אמר רב נחמן לקמן בפ' השוכר דתנן יי"נ שנפל לבור כולו אסור בהנאה רשב"ג אומר ימכור כולו לגוי חוץ מדמי יי"נ שבו ואמרי' התם אמר רב הלכה כרשב"ג חבית בחבית אבל לא יין ביין ושמואל אמר אפילו יין ביין כו' עד אמר רב נחמן הלכ' למעשה יי"נ יין ביין אסור חביות בחביות מותר סתם יינן אפילו יין ביין מותר:
רבנן כי ההוא שיכרא שתו א"ו חמרא הוא ונסכי' כתב המורה ואע"ג דמוקמי דמוריק אוריקו אפ"ה חיישי' דילמא נגע וניסך ואנן הוא דלא רמינן אדעתין למיחזי דבישראל הוה מחזקינן ליה ואינו נ"ל פתרון זה לתלות טעם האיסור משום דילמא נגע דא"כ אפי' למאן דשרי דאמר שיכרא הוי ניחוש נמי שמא נגע והו"ל מגע גוי שלא בכוונה ואסור בשתיי' דומיא דחרס גוי אלא ודאי לנגיעה לא חיישי' דאינהו חזו לי' שפיר דלא נגע אלא משום העירוי שעשה מן הכלי לכוס יש לנו לאוסרו שמא היתה כוונתו לנסך שעיקר הניסוך כך הי' לערות היין מן הכלי לספלים והילכך אם נתכוין לנסך בענין זה אין לך יי"נ בעולם כמותו והיכא דלא ידענו דעתו איכא למיחש וה"נ אמרי' לעיל בפ' אין מעמידין גבי נודות של ישראל דתניא דגוי ריבבן ונותן יי"נ לתוכן וישראל עע"ג ואינו חושש ואקשי' וכי ישראל עע"ג מאי הוה כיון דגוי נותן לתוכו יין פי' אע"פ שישראל עומד ע"ז ונזהר בו שלא יגע מ"מ כשמער' אותו מן הכלי לנוד אז יכול לנסכו בעירויואלמא עירויו של גוי דהיינו כוחו אע"ג דקי"ל דלא נגע הוא אסור אבל מיהו כחו שלא בכוונה כגון שסבר כי הוא שכר לא גזרו בי' רבנן ומותר בשתיי' ואע"פ שבמגעו אסרו לשתיי' אפילו שלא בכוונה דוקא במגעו שלא חילקו חכמים כדי להבידל ישראל ממנו אבל בכחו שלא נגע לא החמירו כיון דהוא שלא בכוונה וקים לן שלא ניסך:
ר' יוחנן כי הך לישנא דרב ס"ל דאמר שמואל בר רב יצחק אמר רב כל שאינו עולה על שלחן מלכים כולי. ראיתי שמקשה ר"ת דקי"ל רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן דאמר כל שאינו עולה וסוגיית התלמודא ס"ל כלישנא קמא דרב כדאמרי' בפ' אין מעמידין לגבי דבש למאי ניחוש לה אי משום בישולי גוים נאכל כמות שהיא חי הוא ונ"ל דלק"מ דסוגיא דתלמודא לא עקרא מילתי' דר' יוחנן דר"י לא אתא לפלוגי עלי' דרב ולמיסר כל דבר שנאכל כמות שהוא חי אלא מודה בזה שנאכל כמו שהוא חי שאין בו משום בישולי גוים אלא שבא להוסיף על דבריו שיש דבר שאינו נאכל כמות שהוא חי ואפ"הע אין בו משום בישולי גוים מפני שאינו עולה על שלחן מלכים ודבש דנאכל כמות שהוא חי מודה בי' ר"י דאין בו משום בישולי גוים אבל לישנא עא דרב צ"ל דר' יוחנן דסבר דוקא כל שנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי גוים אבל שאינו נאכל כמות שהוא חי אעפ"י שאינו עולה על שלחן מלכים יש בו משום בישולי גוי ובהא ודאי הילכתא כר' יוחנן כדקיי"ל דרב ור"י הלכה כר' יוחנן:
אמר להו רב אשי נקטוה לידי' דלא נישכשך בי' כתב המור' שאין מנסכין אלא ע"י שיכשוך ואינו נ"ל שהמגע הוא שקורא שיכשוך וכך היא מגען של גוים כשיכשוכו והכל הוא אחד שהמגע הוא אסור בהנאה בכל מקום אע"פ שלא שיכשך והאי דקאמר הכי דלא נישכשך בי' מפני שכל נגיעתו של גוי הכא הוי כמתכוין לדבר אחר שכל כוונתו לא היתה אלא ליטול האתרוג ודמי לכל הני דתנן במתני' נפל לבור ועלה ומדד' בקנה והתיז את הצרעה בקנה והי' מטפח ע"פ חבית מרותחת שנגע בכוונה ביין אלא שהי' מתכוין לדבר אחר ומפני זה התירוהו בהנאה אף כאן נמי בין בשקיעת ידו בין בהעלאתה כיון שאינו מתכוין אלא להעלות האתרוג מותר בהנאה אלא שהי' ירא שמא ינענע ידו ביין שלא לצורך העלאת האתרוג ויאסרנו גם בהנאה משום דהוי מגע גוי בכוונה מש"ה קאמר להו רב אשי נקטוה לידי' שלא ינענענה ביין כלל שלא יהא עסוק כ"א בהעלתו של אתרוג ויהי' היין מותר בהנאה. עיין מה שכתבתי על המורה על השיכשוך בפ' הניזקין במהדורא תנינא:
שרייה רפרס לזבוני' לגוים פי' שאין זו דרך נגיעה שאם היתה נגיעה חשובה היה נאסר אף בהנא' אפ"המפני שנסמך ועמד כל היין בכחו של גויאסור בשתיי'. והנ"מ דפקעי לאורכה אבל לפותייה אפיו בשתיי' נמי שרי מעשה לבינה קעביד פי' כי פקעה לאורכה צריך לחבק שתי צדי החבית ולדבקן שלא יצא היין ממנה ונמצא שמחמת כחו עומד כל היין אבל כי פקעה לפותייה אינו צריך אלא לחזק צד העליון על התחתון וצד התחתון מונח במקומו ע"ג קרקע ואין זה אלא מעשה לבינה שהודק צד העליון על התחתון אבל היין אינו נסמך ונשען על כחו:
מהדורות תליתאה ורביעאה:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה