משנה תרומות ה ד
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת תרומות · פרק ה · משנה ד | >>
סאה תרומה טמאה שנפלה למאה סאה תרומה טהורה, בית שמאי אוסרים, ובית הלל מתירין.
אמרו בית הלל לבית שמאי: הואיל וטהורה אסורה לזרים וטמאה אסורה לכהנים, מה טהורה עולה, אף טמאה תעלה.
אמרו להם בית שמאי: לא, אם העלו יב החולין הקלין המותרין לזרים, את הטהורה, תעלה תרומה החמורה האסורה לזרים, את הטמאה?
לאחר שהודו, רבי אליעזר אומר: תירום ותשרף.
וחכמים אומרים: אבדה במיעוטה.
סְאָה תְּרוּמָה טְמֵאָה שֶׁנָּפְלָה לְמֵאָה סְאָה תְּרוּמָה טְהוֹרָה, בֵּית שַׁמַּאי אוֹסְרִים, וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין.
- אָמְרוּ בֵּית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי, הוֹאִיל וּטְהוֹרָה אֲסוּרָה לַזָּרִים, וּטְמֵאָה אֲסוּרָה לַכֹּהֲנִים, מַה טְּהוֹרָה עוֹלָה, אַף טְמֵאָה תַּעֲלֶה.
- אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי: לֹא! אִם הֶעֱלוּ הַחֻלִּין הַקַּלִּין, הַמֻּתָּרִין לַזָּרִים, אֶת הַטְּהוֹרָה – תַּעֲלֶה תְּרוּמָה הַחֲמוּרָה, הָאֲסוּרָה לַזָּרִים, אֶת הַטְּמֵאָה?!
- לְאַחַר שֶׁהוֹדוּ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, תֵּרוֹם וְתִשָּׂרֵף. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אָבְדָה בְּמִעוּטָהּ:
סאה תרומה טמאה,
- שנפלה למאה סאה תרומה טהורה -
- בית שמאי - אוסרין.
- ובית הלל - מתירין.
- אמרו בית הלל, לבית שמאי:
- הואיל והטהורה - אסורה לזרים,
- וטמאה - אסורה לכהנים,
- מה הטהורה - עולה,
- אף הטמאה - תעלה.
- הואיל והטהורה - אסורה לזרים,
- אמרו להן, בית שמאי: לא,
- אם העלו החולין הקלין, המותרין לזרים - את הטהורה,
- תעלה תרומה החמורה, האסורה לזרים - את הטמאה?.
- אם העלו החולין הקלין, המותרין לזרים - את הטהורה,
- לאחר שהודו -
- רבי אליעזר אומר:
- תירום - ותישרף.
- וחכמים אומרים:
- אבדה, במיעוטה.
- רבי אליעזר אומר:
לאחר שהודו - עניינו לאחר שהודו בית שמאי לבית הלל שתעלה. וכן ביאר בתלמוד, כי לא נמצא בשום מקום לעולם, שיחזרו בית שמאי לבית הלל אלא בכאן.
וכאשר הסכימו כי סאה שנפלה תעלה, אמר רבי אליעזר תירום ותשרף כדין תרומה טמאה, על עיקר סברתו שאמר "סאה שנפלה היא סאה שעלתה, ולהחמיר".
ואמרו חכמים, בטלה במיעוטה ומותר לאכול הכל, ולא תעלה.
והלכה כחכמים:
אוסרים הכל ולא תעלה בסיפא פליגי בה רבי אליעזר ורבנן דר' אליעזר אומר אותה סאה תירום ותשרף והשאר מותר ורבנן שרו הכל דאבדה אותה סאה במיעוטא:
לאחר שהודו. בירושלמי (הל' ד) בעו מי הודה למי ומסיק רבי ירמיה בשם רבי אמי שמע לה מן הדא דתנן בפ"ב דטבול יום (משנה ז) המערה מכלי לכלי ונגע טבול יום בקילוח יעלה בק"א ואם תימצא לומר בית הלל יודו לבית שמאי שלא תעלה מאן תנא הכא תעלה לא בית שמאי ולא בית הלל א"ר חנינא נימא בית הלל שנו אותה קודם שיודו א"ר יוסי מתני' אמרה כן אחר שהודו רבי אליעזר אומר תירום ותשרף ורבי אליעזר לאו שמותי הוא כלומר מתלמידי שמאי ש"מ דב"ש הודו ופריך בירושלמי (שם) דב"ש מסלקין לון ואינון מודיי לון כלומר היאך הודו בית שמאי לבית הלל והלא במשנתנו ב"ה מוקשין ומשני אמר רבי בון יש כאן תשובה אחרת כהדא דתני ר' אושעיא ומה טהורה שהיא בעון מיתה אצל הזרים עולה טמאה שהיא בעשה אצל הכהנים לא כל שכן ובריש פירקין הבאתי ברייתא דספרי:
בית שמאי אוסרים - דסברי תרומה טמאה שנתערבה בטהורה אינה עולה באחד ומאה, כדמפרש טעמא לקמן:
לאחר שהודו - בית שמאי לדברי בית הלל. משום דהקשו להם בית הלל לבית שמאי ומה תרומה טהורה שהיא במיתה אצל הזרים עולה, טמאה שהיא בעשה אצל כהן לא כל שכן, וחזרו בית שמאי להורות כדברי בית הלל:
תרום ותשרף - והשאר מותר:
אבדה במעוטה - כיון דהכל תרומה ואין כאן גזל השבט אפילו לתרום אין צריך. והלכה כחכמים:
[*לא אם העלו. כלומר דין הוא שיעלו חולין את התרומה הטהורה שכן החולין קלין והתירן היתר הרבה שהם לזרים אבל תרומה אין כל כך התירן הרבה כי אם לכהנים לבדם ואוכלי חולין מרובים עכ"ל בפירוש שהזכרתי]:
לאחר שהודו. ועיין מ"ש ריש פ"ג דמסכת פאה:
(יב) (על המשנה) אם העלו. כלומר דין הוא שיעלו החולין את התרומה הטהורה שכן החולין ' קלין והתירן היתר הרבה שהם לזרים אבל תרומה אין כ"כ התירן הרבה כ"א לכהנים לבדם ואוכלי חולין מרובים. פי':
אם העלו החולין הקלין המותרים לזרים את הטהורה: שכן קולתן גדולה והיתרן חזקה דמותרים לזרים ומצו מפקיעין איסור תרומה טהורה אבל תרומה דלא שריא אלא לכהנים אין שריותה כל כך חזק כדי לבטל דהא כהנים נמי אכלי נבלה דהיינו מליקה ואין כאן טעם להפקיע ובירוש' מוכח לה מטעם אחר ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל:
תעלה תרומה החמורה: כ' ה"ר יהוסף ז"ל ברוב הספרים לא גרסי' תרומה ע"כ:
לאחר שהודו: ב"ש לב"ה. ולא מצינו בשום מקום שחזרו ב"ש לדברי ב"ה אלא כאן ומשתי הוכחות מפרש לה בירוש' כאן ובפ' הישן דב"ש הן שהודו לב"ה חדא מדתנן בפ' שני דמס' טבול יום המערה מכלי אל כלי ונגע טבול יום בקלוח אם יש בו יעלה באחד ומאה ואי ס"ד דב"ה הודו לב"ש שלא תעלה מאן תנא התם דתעלה לא ב"ש ולא ב"ה ואי תימא למדחי דההיא ב"ה שנו אותה קודם שהודו לב"ש ממתני' גופה איכא הוכחה דקתני סיפא ר"א אומר תירום ותשרף ור' אליעזר קיי"ל דשמותי הוא [כלומר מתלמידי ב"ש] ש"מ דב"ש הוא שהודו ומתניתא נמי אמרה כן אחר שהודו אלו לאלו תעלה. וכן פירשו תוס' ז"ל מלת שמותי בשבת ר"פ ר"א דמילה ובפ"ק דנדה דף ז' בשם ר"ת ורשב"ם ז"ל ושכן הוא באלפא ביתא דר' מכיר. אבל קשיא לי עלה דבירוש' פרק שני דערלה גמרא דאתרוג שוה פריך ור"ג ור"א לא מן דבית הלל אינון אבל יש לומר דיש לתרץ במה שכתבתי בספ"ט דמס' שביעית בשם הרמב"ם ז"ל והר"ן ז"ל ע"ש:
יכין
אם העלו החולין הקלין המותרין לזרים: שהן קלין והתירן היתר הרבה:
לאחר שהודו: דהקשו ב"ה מה טהורה שבמיתה לזרים עולה. טמאה שרק בעשה לכהן לכ"ש והודו ב"ש ולא מצינו בשום דוכתא שהודו ב"ש לב"ה רק בדבר זה (ירוש'). זה הכלל כהן טהור שאכל תרומה טהורה מצוה. כהן טהור שאוכל תרומה טמאה עובר בעשה. כהן טמא שאכל תרומה טמאה בלאו. כהן טמא שאכל תרומה טהורה במיתה בי"ש. ובישראל בכל אופנים הנ"ל חייב מיתה בי"ש:
וחכמים אומרים אבדה במעוטה: מדהכל תרומה א"צ הרמה. וא"צ לאכול בלי הכשר כביטול חולין דהכא ליכא למגזר כסי' י"ז. דתרומה טמאה אסור לבטלה בתערובת זה דאין מבטלין איסור לכתחילה דתרומה טמא אסור לכהן בעשה וחולין טמאים מהכ"ת יערב' באלו שכולן תרומה דהרי נאסרו לזר וחולין טמאים שרו לזר. כ"כ אאמ"ו הגזצוק"ל:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת